חינוך לאור נרות חנוכה ● חלק שני

חינוך לאור נרות חנוכה ● חלק שני צפיות: 1308

הצג וידאו זה באתרך

בשיחות שהרבי מדבר בעניין של חנוכה, הרבי מסביר חנוכה מל' חינוך ● הרבי אומר, שכשהולכים לחנך – זה צריך להיות בלי פשרות. "שמן טהור". שהילדים יראו שזה שמן טהור. שהם לא יראו אחד בפה ואחד בלב. הנהגה אחרת. המכה של האינטרנט – זה חלק מהמכה ● שיעורו של הרב מנחם מענדל גלוכובסקי על "ופינו את היכלך, וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קדשך" - משמעותם בחינוך הילדים בבית.

א' מהשיחות שהרבי מדבר בעניין של חנוכה – חנוכה מל' חינוך. הרי יש שאלה ידועה – הגמרא אומרת שטומאה הותרה בציבור או דחוי'ה בציבור, אז בעצם הם היו יכולים להדליק את המנורה עם שמן טמא, עד שהם ישיגו את השמן הטהור, אז בעצם מה הי' הסיבה לנס של פך השמן הטהור, שחתום בחותמו של כהן גדול, ושיהי' נר דלוק שמונה ימים? בעצם זה הי' נס "מיותר", כי עפ"י דין היו יכולים להדליק בשמן טמא. והתשובה שמובא– להראות את חיבתם של ישראל. מכיון שבנ"י הלכו על מס"נ בזמן החשמונאים, היפך המציאות, אז הקב"ה ג"כ שבר את הכללים של הטבע, רק כדי להראות את חיבתם של ישראל.

אבל הרבי מביא, שיש עוד עניין שלומדים מזה, שכשאתה הולך לחנוך משהו, התחלת עבודה חדשה, בחינוך – לא להסתמך על פשרות. כשהולכים לחנך – שזה יהי' בלי פשרות. כך הרבי אומר. מהדרין מהמהדרין. שמן טהור – אפי' שאתה יכול למצוא היתרים, בשעת הדחק. הרבי הקודם אמר פעם, ש"בדיעבד" ו"בשעת הדחק" – הם בני דודים מאד מאד קרובים אחד לשני, ואח"כ זה מתדרדרים לעניינים שלכתחילה לא צריכים לעשות.

אז – לא להכנס לכאלה דברים, אלא – כשאתה הולך לחנך את המשפחה בבית – זה צריך להיות בלי פשרות, בלי היתרים.

התחלתי להתבונן בזה. יש "מתלמידי יותר מכולם". יש סיפורים שקורים, שכשאתה שומע, או שאתה מדבר עם אנשים – זה מעורר אצלך מחשבות בקשר לעניין הזה.

הי' אצלי פעם משפחה, שהם דיברו אתי – הייתה להם בת שלמדה בבית רבקה, בת ‎15-16‏, והמצב שלה לא הי' כ"כ טוב מבחינת יראת שמים.
הם באו אלי, וכמובן הם דיברו נגד המוסד – בגדול. כי יש "כלל" – שכל הילדים שיוצאים מוצלחים – זה רק בזכות הבית והמשפחות, ואלה שנכשלים – זה רק המוסד. זה ה"כלל". כמובן, הם באו עם הרבה הרבה טענות למוסד.... בודאי יש מה לתקן ג"כ במוסדות, ויש מה לתקן ג"כ במשפחות, אבל כשאני שומע את החוסר איזון הזה – שכשהאנשים באים בטענות – אני ג"כ חי בתוך קהילה של אנ"ש, אז אני מקבל – שהאנשים באים בטענות על הביה"ס ועל זה, ועל זה – הכל לא בסדר! וכשאני אומר להם – ומה עם הילד הזה, והילד הזה? - אה! מה אתה רוצה? משפחה כזו, משפחה כזו! ...

