דעת תורה על "נוהל שכן" ● שיעור וידאו

דעת תורה על "נוהל שכן" ● שיעור וידאו צפיות: 1106

הצג וידאו זה באתרך

הרב יצחק שפירא עלה לכותרות כאשר פירסם את ספרו "תורת המלך", ובו דיני המלחמה בין יהודים לגויים. הפרקליטות, המשטרה ושאר מוסדות המדינה החלו במסע רדיפה אחריו, אך הוא לא מתרשם, ובשיעור שמסר לאחרונה הוא התמקד ב"נוהל שכן", אותו נוהל שנאסר על ידי החוק בישראל, למרות שברור כי הוא יכול להציל חיי חיילים רבים בעת מלחמה ● לצפיה בשיעור ולתמליל הדברים

אני אפתח עם סיפור מהבעל שם טוב. הי’ איזה יהודי כפרי שהבן שלו נעלם. הוא הי’ שהי’ עוסק במסחר, ולא הי’ כ"כ מאמין במופתים. אבל אשתו אמרה לו, שילך לבעל שם טוב. הוא הלך בכל זאת לבעל שם טוב, לשאול איפה הבן שלו. הגיע לבעל שם טוב, והבעל שם טוב ביקש, שיביאו לו ספר הזהר, הוא לקח את ספר הזהר, ועיין בו, ואמר איפה נמצא הבן. הוא לא כ"כ האמין, אחרי זמן הבן הגיע, וסיפר כל המוצאות אותו, והתברר שהבעל שם טוב צדק. הוא בא לבקש מחילה מהבעל שם טוב על כך שהוא זילזל בדבריו. אמר לו הבעל שם טוב: כתוב, שהקב"ה כשהוא ברא את העולם – הוא ברא את האור, והאור הי’ מאיר מסוף העולם ועד סופו. אפשר הי’ לראות את כל העולם. אבל הקב"ה גנזו, ואיפה הוא גנז אותו? הוא גנז אותו בתוך אותיות התורה. ברגע שבן אדם מסתכל טוב בתוך אותיות התורה – אז הוא יכול לראות מסוף העולם ועד סופו. אנחנו, אמנם, לא זכינו לראות מסוף העולם ועד סופו, אבל אנחנו בהחלט יכולים לקבל את האמונה הזאת מהבעל שם טוב, שכשאתה מסתכל בתורה – אתה יכול למצוא בה הכל, ואם יש איזה שהוא רגש מוסרי, איזה שהיא הבנה צודקת, איזה שהיא עדינות לב – תמצא אותה בתורה, אל תחפש במקום אחר! אם תחפש במקום אחר – אתה לא תמצא. היהודי הזה שחיפש את הבן שלו – הוא חיפש בעולם את הבן שלו ולא מצא. הבעל שם טוב הסתכל בתורה ומצא.

לענייננו – כש אדם רוצה לחפש איפה נמצא צדק, איפה נמצא רחמים, איפה יש חמלה, איפה יש חסד, איפה יש עדינות, כמו שחז"ל אומרים על דוד המלך "עדינו הי’ אצלי" – כשהוא הי’ בבית המדרש – הוא הי’ עדין, ושמה הוא עשה את כל הצדק – מה מותר לו ומה אסור לו – אבל בשביל זה צריך להעמיק בתוך התורה. כמו שכתוב "בוא אל התיבה", להכנס לתוך התיבות של התורה, להאמין, ששמה גנוז האור, שבו נמצא כל הטוב והחסד, שהקב"ה צפן.

לפני שנתחיל לדון בהלכות עצמן, אני רוצה להקריא את המשנה שעוסקת במשוח מלחמה. יש לנו פרק במסכת סוטה, שנקרא "משוח מלחמה", והמשנה אומרת ככה: משוח מלחמה, בשעה שמדבר אל העם, בלשון הקודש הי’ מדבר. ואמר אליהם: "אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם ולא על אחיכם". הדבר הראשון שאומר משוח מלחמה – הוא דורש את הפסוקים, שכתובים בספר דברים, בפרשת כי תצא למלחמה, והדרשה הראשונה שלו היא – אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם ולא על אחיכם.

