Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום שני יד ניסן ה'�&פ"ח
	שיעורים יומיים ליום שני יד ניסן ה'�&פ"ח

חומש:

שני פרשת שמיני

תהילים:

פרקים עב - עו

תניא:

ואף דאורייתא וקב"ה... -נה- הוא גשמי

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות כלאים פרקים ג-ה

פרק אחד :

הלכות מכירה פרק יב

ספר המצוות :

מל"ת רט"ז

הלכות כלאים

פרק ג

הלכה א: יש מינין בזרעין שיהיה המין האחד נפרד לצורות הרבה מפני שינוי מקומות והעבודה שעובדין הארץ עד שיראה כשני מינין ואע"פ שאין דומין זה לזה הואיל והן מין אחד אינן כלאים זה בזה.

הלכה ב: ויש בזרעים שני מינין שהן דומין זה לזה וצורת שניהן קרובה להיות צורה אחת ואעפ"כ הואיל והן שני מינין הרי אלו אסורים זה עם זה.

הלכה ג: כיצד החזרת עם חזרת גלים, והעולשין עם עולשי שדה, והכרישין עם כרישי שדה, הכסבר עם כסבר הרים, וחרדל עם חרדל מצרי, ודלעת המצרית עם דלעת הרמוצה אינן כלאים זה בזה וכן החטין עם הזונין, והשעורים עם שבולת שועל, והכוסמין עם השיפון, והפול עם הספיר, והפורקדן עם הטופח, ופול לבן עם השעועים, והקשות עם המלפפון, והכרוב עם התרובתור, והתרדין עם הלעונין אינן כלאים זה עם זה, אבל הצנון עם הנפוסין, והחרדל עם הלפסן, ודלעת יונית עם דלעת מצרית או עם דלעת הרמוצה אע"פ שדומים זה לזה הרי אלו כלאים זה בזה.

הלכה ד: וכן באילן שיש שני מינין שדומין זה לזה בעלין או בפירות הואיל והן שני מינין הרי אלו כלאים, כיצד התפוח עם החזרד, והפרסקין עם השקדים, והשזפין עם הרימין אע"פ שדומין זה לזה הרי הן כלאים זה בזה, אבל האגסים עם הקרוסטמלים, והפרישים עם העוזרדין אינן כלאים זה בזה.

הלכה ה: וכן אם יש שם זרעים ואילנות אחרות אע"פ שהן שני מינין בטבען הואיל ועלין של זה דומין לעלין של זה או פרי של זה דומה לפרי של זה דמיון גדול עד שיראו כשני גוונין ממין אחד לא חששו להן לכלאים זה עם זה שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין.

הלכה ו: כיצד הלפת עם הצנון אינן כלאים זה בזה מפני שפרייהן שוין, והלפת עם הנפוס אינן כלאים זה בזה מפני שהעלין שלהן שוין, אבל צנון עם הנפוס אע"פ שהעלין דומין זה לזה והפרי דומה לפרי הרי אלו כלאים הואיל וטעם פרי זה רחוק מטעם פרי זה ביותר וכן כל כיוצא באלו.

הלכה ז: כמה מרחיקין בין שני מיני זרעים שהן כלאים זה עם זה כדי שיהיו נראים מובדלין זה מזה, אבל אם נראין שנזרעו בערבוביא הרי זה אסור.

הלכה ח: ושיעורין רבים יש בהרחקה הזאת הכל לפי גודל השדה הנזרעת ולפי רוב העלין ושלוח היונקות.

הלכה ט: כיצד שדהו שהיתה זרועה מין תבואה ובקש לזרוע בצדה מין תבואה אחרת בשדה אחת מרחיק ביניהן בית רובע והוא כעשר אמות וחומש אמה על עשר אמות וחומש אמה מרובע בין מן האמצע בין מן הצד, ואם לא היה ביניהן כשיעור הזה אסור ואינו לוקה עד שיהיו קרובין בתוך ששה טפחים.

הלכה י: היתה שדהו זרועה ירק ובקש לזרוע בצדה שדה ירק אחר אפילו דלעת מרחיק בין שתי השדות ששה טפחים על ששה טפחים מרובע בין מן הצד בין מן האמצע, ופחות משיעור זה זה אסור ואינו לוקה עד שיהיו קרובין בתוך טפח.

הלכה יא: היתה אחת משתי השדות זרועה תבואה והשניה שבצדה ירק או דלעת מרחיק ביניהן בית רובע.

הלכה יב: במה דברים אמורים שצריך להרחקה בשיעורין הללו בין שתי שדות, אבל אם היתה שדהו זרועה ירק ורצה לזרוע בצדה שורה של ירק ממין אחר דיו לעשות בין השדה ובין השורה תלם אחד ארכו ששה טפחים בלבד ורחבו כעומקו.

הלכה יג: היתה שדהו זרועה תבואה ורצה לזרוע בתוכה שורה של ירק אפילו שורה של דלועין שעלין שלהן ארוכים ומסתבכין מרחיק ביניהן ששה טפחים, ואם נמשכו העלים של דלעת ונכנסו לתבואה ונסתבכו בה יעקור מן התבואה שלפני הדלעת עד שלא יתערבו העלין, ואין צריך לומר שאם זרע שורה ממין זה ושורה ממין אחר שדיו להיות ביניהן תלם אחד כמו שיתבאר.

הלכה יד: הרחיק בין שני המינין הרחקה הראויה להן והיה מין זה נוטה על גבי מין זה בין שנטתה תבואה על התבואה או ירק על גבי ירק או ירק על התבואה או תבואה על הירק הכל מותר, שהרי הרחיק כשיעור, חוץ מדלעת יונית שהיא נמשכת הרבה, לפיכך אם נטתה יעקר מלפניה כמו שבארנו.