האימא ירדה עלי... ואני ידעתי, שבבית לאו דוקא הכל מתנהל על פך שמן טהור שחתום בחותמו של כהן גדול. אז אני שאלתי את האימא: תגידי לי משהו. אני רוצה לשאול אותך שאלה. איזה סוג ספרי קריאה יש לך בבית? איזה עיתונים נכנסים לתוך הבית? זה הי' שיחה בערך לפני שמונה עשרה שנה. היום – זה עידן האינטרנט, וכל הבלגנים אלו... אני דיברתי על ספרי קריאה ועל עיתונים. היא נהייתה מאד אדומה כששאלתי אותה. היא אמרה לי: מה שקורה בחדר שינה שלי – זה לא שייך לילדים שלי. כך היא ענתה לי. אז אני אמרתי לה: גברת, יש לך טעות. את חושבת, שהילדים שלכם לא קולטים? תדעו לכם, שאם אתם חיים חיי פשרה – הילדים קולטים. אם הם רואים שאתה יכול להתפשר – אז יש ג"כ מה נקרא "מעשה אבות סימן לבנים", ויש ג"כ "יפה כוח הבן יותר מכוח האב". ואם אתה מעגל פינות – גם הם לומדים לעגל פינות. אם אתם מלמדים אותם, שלא כל דבר שכתוב זה בדיוק איך שצריכים לחיות, יש מה שכתוב, ויש איך שאנחנו חיים – אז הוא לומד מהר, הילד שלך. יש מה שלומדים, מה שכתוב, ויש איך שחיים. איי – אתה לא ראית את זה ממני? – שמע, אני למדתי ממך את הכלל! – יש "י"ג מידות שהתורה נדרשת בהם" – למדתי את הכלל, שלא כל מה שלומדים, זה איך שחיים. אז הוא לוקח את זה לכיוונים שלו. – אני לא בא להצדיק את המוסד, בודאי יש מה לתקן, אבל יש משהו שיותר בשליטתנו. הבית שלנו זה יותר בשליטתנו. איזה סוג בית יש לנו, איזה אוירה יש בבית? איזה פשרות יש בבית? האם השמן הוא שמן טהור, או שאנחנו מתפשרים בדברים?

אתן לכם דוגמא – לפעמים אני רואה את זה בחו"ל – בנסיעות שלי. בן אדם הוא רק בשר ודם, ויש מקום, איפה שפרעה מלך מצרים יוצא בבוקר. אתה נכנס לתוך חדר שירותים, ופתאום אתה רואה, שכנראה החסידים עשו שלום עם המתנגדים. הי' מחלוקת אם הצמצום הוא כפשוטו או לא, וכנראה שבשירותים צמצום הוא כפשוטו. לפעמים אני יכול להכנס לבתים של חסידים, ואני רואה את הדברים, ספרי קריאה, או מגזינים, או מה שיש – צמצום כפשוטו! הקב"ה לא נמצא במקום הזה. "לה' הארץ ומלאה" – חוץ מהשירותים! לא נמצא. "פתור ממזוזה" גם למהדרין מהמהדרין. אין התאמה בין הבית לבין מה שקורה שמה בחדר. ויש להם בחורים, שבאים הביתה, ויש כל מיני געשעטפן שמה, שלא בשביל בחורים בכלל לראות. כל מיני עניינים. בטבעיות. לא חושבים אפילו על זה. זה בודאי לא שמן טהור שחתום בחותמו של כהן גדול. ואפילו שזה מקום שבאמת שאסור לברך, ואסור ללמוד תורה שמה, אבל זה גם כן לא אומר, ש"הצמצום כפשוטו", גם שמה יש את הכללים, הקב"ה גם שם קיים, לפי הכללים של המקום הזה. זה פשוט דוגמא קלסית, שחוזר על עצמו הרבה פעמים.

הרבי אומר, שכשהולכים לחנך – זה צריך להיות בלי פשרות. "שמן טהור". שהילדים יראו שזה שמן טהור. שהם לא יראו אחד בפה ואחד בלב. הנהגה אחרת. המכה של האינטרנט – זה חלק מהמכה.

אמרתי פעם. חנוכה – זה ממש מתאים. יש שני מקומות איפה שמדליקים נרות חנוכה. יש כאלו שנוהגים כמנהג חב"ד, על יד פתח הבית, באחד החדרים הפנימיים, ואנחנו עושים את זה בצד שמאל, מול המזוזה, מסובב במצות. ועיקר פרסומי ניסא לפי המנהג הזה – זה לבני בית. ויש אלו ששמים על יד החלון. פירסומי ניסא כלפי חוץ. האמת הוא – שיש מקום שלישי שאפשר היום לשים את החנוכי'ה. על יד המחשב. זה "פתח ביתו מבחוץ". הרחוב נמצא בתוך הבית שלך. כל העולם כולו נמצא בתוך הבית שלך. ולא רק רחוב של פתח תקוה. רחובות כאלה – רחמנא ליצלן! אם זה בלי שמירה, ובלי הגנה, ובלי פילטרים – רחמנא ליצלן איזה רחוב נמצא בתוך הבית שלך. ואנחנו – בלי בעיות... ואח"כ אנחנו רוצים שהילדים שלנו יגדלו מלאכים.

אני אמרתי את זה פעם לחברים שלי בקהילה. "מלאכים"? – שדים הם גם מלאכים! אתה רוצה שהילד שלך יהי' מלאך? אתה רוצה להתנהג כמו בשר ודם, והילד שלך יהי' מלאך! זה לא הולך ככה. אתה חושב שהוא לא יודע, אבא נמצא על המחשב שעתיים, אז למה הוא לא יהי' על המחשב שעתיים? למה לא?

שאלה: יש מישהו שיכול לא ליפול בזה פעם? האם באמת אפשר להתמודד עם זה? יש מישהו שהוא מאה אחוז דוגמא אישית?

