איש-סוד של הרבי ● מיוחד לפני שש עשרה שנים עליתי למשרדו של הרב ר' יחזקאל בֶּסֶר ע"ה במנהטן, שזכה לקשרים מיוחדים עם הרבי וגם עם בית הרב והרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא נ"ע. זו הייתה הפעם הראשונה שחשף מעט מזכרונותיו רוויי השעות עם הרבי מה"מ, עשרות שעות של פגישות ויחידויות לבביות ומיוחדות. היה זה אחד האישים המרתקים והמלבבים שזכיתי להכיר במסגרת הראיונות שערכתי ● קווים לדמותו של עסקן מהדור הקודם, שידע לנווט בתבונה ובפקחות נושאים רגישים לרבי ולבני ביתו ● מאת מנחם זיגלבוים, באדיבות עיתון 'בית משיח' ● לקריאה "כדאי שתכיר אותו" בניו יורק נפטר ביום שלישי שעבר, בגיל 87, הרב יחזקאל בֶּסֶר ז"ל, סגן נשיא אגודת ישראל באמריקה, חבר נשיאות הוועד הפועל העולמי של אגודת ישראל, שתדלן נודע ונואם בחסד עליון. בשנים האחרונות נחלש מאוד, והיה מרותק למיטתו, אך מוחו נותר צלול וחד כתער עד לסוף, מספרים מקורבים. גם כשפרש הלכה למעשה מתפקידו הציבורי, עדיין היה מעורב והתעניין בנעשה ונשמע בחיי יהדות ארצות הברית. "הוא היה מעודכן בכל פרט בנעשה בארץ ישראל או בחו"ל" מספרים אנשי אגודת ישראל. בשבוע שעבר, כאמור, נפטר – כשבניו וחתניו, כולם בעלי תורה ויראה, סביב מיטתו. הלווייתו יצאה מבית הלוויות 'שומרי החומות' בשכונת בורו פארק שבברוקלין, והוא נטמן ברוב כבוד בארץ הקודש. את הרב יחזקאל בֶּסֶר הכרתי לפני שש עשרה שנה, כשנשלחתי לראיין אותו על קשריו עם הרבי מה"מ. לאחר תיאום מוקדם, יצאתי ללשכתו במנהטן. היטב זכורה לי אותה פגישה שהייתה שעת שקיעה. אורות גורדי-השחקים במנהטן החלו מנצנצים בעד החלון הגדול שבקומה ה-‏42 של בנייני ג'נרל-מוטורס בשדרה החמישית. אני זוכר היטב את ההדר ששלט בלשכתו. הכול עבד לפי כללי הפרוטוקול המקובלים. הושבתי אחר כבוד בספה בחדר המבוא, עד שהרב בֶּסֶר התפנה ויצא לקבל את פניי, בהובילו אותי אל תוך לשכתו. לצד הגינונים המקובלים כל כך במנהטן העיסקית, היה שילוב של הוד רדומסקאי-חסידי עתיק יומין, עם יותר מקורטוב של עגה חסידית תוססת ועמוקה. הסאון הניו-יורקי היה בעיצומו, כאשר ישבתי מול הרב יחזקאל בֶּסֶר בלשכתו, שוכחים שנינו על נקלה את העולם הזה ששוצף ארבעים ושתיים קומות מתחת, ונסחפים אל ימים רחוקים. "הקשרים שלי עם בית הרבי החלו בתש"ז. הייתי מרבה לנסוע לצורכי עסקים במסלול ארה"ב-אירופה-ישראל. באחת הפעמים שהגעתי מהארץ הבאתי חבילה לרבנית חנה, אמו של הרבי, ובה תמונות מהנכדה שלה, בת בנה הרב ישראל-אריה-לייב שגר אז בארץ עם משפחתו. היא שמחה מאוד והודתה לי בחום על השליחות. כך התחיל הקשר שלי עם הרבנית חנה ע"ה ודרכו עם בית רבי והרבי עצמו. בתחילה הייתי נפגש עם הרבנית חנה בבית. כשנזקקה להעביר משהו לארץ-ישראל היתה שואלת מתי אפשר לבוא ולהביא לי חבילה עבור הבן. אני זוכר אותה כאשה מיוחדת, חכמה מאוד – מלכותית. באחת השיחות שאלה אותי: "אתה מכיר את בני, החתן של הרבי?" השבתי שלא והוספתי ששמעתי עליו רבות. "אז כדאי שתכיר אותו..." – ואני זכרתי זאת היטב, יותר מאוחר... זמן-מה לאחר מכן עברתי דירה ממנהטן לקראון-הייטס, ואז הכרתי את הרבי עצמו. באותה תקופה הייתי מתפלל באחד השטיבלאך בשכונה, אך בליל-שבת הייתי הולך להתפלל בליובאוויטש. באחד מלילות-שבת אלה הגעתי להתפלל עם ילדי שהיה אז בן חמש. כשנכנס ל'זאל' בתחילת התפילה חיפש סידור, אך משום-מה לא מצא. למרות שהרבי טרם היה נשיא חב"ד, ישב יחידי בשולחן שפונה מדרום לצפון. בני הקטן שלא ידע את מעמדו של הרבי, ראה אותו יושב ומחזיק בסידור ואיש אינו יושב לידו. הוא מיהר אפוא אל הרבי, התיישב לידו והסתכל איתו בסידור. החסידים רמזו לו ללכת, אבל הרבי חייך ואמר: עס דאוונט זיך צוזאמען מיט אים זייער גוט... אגב, הבן הזה נהפך כעבור שנים לחסיד חב"ד... באחד הימים רציתי ללכת למקווה (ברח' יוניון פינת אולבני). כשהגעתי מצאתי שהמקווה סגור. שאלתי איפה אפשר לקבל מפתח וענו לי – "אצל החתן של הליובאוויטשער". כך במשך יותר משנתיים. הכרתי את הרבי, זכיתי ממנו לשלום, ראיתי אותו בתפילה – אך לא נוצר שום