הלכה טו: היה בין שני המינים בור או ניר או גפה או דרך או גדר שהוא גבוה עשרה טפחים או חריץ שהוא עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה, או אילן שהוא מיסך על הארץ, או סלע שהוא גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה הרי זה מותר לסמוך המין האחד לצד אחד מאלו והמין האחר לצד השני הואיל ואחד מכל אלו מבדיל ביניהן הרי הן נראים מובדלין זה מזה.

הלכה טז: במה דברים אמורים שצריך הרחקה או דבר המבדיל בשזרע בתוך שדהו, אבל אם היתה שדהו זרועה חטים מותר לחבירו לזרוע בצדה שעורים שנאמר שדך לא תזרע כלאים, אין האיסור אלא שיזרע שדהו כלאים שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים, ולא עוד אלא אפילו זרע בתוך שדהו שעורים סמוך לחטים ומשך זרע השעורים עד שסמכו לשדה חבירו שהיא זרועה שעורים הרי זה מותר, מפני שנראו השעורים שבתוך שדהו שהן סוף שדה חבירו.

הלכה יז: היתה שדהו זרועה חטים ושדה חבירו בצדה זרועה חטים מותר לו לזרוע תלם אחד של פשתן בצד חטים שלו סמוך לשדה חבירו, שהרואה יודע שאין דרך העם לזרוע תלם אחד של פשתן ולא נתכוון זה אלא לבדוק שדהו אם ראויה היא לזרוע פשתן אם לא ונמצא כזורע להשחתה, לפיכך אסור לזרוע מין אחר בין שתי שורות אלו שהן ממין אחד עד שירחיק בתוך שלו.

הלכה יח: היתה שדהו ושדה חבירו שבצדה זרועין שני מיני תבואה לא יזרע ביניהם חרדל וחריע אפילו תלם אחד מפני שהעם זורעים מאלו תלם אחד, אבל אם היו שתי השדות זרועין שני מיני ירקות מותר לזרוע ביניהן חרדל או חריע, שמותר להקיף חרדל או חריע לכל מין חוץ מן התבואה מפני שאינן מזיקין אותה, וכן אם היתה זוית של זרע זה נוגעת בצלע של זרע האחר בתוך שדהו הרי זה מותר מפני שהן נראין מובדלין זה מזה, ואין צריך לומר אם היתה זוית של זרע זה נוגעת בזוית של זרע האחר מפני שהן נראין כסוף שדה שנגע בסוף שדה שהוא מותר בלא הרחקה ולא הבדלה כמו שבארנו.

פרק ד

הלכה א: מותר לזרוע שתי שורות זו בצד זו של קשואין ושתי שורות בצידן של דלועין, ושתי שורות של פול המצרי ותלם בין כל מין ומין, אבל לא יזרע שורה אחת של קשואין ושורה אחת של דלועין ושורה אחת של פול המצרי אע"פ שהתלם מבדיל בין כל מין ומין מפני שמינין אלו עלים שלהן ארוכין ונמשכין ומסתבכין, ואם זרען שורה בצד שורה יתערב הכל ונראו כנזרעין בערבוביא.

הלכה ב: היתה שדהו זרועה מין ממיני ירקות ובקש לזרוע בתוכה שורות שורות של דלועין עוקר מן הירק מקום שזורע בו שורה של דלועין ומבדיל בינה ובין הירק בתלם ומניח מן הירק רוחב שתים עשרה אמה ועושה שורה שניה של דלועין ומבדיל בינה ובין הירק בתלם, וכן עד מקום שירצה, שנמצא בין כל שתי שורות של דלועין שתים עשרה אמה אבל פחות מיכן אסור מפני העלין שמסתבכין מיכן ומיכן בירק שביניהם ונראה הכל כאילו נזרע בערבוביא.

הלכה ג: היתה שורה של דלעת זרועה אפילו דלעת יחידית ובא לזרוע בצדה תבואה, מרחיק בית רובע, שהרי נמשכו עליה והחזיקה מקום גדול, וכל דבר שיהיה בתוך בית רובע שמרחיקין בין שני המינין עולה מן המדה כגון הקבר והסלע וכיוצא בהן.

הלכה ד: התלם או אמת המים שהן עמוקים טפח זורעין לתוכו שלשה מיני זרעים אחד על שפת התלם מיכן ואחד מיכן ואחד באמצע.

הלכה ה: ומותר לנטוע שני מינין בתוך גומא אחת, ואפילו קישות ודלעת והוא שיהיה מין זה נוטה מעל שפת הגומא לכאן והמין האחר נוטה לצד השני ויראו נבדלין זה מזה, וכן אם נטע ארבעה מינין בתוך הגומא והפכן לארבע רוחותיה הרי זה מותר.

הלכה ו: הרוצה לזרוע שדהו משר משר מכל מין ומין מרחיק בין כל משר ומשר שתי אמות של שתי אמות ומיצר והולך עד שלא ישאר ביניהן בסוף המשר אלא כל שהוא, שהרי הן נראין שלא נזרעו בערבוביא.

הלכה ז: רצה לעשות שדהו קרחת קרחת מכל מין ומין לא יעשה בתוך כל בית סאה יתר על תשע קרחות כל קרחת מהן בית רובע ונמצא רחוק בין קרחת וקרחת קרוב לעשר אמות פחות רביע, שכל בית סאה חמשים על חמשים.

הלכה ח: ומה בין המשר לקרחת שהמשר ארוך והקרחת מרובעת.

הלכה ט: מיני ירקות שאין דרך בני אדם לזרוע מהם אלא מעט מעט כמו שבארנו מותר לזרוע מהם אפילו חמשה מינין בתוך ערוגה אחת שהיא ששה טפחים על ששה טפחים, והוא שיזרע ארבעה מינין בארבע רוחות הערוגה ואחד באמצע, וירחיק בין מין ומין כמו טפח ומחצה כדי שלא יינקו זה מזה, אבל יותר על חמשה מינין לא יזרע אף על פי שמרחיק ביניהם לפי שמינין הרבה בערוגה כזו הרי הן כנטועין בערבוביא.

