חברותא עם הרב יוסף שלמה כהנמן, שיחות עם הסטייפעלער, הרב קנייבסקי, הגר"ג אדלשטיין, הרב יעקב לנדא, קשר תדיר עם אדמור"י סלונים ועוד רבים מאושיות היהדות החרדית ובכלל. כל אלה, בספר החדש 'גאון וחסיד' שראה אור השבוע, על מסכת חייו המופלאה של הגה"ח ר' זלמן לייב אסטולין ע"ה, בעריכת נכדו, הרה"ח ר' שלום דובער פרידלנד. להנאת הגולשים אנו מפרסמים את אחד מהפרקים המרתקים מתוך הספר, על קשריו הנדירים של חסיד חב"די עם רבנים וראשי ישיבות ליטאיים בבני-ברק ובכלל. המשך ב'כתבה המלאה'. מיד לאחר שהגיע לבני ברק, הגיעו יהודים רבים לראות את המחזה המפליא - יהודי שהגיע מעמק הבכא, מקום בו אסור ללמוד ולחיות כיהודים - ולמרות זאת למדן גדול, ומדקדק בקלה כבחמורה. ר' זלמן לייב, מאידך, ביטל את עצמו. הוא פשוט לא הבין מה רוצים ממנו, וכי איך היה שייך אחרת?! פעם ניגש אליו גיסו הרב יעקב שיחי' גלינסקי, המפורסם כמגיד מישרים, וניסה למנעו מלומר את המשפט שהיה שגור על לשונו "איך בין ר פראסטער איד" [= הנני יהודי פשוט], תוך שהוא מכין אותו להתאקלמות בחברה החדשה 'על פי הכללים': "תשתדל שלא לומר לכל שהנכם יהודי פשוט, כאן זה לא רוסיה, עלולים עוד להאמין לכם"… אך ר' זלמן לייב הגיב בפשטות "ומה הבעיה? זה אכן כך!"... חברותא עם הרב יוסף שלמה כהנמן בבני ברק התחבב במהרה על הדמויות הבולטות בעיר התורה ויצר קשרים חזקים עם גדולי התורה בעיר שחיבבהו מאוד. הרב יוסף שלמה כהנמן, ראש ישיבת פונוביז' נהנה היה לשוחח עמו בדברי תורה. על כך מספר בנו ר' דוד: "מדי פעם היה הרב כהנמן שולח מונית להביאו למשרדו, שם היו משוחחים כמה שעות בדברי תורה, וכשסיימו היה דואג להשיבו לביתו. במשך הזמן הפגישה קיבלה קביעות, כאשר פעם בשבוע נפגשו להתפלפל בלימוד". בנוסף על השקו"ט בסוגיות הש"ס היה הרב ר' זלמן לייב אף חוזר בפניו מסיפוריו ומפניניו בפרשיות התורה, והרב כהנמן נהנה מאוד לשמוע זאת. פעם, כשאמר בפניו את הפירוש של החיד"א על הפסוק "וה' אמר המכסה אני מאברהם" (הובא בספר החדש, בחלק הפירושים) שמח בדבריו כל כך, עד שקם ונשקו על ראשו. שיחות עם הסטייפעלער בתקופה בה התפלל ר' זלמן לייב בבית הכנסת של הרה"ג ר' יעקב ישראל קנייבסקי, המכונה 'הסטייפעלער', נוכח הסטייפעלער לעמוד על גדולתו בתורה, והיה מחבבו ומקרבו ביותר. לא פעם היה ניגש אליו אחר התפילה לדבר עימו בלימוד. בכלל, כשהיה ר' זלמן לייב ניגש אל הסטייפעלער, היה האחרון נעמד לכבודו, והיו מתווכחים מי ישב ראשון. כך כיבדו זה את זה. שניהם היו משוחחים בקביעות בדברי תורה - מספרים מכריו - הר"ר יעקב ישראל קנייבסקי נהנה מאוד מחברתו, וביניהם נוצרה קביעות בלימוד. מדי כמה ימים היו מעלים סוגיות שונות שהיו דנים בהן בלהט. אף את בר-המצוה של בנו ר' דוד אליהו, כיבד הסטייפעלער בנוכחותו, ואף