קשר מעבר לזה". כאב לבנו הרב יחזקאל בֶּסֶר הוא מוותיקי חסידי רדומסק, תלמיד-חכם מופלג, איש עשייה בעל הישגים רבים. הוא נולד בערשה של אגודת ישראל, בקטוביץ שבפולין, שם גדל כחסיד רדומסק, עד פרוץ מלחמת-העולם השניה בתרצ"ט. בילדותו ניצל על ידי כומר קתולי ממוות, בעת שהבריח את הגבול לרומניה עם פרוץ מלחמת העולם השניה, גמר אומר להקדיש את חייו לקומם את העולם החרב שהשאיר מאחוריו, ולהקים עולם יהודי חדש ותוסס ברחובות ניו יורק. ואכן, לאחר המלחמה הגיע לארה"ב, שם התמסר לכינונם של מוסדות וארגונים חרדיים, כשאת מרצו הקדיש לכינונה של אמריקה חרדית לאחר המלחמה. הרב בֶּסֶר פעל רבות לעידוד לימוד הדף היומי בקרב יהודי אמריקה, ועמד בראש ועד הפועל של המפעל. היו שכינוהו "שר העסקנים". זמן קצר לאחר שהגיע לניו יורק, הקים ר' חצק'ל, כפי שכונה בפי כל, את בית המדרש של "קהילת בית ישראל חיים" ברחוב 84 במנהטן, שבו התמסר לאהבתו האמיתית, קירוב יהודים והרבצת תורה. בית הכנסת הכיל מתפללים מכל גווני הקשת, בני עליה לצד זרים מקרוב באו, בני תשחורת לצד זקנים, ור' חצק'ל מקרב את כולם, אוהב את כולם ומאיר פנים לכל מי שרצה אז, בימים הקשים של אחרי המלחמה, להצטרף אל בית המדרש. בשעות שישבנו במשרדו, סידר בין-לבין ענייני-כלל חשובים דרך הטלפון. פרט אופייני: הוא חתך בשיחה או שתיים עניינים שאחרים היו מסתבכים בהם שבועות. פרט לאלה, הוא ניחן בכושר סיפורי מעולה. קולו עמוק ומתון, ולא נותר לי אלא להקשיב, ולהפליג עמו לעולמות אחרים. גם כיום, שש עשרה שנה אחרי, כשאני עובר על הראיון ההוא, קולו נשמע מכל מילה, כולל חיתוכי הדיבור המתון שלו, והמנגינה הנעימה בה סיפר את הדברים: "באחד הימים של שנת תשי"ב קיבלתי מסר מהרבי שבעלת-תשובה מסוימת רוצה לעזוב את בית הוריה כדי לחיות על-פי התורה, אבל היא זקוקה לשם כך למשרה כדי להתפרנס ללא תלות בהורים. הסכמתי, ולקחתי אותה כמזכירה בעסק. כעבור חודשיים-שלושה אומר לי השותף שלי בביזנס: אני רוצה ממך טובה – הערב יש לי פגישה עם הרבי מליובאוויטש, הוא מספר לי שהמזכירה שלנו ארגנה לו פגישה אצל הרבי, ומוסיף שאינו יודע מה צריך לעשות וכיצד צריך להתנהג שם – האם אני מוכן לבוא אתו? הסכמתי. קבענו שיבוא לביתי בקראון-הייטס לאחר השעה 10, ונצא ביחד ליחידות שנקבעה לשעה 11. בעשר וחצי הוא בא לביתי ואומר לי שאינו הולך הערב אל הרבי. שאלתי מה קרה, והוא עונה: יש לי בקראון-הייטס קרובת-משפחה חולה שלא הייתי אצלה כבר זמן רב. לאחרונה עברה ניתוח להסרת גידול ממאיר ועכשיו הגידול חזר והרופאים חלוקים בדעתם. רופא אחד קבע שאסור לנתח והשני אמר שחייבים. מכיוון שאני כבר כאן, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולבקר אותה. שותפי פשוט לא ידע מה זו 'יחידות' עם הרבי... אמרתי לו: אדרבא, עכשיו יש לך הזדמנות טובה להעלות את הבעיה ולהתייעץ עם הרבי, הוא הסכים, והלכנו יחד ל-‏770. נכנסנו ל'יחידות' בשתיים וחצי לפנות בוקר. הרבי קיבל אותנו בחמימות ובמאור-פנים. הרבי אמר לשותף לשבת והוא התיישב, ולאחר מכן הרבי פנה אלי ואמר לי לשבת. אמרתי: אני לא יושב. אני חסיד. כאן הוציא השותף את הפתקא עם השם ונתן לרבי. פניו של הרבי השתנו בבת-אחת והוא הסתכל בפתק ברצינות עמוקה. הבחנתי בשינוי. אז בעצם ראיתי לראשונה שהוא רבי!... לאחר מכן סיפר הלה את כל השתלשלות הענינים עם החולה והרבי שאל שאלות אחדות. לפתע שאל הרבי באידיש: "היא דתית!" – לא. הרבי הוסיף ושאל: "היא עצמה יודעת את מצבה?" – איני יודע. והרבי אומר: "שתיקח על עצמה לעשות משהו שיהיה לטובתה". השותף: כמובן אם זה לא דבר קשה. הרבי: למשל שתדליק נרות שבת. השותף שלי עונה "אני בטוח שהיא מדליקה נרות". ואז הרבי שאל בהתרגשות: "אז איך אמרת על יהודייה שהיא לא יודעת כלום ביהדות"? הרבי היה ממש נסער. הלה עונה "אבל אני לא יודע עד כמה". ואז הרבי אמר "נגיד שאפשר לפעול אצלה שלפני שהיא מדליקה נרות שבת תיתן כמה פרוטות לצדקה". והרבי כמו סיכם את השיחה: אל תדאג, הכל יהיה בסדר. היחידות נמשכה יותר משעתיים. הרבי התעניין בשותף: האם יש לו