- אתה יודע מה? יש סיפור ידוע, בן אדם נכנס לבית קולנוע, מתיישב בשורה ראשונה, ויש לו כובע גדול, והאנשים מבקשים ממנו: אתה מסתיר, תוריד את הכובע! הוא אומר: לא! אתה מסתיר! – לא! יש עניין! שומעים "יש עניין", יש איזה אידאולוגי'ה פה, שצריך דוקא להיות בכובע? עד שמישהו מתעצבן, הוא פשוט תופס את הכובע, וזורק את זה – ופתאום רואים קרחת גדולה על הראש. אז האנשים אמרו: בגלל שיש לך קרחת – אתה צריך להפוך את זה לאידיאלגי'ה? תגיד שיש לך קרחת, תסביר את זה! הפכת את זה לאידיאלגי'ה, "יש עניין"!

אותו דבר ג"כ פה. זה שאנחנו נכשלים פה ושם, אנחנו באמת לא הגענו לדוד המלך, שאין לנו יצר הרע, כי הרגו בתענית. אבל, השאלה, גם זה הילדים שלנו רואים: איפה האידאלגי'ה שלך? יש אנשים היום, כשאני מדבר למשל על העניין הזה, שצריך לשמור את הבית שלך, איך אתה הכנסת רחוב לתוך בית שלך? – כבוד הרב, זה מימי הביניים! יש טלפון, יש זה, ויש זה! הסבא שלך הלך לליובאוויטש עם סוס ועגלה, והיום אנחנו טסים במטוסים! כך הוא אמר לי. יהודי חסידי מאד. הוא הכשיר את זה.

אתה רוצה להגיד שזה קשה? בבקשה. אני מוכן לשמוע. קשה. לפעמים נכשלים. אבל אתה קורא לילד בשם אמיתי, ולא שאתה הופך את זה לאידאלגי'ה. כי צריכים לדעת את החורבן מה שיש, וצריכים באמת – לחשוב מה הרבי התכוון כשהוא אמר, שהחינוך צריך להיות בלי פשרות, עם שמן טהור, ולא לסמוך על כל מיני בדיעבד'ס והיתרים וכו'. זה מתחיל אצלנו בבית, איך אנחנו מתפשרים.

אני נכנס לבתים. בתים חסידיים. ואני יכול לראות חדר, פתאם כשאתה נכנס לשם, זה רחמנא ליצלן. מה זה? בגלל שזה שירותים, אז הכל בסדר? הם פשוט איבדו את הרגישות. אנחנו חייבים לדעת, אנחנו חסידים, אי אפשר ככה. אתה רוצה, שיהי' לך ילדים יראים ושלימים? נכון, יהי' להם גם יצר הרע! אבל – הם יראו בית, שיש חינוך סביבתי, שדאגו, שלא יהיו שהם לא בסדר בתוך הבית, כמו שצריך. הם יודעים, שההורים שלהם הם רציניים. איי, לפעמים פה ושם? – אבל הם יודעים, באופן כללי הם מקבלים חינוך, והם אומרים – יש לי הורים רציניים. זה הנקודה.

אני לא אומר שאנחנו צריכים להיות משטרת ישראל. זה צריך להיות בתקיפות המתאימה, בדרכי נועם ובדרכי שלום, והורים צריכים לתת את הטון, ויש הבדלים בגילים, בלי להכנס לכל האריכות בזה. אבל יש חינוך בלי פשרות. "שמן טהור". ומה שבשליטתנו – אנחנו צריכים לעשות את המקסימום. לא חיי פשרה.

ילד שרואה אבא, למשל, בשבת, בבית הכנסת, שיכול לשבת ולדבר. הוא לא רואה אבא שמתפלל כמו שצריך. הוא יכול לראות באמצע קריאת התורה יש שיחה, משהו עסיסית, אז אפילו שהוא כבר סיים את הברכה, והבעל קורא התחיל לקרוא – הוא עדיין לא סיים את המשפטים האחרונים שהוא צריך להגיד. והילד רואה. אז מה הילד לומד? הוא לומד, שקריאת התורה, אפשר לדבר. אתה עשית את זה בהתחלה – הוא יעשה את זה באמצע ובסוף גם כן.
זה נקרא "מעשה אבות סימן לבנים". וזה "שמן טהור" – צריך לדעת את זה.

אמרתי את זה בצחוק – הרב העכט פעם סיפר לי, באילת – יש לו אזכרות, ובאילת – לא כולם מניחים רבינו תם... אז הוא בא לאיזה הלווי'ה, הי' מישהו מאנשי בוהמא של הארץ, אני לא מכיר את השמות, הי' מישהו רפי מלסון. ומישהו קם ואומר בהספד: איי רפי רפי, איך אהבת בירה! איך אתה היית שותה את הבירה!.. אז הוא אומר לי – כשהוא שמע את זה – זה "מעשה אבות סימן לבנים"? "אהבת בירה"? אותו דבר גם כן – במובן הרבה יותר רחוב – השאלה היא – איפה "השמן טהור". בבית כנסת, בלימוד, אבא – יש לו קביעותים. הוא לומד, יש לו שיעורים. רואים אותו עם ספר פתוח. רואים אותו בבית עם הספר. זה ה"פך שמן טהור". שהוא לא מתפשר על דברים. יש לו דברים שלא זזים ממנו. חת"ת, רמב"ם, יש לו קביעות בחסידות, הוא לומד פה, לומד שם...