העניק לחתן הבר-מצווה דורון דרשה". פעם, כשהיה הסטייפעלער עטור עדיין בטלית ותפילין", סיפר ר' זלמן לייב, "התאספו סביבי כמה מהאברכים וביקשו לשמוע דברי תורה. היה זה בשבוע של פרשת ויקרא, ואמרתי להם מהספרים הקדושים את הנאמר על המילים המסיימות את הפרשה "לאשמה בה", שהם ראשי תיבות של המילים "לא-ל אשר שבת מכל המעשים ביום השביעי", ומלמד שכששומרים את השבת, נמחלים ה"לאשמה בה" החטאים (ראה שבת קיח, ב - "כל השומר שבת אחת כהלכתה נמחלים לו עוונותיו"). השתדלתי לדבר בקול נמוך, שכן ידעתי שהסטייפעלער אינו מחבב "ווערטלעך" שאינם מיוסדים על הש"ס ופוסקים. אך דווקא בפעם זו הוא שמע ממקומו על המדובר, ניגש אלי ובקשני לשוב ולומר את הראשי תיבות. בלא אפשרות להשתמט חזרתי באוזניו על הדברים. כששמע זאת, הודה לי מאוד ואמר לי "שימחת אותי בדברים אלו, מאחר שזמן רב הטרידני כיצד פרשת ויקרא מסתיימת במילים "לאשמה בה", היפך הכלל שמסיימים בטוב; אך כעת תירצת על קושייתי, שאין זה מדבר על אשמה אלא להיפך על שמירת השבת"... בנו הרה"ג ר' חיים קנייבסקי שליט"א, אף הוא שוחח עמו פעמים רבות ומרוב התרשמות מאישיותו, שלח את בניו שילמדו אצל הר"ר זלמן לייב בזמני ההפסקות שלהם. הוא אף הגיע לנחמו כאשר ישב שבעה לאחר פטירת זוגתו הרבנית רייזל ע"ה. קשרים אישיים עם תלמידו לשעבר, הגר"ג אדלשטיין תלמידיו לשעבר, בני משפחת אדלשטיין, הרב יעקב והרב גרשון, שמרו עמו על קשר הדוק לאורך השנים הבאות. הם היו מבקרים אצלו, משתתפים בשמחותיו. הרגישו ממש כמשפחה אחת. את הערכה אליו ניצל ר' זלמן לייב להוספה באהבת ואחדות ישראל. דמותו העידה על הכוח הנצחי של התורה, כשהוא מואר בתורת החסידות המגלה את הכוחות הנעלמים בנפש ונותנים את היכולת להמשיך את היהדות אף במקומות החושך. די היה לראותו בלבד כדי למנוע דיבורים נגד חסידי חב"ד, שהוא כמובן נמנה עליהם. מספר בנו ר' דוד: "מיד כשהגענו לארץ ישראל, נכנסתי בתקופה הראשונה ללמוד בישיבת פונוביז'. את שהותי שם ניצלתי גם עבור 'הפצת המעיינות' ומדי שבוע הייתי מניח שם את שיחותיו הקדושות של הרבי. בין התלמידים היו מחרחרי ריב שעיניהם צרה בשל אחרים; אלה היו ממתינים לרגע זה בו הנחתי את ה'שיחות', ומיד היו חוטפים אותם מעל השולחן וקורעים אותן לגזרים. כאשדר סיפרתי לאבי את הדבר, הוא התקשה להאמין, לאחר שנות מסירות נפש ברוסיה הסובייטית, כי דווקא בארץ הקודש יפגוש בשנאת ישראל בדיוטא תחתונה כל כך. הוא טלפן להרב גרשון אדלשטיין, שכבר אז היה מראשי הישיבה, והתלונן על כך. הרב גרשון הבטיח לבדוק את הנושא. ואכן, בפעם הבאה שהבאתי את השיחות, הוא שידע על כך בתיאום מראש, נעמד בצד וצפה על המתרחש. ואכן, כשנוכח לחזות בעצמו במחזה בעוד אני מניח את השיחות, חוטפים אותם מידי כדי לקרעם, חשף את עצמו