ילדים? איזה חינוך הם מקבלים? ודובר על כך באריכות. היה לשותפי ילד קטן, והרבי עורר אותו מאוד לשלוח אותו כשיגדל ללמוד בישיבה. שותפי אמר שהוא רוצה לשלוח אותו לקולג' כדי שבנו יהיה מלומד. הרבי ענה לו: תגיד לי, נכון שלא היית רוצה שיתחתן עם גויה? השותף הנהן והרבי המשיך בסבלנות: הוא ילך לקולג' וימצא בחורה שתמצא-חן בעיניו – למה שלא ייקח אותה? והלה הנהן בהסכמה – באמת צריך לחשוב על כך, והרבי המשיך לדבר על הנושא באריכות. כשהרבי גמר לשוחח עמו, פנה אלי ואמר: נו, מה נשמע אצלך? – אני כבר כיהנתי אז כסגן-נשיא ב"אגודת ישראל" העולמית, אבל הרבי דיבר איתי רק בענייניי האישיים. הרבי שוחח איתי על כמה נושאים, ואני יכול לספר לך על אחד מהם. מכיוון שהאווירה בחדר היתה פתוחה יחסית העזתי לומר: האם מותר לי לשאול שאלה? "בכבוד רב", ענה הרבי. שאלתי בערך כך: אני מתפלל פה כבר יותר משנה. ואני רואה את חסידי חב"ד. גם אני בא מבית חסידי – אבי וסבי היו מחסידי רדומסק. בבית אנחנו לומדים את ספרי ה"תפארת שלמה", אבל גם ספרים כמו "נועם-אלימלך", "קדושת-לוי" וכל שאר הספרים של תלמידי המגיד, ואילו פה אני רואה שהחסידים לומדים רק ספרים של חסידות חב"ד?... הרבי נתן לי הסבר ארוך. אינני זוכר כל פרט, אבל את הנקודה והדוגמה שהרבי הביא אני זוכר היטב. הרבי אמר שלפני עשר שנים המציאו שני רופאים – ד"ר פלמינג וד"ר שיין – תרופה שנקראת פניצילין שעוררה הרבה רעש בעולם הרפואה, בשל יכולתה להשמיד חיידקים. בהתחלה, אמר לי הרבי, לא נתנו את התרופה במינון גבוה כדי שלא להזיק, אבל שלושה חודשים לאחר-מכן החיידקים התרגלו לתרופה והרופאים נאלצו להגדיל את המינון. במשך שנים הלכו והכפילו את הכמויות, וכל פעם שהחיידקים התחזקו הוסיפו במינון. כך התנהלה מלחמה בין הרופאים לחיידקים. אותו דבר עם החסידות, אמר הרבי. הרי תורת הנסתר היתה גם לפני הבעל-שם-טוב, אלא שהיתה שייכת ליחידי-סגולה. האר"י ז"ל פירסם יותר והבעש"ט פירסם עוד יותר והדבר אכן טיהר את האווירה, אבל החיידקים התרגלו גם לזה... ובכן,  בא אדמו"ר הזקן, ואמר שזה לא מספיק. זריקת הפניצילין כבר לא עוזרת. למה? – כי פעם היו נותנים תשעים אחוז מים ועשרה אחוזים פניצילין. החסידות של אדמו"ר הזקן היא כתורת שאר תלמידי המגיד, אלא שאצל אדמו"ר הזקן יש יותר פניצילין ופחות מים... אם אנחנו לא לומדים תורות של חסידויות אחרות, אמר הרבי, הרי זה בגלל שאנחנו אומרים שצריך להפיק מאה אחוז של התרופה. יצאתי בהתפעלות. המשל הזה נגע לי באופן אישי. כשאבי ז"ל נפטר היה רק בן 52. הוא הסתלק לאחר מחלה שנמשכה חמישה ימים, הרופאים אמרו שאין מה לעשות וכשהביאו רופא גדול שהורה לתת לו פניצילין, היה כבר מאוחר מדי. חשבתי אז לעצמי שאילו היו מוסיפים במינון התרופה, אולי היו מצילים אותו. אבל באותה תקופה התרופה היתה עדיין חדשה ולא הכירו מספיק את תכונותיה. כשהרבי דיבר על הפניצילין, הדברים נגעו לליבי כי הכרתי את הנושא מקרוב... כשיצאנו מחדרו של הרבי שאלתי את השותף שלי: "נו, מה אתה אומר?" והלה ענה לי: "הוא יהודי פיקח. אינני מסכים לדעות שלו במאה אחוז, אבל את הבן שלי אשלח לישיבה". ברבות הימים הוא באמת שלח את בנו לישיבה. למחרת הגיע השותף למשרד ואמר: הבוקר התקשר אלי אחד הרופאים ושאל איפה הייתי. כשעניתי שהייתי אצל הרבי, אמר שאמש ערכו הרופאים התייעצות והחליטו לנתח. כשפתחו את המקום ראו שלא היה שם שום דבר. התברר שבניתוח הקודם שכחו במקום חתיכת תחבושת וזו גרמה לדלקת... חודשיים-שלושה לאחר-מכן קיבלתי טלפון מהמזכירות: הרבי שואל מה שלום שולמית בת פלונית? אמרתי שהכל בסדר. התפעלתי מאוד מהעובדה, שחודשיים-שלושה לאחר היחידות הרבי זכר לשאול עליה... אין צורך להוסיף שהמזכירה החב"דית שלנו היתה בשמים... יחס מיוחד ל'שווער' פעמים רבות נכנס ר' יחזקאל ליחידות עם חותנו הרה"ח ר' בערל לודמיר, תלמיד-חכם מופלג וחסיד בויאן, שנמנה עם צאצאי אדמו"ר הזקן ולמד בשעתו בישיבת חב"ד בחברון. – "הרבי חיבב מאד את חמי. כל יחידות שלו היתה יותר משעה. בכל פעם שנכנסנו לחדרו של הרבי, הרבי היה קם לקראתו