נסביר קצת את המציאות. כשיוצאים למלחמה, לכאורה, מי שמנהיג את המלחמה – זה מלך. אבל בעם ישראל יוצא עם הלוחמים דמות חדשה, מיוחדת דוקא למלחמה, ממנים אותו למלחמה, כהן גדול של המלחמה. בעצם המלחמה הופכת להיות מחנה שכינה, מוציאים את הארון, ממנים כהן גדול ששייך למלחמה, עם שמונה בגדים לפי חלק מהדעות. עם אורים ותומים, עם ציץ – הכל! בשביל מה צריך את הדמות הזאת? כשאנחנו רואים מה הוא מדבר – אז אפשר להבין, שהוא בא לחזק, הוא בא להביא את המקדש אל המלחמה, להגיד, שכשיש מלחמה – הקב"ה נמצא אתנו במלחמה. כמו שהוא אומר אח"כ בסוף דבריו: "ואתם – אי אתם כן" – אתם לא כמו הגוים, "ה’ אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם" – זה מחנה ארון. כלומר – הקב"ה נמצא אתכם בתוך המלחמה. הקב"ה הוא לא כמלך בשר ודם, ששולח את חייליו והוא נשאר מאחור, אלא הוא נמצא אתנו במלחמה. אז להיות אתנו במלחמה – זה מחנה ארון, זה חצוצרות, וזה כהן גדול, מיוחד למלחמה, משוח מלחמה.

הוא בא להגיד ללוחמים, מה ה’ רוצה מהם. הדבר הראשון שאומר משוח מלחמה, זה – מה הוא מוסר המלחמה. עוד לפני שהוא אומר להם לא לפחד, הדבר הראשון הוא אומר להם: אני מכיר אתכם, אתם יהודים. ואם אתם יהודים – אתם לא תרצו להרוג. וזה – בעי’ה ראשונה, שאני, כהן מלחמה, צריך לדבר אתכם. כי זה הפגם הכי בסיסי אצל יהודים. כמו שכתוב אצל אחאב, שהוא נענש על כך שהוא ריחם על בן הדד. הבן הדד הי’ ברור לו, שאחרי שהוא נלחם עם אחאב כמה פעמים, ועשה הרבה הרבה צרות לעם ישראל – ברגע שאחאב ניצח אותו – הי’ לו ברור, שאם הוא ייכנע ויבוא בהתחנחנות – אחאב לא יעמוד בזה. אמר – "אחי הוא" – כך אמר אחאב, ואחרי זה הקב"ה מעניש אותו על כך. אז הכהן משוח מלחמה יודע שיש ליהודים נפש אחרת, נפש של רחמנים, ולכן הדבר הראשון שהוא אומר להם בצאתם למלחמה הוא – "אל תתבלבלו! האויבים הם לא כמוכם! לכם יש נפש עם טבע אחד, ולהם יש נפש עם טבע אחר! יהודים הם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים, אבל האויבים הם לא כאלה!" ואם אתה מדמיין – ומאד קל לטעות בזה – שהאויבים שלך הם כמוך – אז אתה תילחם כאילו הם באמת כמוך. ואם אתה רוצה לדעת איך באמת להלחם – אתה צריך לדעת שהטבע שלהם שונה משלך. ולכן הוא אומר להם כך: לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין, שאם תיפלו בידם – ירחמו עליכם… על אויביכם אתם הולכים, שאם תיפלו בידם – אין מרחמים עליכם! ולכן – פה זה לא כתוב, אבל כן כתוב בספרי, שעיקר התודעה במלחמה צריכה להיות, שנלחמים מדה כנגד מידה. כלומר, צריכים לצייר, מה הם רוצים לעשות, להחליט לפעול בדיוק מידה כנגד מידה. מה שהם רוצים לעשות אם הם ינצחו – תעשה אתה אם אתה מנצח. תנצח את המלחמה.

אחר כך משוח מלחמה אומר עוד דברים. הוא אומר: "אל תערצו, ה’ אתכם, ה’ יכול להושיע במעט, אם מעט ואם רב. עד כאן דברי משוח מלחמה.

עכשו ננסה להגיד את הדברים בכלים הלכתיים יותר פשוטים.