הלכה י: בד"א בערוגה שהיא בחורבה ואין שם זרע חוצה לה אבל ערוגה בין ערוגות אסור לזרוע בה חמשה מינין, שאם יזרע בכל רוח מערוגה זו ובכל רוח מערוגותיה שסביבותיה יראה הכל כמעורב, ואם הטה עלין שבערוגה זו לכאן ועלין שבערוגה שבצדה מכאן עד שיראו מובדלים מותר, וכן אם עשה תלם בין כל ערוגה וערוגה מותר.

הלכה יא: ואסור לזרוע חוץ לערוגה בלא תלם ובלא נטייה ואפילו כנגד הקרנות של ערוגה שאין בהן זרע, גזירה שמא יזרע ארבעת המינין בארבע זויות ערוגה ויזרע מינין אחרים חוצה לה כנגד הזויות ונמצא הכל כמעורב.

הלכה יב: היתה הערוגה ששה על ששה והיה לה גבול גבוה טפח ורחב טפח סביב מותר לזרוע בה אפילו שמנה עשר מינין שלשה על כל גבול וגבול וששה באמצע, וירחיק בין כל מין ומין טפח ומחצה, ולא יזרע ראש הלפת בתוך הגבול שמא ימלאהו, יותר על זה לא יזרע.

הלכה יג: ואסור לזרוע בערוגה מיני זרעים בענין זה מפני שהן נראין כלאים, אבל מיני ירקות הואיל ואין דרך בני אדם לזרוע מהן אלא מעט מעט הרי זה מותר כמו שבארנו.

הלכה יד: גבול שהיה גבוה טפח וזרעו בו מינין הרבה כמו שבארנו ונתמעט מטפח מאחר שנזרע בו כשר שהיה כשר מתחלתו.

הלכה טו: הרוצה למלאות כל גנתו מיני ירקות רבים ולא ירחיק ביניהם עושה כל הגנה ערוגות מרובעות אפילו ששה על ששה, ועושה בכל ערוגה חמשה עיגולין, ארבעה בארבע רוחותיה ואחד באמצע, וזורע מין בכל עיגול וזורע ארבעה מינים אחרים בארבעה קרנות ערוגה, נמצאו תשעה מינין בכל ערוגה והן נראין מובדלין זה מזה ואינו מפסיד אלא מה שבין העיגולין בלבד שהוא מניחו חרב כדי שיראו העיגולין מובדלין מן הקרנות ומובדלין זה מזה, ואם רצה שלא יפסיד כלום אם היו העיגולין זרועים שתי זורע מה שביניהן ערב ואם היו זרועין ערב זורע מה שביניהן שתי כדי שיראו מובדלין.

הלכה טז: מכל אלו הדברים נתבאר לך שבזמן שיש בין שני המינין הרחקה הראויה להם כדי שלא יינקו זה מזה אין חוששין למראית העין כמו שבארנו, ובזמן שיראו מובדלים זה מזה אין חוששים ליניקתן אפילו הן זה בצד זה כמו שנתבאר עתה.

פרק ה

הלכה א: הזורע שני מיני תבואה או שני מיני ירקות עם זרע הכרם הרי זה לוקה שתים, אחת משום שדך לא תזרע כלאים ואחת משום לא תזרע כרמך כלאים.

הלכה ב: ואינו לוקה משום זורע כלאי הכרם עד שיזרע בארץ ישראל חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, וכן אם חפה אותם בעפר לוקה, וכן אם זרע שני מיני ירק וחרצן או זרע אחד ירק וזרע אחד מין תבואה וחרצן במפולת יד הרי זה לוקה.

הלכה ג: ואינו חייב מן התורה אלא על קנבוס, ולוף וכיוצא בהן מזרעים שנגמרים עם תבואת הכרם אבל שאר הזרעים אסורים מדבריהם, וכן אסור מדבריהם לזרוע כלאי הכרם בחוצה לארץ.

הלכה ד: ולמה אסרו כלאי הכרם [בחוצה לארץ ולא אסרו כלאי זרעים] מפני שכלאי הכרם חמורין הם שאם נזרעו בארץ ישראל הרי הן אסורין בהנאה וכיון שהן אסורין בהנאה בארץ אסרו לזרען בחוצה לארץ.

הלכה ה: ואין עודרין עם הנכרי בכלאים אבל עוקרין עמו כדי למעט התיפלה.

הלכה ו: אין אסור משום כלאי הכרם אלא מיני תבואה ומיני ירקות בלבד, אבל שאר מיני זרעים מותר לזרעם בכרם ואין צריך לומר שאר אילנות.

הלכה ז: אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים או ליטע גפן בצד הירק או תבואה, ואם עשה כן אע"פ שאינו לוקה הרי זה קדש ונאסרו שניהם בהנאה הירק או התבואה או הגפנים, ושורפין את שניהן שנאמר פן תקדש המלאה הזרע, ואפילו הקש של תבואה והעצים של גפנים האלו אסורין בהנאה ושורפין אותם ולא יסיק בהן תנור וכירים ולא יבשל בהם בעת שריפתן.

הלכה ח: אחד הנוטע ואחד המקיים כיון שראה כלאים צמחו בכרמו והניחם הרי זה קדש, ואין אדם מקדש דבר שאינו שלו, לפיכך המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו קדש גפנו ולא נתקדשה התבואה, סכך גפן חבירו על תבואתו קדש תבואה ולא קדש גפן חבירו, סכך גפן חבירו על תבואת חבירו לא קדש אחד מהן, ומפני זה הזורע כרמו בשביעית לא קדש.