ומקבל אותו במאור-פנים". בפעם הראשונה נכנסנו יחד, מספר ר' יחזקאל, לאחר שחמי הגיע מארץ-ישראל בחודש תשרי תשי"ג ובא ל-‏770 להפלל אצל הרבי. לפני שחזר לארץ ישראל נכנס ל'יחידות' והצטרפתי אליו. הוא הגיע לארה"ב מדי שנה, ומאז אותה יחידות נהג להיכנס כל פעם ליחידות-פרידה לפני שחזר לארץ ישראל, ובכל יחידות כזו הייתי נכנס איתו. אני עצמי הייתי עם השווער יותר מעשרים פעם! יש לי, כמו שאומרים, הרבה שעות יחידות, אבל מרוב שפע קשה לי לדלות כרגע משהו מיוחד. דובר שם על מגוון עצום של נושאים. באחת היחידויות חמי אמר לרבי: אה, אילו הרבי היה בא ארצה, הדבר היה מביא טובה גדולה לארץ ישראל. הרבי ענה: אני יודע. לנסוע זה קל, אבל איך אפשר לצאת משם?! כשחמי היה ביחידות האחרונה – אחרי יותר מעשרים שנה – הוא חזר ואמר לרבי: אנחנו כל-כך משתוקקים שהרבי יבוא ארצה. והרבי אמר: ר' בערל! אתה כבר שאלת אותי פעם, ואני כבר עניתי לך... אספר לך על אחדים מהנושאים שדיברו עליהם. לחמי היה בן בשם מרדכי אך לבנו לא היו ילדים. בסיום אחת היחידויות, כשחמי עמד לצאת, אמר לרבי: אני רוצה להזכיר את כלתי שכבר חמש שנים אין לה ילדים, והרבי השיב: הרי זו שנה מעוברת. לכאורה, דבר-צחות אבל אנחנו משפחת חסידים, וכשהרבי אומר משהו – הנושא חתום. כשחמי הגיע בשנה הבאה שאלנו אותו מיד אם יש איזה חדשות והוא ענה בשלילה. חשבנו שמא לא זכינו. בערב ראש השנה היינו הולכים בקביעות למסור פ"נ, ובערב יום-הכיפורים לקבל 'לעקח'. כשהגענו באותה שנה לקבל את הלעקח, הרבי שאל את חמי: יש משהו חדש אצל כלתך? והוא ענה שאין. אחרי כשבוע קיבלנו טלפון מהארץ שהיא כבר  בהיריון וכי היא התעברה במהלך השנה המעוברת... סיפור בהקשר משפחתי אחר, קשור בזכרונו המופלא של הרבי: לחמי יש נכד בשם בנימין. כשהנכד היה בן ארבע, לקחנו אותו איתנו לרבי בערב יום-הכיפורים לקבל לעקח. הגענו לרבי וחמי אומר לילד לבקש לעקח. הילד הושיט ידו השמאלית והשווער אמר לו: לא את היד השמאלית – הושט את הימנית. אני עמדתי שם והוספתי בצחות: בפרט ששמך בנימין, כלומר בן-ימין... והרבי הגיב מיד בחיוך: אבל יש לו עוד שם... כשיצאנו התפלא חמי: מדוע הרבי אמר שיש לו עוד שם? הרי קוראים לו רק בנימין? – לא הבנו מה הכוונה. כשהגענו הביתה שאלנו את אם הילד וגם היא לא יודעת על שם נוסף. רק כעבור שבוע התברר שהנכד בעצם קרוי בנימין-בייניש... בין השאר, הרבי היה מרבה לשאול את חמי על חסידים מדורות קודמים ומתעניין בעסקיו ובבריאותו, וגם בנושא זה יש סיפור מעניין. בתקופה מסוימת חמי חלה מאוד והרופאים רצו לקטוע אחת מרגליו. הוא אושפז בבית-הרפואה "שערי-צדק" והרבי הרבה להתעניין במצבו. בשנת תשי"ג הגיע לארה"ב מנהל בית-הרפואה, וכשדיברנו על חמי המאושפז אצלו עלה בי רעיון. אמרתי לו שהרבי מליובאוויטש שואל אותי תמיד על המצב של חמי, והצעתי – אולי נלך ביחד אל הרבי ותספר לו הכל? והפרופסור הסכים. הזמנתי תור ליחידות וקבעו לי ליום ראשון. תחילה חשבתי שהפרופסור ימסור דו"ח יבש ובזה היחידות תסתיים, אבל כעבור שלוש דקות של תיאור המצב הרפואי, הרבי אמר: רגע, אני רוצה שתספר קצת על בית-הרפואה שלך. מבין כל הפרטים,  הרבי התעניין במיוחד בבית-הספר לאחיות הצמוד לבית-הרפואה. הוא שאל מה הן לומדות ואיך מלמדים אותן. לפני סיום היחידות (שארכה כ-‏40 דקות) דיבר אל מישהו בטלפון, וכעבור שתי דקות נכנס הרב גרונר עם המחאה על סך 300 דולר והרבי נתן אותה לפרופסור. הלה שהיה יקה, סירב לקחת את הכסף, אך הרבי אמר לו: אתה לא יכול לאסור עלי לתת לך את התרומה, ובעיקר כשיש לכם בית-ספר לאחיות... בין שאר עיסוקיו, השווער היה מתעסק באתרוגים ומדי שנה הרבי היה חוזר ושואל על כך: נו, איך היתה העונה? איך היה הגידול? – ולאחר שהשווער ענה הרבי היה משיא לו עצות שונות בנושא. אין צורך לומר, שחמי היה מביא לרבי אתרוגים מובחרים בכל ביקור. באחת היחידויות השווער שאל את הרבי על מה הוא מברך, והרבי לא רצה לומר לו מסיבות מובנות. השווער אמר: אני מבין שיש לרבי קבלה על אתרוגי יאנאווע, והרבי חייך. חמי הוסיף שאפשר לקחת אתרוג מאיטליה