כשהוא נדהם, ונזף מרות בתלמידים. לא התקבלו אצלו הסבריהם שאלו הם דברי חסידות: "אם אינכם רוצים ללמוד בזה אל תלמדו, אבל למה לקרוע? ידידות עמוקה עם הרב יעקב לנדא בבני ברק הכיר את רבה של העיר הרב יעקב לנדא, מתלמידי כ"ק אדמו"ר הרש"ב ומהמקורבים הגדולים ל'בית הרב'. מני אז הקשר שנוצר התהדק, והמפגשים ביניהם התקיימו לעיתים תכופות. ר' זלמן לייב היה מקפיד מדי שבת בשבתו, לאחר סיום תפילת שבת בבית כנסת חב"ד ברחוב הרב קוק, לעבור דרך ביתו של הרב לנדא. כשהיה נכנס, על פניו של הרב הייתה עולה נהרה מיוחדת, ומיד הגיש בפני ר' זלמן לייב כסא ופנה להביא את הגביע והיין לקידוש. לאחר מכן 'נשפכו' שם אימרות וסיפורי חסידים, לרבים מהם היה הרב לנדא עצמו עד. אף בשנותיו האחרונות ממש, כשהקימה הייתה קשה עליו, היה הרב יעקב לנדא קם מכסאו ומושיט כסא לעבר ר' זלמן לייב, בלא לאפשר לבניו לעזור לו בזה. הרב לנדא היה בקירוב הדעת עם ר' זלמן לייב ופותח בפניו את 'אוצרותיו', זכרונות מבית הרבי הרש"ב. על האופן בו היה מבקש ר' זלמן לייב שיגולל בפניו את זכרונותיו סיפר הרב אסטולין בעצמו: "הרב לנדא היה מגיש לי 'משקה' ומוזג כוס מלאה; לאחר שהייתי אומר 'לחיים' כדבעי, קיבלתי אומץ ואמרתי לו - "ספרה נא לי את הגדולות אשר עשה אלישע". או אז פניו היו משתנות מלבן לאדום וחוזר חלילה, מרוב ההתקשרות והביטול שלו לרבי רש"ב, ורק אז היה מתחיל לספר מנפלאות הרבי. ועוד אמר לי הרב ר' יעקב לנדא, שהרבי רש"ב החשיבו כ'רב החצר', ומרגלא בפומיה של הרבי אליו: "ר רב ביסטו, נאר ר שטאט האסטו ניט" [= אתה כבר רב, אלא שעיר אין לך] והייתי מעיר לו 'נו, בני ברק היא העיר שהרבי נתן לך'". פעם, כשר' זלמן לייב התוועד וסיפר מדברותיו של הרב לנדא, העיר אחד המשתתפים על שאומרים שלא היה נחשב בין המקושרים לרבי ריי"צ. אמר לו הר"ר זלמן לייב: "זיי מיר מוחל, כך שמעתי מהרב לנדא, שהוא החזיק מהרבי הריי"צ יותר מכל המקושרים, אלא - כך היה אומר - נשמה אחת יש לי, שאותה קישרתי לרבי (הרש"ב). נשמה נוספת אין לי". על מעורבותו של הרב לנדא בבריאותו של ר' זלמן לייב, מספר ר' זושא גרוס: בשנת תשמ"ה חלה ר' זלמן לייב ונחלש מאוד. הוא אושפז בבית הרפואה 'בילינסון' שם ערכו לו סדרת בדיקות במהלכן גילו אצלו אבנים בכיס המרה. הוחלט בקרב הרופאים על עריכת ניתוח להוצאת האבנים. בני המשפחה כתבו לרבי שענה כי יעשו כעצת המרא דאתרא. מיד כששמע הרב לנדא את תשובת הרבי, החליט לבא בעצמו לבית הרפואה. אני - ממשיך ר' זושא לספר - הבאתיו ברכב לבית הרפואה יחד עם בנו הרב אליהו, שם פסע לאורך הפרוזדורים והמסדרונות עד שהגענו לחדרו של ר' זלמן לייב. כשנכנס ביקש להביט בממצאי הבדיקות. כשהגישו לו, עיין בהם וגילה בהם בקיאות רבה, כשהוא עובר על כל פרט, כשלאדם מן הצד נראה היה כמילות צופן. בעפרונו סימן על כמה מהממצאים, כשבסיום הקריאה 'פסק' שאין בית רפואה זה מתאים בעבורו, כי כפי שהוא רואה הם אינם מתמצאים היטב בבעיה. 