הלכה ט: הרואה כלאים בכרם חבירו וקיימן הרי זה הרואה אסור בהנייתן וכל אדם מותרין בהן, ואילו קיימן בעל הכרם היה מקדש אותן לכל אדם כמו שבארנו.

הלכה י: האנס שזרע כלאים בכרם חבירו אם נשתקעו הבעלים אע"פ שלא נתייאשו הרי זה קדש מן התורה, ואם לא נשתקעו הבעלים אף על פי שנתייאשו אינו מקדש אלא מדברי סופרים.

הלכה יא: הרוח שעקרה פארות הגפן ושלחה אותן על התבואה יגדוד אותן מיד, ואם אירעו אונס ולא סילקן הרי אלו מותרין ולא נתקדשו.

הלכה יב: אנס שזרע הכרם כשיצא האנס יקצור הזרע מיד ואפילו בחולו של מועד, ואם לא מצא פועלין יוסיף להן עד שליש בשכרן, בקשו ממנו יותר מיכן או שלא מצא פועלים הרי זה מבקש בנחת וקוצר, ואם נשתהא הזרע עד שהגיע לעונת שיקדש הרי זה יקדש ויאסרו שניהם.

הלכה יג: מאימתי תבואה או ירק מתקדשין משישרישו, ענבים משיעשו כפול הלבן, שנאמר המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם עד שיזרע זה ויהיה זה תבואה, אבל תבואה שיבשה כל צורכה וענבים שבשלו כל צורכן אינן מתקדשות, [כיצד תבואה שיבשה כל צרכה ובא ונטע גפן בתוכה וכן ענבים שבשלו כל צרכן וזרע תבואה או ירק בצדן אע"פ שזה אסור אינן מתקדשות].

הלכה יד: כרם שלא הגיעו ענביו להיות כפול הלבן אלא עדיין הן בוסר, וזרע בתוכו ירק או תבואה והשרישו הרי זה לא קדש, ואעפ"כ קונסין אותו ואוסרין הזרע, אבל הבוסר מותר ואם עקר הזרע קודם שיעשו הענבים כפול הלבן הרי זה מותר בהנייה, מקצתן נעשו כפול הלבן ומקצתן לא נעשו, את שנעשו נתקדשו ואת שלא נעשו מותרין.

הלכה טו: ענבים שנעשו כפול הלבן וזרע בצדן תבואה או מיני ירקות ולקט הזרע קודם שישריש הרי זה מותר בהנאה ואם השריש אסור.

הלכה טז: גפן שיבשו העלין שלה ונפלו כדרך שתיבש הגפן בימי הקור אסור לזרוע בצדה ירק או תבואה ואם זרע לא קדשו, וכן הזורע בעציץ שאינו נקוב המונח בכרם לא קדש ומכין אותו מכת מרדות, אבל עציץ נקוב הרי הוא כארץ.

הלכה יז: היה עובר בכרם ונפלו ממנו זרעים או שיצאו עם הזבלים או עם המים או שהיה זורע או זורה בשדה לבן וסערתו הרוח לאחוריו ונפלו הזרעים בכרם וצמחו הרי זה לא נתקדש שנאמר אשר תזרע וזה לא זרע, וחייב לעקור כשיראה, ואם קיימן הרי זה קדש, סערתו הרוח לפניו ורואה הזרעים שנפלו לכרם הרי זה כזורע, וכיצד יעשה אם צמחו העשבים יהפכם במחרישה ודיו, ואם מצאן שנעשו אביב ינפץ אותו אביב כדי להשחיתו שהכל אסור בהנאה, ואם מצאה שנעשית דגן הרי זו תשרף, ואם ראה אותן וקיימן הרי אלו ישרפו עם הגפנים הסמוכות להן.

הלכה יח: הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזורעו אף על פי שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה הרי זה לא קדש, עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימין רוב העם באותו מקום, כיצד המקיים קוצים בכרם בערב שרוצים בקוצים לגמליהם הרי זה קדש.

הלכה יט: הארוס והקיסוס ושושנת המלך ושאר מיני זרעים אינן כלאים בכרם, הקנבוס והקנרס וצמר גפן הרי הן כשאר מיני ירקות ומקדשים בכרם, וכן כל מיני דשאים שעולין מאיליהן בשדה הרי הן מקדשין בכרם, ופול המצרי מין זרעים הוא ואינו מקדש, הקנים והוורד והאטדין מיני אילן הן ואינן כלאים בכרם.

הלכה כ: זה הכלל כל המוציא עלין מעיקרו הרי זה ירק וכל שאינו מוציא עלין הרי זה אילן והצלף אילן לכל דבר.

הלכה כא: הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו מותר, הגיע לו ועבר מעליו ואמר כשאחזור לו אלקטנו אם שהה עד שהוסיף אחד ממאתים הרי זה קדש.

הלכה כב: וכיצד משערין שיעור זה, רואין אם נחתך ירק זה או מין תבואה זה מן הארץ בכמה זמן ייבש, הגע בעצמך שיבש עד שלא תשאר בו לחה במאה שעה, אם נשתהה בארץ משהגיע לו חצי שעה הרי הוסיף במאתים לאסור, ואם שהה פחות מחצי שעה מותר.

הלכה כג: אסור לעבור בעציץ נקוב שזרוע בו ירק בתוך הכרם, ואם הניחו תחת הגפן ונשתהה שם בארץ כדי להוסיף אחד ממאתים הרי זה קידש.

הלכה כד: בצל שנטעו בכרם ואחר כך נעקר הכרם ואחר כך צמחו בצלים מן העיקר הנטוע אע"פ שרבו הגידולים על עיקרו במאתים הרי אותו העיקר באיסורו שאין גידולי היתר מעלין את העיקר האסור.