ולטעת אותו בישראל ואז תהיינה בו כל המעלות. הרבי עודד רעיון זה והוסיף הנחיות איך לבצע זאת, מתי לטעת, מה לעשות כדי שתהיה שנה פחות לערלה. אחר-כך נודע לי שאכן אימצו את הרעיון ונטעו בכפר-חב"ד שתילים מיאנאווע. הרבי התנהג כידיד ולא כ'רבי' ר' יחזקאל בֶּסֶר היה שתדלן בעצם מהותו. עבודת השתדלנות הייתה לחם חוקו, הן מתוקף תפקידו והן בכוח כשרונו. "הייתה לו יכולת מדהימה להתחבר אל אנשים" אומרים מכרים, "לכל פגישה בבירה הוושינגטונית שנגעה לענייני הציבור, היה נוסע לשם עם ראשי אגו"י באמריקה, ומשתמש בכשרונו הטבעי להניע אנשים לפעול כרצונו". מצד כשרון זה, זכה ר' יחזקאל בֶּסֶר לקשרים חמים גם מכלל הצדדים של משפחת בית-רבי. כשהגיע לנושא זה האט בדיבורו ושקל בזהירות את המילים. ניכר בו שיותר ממה שסיפר בחר להסתיר, אך גם המותר לפרסום הוא מיוחד ומרתק: "כאמור, פתח, הקשר עם הרבי התחיל דרך היכרותי הקרובה עם אחיו ר' ישראל אריה לייב. הרבי ידע זאת היטב, אבל מעניין שמעולם לא שאל אותי עליו. בעקבות קשר זה הייתי בא בקביעות לאמו של הרבי ומפעם לפעם ביקרתי גם אצל הרבנית, רעייתו של הרבי. לאחר שאחיו של הרבי נפטר, באתי פעם לבקר את הרבנית חנה, והנה היא שואלת אותי מתי אני נוסע לאירופה. אמרתי: בשבוע הבא. תיסע דרך לונדון? כן. אז תוכל ללכת ללייבל? לפתע הבנתי שהיא אינו יודעת דבר... מאז נכנסתי לסוד המשפחתי. הרב בן-ציון שם-טוב אמר לי שהרבי החליט להעלים ממנה את הדבר. במשך הזמן התהדקו הקשרים שלי עם משפחתו של הרבי והמקרה הבא ימחיש גם זאת וגם את המשך הסיפור הקשור בר' לייבל ז"ל. באחד הימים הייתי צריך לדווח לרבי על עניין משפחתי מסויים והתקשיתי להגיע לרבי. זה היה בחודש אלול והרב חדקוב אמר לי שבאותו חודש אין בכלל יחידויות. לא נותרה לי ברירה אלא לספר לרבי במכתב שהייתי זה עתה בארץ ישראל והתבקשתי לשוחח עמו על אותו עניין משפחתי מסוים. בשבע בבוקר קיבלתי טלפון מהרב חדקוב: הרבי רוצה לראות אותך. מתי? שאלתי, והרב חדקוב: כיוון שבחודש זה אין בכלל יחידויות, תוכל להיכנס ביום ובשעה שתבחר. אמרתי לו שכמובן אבוא בזמן שהרבי יקבע. לבסוף סוכם על פגישה בשבע בערב באותו יום. (מתרגש:) מה אני אגיד לך. רק נכנסתי והרבי קם לקראתי בחיוך רחב מאוד, תפס אותי ביד והושיב אותי. אמרתי "כדרכי שאיני יושב", אך הרבי חייך ואמר: "היום זו לא יחידות. אתה יכול לשבת. יש לך כמה זמן שתרצה. לא יצלצלו בפעמון". ובאמת, כשנכנסתי ראיתי מיד שהרבי ישב אחרת לגמרי מהרגלו ביחידויות. אפילו השולחן לא היה באותו מקום. הרבי היה במצב-רוח מיוחד ודיבר בפתיחות רבה. הוא התנהג כידיד ולא כ'רבי', והירבה בחידודים ובסיפורים, כפי שאספר חלק מהם. דיברנו על נושאים רבים, ולפתע, באמצע השיחה, פניו של הרבי הרצינו מאוד. והוא אמר לי: "הכרת היטב את אחי. אולי תספר לי משהו ממנו?!" כל השנים הרבי לא אמר לי אף מילה, אבל לאחר פטירתו שאל בפעם הראשונה... התחלתי לספר והרבי הקשיב. רוב הזמן שתק. פעם קטע אותי ואמר: "אמרו לי שהיה לו ראש טוב, א גוועלדיקע קאפ". אני זוכר שהתפלאתי שהרבי אמר לי "אמרו לי" מפני שהנחתי שהרבי הכיר את אחיו היטב. האם ר' לייבל דיבר לפעמים על אחיו הרבי? לא! והדבר באמת מעניין מאוד. שנתיים הכרתי אותו היטב ולא ידעתי שהוא אחיו של הרבי. באותם ימים קראו לו גורארי. שאלתי אותו פעם אם הוא קרוב של גורארי הידוע, והוא השיב בחיוב, בציינו "אחי הוא חתנו של הרבי מליובאוויטש". בתחילה חשבתי שהוא אחיו של הרש"ג, אבל בהזדמנות אחרת אשתו אמרה לי ששמו בעצם שניאורסאהן, ואז הבנתי לראשונה שהוא אחיו של הרבי. אחרי תשי"א כבר לא ראיתי אותו, וממילא לא יכולנו לשוחח על הרבי... מאותה פגישה עם הרבי אספר לך כמה דברים. יום לפני-כן בא אלי הרב שפירא, בנו של האדמו"ר מנארול, שהם מחסידי בעלז. הרבי מבעלז הנוכחי היה אז 'רבי' חדש וסיפרו לי שיש לו פגישה עם הרבי. באותו הזמן היה לי ידיד במנהטן ושמו ר' איצ'ה-מאיר פירסטנברג, חסיד גור שהתגורר בעבר בברלין. באחת השיחות בינינו סיפר לי שהיה מיודד עם הרבי בתקופה שהרבי היה בברלין. דע לך, אמר לי, שגם