'צריכים להעביר אותו מיד לבית הרפואה 'תל השומר' אל הפרופסור בן ארי'. כולם נכנסו ללחץ. זה זמן מה שהוא שכב בבילינסון, וכבר נוצרה היכרות עם הרופאים והצוות הרפואי, וכך פתאום לעבור מקום, כשר' זלמן לייב עצמו מחובר למכשירים רפואיים?! זה לא היה פשוט. זוגתו מרת רייזל פנתה אל הרב 'מפני מה צריכים לטלטלו ולהטרידו? אפשר לעשות כאן את הטיפול'. הרב לנדא שהיה ידוע כבעל דעה מוצקה, הכה במקלו על הרצפה כשהוא אומר בלהט: 'און איך זאג רז מ'דררף עם גלייך פירן אין תל השומר" [= ואני אומר שמיד יש להעבירו ל'תל השומר']. ובכלל, אל לכם להתערב', אמר כמרמז שהיות וניתן לו הכוח מהרבי להכריע, אין לאחר זכות לערער על כך. אנשי הצוות הרפואי ששמעו את הדרישה, הרימו קול זעקה: זה נגד החוק לעבור מבית רפואה אחד למשנהו, ומסוכן להעבירו במצב כזה. חרף כל הטענת סידר הרב לנדא רכב אמבולנס מיוחד שהעבירו לבית הרפואה 'תל השומר', שם עבר את הניתוח על הצד הטוב ביותר. זמן קצר לאחר מכן כבר חזר ר' זלמן לייב לאיתנו". חתנו הרב אברהם מענדל פרידלנד מוסיף: "בהזדמנות זו יכולתי להכיר כיצד נוגע לרב יעקב לנדא ציווי של הרבי עד פנימיותו. היה זה בשנתיים האחרונות לחייו, ולמרות שהיה חלש מאוד החל לטפס במדרגות בית הרפואה, ולפסוע לאורך הפרוזדורים; מלוויו שראו את הקושי הגדול, הציעו לו שיסתפק בכך; אפשר לזמן אליו את הסגל הרפואי כמו גם את ממצאי הבדיקות. מפני מה - שאלו אותו - צריכים הנכם לטרוח כל כך? הרב לנדא השיב בהחלטיות האופיינית לו: 'אם הרבי ביקש שאומר את דעתי כרב, חובה עלי לבא למקום. רב שפוסק, צריך לראות על מה הוא פוסק ולהיות נוכח במקום'. הפשיטות הזו עשתה רושם רב, כאשר במאמצים עילאיים עשה הכל כדי לקיים את ציווי הרבי בהידור". הערכתו המיוחדת של הרב יעקב לנדא לר' זלמן לייב התבטאה היטב בעובדה שבצוואתו ביקש הרב לנדא כי הר"ר זלמן לייב יאמר אחריו משניות לעילוי נשמתו. ר' זלמן לייב אכן קיים זאת שנים רבות בשיעוריו בבית כנסת חב"ד שברחוב רש"י, שם הוסיף על שיעוריו שיעור משניות, כשהוא פותח בכל פעם את הלימוד בהודעה כי הלימוד מתקיים לע"נ הרב יעקב לנדא. קשר תדיר עם אדמור"י סלונים ר' זלמן לייב התגורר בסמיכות לבית הכנסת 'אמת ואמונה' של חסידי סלונים. אך טבעי היה שהתפלל שם פעמים רבות, עם הזמן, חלק נכבד מקהל החסידים רקם עמו קשרים אדוקים. הם חיבבוהו מאוד וראו בו דמות נעלית, המייצגת את דמויות ההוד מהדורות הקודמים שחכמתם ויראתם מקרינה סביבותם. כך החלה קבוצת חסידים לבקרו לעיתים תכופות, כשכל מילה שיצאה מפיו, וכל הנהגה שלו הייתה יקרה להם. כך גם עם רבם האדמו"ר מסלונים, רבי שלום