הלכות כלאים

פרק ג 
 
הלכה א: יש מינין בזרעין שיהיה המין האחד נפרד לצורות הרבה מפני שינוי מקומות והעבודה שעובדין הארץ עד שיראה כשני מינין ואע"פ שאין דומין זה לזה הואיל והן מין אחד אינן כלאים זה בזה. 
 
הלכה ב: ויש בזרעים שני מינין שהן דומין זה לזה וצורת שניהן קרובה להיות צורה אחת ואעפ"כ הואיל והן שני מינין הרי אלו אסורים זה עם זה. 
 
הלכה ג: כיצד החזרת עם חזרת גלים, והעולשין עם עולשי שדה, והכרישין עם כרישי שדה, הכסבר עם כסבר הרים, וחרדל עם חרדל מצרי, ודלעת המצרית עם דלעת הרמוצה אינן כלאים זה בזה וכן החטין עם הזונין, והשעורים עם שבולת שועל, והכוסמין עם השיפון, והפול עם הספיר, והפורקדן עם הטופח, ופול לבן עם השעועים, והקשות עם המלפפון, והכרוב עם התרובתור, והתרדין עם הלעונין אינן כלאים זה עם זה, אבל הצנון עם הנפוסין, והחרדל עם הלפסן, ודלעת יונית עם דלעת מצרית או עם דלעת הרמוצה אע"פ שדומים זה לזה הרי אלו כלאים זה בזה. 
 
הלכה ד: וכן באילן שיש שני מינין שדומין זה לזה בעלין או בפירות הואיל והן שני מינין הרי אלו כלאים, כיצד התפוח עם החזרד, והפרסקין עם השקדים, והשזפין עם הרימין אע"פ שדומין זה לזה הרי הן כלאים זה בזה, אבל האגסים עם הקרוסטמלים, והפרישים עם העוזרדין אינן כלאים זה בזה. 
 
הלכה ה: וכן אם יש שם זרעים ואילנות אחרות אע"פ שהן שני מינין בטבען הואיל ועלין של זה דומין לעלין של זה או פרי של זה דומה לפרי של זה דמיון גדול עד שיראו כשני גוונין ממין אחד לא חששו להן לכלאים זה עם זה שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין. 
 
הלכה ו: כיצד הלפת עם הצנון אינן כלאים זה בזה מפני שפרייהן שוין, והלפת עם הנפוס אינן כלאים זה בזה מפני שהעלין שלהן שוין, אבל צנון עם הנפוס אע"פ שהעלין דומין זה לזה והפרי דומה לפרי הרי אלו כלאים הואיל וטעם פרי זה רחוק מטעם פרי זה ביותר וכן כל כיוצא באלו. 
 
הלכה ז: כמה מרחיקין בין שני מיני זרעים שהן כלאים זה עם זה כדי שיהיו נראים מובדלין זה מזה, אבל אם נראין שנזרעו בערבוביא הרי זה אסור. 
 
הלכה ח: ושיעורין רבים יש בהרחקה הזאת הכל לפי גודל השדה הנזרעת ולפי רוב העלין ושלוח היונקות. 
 
הלכה ט: כיצד שדהו שהיתה זרועה מין תבואה ובקש לזרוע בצדה מין תבואה אחרת בשדה אחת מרחיק ביניהן בית רובע והוא כעשר אמות וחומש אמה על עשר אמות וחומש אמה מרובע בין מן האמצע בין מן הצד, ואם לא היה ביניהן כשיעור הזה אסור ואינו לוקה עד שיהיו קרובין בתוך ששה טפחים. 
 
הלכה י: היתה שדהו זרועה ירק ובקש לזרוע בצדה שדה ירק אחר אפילו דלעת מרחיק בין שתי השדות ששה טפחים על ששה טפחים מרובע בין מן הצד בין מן האמצע, ופחות משיעור זה זה אסור ואינו לוקה עד שיהיו קרובין בתוך טפח. 
 
הלכה יא: היתה אחת משתי השדות זרועה תבואה והשניה שבצדה ירק או דלעת מרחיק ביניהן בית רובע. 
 
הלכה יב: במה דברים אמורים שצריך להרחקה בשיעורין הללו בין שתי שדות, אבל אם היתה שדהו זרועה ירק ורצה לזרוע בצדה שורה של ירק ממין אחר דיו לעשות בין השדה ובין השורה תלם אחד ארכו ששה טפחים בלבד ורחבו כעומקו. 
 
הלכה יג: היתה שדהו זרועה תבואה ורצה לזרוע בתוכה שורה של ירק אפילו שורה של דלועין שעלין שלהן ארוכים ומסתבכין מרחיק ביניהן ששה טפחים, ואם נמשכו העלים של דלעת ונכנסו לתבואה ונסתבכו בה יעקור מן התבואה שלפני הדלעת עד שלא יתערבו העלין, ואין צריך לומר שאם זרע שורה ממין זה ושורה ממין אחר שדיו להיות ביניהן תלם אחד כמו שיתבאר. 
 
הלכה יד: הרחיק בין שני המינין הרחקה הראויה להן והיה מין זה נוטה על גבי מין זה בין שנטתה תבואה על התבואה או ירק על גבי ירק או ירק על התבואה או תבואה על הירק הכל מותר, שהרי הרחיק כשיעור, חוץ מדלעת יונית שהיא נמשכת הרבה, לפיכך אם נטתה יעקר מלפניה כמו שבארנו. 
 
הלכה טו: היה בין שני המינים בור או ניר או גפה או דרך או גדר שהוא גבוה עשרה טפחים או חריץ שהוא עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה, או אילן שהוא מיסך על הארץ, או סלע שהוא גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה הרי זה מותר לסמוך המין האחד לצד אחד מאלו והמין האחר לצד השני הואיל ואחד מכל אלו מבדיל ביניהן הרי הן נראים מובדלין זה מזה. 
 