זה מה שאני אומר: צריכים להתבונן! הרבי אומר – החינוך הוא עם השמן טהור. לא להסתמך על כל מיני עניינים מסביב. וה' יעזר שאנחנו נשתמש עם הפך שמן טהור, החינוך הטהור, זה יביא לידי שהילדים שלנו יהי' להם הסתכלות על החיים של אור של חנוכה – למעלה משבע. יהי' להם בהתרוממות – טפח למעלה מהעולם. הם לא יהיו מונחים בעולם הזה. אלא עולם הזה לא יתפוס מקום אצלם עד כדי כך. בגלל שהם גדלו בבית, והם ראו את זה גם כן – מה עיקר וטפל בבית שלהם ג"כ.

* *

ב"על הנסים" אנחנו אומרים – "ואחר כך באו בניך לבדיר ביתך, ופינו את היכלך, וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קדשך".

ברור, כשרוצים לעשות חנוכת בית המקדש, צריכים לדעת, שצריכים לפנות, פינו את היכלך וטיהרו את מקדשך – מכל האלילים, שהיונים הכניסו, ואח"כ צ"ל והדליקו נרות בחצרות קדשך, צריכים להכניס אור. קודם אנחנו דיברנו על העניינים ששייכים לפינו את היכלך וטיהרו את מקדשך, עניינים של סור מרע. יש מחלוקת בין בית שמאי לבית הילל, בנר חנוכה, איך צריכים להדליק נר חנוכה. מוסיף והולך, או פוחת והולך. בית שמאי אומרים – שמונה ימים – משמונה עד אחד – כפרי החג, ובית הילל אומר מוסיף והולך – מעלין בקודש. ויש שמפרשים את המחלוקת בין בית שמאי לבית הילל, שבנר חנוכה הנר יש לו שתי תכונות. יש לה את התכונה של אור, ויש לה את התכונה של אור (בשורוק), של אש. האור של הנר – זה כנגד הגבורה של החמשנאים, המלחמות נגד היונים, זה האש של הנר. האור של הנר – זה הנס של פך השמן, זה האור הרוחני שנהי' בעולם, האור של חנוכה. אז בית שמאי אומרים שהעיקר בנר של חנוכה – זה האור, האש. אז זה פוחת והולך, כי היונים היו חזקים ולאט לאט ניצחנו אותם. ובית הילל אומר – העיקר זה הנס פך השמן, האור. וזה הלך ומוסיף מיום ליום. כמי נקבע הלכה? כבית הילל. נכון, היינו צריכים לעשות מלחמה נגד היונים, וזה חייבים לעשות, אין ברירה. אבל עיקר העניין הי' – עשינו את המלחמה, כי זה הי' גזירה נגד הרוחניות של עם ישראל, כי ידוע מה שהלבוש כותב, ב"ח מביא את זה, אח"כ ט"ז, שההבדל בין פורים לחנוכה, שבחנוכה עיקר הגזירה הי' על הנשמה, ובפורים הי' על הגוף. הגזירות רוחניות, הגזרות על מילה, על חודש, על טהרה, על כל העניינים מה שכתוב. אז היינו צריכים לעשות את המלחמה. אבל, על מה אנחנו קובעים את הנס של חנוכה בפועל? על העניין של מוסיף והולך, אור של הנר, ולא האוּר של הנר.

אז נכון, כתוב, פינו את היכלך וטיהרו את מקדשך, באמת, בכל מקום ומקום אנחנו צריכים לעשות את החשבון שלנו – בחיים האישיים ובתוך הבתים שלנו – שהבית יהי' נקי – עם שמן טהור, ולא עם עניינים – אומרים "פסלים", "אלילים" – היום יש כאלו ספרים לילדים – עם כל מיני תמונות של אלילים של יון וכו' .. זה כבר צריך עיון – מסתמא הוא שאל רב... ויש אלילים מודרניים, שנכנסים ג"כ – כל הטכנולוגי'ה שיש לנו היום, שיכולים לפרוץ את כל הגבולות שלנו ג"כ. ותדע לך, הרבי דיבר על זה גם כן. יש כאלה שאומרים לי, שבחסידות אנחנו רק ב"עשה טוב" ולא "סור מרע". מי שמדבר בצורה כזו – אינו יודע, שגם אצל הרבי יש שיחות, מכתבים, על מצבים כאלו.