בברלין של הימים ההם הרבי היה משכמו ומעלה. היתה לו יראת-שמים נדירה. הוא סיפר לי שהוא זוכר את היום שבו הרבי מבעלז, הרה"ק ר' אהרן, הגיע לברלין: הרבי שהיה אז אברך צעיר אמר לי: הייתי רוצה להכיר את הרבי מבעלז, והלכנו יחד. היה קהל רב; כל אחד נתן לרבי מבעלז שלום והרבי מבעלז היה נותן שלום עם מגבת על היד. כשהרבי נתן לו שלום, הרבי מבעלז הרים את הראש, הוריד את המגבת ונתן לו שלום. הרבי היה לבוש כמו כל אחד, אבל הבעלזער הסתכל עליו ואמר: יש לו יד חמה. נפגשתי פעמים רבות עם איצ'ה-מאיר, מספר הרב בֶּסֶר. באותו ערב שבו הייתי אמור להיכנס ליחידות, סיפרתי לו שאני הולך אל הרבי, ואיצ'ה-מאיר ביקש ממני להזכיר אותו כששוחחתי עם הרבי אמתי לו שיש לי דרישת-שלום מאיצ'ה-מאיר פירסטנברג והרבי אמר בהפתעה: או, פירסטנברג. הוא עדיין כזה חריף? אמרתי לרבי שאיני יודע איך היה בימים ההם, אבל גם היום הוא חריף מאוד.. הרבי חייך ואמר: אני מודה על הד"ש, תמסור לו ד"ש חם בשמי. הוא הרי לקח אותי לרבי מבעלז... כאן ניצלתי את ההזדמנות, ואמרתי לרבי ששמעתי שהרבי מבעלז החדש יהיה אצל הרבי בשבוע הבא. הם ביקשו ממני למסור, אמרתי, כי מאחר שהרבי מבעלז חדש בכהונתו ואברך צעיר, הוא צריך חיזוק ומבקשים שהרבי יעודד אותו. כיוון שהנושא כבר עלה, הרבי התחיל לספר לי על הרבי מבעלז הקודם שפגש בברלין. הרבי אמר שהוא היה גם צדיק גדול וגם ידען גדול וציין את הבקיאות שלו ב'אורח-חיים'. הרבי סיפר שנתן לו שיריים והזכיר את ההלכות של השיעור הדרוש לברכה ראשונה ואחרונה. כאן הרבי הזכיר בהקשר זה את הסיפור הידוע על ה'צמח-צדק' שהניחו לפניו פרוסה ושלימה, ובירך על הפרוסה ואחר-כך נימק שלא הניחו סכין... לימים ראיתי שהסיפור נדפס, אבל לפי זכרוני הרבי סיפר כך: השולחן היה מלא פירות מסוגים רבים ושונים. היה שם חצי תפוח וה'צמח צדק' לקח את התפוח ובירך. ואז ראה שאחד מסתכל בשני ושאל: "זה היתה בחינה"? והמשיך: "אתה בוודאי חושב שצריך להקדים ז' מינים או את החביב", הזכיר את השיטות בעניין והמשיך – "אבל בשעה שאתם חשבתם על אורח-חיים אני חשבתי על חושן-משפט" – ופירט שהתכוון לשאלת הגמרא בקידושין באורח שקיבל עוף לאכול וקידש בו אשה, האם היא מקודשת? – מצד אחד העוף לא שלו כי הוא קיבל אותו רק לאכילה והעוף נחשב לרכושו של בעל-הבית, מצד שני – יש לומר שלאחר שבעל הבית נתן לו את העוף נעשה לרכושו. אמר להם ה'צמח צדק': אתם הבאתם לי את כל הפירות כדי שאוכל את זה, אבל אתם לא הבאתם לי סכין, ואיך אני יכול לאכול בלי סכין?! ראיתי שיש רק תפוח אחד חתוך, והבנתי שאתם לא מעוניינים שאוכל את הפירות, אלא רק את התפוח החתוך, לכן לא אכלתי כלום כי חששתי מגזילה – הלכה בחושן-משפט – שהרי אתם לא רוצים שאוכל כלום מלבד זה. השיבו לו המארחים: אנחנו רואים שאתה לא רק תלמיד-חכם, אלא גם חכם... אותה פגישה שלי עם הרבי ארכה כשעתיים וחצי. בתשע וחצי היה צריך להתפלל מעריב אבל הרבי לא יצא. אמרתי לרבי שהקהל מחכה למעריב, אך הרבי סימן בידו בביטול גמור לאות שנמשיך... והשיחה נמשכה עוד רבע שעה. אני מספר לך את האווירה שהיתה בחדר, הרבי סיפר לי ואני סיפרתי לרבי. (בהתרגשות) אינני יכול לשכוח את השעתיים הללו במחיצת הרבי. מה אני יכול להגיד לך, זה לא היה רק עונג רוחני, גם עונג גשמי כפשוטו. הייתי אומר שאז הרבי כאילו הוריד את הלבושים 'הרביים' שלו. תמיד כשבאתי הרבי היה 'רבי', עם כל המשתמע מכך, אבל באותה פגישה היתה בחדר אווירה שונה לגמרי. בהזדמנות אחרת, אשתי רצתה להתייעץ עם הרבי בנושא כלשהו. אמרתי לה שהדלת פתוחה, אבל אני איני רוצה לשאול את זה. אשתי ארגנה אפוא 'יחידות' לעצמה. ביום המיועד לקחתי אותה במכוניתי ל-‏770 וכשנכנסה לרבי חיכיתי לה במכונית. אחרי רבע-שעה היא יוצאת ורומזת לי להיכנס. אם הרבי קרא – אז באים. כשנכנסתי הרבי קידם אותי בחיוך רחב: "ידידי בביתי ולא נכנס?" אמרתי שלא קבעתי פגישה ואין לי רשות להיכנס, אז אני לא נכנס. הרבי צחק: "רב כהנא אכיל בשביל אשתו". הרמז היה מובן. ובכל אופן, זכיתי בכך לעוד יחידות אצל הרבי. פקחותה של הרבנית הרב