הלכה טז: במה דברים אמורים שצריך הרחקה או דבר המבדיל בשזרע בתוך שדהו, אבל אם היתה שדהו זרועה חטים מותר לחבירו לזרוע בצדה שעורים שנאמר שדך לא תזרע כלאים, אין האיסור אלא שיזרע שדהו כלאים שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים, ולא עוד אלא אפילו זרע בתוך שדהו שעורים סמוך לחטים ומשך זרע השעורים עד שסמכו לשדה חבירו שהיא זרועה שעורים הרי זה מותר, מפני שנראו השעורים שבתוך שדהו שהן סוף שדה חבירו. 
 
הלכה יז: היתה שדהו זרועה חטים ושדה חבירו בצדה זרועה חטים מותר לו לזרוע תלם אחד של פשתן בצד חטים שלו סמוך לשדה חבירו, שהרואה יודע שאין דרך העם לזרוע תלם אחד של פשתן ולא נתכוון זה אלא לבדוק שדהו אם ראויה היא לזרוע פשתן אם לא ונמצא כזורע להשחתה, לפיכך אסור לזרוע מין אחר בין שתי שורות אלו שהן ממין אחד עד שירחיק בתוך שלו. 
 
הלכה יח: היתה שדהו ושדה חבירו שבצדה זרועין שני מיני תבואה לא יזרע ביניהם חרדל וחריע אפילו תלם אחד מפני שהעם זורעים מאלו תלם אחד, אבל אם היו שתי השדות זרועין שני מיני ירקות מותר לזרוע ביניהן חרדל או חריע, שמותר להקיף חרדל או חריע לכל מין חוץ מן התבואה מפני שאינן מזיקין אותה, וכן אם היתה זוית של זרע זה נוגעת בצלע של זרע האחר בתוך שדהו הרי זה מותר מפני שהן נראין מובדלין זה מזה, ואין צריך לומר אם היתה זוית של זרע זה נוגעת בזוית של זרע האחר מפני שהן נראין כסוף שדה שנגע בסוף שדה שהוא מותר בלא הרחקה ולא הבדלה כמו שבארנו. פרק ד 
 
הלכה א: מותר לזרוע שתי שורות זו בצד זו של קשואין ושתי שורות בצידן של דלועין, ושתי שורות של פול המצרי ותלם בין כל מין ומין, אבל לא יזרע שורה אחת של קשואין ושורה אחת של דלועין ושורה אחת של פול המצרי אע"פ שהתלם מבדיל בין כל מין ומין מפני שמינין אלו עלים שלהן ארוכין ונמשכין ומסתבכין, ואם זרען שורה בצד שורה יתערב הכל ונראו כנזרעין בערבוביא. 
 
הלכה ב: היתה שדהו זרועה מין ממיני ירקות ובקש לזרוע בתוכה שורות שורות של דלועין עוקר מן הירק מקום שזורע בו שורה של דלועין ומבדיל בינה ובין הירק בתלם ומניח מן הירק רוחב שתים עשרה אמה ועושה שורה שניה של דלועין ומבדיל בינה ובין הירק בתלם, וכן עד מקום שירצה, שנמצא בין כל שתי שורות של דלועין שתים עשרה אמה אבל פחות מיכן אסור מפני העלין שמסתבכין מיכן ומיכן בירק שביניהם ונראה הכל כאילו נזרע בערבוביא. 
 
הלכה ג: היתה שורה של דלעת זרועה אפילו דלעת יחידית ובא לזרוע בצדה תבואה, מרחיק בית רובע, שהרי נמשכו עליה והחזיקה מקום גדול, וכל דבר שיהיה בתוך בית רובע שמרחיקין בין שני המינין עולה מן המדה כגון הקבר והסלע וכיוצא בהן. 
 
הלכה ד: התלם או אמת המים שהן עמוקים טפח זורעין לתוכו שלשה מיני זרעים אחד על שפת התלם מיכן ואחד מיכן ואחד באמצע. 
 
הלכה ה: ומותר לנטוע שני מינין בתוך גומא אחת, ואפילו קישות ודלעת והוא שיהיה מין זה נוטה מעל שפת הגומא לכאן והמין האחר נוטה לצד השני ויראו נבדלין זה מזה, וכן אם נטע ארבעה מינין בתוך הגומא והפכן לארבע רוחותיה הרי זה מותר. 
 
הלכה ו: הרוצה לזרוע שדהו משר משר מכל מין ומין מרחיק בין כל משר ומשר שתי אמות של שתי אמות ומיצר והולך עד שלא ישאר ביניהן בסוף המשר אלא כל שהוא, שהרי הן נראין שלא נזרעו בערבוביא. 
 
הלכה ז: רצה לעשות שדהו קרחת קרחת מכל מין ומין לא יעשה בתוך כל בית סאה יתר על תשע קרחות כל קרחת מהן בית רובע ונמצא רחוק בין קרחת וקרחת קרוב לעשר אמות פחות רביע, שכל בית סאה חמשים על חמשים. 
 
הלכה ח: ומה בין המשר לקרחת שהמשר ארוך והקרחת מרובעת. 
 
הלכה ט: מיני ירקות שאין דרך בני אדם לזרוע מהם אלא מעט מעט כמו שבארנו מותר לזרוע מהם אפילו חמשה מינין בתוך ערוגה אחת שהיא ששה טפחים על ששה טפחים, והוא שיזרע ארבעה מינין בארבע רוחות הערוגה ואחד באמצע, וירחיק בין מין ומין כמו טפח ומחצה כדי שלא יינקו זה מזה, אבל יותר על חמשה מינין לא יזרע אף על פי שמרחיק ביניהם לפי שמינין הרבה בערוגה כזו הרי הן כנטועין בערבוביא. 
 