בשנות הארבעים הטלויזי'ה הי' מאד יקר, שרק העשירים היו קונים את זה, אבל במשך הזמן - כמו כל טכנולוגי'ה – הם יודעים איך לעשות את זה כדי שזה יהי' שוה לכל נפש, ובשנות החמישים התחיל להיות הטלויזי'ה שוה לכל נפש, והתחיל להיות מגיפה, שכולם קונים טלויזי'ה. ויש מכתב מהרבי, שיחה, איפה שהרבי מתאר את המצב, ואומר, שבחו"ל, בימי ראשון, בחו"ל ימי ראשון – זה "שבת שני של גלויות" – לא עובדים. מי שמסתובב בחו"ל – יכול לראות – כולם מסתובבים ככה רגועים... יום ראשון – שבת שני של גלויות.

אומר הרבי, הרבה אנשים הולכים לישון מאוחר בלילה במוצ"ש, כי הם יודעים כי הם לא צריכים ללכת לעבודה ביום א', ובבוקר הם ישנים יותר מאוחר. אבל הילדים הקטנים – הם הולכים לישון בזמן, והם קמים מאוחר. אבל הילדים הקטנים – הם הולכים לישון בזמן, והם קמים מוקדם. מה יש בטלויזי'ה ביום א' בבוקר בחו"ל? הרבה מהתפילות של הכנסיות, עם הדרשות של כמרים וכו'. וההורים ישנים, והילדים מסתכלים על הכמרים, איך שהם אומרים את המיסה ואת כל הדרשות שלהם וכו'. אז הכומר מטייל בתוך הבית, ככה הרבי כותב. הרבי נותן דוגמא קיצונית, כדי שאנחנו נבין, מה הדברים האלו יכולים להכניס לנו בתוך הבית.

אני פעם אמרתי את השיחה הזו, מה שהרבי אמר, בבית כנסת אצלנו ברחובות, והי' שמה יהודי - הוא כבר לא גר ברחובות - שהוא קפץ כשאמרתי את זה. אמר לי: אני חייב לספר לך מה שהי'. הוא מדרום אמריקה, חזר בתשובה, בדרום אמריקה, הבית חסידי וכו'. אימא שלו באה לבקר אצלו בבית בדרום אמריקה, והביאה מתנה לנכדים – מכשיר וידאו. הוא אמר לי: אני התלבטתי – כן להכניס את זה הביתה, לא להכניס את זה הביתה, אבל הם אמרו לי – אתה יכול לראות וידאו של הרבי, התוועדויות וכו' – אז הוא הכניס את זה לבית. הוא אומר: לפני כמה ימים זה הי' בדיוק החגא של הגוים, חג המולד שלהם. הוא אומר לי: אני חזרתי הביתה, והילדים השתוללו, ואשתי אמרה לי – תן להם להסתכל איזה וידאו של הרבי, אז הדלקתי את המכשיר, פתאום ראיתי שאין את הקלטת וידאו של התוועדויות, אז הלכתי לחדר שני, כדי לחפש את זה. ולקח לי חמש-שבע דקות עד שמצאתי את זה כדי להביא את זה. וכשאני חזרתי אני ראיתי – זה הי' בדיוק אותו לילה של ניטל, והילדים שלי מסתכלים על התפילות בבית לחם, בתוך הכנסי'ה שמה. אומר לי: אני התעצבנתי, הכנסתי את הקלטת, ושכחתי מזה. אני בא לבית הכנסת בשבת, ואני יושב בקידוש, ופתאום אני שומע, שהרבי אמר, שמכניסים כומר בתוך הבית. ואני ראיתי את זה במוחש השבוע. זה דוגמא קיצונית, שהרבי רוצה להסביר לנו, שהדברים אלו מכניסים לתוך הבתים שלנו דברים, שהם זרים לגמרי לכל עניין של רוח ישראל סבא בכלל. זה "פינו את מקדשך וטיהרו את מקדשך".

אח"כ נאמר "והדליקו נרות בחצרות קודשך". אנחנו צריכים לעבוד על הנקודה, שיהי' אור בתוך הבית. שהחיים שלנו, והחיים בתוך הבית, יהיו עם אור. עם חיות. מתוך שמחה.