כמובן שהסוגי’ה שאנחנו עוסקים בה היא הסוגי’ה שאפשר לעסוק בה הרבה מאד, ויש פה הרבה פרטים, והרבה דעות וכל מיני דברים שאפשר לדון עליהם, אבל אני רוצה לתת מבט כללי כי זה מה שהזמן מאפשר, ובכל אופן, מבט כללי שיתן מסגרת הלכתית כראוי למי שרוצה לדון מתוך יראת שמים. אבל כדי להסביר את המסגרת ההלכתית, אני אצטרך לעשות כמה הקדמות, ולאט לאט נבין על מה אנחנו מדברים.

יש פה מלחמה בין יהודים לגוים, באופן פשוט. כשאנו מתבוננים במלחמות, אז יש שלוש אפשרויות להסתכל על המלחמה. יש מלחמה בין גוים לגוים, יש בין יהודים ליהודים, ר"ל. ויש בין יהודים לגוים. זה לא אותו דבר. יש דינים אחרים. זה לא פשוט. מה שאנחנו ננסה לעשות הערב – זה להבין מה זה מלחמה בין גוים לגוים, לא בין יהודים לגוים. אני אסביר קצת למה. אבל קודם כל שיהי’ ברור שעל זה אנחנו נדון. אנחנו לא נדון על המלחמה איך שאנחנו במציאות שלנו, אלא המלחמה בין גוים לגוים.

נסביר קצת את החילוק בין מלחמה בין יהודים ליהודים, למלחמה בין גוים לגוים.

לפני שאנו נתחיל בדיני המלחמה, נסביר את יסוד האיסור של הריגה, שהוא הבעי’ה העיקרית במלחמה, מה הוא יסוד האיסור של הריגה בגוים, ומה הוא האיסור של הריגה ביהודים, שהוא לא דומה.

יהודי הוא חייב במסירות נפש על ג’ עבירות. עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אם אומרים ליהודי לעבור עבירה של גילוי עריות – הוא צריך למסור את הנפש. לא רק זה – גם על כל המצות – אם רוצים להעביר אותך על דת – בפרהסי’ה – על כל מצוה חייב למסור את הנפש. יש אצל יהודי משהו שהוא חייב למסור את הנפש. גוי, גם אם הוא מצווה על מצוות – לא חייב למסור את הנפש על המצוות שלו.הדבר הזה מייצר הבדל גדול מאד גם בעניין של הריגה. כלומר. אנחנו יודעים שיש לנו כלל, שאם אומרים לך – הרוג את חברך ואם לא נהרוג אותך – אז יש לנו משפט שמצוטט הרבה ומוכר לאנשים – "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי". מה ראית שהדם שלך הוא אדום יותר מהדם של חברך, ולכן אם אומרים לך הרוג את פלוני ואם לא נהרוג אותך – צריך למסור את הנפש. יהודי מצווה למסור את הנפש לא להרוג יהודי חברו. גוי – יש בזה מחלוקת. יש בזה כמה דעות איך להסתכל על זה, לא נפרט לגמרי את הפירוט שיש בזה, אבל בגוי בדרך כלל אין חיוב למסור את הנפש על המצוות, ולכן אם אומרים לגוי הרוג את פלוני, חברך גוי, ואם לא – נהרוג אותך – זה לא כ"כ פשוט, שהוא צריך למות. נחלקו בזה ראשונים ואחרונים.

כדי שאנחנו נבין קצת את המכלול שאנחנו חיים בו, אע"פ שאני בדרך כלל רגיל לדבר בישיבה, פה נראה לי שזה ציבור רחב, מעוניינים לגעת גם במציאות, אני רק אסביר, שגם בחוק, הקיים היום במדינת ישראל, יש מהפך בתחום הזה. עד לפני כמה שנים החוק במדינת ישראל הי’ שאם אומרים לך הרוג את פלוני, ואם לא נהרוג אותך – כמובן שאין הבדל בין גוי ליהודי בחוק – אז אתה צריך למות ולא להרוג. לפני 15 שנה בערך, הי’ מאבק גדול, שחלק ממאבק הזה הי’ חותני, הרב נחום רקובר, פרופסור רקובר, משנה ליועץ המפשטי לממשלה הי’, והוא ניהל מאבק קשה כנגד השינוי בחוק, אבל כיום החוק הוא אחר, כיום החוק הוא שאם אומרים לך הרוג מישהו, ואם לא – נהרוג אותך, אז אתה הורג ולא נענש. ככה זה היום בחוק, וככה זה מיושם בבתי המשפט. כלומר, שיש התלבטות. היום במדינת ישראל, אם אני רוצה למצות את מה שאמרתי, אם אומרים למישהו תהרוג ואם לא נהרוג אותך – אז הוא זכאי לגמרי, אבל במלחמה זה כבר לא יהי’ ככה. כלומר הכל התהפך. איבדו את הראש לגמרי. במלחמה – שבאופן טבעי צריכים להיות יותר בקלות, לגבות את החיילים, אז הפוך: אומרים להם, שאם מישהו הוא מסכן אותך – אסור לך לגעת בו. הוא לא זה שהורג אותך, הוא לא רצה להרוג אותך, הוא לא מעורב בעסק. אבל סתם בשוד, באזרחות פשוטה, הוא לא נוגע לעניין – אם רק אמרו לך להרוג אותו, והוא לא עשה לך שום דבר – מותר לך להרוג אותו.