הלכה י: בד"א בערוגה שהיא בחורבה ואין שם זרע חוצה לה אבל ערוגה בין ערוגות אסור לזרוע בה חמשה מינין, שאם יזרע בכל רוח מערוגה זו ובכל רוח מערוגותיה שסביבותיה יראה הכל כמעורב, ואם הטה עלין שבערוגה זו לכאן ועלין שבערוגה שבצדה מכאן עד שיראו מובדלים מותר, וכן אם עשה תלם בין כל ערוגה וערוגה מותר. 
 
הלכה יא: ואסור לזרוע חוץ לערוגה בלא תלם ובלא נטייה ואפילו כנגד הקרנות של ערוגה שאין בהן זרע, גזירה שמא יזרע ארבעת המינין בארבע זויות ערוגה ויזרע מינין אחרים חוצה לה כנגד הזויות ונמצא הכל כמעורב. 
 
הלכה יב: היתה הערוגה ששה על ששה והיה לה גבול גבוה טפח ורחב טפח סביב מותר לזרוע בה אפילו שמנה עשר מינין שלשה על כל גבול וגבול וששה באמצע, וירחיק בין כל מין ומין טפח ומחצה, ולא יזרע ראש הלפת בתוך הגבול שמא ימלאהו, יותר על זה לא יזרע. 
 
הלכה יג: ואסור לזרוע בערוגה מיני זרעים בענין זה מפני שהן נראין כלאים, אבל מיני ירקות הואיל ואין דרך בני אדם לזרוע מהן אלא מעט מעט הרי זה מותר כמו שבארנו. 
 
הלכה יד: גבול שהיה גבוה טפח וזרעו בו מינין הרבה כמו שבארנו ונתמעט מטפח מאחר שנזרע בו כשר שהיה כשר מתחלתו. 
 
הלכה טו: הרוצה למלאות כל גנתו מיני ירקות רבים ולא ירחיק ביניהם עושה כל הגנה ערוגות מרובעות אפילו ששה על ששה, ועושה בכל ערוגה חמשה עיגולין, ארבעה בארבע רוחותיה ואחד באמצע, וזורע מין בכל עיגול וזורע ארבעה מינים אחרים בארבעה קרנות ערוגה, נמצאו תשעה מינין בכל ערוגה והן נראין מובדלין זה מזה ואינו מפסיד אלא מה שבין העיגולין בלבד שהוא מניחו חרב כדי שיראו העיגולין מובדלין מן הקרנות ומובדלין זה מזה, ואם רצה שלא יפסיד כלום אם היו העיגולין זרועים שתי זורע מה שביניהן ערב ואם היו זרועין ערב זורע מה שביניהן שתי כדי שיראו מובדלין. 
 
הלכה טז: מכל אלו הדברים נתבאר לך שבזמן שיש בין שני המינין הרחקה הראויה להם כדי שלא יינקו זה מזה אין חוששין למראית העין כמו שבארנו, ובזמן שיראו מובדלים זה מזה אין חוששים ליניקתן אפילו הן זה בצד זה כמו שנתבאר עתה. פרק ה 
 
הלכה א: הזורע שני מיני תבואה או שני מיני ירקות עם זרע הכרם הרי זה לוקה שתים, אחת משום שדך לא תזרע כלאים ואחת משום לא תזרע כרמך כלאים. 
 
הלכה ב: ואינו לוקה משום זורע כלאי הכרם עד שיזרע בארץ ישראל חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, וכן אם חפה אותם בעפר לוקה, וכן אם זרע שני מיני ירק וחרצן או זרע אחד ירק וזרע אחד מין תבואה וחרצן במפולת יד הרי זה לוקה. 
 
הלכה ג: ואינו חייב מן התורה אלא על קנבוס, ולוף וכיוצא בהן מזרעים שנגמרים עם תבואת הכרם אבל שאר הזרעים אסורים מדבריהם, וכן אסור מדבריהם לזרוע כלאי הכרם בחוצה לארץ. 
 
הלכה ד: ולמה אסרו כלאי הכרם [בחוצה לארץ ולא אסרו כלאי זרעים] מפני שכלאי הכרם חמורין הם שאם נזרעו בארץ ישראל הרי הן אסורין בהנאה וכיון שהן אסורין בהנאה בארץ אסרו לזרען בחוצה לארץ. 
 
הלכה ה: ואין עודרין עם הנכרי בכלאים אבל עוקרין עמו כדי למעט התיפלה. 
 
הלכה ו: אין אסור משום כלאי הכרם אלא מיני תבואה ומיני ירקות בלבד, אבל שאר מיני זרעים מותר לזרעם בכרם ואין צריך לומר שאר אילנות. 
 
הלכה ז: אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים או ליטע גפן בצד הירק או תבואה, ואם עשה כן אע"פ שאינו לוקה הרי זה קדש ונאסרו שניהם בהנאה הירק או התבואה או הגפנים, ושורפין את שניהן שנאמר פן תקדש המלאה הזרע, ואפילו הקש של תבואה והעצים של גפנים האלו אסורין בהנאה ושורפין אותם ולא יסיק בהן תנור וכירים ולא יבשל בהם בעת שריפתן. 
 
הלכה ח: אחד הנוטע ואחד המקיים כיון שראה כלאים צמחו בכרמו והניחם הרי זה קדש, ואין אדם מקדש דבר שאינו שלו, לפיכך המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו קדש גפנו ולא נתקדשה התבואה, סכך גפן חבירו על תבואתו קדש תבואה ולא קדש גפן חבירו, סכך גפן חבירו על תבואת חבירו לא קדש אחד מהן, ומפני זה הזורע כרמו בשביעית לא קדש. 
 