אתן לכם דוגמא פשוטה. בא אלי אברך ושאל אותי שאלה. הרי בחב"ד אנחנו יוצאים לזכות יהודים במצבע חנוכה. הולכים לכל מיני מקומות, להדליק נרות עם אנשים, הולכים למסיבות חנוכה, אירועי חנוכה, ברוך השם. מביאים את האור של חנוכה לכל מקום. וזה מקובל על הרבה אנשים, הלבבות נפתחים.
מישהו בא אלי ושאל אותי את השאלה: מתי להדליק? הוא יכול להדליק ממש בזמן בהתחלת שקיעה, או בצאת הכוכבים, שני המנהגים, שמובאים בשו"ע הזמנים המתאימים ביותר, אבל אז הוא לא יכול לשבת חצי שעה על יד הנרות, בגלל שהוא צריך לצאת, לעסוק במבצעים! ואנחנו יודעים שיש מנהג לשבת ליד הנרות חצי שעה, אפילו זה רמוז בתוך הנרות הללו, כתוב "אלא לראותם בלבד" - יש זמן, שרואים אותם, לא שאתה מדליק ואתה הולך. והרבי הקודם אמר, שצריכים לשבת ולהקשיב מה שנרות מספרות. והשאלה – מה עושים? אמרתי לו: תשמע! אם אתה לא תחזור הביתה יותר מדאי מאוחר, בני בית ערים – עיקר פרסומי ניסא היום בהדלקת הנרות – זה בשביל בני בית. לדעתי אל תדליק בזמן ותרוץ מהבית. אתה תחזור הביתה, שמונה תשע בערב – תדליק אז. יש פוסקים היום שפוסקים, שמכיון שאין את הכליא רגלא דתרמודאי היום, בגלל שהאנשים מסתובבים מאוחר, ועד חצות הלילה הם אומרים שזה זמן לכתחילה, בגלל שהאנשים מסתובבים, כדאי לסמוך עליהם גם כן. למה? כי אתה נכנס הביתה, אתה מדליק נרות, זה הזמן שאתה יושב חצי שעה עם בני הבית סביב הנרות, וצריכים אז לשיר את הניגונים של חנוכה, לספר על הניסים של חנוכה, צריכים לספר סיפורי חנוכה, איזה ווארט, איזה רעיון על חנוכה. אתה יושב עם בני בית! המצות נרות חנוכה שלא יהי' "כאפ לאפ", שלא יהי' כלאחר יד, דרך אגב! זה טקס! זה ברוב עם הדרת מלך! כי כשאתה עושה את זה בצורה כזו, ואתה חי עם זה – זה נותן חיות לכולם! אם אתה מדליק כלאחר יד וקדימה – אז איך אתה רוצה שהם יתייחסו בהדרת כבוד ובצורה נכונה להעניין הזה? אבל כשיושבים, ומוציאים את הסופגניות, לביבות, ויושבים, חיים עם זה – זה נקרא שאתה הארת את המצוה, והדליקו נרות! זה נר שמואר, לא נר חשוך. לא כלאחר יד - עשית וגמרנו! יצאתי ידי חובה! לא! המשפחה רואה שאתה חי עם זה, זה הזדמנות לתפוס! ומי שטרח בערב שבת – יאכל בשבת, תקרא סיפורים על חנוכה, שיהי' לך מה לספר לילדים, תעבור על הווארטלאך, טעמי מנהגים, שאתה יכול להגיד להם. מאיפה הם ישמעו את זה אם אתה לא תחי'ה עם זה? כמה נרות יש? ל"ו. שרפים עומדים ממעל לו, כל מיני עניינים יש – אני לא צריך להגיד – אפשר להסתכל, ב"ה יש היום ספרים שמלקטים את העניינים, שעושים את זה קל בשבילנו. אבל זה נקרא ס' חנוכה'ט זיך אין שטוב, זה חנוכה בבית! חנוכה מאירה בתוך הבית. זה – והדליקו נרות. שהדברים שאנחנו עושים – יהיו מאירים.