נחזור רגע על מה אנחנו דנים.

אנחנו דנים, מה האיסור של גוי במקרה ספציפי. כלומר, לא כשאומרים לו הרוג את פלוני, ואם לא נהרוג אותך. אם מה שנקרא "מגן אנושי" בשפה של היום. יש שוד. אני בכוונה עדיין לא דן על מלחמה. ובשוד, נשתמש כדי שנדון בבני נוח, אז ניקח את שם, חם ויפת – בני נוח, יהי’ קל יותר לצייר את זה אם נגיד את זה עם שמות – אנחנו יודעים ששם הוא צדיק, וחם הוא רשע, ויפת הוא באמצע. אז נעשה מקרה, כדי שיהי’ יותר קל לצייר את המקרה. חם תופס את יפת, כ"מגן אנושי", ומנסה להרוג את שם. ושם – שהי’ תלמיד חכם – צריך עכשו לדון, האם מותר לו להגן על עצמו ע"י שהוא הורג את יפת. אם חם הי’ מאיים על שם, ואומר לו – תהרוג את יפת, ואם לא נהרוג אותך – בזה יש מחלוקת, האם שם צריך למסור את הנפש על זה או לא. אבל אין מחלוקת, אם חם תופס את יפת, ששם יכול להרוג את יפת. מותר לשם להרוג את יפת, בגלל שיפת הוא מעורב בסיפור לא בגללו. אמנם יפת לא אשם בזה, הוא אנוס, אבל בגלל המעורבות שלו, אמנם בעל כרחו, הוא לא יכול לבוא בטענה לשם – "מה אתה הורג אותי", כי שם יכול להגיד לו – "מה אתה הורג אותי?". וזה מוסכם על כולם. בזה אין שום הווה אמינה, שגוי צריך למסור את הנפש. לעומת זה היהודי כן צריך למסור את הנפש על זה. כלומר, נגיד את זה עכשו בבני יעקב. אם ראובן תופס את שמעון כמגן אנושי, ומנסה להרוג את לוי, ולוי כדי להנצל, צריך להרוג את שמעון, שלא עשה לו כלום, והוא גם באמת לא רוצה שהוא ימות, אבל הוא אנוס להיות מעורב בעסק – לוי צריך למסור את הנפש, ולא להרוג את שמעון. פה אנחנו מוצאים הבדל גדול, עוד לפני שנכנסנו לענייני מלחמה, בהסתכלות שיש בין יהודים, להסתכלות שיש בין גוים. כלומר, הגוים לא מחוייבים על מסירות נפש, יהודי חייב על מס"נ, כשם שהוא חייב על מס"נ בהרבה מצוות, גם בשפיכות דמים יש לו דברים שהוא מחויב יותר מאשר הגוי. אבל מחויבות הזאת הוא רק כלפי היהודים. כלומר היהודים בתוך עצמם מחוייבים למסור את הנפש אחד על השני. לגבי הגוים הם מתנהגים כמו שהגוים מתנהגים כלפי עצמם. הם לא מחוייבים כלפי הגוים יותר ממה שהגויים מחוייבים כלפי עצמם. לכן, כשאנחנו באים לדון היום אני רוצה לדון על מלחמה בין גוים. כלומר, אני רוצה להתמודד עם המשפט הבינלאומי. שהוא דן – מה צודק, כאילו, אנושית, מה מחוייב מי שהוא בן נוח. לא מה מחוייב יהודי. כמובן אם אחרי זה אנו ננסה לדון, מה עם יהודים – אז יש עוד הרבה סיבות שהמלחמה תתנהל יותר בתקיפות בין יהודים לגוים. אבל אנחנו לא ניכנס לזה הערב. כי בעיקר מה שחשוב לנו זה להבין מה זה צדק שהוא פשוט. והצדק הפשוט, הוא גם ניתן לנו ממשה רבינו, וע"י משה רבינו מהקב"ה. והצדק הפשוט, שהגוים שנלחמים אחד בשני, והיהודים הנלחמים בגוים – זה אותו דבר לפחות. יש צדק מינימלי, פשוט, שאנחנו צריכים על פי תורה לדעת מהו. וחשוב לנו להבין אותו, כדי שיהי’ אפשר להעביר לא רק בתוך הסיכסוך שאנחנו חיים בו, בין התפיסה של ימנים לתפיסה של שמאלנים, בין יהודים כאלה ליהודים אחרים, שבעז"ה כולם יחזרו בתשובה במהרה, אלא אנחנו רוצים גם לדון כלפי הגוים. האמירה שלנו היא אמירה שאמורה להשמע בכל העולם. אנו צריכים להסביר מהו הצדק, מה צריך להיות המשפט הבינלאומי במלחמות. רק אחרי שאנחנו מבינים את הרמה הזאת, אנחנו יכולים אחרי זה להתקדם ולהבין מה היא המלחמה צודקת בין יהודים לגוים, ולזה אנחנו לא ניכנס עכשו.