הלכה ט: הרואה כלאים בכרם חבירו וקיימן הרי זה הרואה אסור בהנייתן וכל אדם מותרין בהן, ואילו קיימן בעל הכרם היה מקדש אותן לכל אדם כמו שבארנו. 
 
הלכה י: האנס שזרע כלאים בכרם חבירו אם נשתקעו הבעלים אע"פ שלא נתייאשו הרי זה קדש מן התורה, ואם לא נשתקעו הבעלים אף על פי שנתייאשו אינו מקדש אלא מדברי סופרים. 
 
הלכה יא: הרוח שעקרה פארות הגפן ושלחה אותן על התבואה יגדוד אותן מיד, ואם אירעו אונס ולא סילקן הרי אלו מותרין ולא נתקדשו. 
 
הלכה יב: אנס שזרע הכרם כשיצא האנס יקצור הזרע מיד ואפילו בחולו של מועד, ואם לא מצא פועלין יוסיף להן עד שליש בשכרן, בקשו ממנו יותר מיכן או שלא מצא פועלים הרי זה מבקש בנחת וקוצר, ואם נשתהא הזרע עד שהגיע לעונת שיקדש הרי זה יקדש ויאסרו שניהם. 
 
הלכה יג: מאימתי תבואה או ירק מתקדשין משישרישו, ענבים משיעשו כפול הלבן, שנאמר המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם עד שיזרע זה ויהיה זה תבואה, אבל תבואה שיבשה כל צורכה וענבים שבשלו כל צורכן אינן מתקדשות, [כיצד תבואה שיבשה כל צרכה ובא ונטע גפן בתוכה וכן ענבים שבשלו כל צרכן וזרע תבואה או ירק בצדן אע"פ שזה אסור אינן מתקדשות]. 
 
הלכה יד: כרם שלא הגיעו ענביו להיות כפול הלבן אלא עדיין הן בוסר, וזרע בתוכו ירק או תבואה והשרישו הרי זה לא קדש, ואעפ"כ קונסין אותו ואוסרין הזרע, אבל הבוסר מותר ואם עקר הזרע קודם שיעשו הענבים כפול הלבן הרי זה מותר בהנייה, מקצתן נעשו כפול הלבן ומקצתן לא נעשו, את שנעשו נתקדשו ואת שלא נעשו מותרין. 
 
הלכה טו: ענבים שנעשו כפול הלבן וזרע בצדן תבואה או מיני ירקות ולקט הזרע קודם שישריש הרי זה מותר בהנאה ואם השריש אסור. 
 
הלכה טז: גפן שיבשו העלין שלה ונפלו כדרך שתיבש הגפן בימי הקור אסור לזרוע בצדה ירק או תבואה ואם זרע לא קדשו, וכן הזורע בעציץ שאינו נקוב המונח בכרם לא קדש ומכין אותו מכת מרדות, אבל עציץ נקוב הרי הוא כארץ. 
 
הלכה יז: היה עובר בכרם ונפלו ממנו זרעים או שיצאו עם הזבלים או עם המים או שהיה זורע או זורה בשדה לבן וסערתו הרוח לאחוריו ונפלו הזרעים בכרם וצמחו הרי זה לא נתקדש שנאמר אשר תזרע וזה לא זרע, וחייב לעקור כשיראה, ואם קיימן הרי זה קדש, סערתו הרוח לפניו ורואה הזרעים שנפלו לכרם הרי זה כזורע, וכיצד יעשה אם צמחו העשבים יהפכם במחרישה ודיו, ואם מצאן שנעשו אביב ינפץ אותו אביב כדי להשחיתו שהכל אסור בהנאה, ואם מצאה שנעשית דגן הרי זו תשרף, ואם ראה אותן וקיימן הרי אלו ישרפו עם הגפנים הסמוכות להן. 
 
הלכה יח: הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזורעו אף על פי שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה הרי זה לא קדש, עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימין רוב העם באותו מקום, כיצד המקיים קוצים בכרם בערב שרוצים בקוצים לגמליהם הרי זה קדש. 
 
הלכה יט: הארוס והקיסוס ושושנת המלך ושאר מיני זרעים אינן כלאים בכרם, הקנבוס והקנרס וצמר גפן הרי הן כשאר מיני ירקות ומקדשים בכרם, וכן כל מיני דשאים שעולין מאיליהן בשדה הרי הן מקדשין בכרם, ופול המצרי מין זרעים הוא ואינו מקדש, הקנים והוורד והאטדין מיני אילן הן ואינן כלאים בכרם. 
 
הלכה כ: זה הכלל כל המוציא עלין מעיקרו הרי זה ירק וכל שאינו מוציא עלין הרי זה אילן והצלף אילן לכל דבר. 
 
הלכה כא: הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו מותר, הגיע לו ועבר מעליו ואמר כשאחזור לו אלקטנו אם שהה עד שהוסיף אחד ממאתים הרי זה קדש. 
 
הלכה כב: וכיצד משערין שיעור זה, רואין אם נחתך ירק זה או מין תבואה זה מן הארץ בכמה זמן ייבש, הגע בעצמך שיבש עד שלא תשאר בו לחה במאה שעה, אם נשתהה בארץ משהגיע לו חצי שעה הרי הוסיף במאתים לאסור, ואם שהה פחות מחצי שעה מותר. 
 
הלכה כג: אסור לעבור בעציץ נקוב שזרוע בו ירק בתוך הכרם, ואם הניחו תחת הגפן ונשתהה שם בארץ כדי להוסיף אחד ממאתים הרי זה קידש. 
 
הלכה כד: בצל שנטעו בכרם ואחר כך נעקר הכרם ואחר כך צמחו בצלים מן העיקר הנטוע אע"פ שרבו הגידולים על עיקרו במאתים הרי אותו העיקר באיסורו שאין גידולי היתר מעלין את העיקר האסור.