סיפרתי את הסיפור פעם, הי' פעם, נישט היינט געדאכט, ישבתי שבעה על האבא. האבא הי' מחנך ארבעים ושש שנה. הוא נפטר באמצע הלילה, והאמא צלצלה למנהל בבוקר, שהוא לא יבוא ללמד, בגלל שהוא נפטר. ר' זושה פרטיזן אמר לי פעם, שפרטיזן שהולך לעולמו בלי לבוש של מגפיים – זה בזיון. הוא הלך עם המגפיים זה נקרא. והיום הראשון של השבעה נכנס יהודי, שהוא הכיר את האבא, כשגרנו בדטרויט, האבא הי' אז מחנך בבית ספר "בית יהודי" בדטרויט. זה בית ספר חרדי. אז הי' הבית ספר החרדי היחידי בדטרויט, בהתחלת שנות החמישים, הוא הי' שמה מלמד, מחנך שמה בבית ספר. הוא אמר לי – אני עבדתי יחד עם האבא שלך, הייתי בצוות. אני אספר לך סיפור אחד, הוא אומר לי. כשהאבא שלך נסע להרבי ליו"ד שבט, הוא ביקש שאני אמלא את מקומו לשלושה ימים. זה הי' משהו כמו כיתה ג'. למדו פרשת ויצא, הוא אמר לילדים: אתה תגיד פסוק, אתה תגיד פסוק, עד שהוא הגיע לפסוק אחרון של פרשת ויצא. אז הוא אמר לא' הילדים: אתה תגיד את הפסוק האחרון. כשהוא אמר "אתה תגיד את הפסוק האחרון", פתאום כל הילדים צעקו בבת אחת: "כך לא מסיימים פרשה!" הוא מסתכל עליהם: איך מסיימים פרשה? – המלמד שלנו לימד אותנו, כשהולכים לסיים פרשה – זה סיום! סיום – אז עושים מכירה פומבית, מי יזכה להגיד את הפסוק האחרון. ומהכסף שנכנס ממכירה פומבית, עושים סעודת מצוה. כי זה סיום! ומה שנשאר – נותנים לצדקה. כיתה ג'? אני בחיים לא הייתי עושה מכירה פומבית בכיתה ג'! אבל זה מה שהם אמרו, זה המנהג אצלם בכיתה, אז הוא התחיל לעשות מכירה פומבית. בשנת 1953, מכירה פומבית, הגיעה ל$1.75, שני חבר'ה רבו על זה, $1.77 נמכר. ושני חבר'ה שרבו על זה – הם שני מנהיגים של הקהילה החרדית היום בדטרויט, והם עדיין רבים... אבל זה נמכר ב$1.77. למחרת הילד הביא את הכסף, הלכו בהפסקה לקנות כיבוד, הוא קם לפני הכיתה, הוא אמר את הפסוק האחרון, והי' סעודת מצוה כיד המלך, $1.77 בשנת 1953 הי' אפשר לקנות סעודת מצוה מכובדת, זה אני אומר לכם... והי' ג"כ שיריים. אני שמעתי את הסיפור. מיד הסיפור הזה עשה עלי רושם, כי אני התחלתי לחשוב לעצמי, כמה סיומים הילדים שלנו עושים, פרשיות, משניות, פרקים בגמרא... איפה אנחנו? פשוט ישנים! בהמשך לזה הקב"ה גילגל אלי איזה ספר, שדיבר על גדולי ישראל בדור האחרון. א' מהראשי ישיבות הידועים באמריקה, זה הי' הרב הוטנר, הוא הי' ראש ישיבה של חיים בערלינער, פחד יצחק, והוא כותב, כשהוא הי' בן תשע, הוא חזר הביתה, ואמר לאימא, היום סיימנו את הפרק המפקיד בבבא מציעא. והוא נכנס לחדר שינה שלו. הוא הי' חצי שעה בתוך החדר שלו, יוצא מהחדר, והוא רואה, שעל השולחן יש מפה לבנה, פמוטים עם נרות, והוא מריח איזה עוגה, הוא נכנס למטבח, הוא רואה שהאימא שלו בבגדי שבת, ויש עוגה בתנור. אז הוא שואל את האימא שלו: מה האורח שמגיע? אז האימא שלו אומרת, מה זאת אומרת אורח? אתה אמרת, שסיימת פרק מפקיד? אז אנחנו הולכים לעשות מסיבה בבית. אז הוא אמר, רק אז הבנתי, מה זה החביבות של לימוד התורה. אז הבנתי מה זה נקרא הדבר יקר – הלימוד התורה. כשראיתי את המפה לבנה, עם הפמוטים, עם העוגה, עם הבגדי שבת – הבנתי, שמשהו גדול קרה פה, כשסיימתי פרק המפקיד. זה נקרא שמייפים, נותנים את החיות למצוה. עושים אור מהמצוה.

יש לנו הזדמנויות בבתים שלנו. שיהי' "הדליקו נרות בחצרות קדשך". צריך להיות מואר! עם אור וחיות! עם שמחה והתלהבות! ואז זה הופך להיות חלק מהחיים של הילדים גם כן.

שולחן שבת. אתה מסתכל על אשתך – היא עובדת! ערב שבת – היא עובדת! יום חמישי – היא עובדת! יש קניות, יש הכנות, והיא מבשלת, וכו', היא משקיעה כוחות! למה? בגלל שכשיושבים ליד השולחן כדי לאכול, "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". השאלה – כמה אנחנו טורחים, שהשולחן שבת שלנו יהי' לא רק עם האוכל הטעים על השולחן, אלא שיהי' גם כן כמה סיפורים שמתאימים לילדים שלנו, כמה ווערטלאך על הפרשה, שהם לא יותר מדאי ארוכים, אבל "קצר וקולע", ושיהי' את האוכל הרוחני הזה גם כן על יד השולחן. שהשולחן יהי' שולחן שזה מואר. זה – "והדליקו נרות בחצרות קדשך". זה לא מספיק רק "פינו את היכלך וטיהרו את מקדשך", חייב להיות גם כן אור! וזה – תלוי בנו. איך אנחנו מתייחסים לדברים? כמו שאמרתי: הדלקת נרות חנוכה. אתה יכול לעשות את זה "כאפ לאפ", או אתה יכול להפוך את זה לעניין, שמבינים, שמשהו קורה פה, בזמן שאנחנו מדליקים נרות. זה לא געכאפט און געגאנגן ווייטער, כמו שאומרים. אלא זה משהו הרבה יותר רציני. מבינים, שיש פה משהו. יש מעמד!