בֶּסֶר זכה להכיר גם את הרבנית חיה-מושקא נ"ע. בין השאר, הרבנית הזמינה אותו ואת בני-משפחתו להתארח בביתה בשבע הברכות של נכדתו ("נכנסנו לבית הרבי עם החתן והכלה ושתינו לחיים"), אך היא זכורה לו ובעיקר מהחוויה היחידה שהרב בֶּסֶר בחר לגלות. הדבר היה כשאחייניתו של הרבי מרת דליה ילדה את בנה הבכור בוושניגטון, הרב בֶּסֶר זכה להיות הסנדק והרעבעצין היתה מעורבת בארגון הברית. באותו יום שוחחנו כמה פעמים על שם הילד, על ארגון הברית וכיוצא-באלה. כשדיברנו על שם הילד, דליה הציעה לשאול את הרבי, אך כיוון שלא יכולתי לדבר עם הרבי בטלפון, דיברתי עם הרבנית. כידוע, היא הצטיינה בפיקחות עצומה. מדבריה הבנתי שדיברה עם הרבי, אבל היא לא רצתה שאדע זאת. השיחה התנהלה בערך כך: לאחר שצלצלתי אליה הרבנית אמרה לי: אני אטלפן אליך בחזרה. כעבור רבע שעה היא מתקשרת ואומרת לי: האב והאם מחליטים על השם. – אבל הם רוצים לדעת מה הרבי אומר על השם. – שהם יחליטו. – הרבי קבע שהם יחליטו? היא צוחקת: אתה רוצה שאני אגיד לך רק דברים שלי? – לא. אני בטוח שאת בעצם אומרת לי שדיברת עם הרבי. – (בחיוך) את זה לא אני אמרתי... לאחר-מכן היה דיון איך ואיפה לעשות את הברית. צלצלתי שוב לרבנית והיא שוב אמרה שתתקשר אלי כעבור רבע שעה. הבנתי שהיא מתייעצת עם הרבי, למרות שהרבנית לא אמרה זאת במפורש. בסופו-של-דבר הברית נערכה בוושנינגטון והרבנית שלחה עשרה אנשים בנוסף לסעודה שלימה... הילד נקרא 'אריאל' בדומה לשם סבו הרב ישראל אריה לייב. עשרים דקות שיחה עם הרבי, מחוץ ל-‏770 הרב בֶּסֶר הקדיש חלק ניכר מזמנו לעסקנות. בין השאר הוא כהן כסגן יו"ר אגו"י העולמית; יו"ר מפעל הדף היומי העולמי ("אני עצמי מוסר שיעור בדף-היומי כל בוקר"); רב קהילת "בית-ישראל" במנהטן; יועץ לענייני פולין ב"קרן-לאודר", ובכל-זאת התחנן שנדלג על השיחות שקיים עם הרבי בענייני עסקנות הכלל: "שיחות על הכלל לא הייתי רוצה לספר בעיתון..." ובכל-זאת, סיפור אחד הסכים לספר, סיפור המעיד על היחס המיוחד של הרבי. חוויה מיוחדת אצל הרבי היתה לי בעת ביקור הרבי מגור. הייתי באמת מקורב מאוד לרבי מגור בעל לב-שמחה זצוק"ל, וכששהה בבורו פארק ניגשתי לבקרו. תוך-כדי שיחה סיפר לי שבשבוע הבא הוא מוזמן לחב"ד והזמין אותי להצטרף אליו. הוא אמר לי להיות ב-‏770 ביום שני הקרוב בשעה שלוש. אחד האנשים שארגנו את הביקור היה גיסי, הרב נחמן אלבוים. כשידעתי שגם אני מגיע לפגישה, אמרתי לו שאגיע ל-‏770 ישר מהמשרד שלי, אבל כיוון שאני רוצה לחזור במכונית יחד עם הרבי מגור, אני מבקש ממנו לשמור לי מקום. הפגישה התקיימה בחודש אלול תשל"ח. הרבי מגור הגיע עם פמליה גדולה שהשתלטה מיד על הכניסה. היו כרגיל דחיפות והמולה, כנהוג בגור, אבל לאט-לאט השתרר שם סדר ונכנסנו לחדר של הרבי. השולחן של הרבי עמד בצד. כשהרבי מגור נכנס, קידם אותו בחדר רק הרבי. אחריו נכנס לחדר הרב חדקוב ולאחר-מכן גם הרב לייבל גרונר והרב בנימין קליין. שני הרעבעס ישבו זה מול זה באותו צד של השולחן, והרב שמחה עלברג ואני עמדנו בצד עם חדקוב. כל השאר עמדו בצידו השני של השולחן. זה היה מעמד מיוחד והדברים שנאמרו שם כבר פורסמו. הפגישה היתה ידידותית מאוד. קשה לי לתאר זאת. אני יכול רק לומר שכולנו ראינו שהשניים מחבבים זה את זה. כשהרבי מגור יצא נדחפו אחריו כל החסידים שלו והרבי הלך אחריהם ללוות את הרבי מגור. אני לא העזתי לרוץ לפני הרבי והלכתי אחריו עד הפתח הראשי של 770. כשהגענו לפתח, הרבי נעמד שם ולא יכולתי לעבור ולצאת למכונית של הרבי מגור. הרבי נפנף בידו, פסע עוד מספר צעדים ופינה את הפתח. הצלחתי לצאת למדרגות, אך בדיוק באותו רגע המכונית של האדמו"ר מגור יצאה לדרכה ואני נשארתי עומד במקום מאוכזב. פתאום הרבי הסתובב אלי והתחיל לדבר איתי. זה היה כך: אני עומד ליד הרבי, ממול מאות חסידים מתפלאים, והרבי עומד ומדבר איתי כעשרים דקות! כל השיחה היתה בעניינים פרטיים!... על מגעים עם הרבי באשר לפעילותו ב"אגודה" הסכים בן-שיחנו לספר רק עובדה אחת: בין השאר אני מכהן כיושב-ראש מפעל 'הדף היומי' העולמי. פעם רציתי