נח ברזובסקי זצ"ל, היה בקירוב גדול. את הקשר עם אדמור"י סלונים החל כבר בשנה הראשונה לבואו. היה זה מיד לאחר שחרור הכותל המערבי, כשהמונים הגיעו לבקר ולהתפלל במקום הקדוש. בכותל פגש בהאדמו"ר רבי אברהם ווינברג מסלונים זצ"ל בעל 'ברכת אברהם' שהשתתף בברית מילה שנערכה במקום. האדמו"ר מסלונים ניגש אליו והחל משוחח עמו בדברי תורה. בדבריו אמר האדמו"ר מסלונים לרב זלמן לייב: "כתוב במגילת אסתר "על גנזי המלך ביהודים" (אסתר ג, ז), וכידוע, כל פעם שכתוב במגילה 'המלך', הכוונה למלכו של עולם; נמצא שגם לקב"ה ישנם אוצרות, והיכן הם אוצרותיו - ביהודים; ישנם יהודים שהם נחשבים האוצרות של הקב"ה והקב"ה שומר עבורם את אוצרותיו...". כשהעירו בפני ר' זלמן לייב על המקובל בין חסידי סלונים כי הכוונה בדברים הייתה עליו עצמו, דחה זאת - "וכי מה אני ומי אני שיאמרו עלי כזאת? פשוט רצה לומר פירוש במגילת אסתר, וב"ה שזכיתי לשמוע, ותו לא"... עם חתנו ממשיך דרכו האדמו"ר רבי שלום נח ברוזובסקי בעל 'נתיבות שלום' היה בקשר תדיר יותר. כשהיה מגיע לבקר בבית מדרשם של חסידיו בבני ברק, היה משוחח עם ר' זלמן לייב. רבי שלום נח חיבב מאוד את ר' זלמן לייב - על כך מספר אחיינו ר' מרדכי ווינברג (נכדו של ה'ברכת אברהם'): בתור מקורב בבית דודי האדמו"ר, הייתי מגיע רבות לבקרו, ובפרט בשנים האחרונות שכבר נחלש יותר. פעמים רבות הייתי מרצה בפניו מדברותיו של ר' זלמן לייב, אליו הייתי מקורב ביותר. באחד הפעמים סיפרתי לדודי את הסיפור שסיפר לי ר' זלמן לייב אודות הצדיק רבי ישראל מרוז'ין שנקלע עם עגלתו לתוך הבוץ וביקש מהקב"ה שיוציאו מהבוץ, כי בתוך הבוץ אי אפשר לחזור בתשובה. רבי שלום נח פרץ בבכי נרגש לשמע סיפור יקר זה, ולא נחה דעתו עד שביקשני לספר שוב לחתנו. לאחר כשעתיים קבלתי צלצול מנכדו, שבבקשת סבו הוא רוצה לשמוע את הסיפור. כשסיפרתי זאת לר' זלמן לייב, היה מאוד נרגש, ואמר אני הרי 'פראאסטער איד, כדי שיחזרו על דברי'. לאחר פטירת רבי שלום נח, הוכתר בנו רבי שמואל ברוזובסקי שליט"א, ואז בקשני ר' זלמן לייב - ממשיך ר' מרדכי ויינברג לספר - להיכנס אליו ולראותו. קודם שהלכנו, לבש בגדי שבת, טיפס על המדרגות הרבות, וכשנכנסנו היה מאוד נרגש, למרות היותו מבוגר יותר. הוא ביקש מהאדמו"ר את ברכתו שיהיה יהודי ירא שמים. רבי שמואל התרשם עמוקות מדמותו, וביקש ממנו חזרה את ברכתו. ברכו ר' זלמן לייב שיזכה להוביל את חסידיו לקבל פני משיח צדקנו. פעם נוספת ביקש האדמו"ר רבי שמואל שליט"א את ברכתו נוכח קהל חסידיו, ואף ביקשו שיניח ידיו על ראשו בברכתו. שנים רבות היה הולך ר' זלמן לייב להתפלל בתפילת ערבית של שבת בבית הכנסת של חסידי ספינקא הסמוך לביתו, גם שם זכה לחביבותם של האדמורי"ם. אלה שאלו תמיד בשלומו. ודע מה שתשיב בתור תושב בני