בברכות קריאת שמע, לפני שאומרים קריאת שמע, כתוב, לכוון, "ובנו בחרת מכל עם ולשון" – זה מתן תורה. "וקרבתנו מלכנו" – זה מעמד הר סיני. "לשמך הגדול" – זה מעשה עמלק. "שמך הגדול" – שם שלם. "להודות לך" – מעשה מרים" – שהפה – צריכים להודות למה שהקב"ה עושה, ולא לדבר לשון הרע. "לייחדך" – זה חטא העגל. ככה זה כתוב בשולחן ערוך, ובסידורים החדשים, למטה, הם מביאים לך על כל קטע מה צריכים לכוון.

אז אני שאלתי את עצמי פעם: "ובנו בחרת מכל עם ולשון" – זה נתינת התורה. אז מה זה "וקרבתנו מלכנו" – זה מעמד הר סיני? זה אותו דבר לכאורה? אלא מאי? יש נתינת התורה, אבל אח"כ יש את המעמד של הר סיני! הקולות וברקים. המעמד הגדול! זה גם כן צריכים לזכור. כי המעמד הגדול – זה מה שמכניס עמוק, כמו שהוא אמר – שידעתי על חביבות התורה, והיוקר של לימוד התורה – מהפמוטים והמפה לבנה, והעוגה והבגדי שבת. זה ה"קולות וברקים" סביב העניין של נתינת התורה. וזה – "והדליקו נרות בחצרות קדשך". וזה – כל אחד ואחד מאתנו בבית. אנחנו צריכים לשים דגש על זה. שבת – זה שולחן. הילדים רואים – זה מעשה אבות סימן לבנים. אבא שלי – תמיד הי' לו כמה סיפורים. יש "סיפורי חסידים" של הרב זוין, אני יכול להראות לכם את "סיפורי חסידים" של הרב זוין, מה שהי' אצלנו בבית, אצל האבא שלי, יש "תיקים". הוא עבר על כל הפרשה, והסיפורים שהוא חשב, שזה מתאים לילדים, הוא עשה איזה שהוא סימן, שכל שנה הוא יכול לעבור עליהם, כי הוא יודע, כי הם מתאימים לילדים. גם בכיתה הוא ידע, שצריך להיות סיפורים. כי זה מחדיר יראת שמים, וזה מחדיר אמונה, זה מחדיר בטחון! זה הנקודה של "והדליקו נרות בחצרות קדשך". וגם זה בידיים שלנו. ואם אנחנו לא יודעים בדיוק איך – "עשה לך רב", "קנה לך חבר", אפשר להתייעץ, אפשר לדבר, אפשר להגיע לזה. אבל זה נוגע, בגלל שאם אנחנו רוצים שהמשפחה תחי'ה עם העניינים- אנחנו צריכים לחיות עם זה. חייב להיות יותר אור. כי העולם הגדול – הכל מתנוצץ היום. עם תענוגים, עם כל מיני געשעפטן, עם חיות – חיות דלעומת זה, תענוגים דלעומת זה!

יש ווארט יפה מהרבי על דמי חנוכה. הרבי שואל: מה פתאום יש כזה מנהג של דמי חנוכה? כולם שואלים את השאלה הזאת. והרבי אומר, כתוב, שהיוונים "פשטו ידם בממונם, ובבנותיהם". לא כתוב בשום מקום, מה זה בדיוק הי' "פשטו ידם בממונם". ואומר הרבי, יש לומר, מכיון שכתוב, שהיונים טימאו את כל השמנים שבהיכל, אז הפשיטת יד בממונם זה הי' אותו דבר, רצו לחנך את כלל ישראל, שהכסף, תענוגי עולם הזה, תרבות, שהכסף ילך לספורט, לכל עניינים אלו. אז מה התשובה שלנו? שהכסף הולך, כדי לחבב את החג, לילדים, כדי לחנך אותם לצדקה, שהכסף הולך לעניינים של קדושה. ולא חס וחלילה, לעניינים של עולם הזה. עד שהילד, כשהוא רואה את המטבע, הוא לא יודע את המילה "כסף". הוא יודע שזה "צדקה". עד שהוא יאכל מספיק תפוחי אדמה, שיגיע לבד להבין שזה גם כן חוץ מצדקה... אל תדאג – מישהו יחנך אותו בהמשך הדרך. או שיתפוס את זה לבד, כי עולם הזה בכל זאת מושך לעניינים אלו. אבל מה אנחנו? צדקה! שהילד קטן – הוא יודע, שהמטבע – זה צדקה! זה הווארט של שהרבי.

אז אנחנו נגיד לחיים, חבר'ה, לוקחים כוחות מחנוכה, שיהי' "והדליקו נרות בחצרות קדשך". שאנחנו נהי' מוארים. ואז אנחנו נוכל גם כן לתת אור למשפחות שלנו, לסביבה שלנו, לכל מקום. לחיים, לחיים.

(מתוך דבריו של הרב מ.מ. גלוכובסקי בהתוועדות מוצ"ש פ' וישב, נר שני של חנוכה, תש"ע, עם אנ"ש דפתח תקוה.)