אחרי ההקדמה הזאת אני רוצה להכנס קצת יותר עמוק, מה זה מלחמה.

הסברנו, שמגן אנושי אפילו בשוד – לא צריך למסור את הנפש. גם במשפט הבינלאומי זה ככה, וגם במדינת ישראל נכון לשנים האחרונות זה ככה. עכשו נבין, איך מלחמה מתנהלת לפי זה. אם אני מאמץ את ההנחה הזאת, שמגן אנושי לא צריך למסור עליו את הנפש, המשמעות של זה במלחמה, כשאני מרחיב את זה לציבורים, זה לא רק יחיד מול יחיד, אלא מרחיב את זה לציבור, לאנשים רבים, זה אומר, שכשאני הולך עכשו לקרב, אני לא צריך לסכן את החיים שלי, בגלל שמשתמשים באזרחים אפילו אם משתמשים בהם בעל כרחם, כדי שלא ירו בך. יש לנו דוגמאות אולי לא רבות לצערנו, גם מעופרת יצוקה, שרואים שיש הפצצה, ובהפצצה רואים מחבלים, שלוקחים ילדים קטנים, או ילדות קטנות או תינוקים ממש, ותופסים אותם בעל כרחם כדי שלא יורו עליהם, ודבר כזה אפילו בשוד הוא מותר, ק"ו במלחמה. ואם אני חושש שהמחבלים הם מסתתרים מאחורי האנשים, והם בונים על כך, זה לא סתם קורה, הם בונים על זה, שאם הם יתערבו בתוך האכלוסי’ה אז אי אפשר יהיי’ להרוג אותם בלי להרוג את האזרחים – בגלל שהם בונים על כך – הם הופכים את אלה שלא מעורבים ישירים – להיות מעורבים, ולכן, אני לא הופך להיות ההורג. מי שנקרא ההורג – זה מי שמשתמש במגן האנושי. כמו שהזכירו קודם בשם החזון איש, שצריך להבין מי הוא הרודף ומי הוא הנרדף. במקרה של מגן האנושי – הרודף הוא בעצם, יפת, בדוגמה שהבאנו. הוא הפך להיות רודף אע"פ שזה בע"כ. מי שעירבב אותו בתוך הפרשה אפי’ בע"כ – גרם לו להיות רודף, והוא לא יכול לבוא בטענה אלי שאני צריך למסור את הנפש. תמסור אתה את הנפש. עכשו אני רוצה להכנס לרגע לנוהל שכן.