ברק, מטבע הדברים יצא לדבר על אודות המחלוקות שבין חסידים למתנגדים. ר' זלמן לייב כהרגלו שלא לדבר בגנות אדם, לא היה נסחף לויכוחים. על שאלות שהופנו כלפי החסידים, ענה בנחת בחיבה כשאת תשובותיו הוא מבסס על הגמרא והרמב"ם, ותמיד בסבר פנים עם כבוד הדדי מלא. מי שהכיר אותו יודע שהיו לו תשובות לכל דבר, תשובות פשוטות שדחו אף את השאלות הגדולות ביותר. דוגמא אחת מיני רבות מספר הרה"ח ר' יעקב יהושע לאופר שיחי': "יום אחד סיפר לי ר' זלמן לייב על דין ודברים שהיו לו עם יהודי המתנגד לחסידות: "ניגש אלי יהודי מתנגד ובפיו הטענה הבאה: בספר התניא ובאגרותיו כותב רבינו הזקן כמה פעמים שעל אף שבימי הגמרא היתה עיקר העבודה בתורה, הרי שבימינו עיקר העבודה היא בתפילה וצדקה. מנין לו עפ"י נגלה לחדש כדבר הזה שבימינו השתנתה העבודה, בה בשעה שבגמרא נאמר שלימוד התורה הוא העיקר, ואף דוחה חיוב תפילה? "עניתי לו: מקורו של רבינו הזקן נכתב גם בחפץ חיים! "'אין כזו הלכה בספרי החפץ חיים', הגיב המתנגד. "אמרתי לו, כי עוד כשהייתי נער, כאשר החפץ חיים התגורר בעירי, שיננתי היטב את ספריו, ובספרו 'שמירת הלשון' מביא את דברי הגמרא (שבת יא, א. ירושלמי ברכות פ"א ה"ב) שמי שתורתו אומנותו דוחה תפילה, ומי שאין תורתו אומנותו מפסיק לתפילה. ומבאר רש"י שמאחר ומפסיק לאומנותו, כל שכן שיפסיק לתפילה. ומבאר החפץ חיים שהפירוש בזה הוא, שכאשר האדם מפסיק לאומנותו, הרי הוא מוכיח בזה שיש עוד דברים חשובים אצלו, וממילא יורד בחשיבות וערך התורה לגביו, ולכן תורתו אינה חשובה ואין בה את הכוח דיו לדחות את התפילה. וממשיך החפץ חיים דכל שכן המפסיקים לדיבור לשון הרע - ומחשיבים את האיסור דלשון הרע חשוב מלימוד התורה, שהרי דוחים את הלימוד מפניו, קל וחומר שאינם נחשבים למי שתורתם אומנותם ואין תורתם חשובה מהתפילה, ועל כן אין בידם כח לדחותו. "ומזה הסקתי לו שכיום שמדברים הרבה לשון הרע, וודאי שאין ללימוד חשיבות אמיתי אצלו ואין לה ערך יותר מתפילה. ולכך כותב רבינו הזקן שבימינו התפילה חשובה יותר. "אותו מתנגד קיבל את דברים, ואף הבין את המסר הברור: מוטב לעסוק בלימוד התורה בפועל, במקום לעסוק בגנות ישראל". ומוסיף ר' יעקב יהושע, שכדברים שביאר לו ר' זלמן לייב אפשר למצוא בדברי אדה"ז בליקוטי תורה ד"ה 'יחיינו מיומיים' אות ב', ששם כותב: "והמספר בגנות חבירו או דובר שקר, הרי הבל היוצא מפיו הנה הוא הבל ורעות רוח, תבירא דרוחא כו' שמשבר ומפסיק כח וחיות רוח אלקים הנמשך אליו. ולכן אפי' עוסק בדברי תורה אחר כך, הרי לימודו אינו נקרא בשם דבר הוי' זו הלכה וכו'". הרי שכאשר מדבר לשון הרע אין נקרא תורתו אומנותו לדחות את התפילה משום שמפסיק לדברים אחרים, אלא מהות הלימוד אצלו אינו באותו דרגא דדבר הוי'". פעם, כשישב עם כמה מתושבי העיר, שאלו