להוציא ספר 'הדרנים' על הדף היומי בהשתתפות כל גדולי הדור וביקשתי גם מהרבי לכתוב. הרבי השיב לי שאני רשאי להכניס בספר הדרנים שלו על הש"ס, אך הוסיף שלא יכתוב במיוחד לדף היומי, ונימק: לא קיבלתי הוראה מ'בית הרב' בעניין זה, אף-על-פי שידידות גדולה היתה קיימת בינינו ובין ר' מאיר שפירא, שאפילו היה נוכח בחתונתי. הבנתי שהרבי לא רצה להכניס את חב"ד באופן רשמי לספר ההדרנים, ובסופו-של-דבר ויתרתי על הוצאת הספר לאור, כי להדפיס בלי עניין מהרבי לא רציתי. יש לי עוד סיפור שהייתי רוצה לספר. זה סיפור על הרב אברהם סופר, שהיה ידוע בשם פרופסר שרייבר, ידיד טוב שלי. הוא היה בן 'גדולים'. אביו היה אחד מגדולי צדיקי הונגריה, בנו של ה"כתב סופר". פרופסור שרייבר עצמו היה תלמיד חכם גדול וגם פרופסור באוניברסיטת קולומביה. הוא הוציא לאור מכתב-יד את ספרי המאירי על הש"ס. פעם סיפרתי לו על הרבי ותיארתי לו את אישיותו. הרב סופר חיפש קירבה לאישים דגולים, אבל אמר לי: אל תספר לי גוזמאות של החסידים על הרבי שלהם. השבתי לו שהוא צריך להיפגש עם הרבי "ואחרי כן נדבר". כעבור זמן-מה בא אלי ואמר לי: אתה יודע, אני הולך לראות את הרבי שלך. כששאלתיו בתמיהה: מה פתאום עכשיו? סיפר לי שיש לו ידיד מהאוניברסיטה בשם פרופ' רוזנבלום: "אנחנו מכירים מהאוניברסיטה", סיפר, "ולאחרונה התחיל לגדל זקן. שאלתי אותו מה קרה? והוא ענה שנעשה בעל-תשובה וחסיד בהשפעת הרבי מליובאוויטש. אמרתי לעצמי שאם פרופ' רוזנבלום עצמו אומר כך, בוודאי יש בזה משהו עכשיו הוא סידר לי פגישה עם הרבי"... בשעה אחת-עשרה בלילה חזר אלי הביתה ואמר בהתפעמות: "ר' יחזקאל, כל מה שאמרת לי על הרבי – לא מספיק. עכשיו אני מגיע מפגישה עם הרבי – איזו אישיות גדולה! כשנכנסתי אליו דיבר יותר מחצי שעה רק על החתם-סופר. ברגע שהתחיל לדבר ראיתי שהוא ממש בקי בכתבי החתם-סופר ומצטט בחופשיות מכאן ומשם. "ישבתי אצלו אולי שעה וחצי ולבסוף הרבי אומר לי: 'הרב סופר, למה לא רואים אותך אצלנו?' אמרתי לרבי שקשה לי לבוא בשעות הלילה המאוחרות. הרבי שאל באיזו שעה אני יכול לבוא? אמרתי שנוח לי להגיע בארבע אחר-הצהריים – והרבי הסכים..." מאז החל הרב סופר לבוא אל הרבי אחת למספר שבועות, ובמשך הזמן היה לחסיד גדול של הרבי. באותה תקופה הרבי החל לנצל אותו להפצת יהדות. לפני אחת הנסיעות שלו לארץ-ישראל, הרבי שאל אותו באיזו דרך הוא נוסע, וכשענה שהוא נוסע דרך צרפת, הרבי ביקש ממנו לשהות על-חשבונו של הרבי מספר ימים באיטליה ולמלא בבולוניה שתי שליחויות: לבנות במקום מקווה ולארגן מסעדה כשרה באוניברסיטה. הרב סופר שידע איטלקית מילא כמובן את שתי השליחויות בצורה הטובה ביותר וחזר ארצה... יש לי בשבילך סיפור נוסף: ר' שלמה אורינשטיין, חסיד בויאן שאשתו היתה דודתו של הרבי, היה לומד בשיעור הקבוע שלי דף יומי מדי בוקר. פעם סיפר לי שהרבי התעניין מאוד כיצד אני מלמד את הדף וכו'. אגב, תמיד נמנעתי מלדבר עם הרבי בלימוד. כשהייתי בן חמישים נכנסתי לרבי וסיפרתי לו שאני בן חמישים. הרבי התחיל לדבר איתי על רמב"ם והזכיר משהו הקשור לאירוע. אני התחמקתי מתשובה, כאילו איני יודע בדיוק במה מדובר. זה אצלי עיקרון. בתור חסיד, איני רוצה לדבר עם הרבי בענייני לימוד. בכל שנות היכרותי ופגישותיי עם הרבי, ידעתי שצריך לזכור מי אני ומי הרבי. תמיד – למעט מקרה אחד. כשמלאו לרבי 72 שנה, כתבתי לו לכבוד האירוע מכתב ברכה בסגנון למדני, ובמלים אחרות, הוספות מקורות, סעיפים והרבה מראי-מקומות בעיין'ס לגוף המכתב. באותו פסח בני שהה אצלי, ובערב פסח הלך לרבי לקבל מצות. כשהגיע מהרבי סיפר: "עמדו בתור אלפים וכל אחד קיבל חתיכה. המשכתי ללכת ופתאום אמור לי שהרבי קורא לי. ניגשתי לרבי. כשקרבתי אליו חיפש בקופסת מצות עד שמצא מצה גדולה ושלמה, נתן לי אותה ואמר: 'תן אותה לאביך ותמסור לו יישר-כוח על הברכות'. כך קיבלת מצה ויישר-כוח חם... בחול-המועד קיבלתי מכתב עם חותמת-דואר מיום י"א ניסן, שהוכיחה כי הרבי ענה לי מיד באותו יום שקיבל את המכתב שלי. במכתבו הרבי הודה לי וענה לי אף הוא בסגנון למדני... סגור חלון