נוהל שכן – זה איזה שהיא מוטצי’ה, זה הכל שקר אחד גדול, איך שמציגים את הבעי’ה. כשבאים בנוהל שכן, למה מציגים דוקא את נוהל שכן, למה אוהבים להציג את זה? ננתח רגע את המקרה. לוקחים מישהו שלכאורה הוא (אני לא נכנס למציאות שהמציאות היא שקר גמור, כאילו הילדים האלה הם לא קשורים, אני מתעלם כרגע מהמציאות בפועל, רק לצורך הדיון ההלכתי התיאורתי, כדי שיהי’ אפשר לדון ביישוב הדעת, לקחנו משם רק נקודה מסויימת).

למה נוהל שכן זה הטעי’ה? כי כשאומרים נוהל שכן, מה שרוצים להגיד פה, זה מקרה, שהוא לא מגן אנושי. לוקחים לכאורה מישהוא שהוא לא מעורב בעניין, ובגלל שהוא לא מעורב בעניין, אז זה נראה כאילו אתה מערב אותו בעניין. דוגמה בשוד: נניח שבא שודד, בא חם, והוא רוצה להרוג את שם. ושם, כדי להנצל, הוא לוקח את יפת, ומשתמש בו כמגן. זה כבר לא בסדר לפי חלק מהדעות. נוהל שכן בא להגיד, שלפי חלק מהדעות זה לא יהי’ פשוט. למה? כי לכאורה, כך נראה בהשקפה ראשונה, וזה הטעיי’ה שהשימוש במילים אלו, מכבסת המלים של המוסר המעוות של התלבטויות המוסריות שתוקפות את עם ישראל היום – הוא המציא את המילים האלה – נוהל שכן. זה בעצם עיוות. כי זה נסיון להציג את הבעי’ה ששם הוא לוקח את יפת כדי להגן על עצמו מפני חם. לא חם עירב את יפת אלא שם עירב את יפת. אם קצת נתבונן נראה שזה שקר. המצב הוא שיש מגן אנושי, משתמשים במגן אנושי, וברגע שאתה רוצה למסור את הנפש שלך, ולהסתכן סיכון אחרי סיכון, בשביל לא להרוג מישהו שהוא מגן אנושי, אתה נקלע לאיזה סיטואצי’ה מוזרה שנקרא נוהל שכן. המלחמה אם היתה מתנהלת בצורה שאני לא אמור לסכן את עצמי במקרה שמשתמשים באזרחים, נניח שהם אזרחים, בתינוקות וכיו"ב, להציג את זה כאילו הם לא השתמשו בזה עד עכשו כמגן אנושי, ואני חותך את הסרט באמצע. ועכשו אני שואל אותך – ועכשו בנקודה הזאת מה אתה עושה? וזה עיוות של המציאות. המציאות האמיתית היא שאתה הסתכנת סיכון גדול מאד, והסיכון הוא נבע מזה שהם עירבבו בכוונה אזרחים וחיילים, ושמו את האזרחים בכוונה כמגן אנושי. ואתה עשית מעשה, לא מתחשב שמותר לך ואתה חייב גם לא לסכן את עצמך בצורה מיותרת. ונכנסת למקום שהי’ אסור לך ממילא להכנס. ואז נהי’ מציאות, שלכאורה היא הופכת להיות במקום שחם מנצל את יפת, כאילו שם זה שמנצל את יפת. הצליחו לערבב אותנו, כאילו שיש כאן איזה דילמה מוסרית. אבל אם מנתחים את העניין כמו שצריך, ואנחנו יודעים בצורה פשוטה וברורה, שיש פה ניצול ברור לחלוטין, של האזרחים, וזה לא שאני מערב אותם, אלא שהצד השני עירב אותם בע"כ, והוא מנצל את מה שפתחנו בו, וזה מה שמשוח מלחמה בא אלינו בתביעה, ואומר לנו שאנחנו יותר מדאי רחמנים לפעמים, אז מה שאנחנו יכולים לסיים בערב הזה – זה שנזכה שהדעות שלנו ייתיישרו, בהעמקה שנעמיק בתורה, ויתקיים בנו בוא אל התיבה, להכנס לתוך התורה והתפלה, וזה יגרום לנו למצוא את האור כי טוב, לנהל מלחמות מתוך עדינות נפש, כשנמצאים בבית המדרש, והכל יגרום שגויים ולא רק היהודים יוכלו ללמוד משפט צדק, כמ"ש צדק ילין בא, ונזכה לביאת משיח במהרה בימינו שנקרא ה’ צדקנו.