אותו לגבי גדולי המתנגדים לחסידות. ענה להם ר' זלמן לייב כי יש להעריכם אודות לימוד התורה שלהם, אך חבל שהם כל-כך מתנגדים, אילו היו רואים את הרבי היו מתרשמים ממנו כל-כך שהיו מפסיקים תיכף את דיבוריהם, ולהם עצמם היתה יוצאת טובה גדולה מכך. הוא אף הביא לכך דוגמה - אצלינו בעיר שומיאץ חי גאון עצום, עילוי נפלא שאמרו עליו כי יכול היה להתפרסם כר' חיים בריסקער אילו רק היה מאריך ימים. שמו היה ר' טעבל והוא היה מצאצאי הג"ר חיים מוואלוזין. ר' טעבל נישא לבת חסיד מחסידי ליובאוויטש שהיה נחשב כאמיד. לאחר הנישואין פנה אליו סב הכלה, שאף הוא היה גביר, וביקש ממנו שילך וייפגש עם הרבי (כמדומה שהיה זה הרבי רש"ב) וכתמורה יתן לו כסף רב. אמר לו ר' טעבל "בדבריכם קילקלתם. בתכניתי היה ללכת ולתהות על קנקנו, אך כעת שקישרת זאת לממון, לא אלך, כדי שלא יאמרו שהלכתי תמורת שוחד. "ואני אומר - מוסיף ר' זלמן לייב - שהיה עליו ללכת לרבי. שכן בשביל מטרות נשגבות אין צורך להביט בחשבונות פעוטים; לא נורא גם לקבל אודות זאת כסף ובלבד שילך. אילו היה נפגש עם הרבי וזוכה לראות את גדלותו וקדושתו, בוודאי היה נמשך ונהפך לחסיד. וכפי שאני יודע, אילו היה זה כך, הרבה דברים היו נראים אצלו יותר טוב" - סיים ר' זלמן לייב בלא לפרט, מלבד עובדה אחת: בניו היו עילויים מבריקים, אך את כל כוחם השקיעו במדעים וכך לא נשארו נאמנים כל-כך לתורה. כל זה יכול היה להימנע אילו היה מתקרב לרבי. מלך המשיח ידאג לכל ישראל כשיצא הרבי בהתעוררות מיוחדת אודות הכנה לביאת המשיח, באו יהודים מבני ברק לר' זלמן לייב בתמיהה - מה פתאום מדברים כל כך על ביאת המשיח, דבר שלא רגילים אליו? ענה להם ר' זלמן לייב: "אסביר לכם בפשטות. אתם אינכם יודעים, אבל האמת שבכל הדורות האמונה והציפייה למשיח הייתה איתנה וריאלית. בכל פעם שהיו בגלות, היו מזכירים ומתגעגעים לראות את בית המקדש ומשתוקקים לראות את הגאולה. אלא שבדור האחרון חל בלבול בנושא, עקב הצרות הגדולות מחד, וכתוצאה מהציונות שטשטשה את המוחות בדעותיה שכביכול אין היהודים שקועים כל כך עמוק בגלות - שהיא טעות גמורה. עם ישראל שכח מהגעגועים הטבעיים שהיו טבועים בהם, מהחיות שהיה בציפייה לביאת המשיח. בא הרבי והחזיר את המצב המקורי. כשהייתי ילד ובנו בתים, היו ממעטים בהוצאות, שכן ידעו שעוד זמן קט יבוא המשיח ובין כה יעזבו את הבית בגלות. כל מילה שניה הייתה על ביאת המשיח, ודור זה ששכח ממנהג אבותיו, מתפלא לפתע מה'קאך' שנתן הרבי כדי להחזיר את האמונה התמימה למקומה הראוי". כששאלו אותו על כך שאומרים כי הרבי ראוי להתגלות כמלך המשיח, לא התחמק והשיב כי מהגמרא ומהרמב"ם מובן שמלך המשיח ידאג לכל ישראל - וכי מי דואג לכל יהודי ויהודי באשר הוא, וכי מי עוד מוסר נפשו על כל אחד באשר הוא, אם לא הרבי?! |