|
אימפריה של משפחה אחת גדולה צפיות: 3518 עם בוקר, לאחר תפילת שחרית, התייצבו למעלה מ- 1500 מבוגרי ישיבת חב"ד בצפת השוהים כעת בבית חיינו לתמונת 'הקהל' משפחתית יחד עם צוות הישיבה המורחב ● הת' מנחם גלבשטיין הביע את תחושותיו בעת התמונה על הכתב, והביא את הבלוג האישי לידי המערכת » לבלוג המלא ● ב'כתבה המלאה': תמונות של קהל הבחורים הגדול לצד תמונות רבות של זויות אחרות מצילום התמונה המרכזית וההכנות הרבות שצילמו צלמי המערכת אהרל'ה קרומבי ומענדי הכטמן, כשאליהם מצטרף גם הצלם לוי ישראלי. וגם: קליפ וידאו שנערך על ידי המערכת, כדי לחוש ולהרגיש את המשפחה הגדולה בעולם ● בימים הקרובים תעלה לאתר התמונה הסופית להורדה ● לוידאו ותמונות » בתוך הווידאו: איזה ניגון געגועים סחף את מאות בוגרי צפת? מאות רגעים ברגע אחד / מנחם גלבשטיין כמו מאות בוגרי הישיבה בצפת גם אני ניצבתי הבוקר לאחר תפילת שחרית על הפרמידות שמחוץ ל- 770, מנסה לא למצמץ מול השמש שבדיוק צצה מבין העננים ומחכה לבאות. ממקומי על השורה השנייה, הבטתי באזור שמסביבי הולך ומתמלא, כשמכל עבר נוהרים עוד ועוד מצולמים פוטנציאלים ומסתדרים בשורות. כולם היו שם. מכל הגילאים והסוגים. אברכים מבוגרים וטריים, בוגרי קבוצ'ס למיניהם וכאלו שהפכו במשך השנים לשם דבר בפני עצמם, יחד עם תמימים שהזקן עוד לא צמח על סנטרם. עמדו זה לצד זה, כאילו היה זה מובן מאליו. בלי גינונים ובלי כבוד. לאחר מספר דקות של עמידה בתוך הקלחת שהלכה ונרקמה, לא יכולתי להתאפק ולחשתי לחבר שעמד לצידי שמתחילה להשתלט על האזור אווירה של 'צפת' - ולרגע היה נדמה לי שממש באותם רגעים מתגנבת לליבות כל העומדים שם, אותה תחושה משותפת. כי למרות השנים שחתכו ביני לבין חלק נכבד מהמצולמים, למרות שכל אחד מאיתנו בא לשם בזמן אחר וממקום אחר, הרי שלכולנו מחנה משותף: כולנו היינו שם. אלו שבאו לשם עשרות שנים לפני ומי שבאו לשם אחרי. כי אותם רגעים השיבו אל כל מי שניצב שם את אותה הוויה. זו שמתרחקת מאיתנו שנה אחר שנה. זו שרבים מאיתנו כבר שכחו שהייתה. הווית הישיבה האהובה על כולנו. ושם, על הפרמידות, כשהקהל הולך ומתאסף והופך להמון אדם, חזרנו יחדיו מאות בוגרים לאותם מחוזות משותפים. לאותם רגעים שכל אחד מאיתנו שאב עמוק אל תוכו בין כותליו הישנים של בנין ה'זאל' ברחוב ירושלים ובין הקירות המתקלפות של בנין הפנימייה. אותה אווירה שחרטה עמוק בנפשנו הצעירה תמונות שלא נרצה לשכוח. ולרגע כאילו הלך ושב אלי מזיכרון רחוק סרט תמונות מטושטש, שכעת הלך והתבהר, ומתוך ההרהורים רצו במהירות תמונה ועוד תמונה. ניגון בשעת 'רעווא דרעווין', התוועדות בחדר האוכל, יציאה למבצעים ביום שישי סגרירי וסתם סדר נגלה של אחר הצהריים. אי-שם, מארון הזיכרונות, חיטטתי ומצאתי רגעים יפים שכעת צפו והתאחדו עם כל מי שעמד שם. עברו מלב אל לב ושזרו בחוט אחד את אותה תמונה שקישרה את כולנו לאותו טבור. תמונת הישיבה שמלווה את חיינו. מקופלת בתרמילו של כל אחד מאיתנו ופוסעת יחד עימו בשבילי החיים. ואחרי שהסתיימה התמונה וכולם התפזרו ניסיתי שוב ושוב להבין מה היה כאן – אך לשווא. ההגדרות והמילים היו ממני והלאה. עד שניגשתי לתמים צעיר שרק באלול האחרון פסע את צעדיו הראשונים אל כותליה של הישיבה, ובלי להתייבש שאלתי אותו מה הוא הרגיש, בתקווה שמשם תבא התשובה. והוא אמר לי את זה בפשטות, בלי הקדמות מיותרות ובלי נימוקים: "הרגשתי שכמה שזה גדול, בעצם זה משפחה אחת". צילום וידאו: שוקי פריימן. עריכה: אהרל'ה קרומבי. צילום: אהרל'ה קרומבי צילום: מ. הכטמן צילום: לוי ישראלי 
|
 |
|||
|
|||
|
|||
|
|||
|
|||
|
|||
|
|||
|
|||
|
|||
|
|||
|
|||
 |
