Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום שבת יב ניסן ה'�&פ"ח
	שיעורים יומיים ליום שבת יב ניסן ה'�&פ"ח

חומש:

שביעי פרשת צו

תהילים:

פרקים סו - סח

תניא:

וכשעוסק שלא לשמה... -נד- בזהר

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות ערכין וחרמין פרקים ה-ז

פרק אחד :

הלכות מכירה פרק י

ספר המצוות :

מ"ע קמ"ה, מל"ת ק"י

הלכות ערכין וחרמין

פרק ה

הלכה א: המקדיש שדה אחוזתו מצוה עליו לפדותה הוא שהאדון קודם, ואם לא רצה אין כופין אותו, במה דברים אמורים בזמן שמצות יובל נוהגת שאם יגיע יובל ולא יגאלנה תצא לכהנים כמו שבארנו, אבל בזמן שבטלו היובלות שהרי אינה יוצאת לכהנים אלא סופה להפדות לעולם כופין את האדון לפתוח בה תחלה והיא נפדית בשוייה כשאר ההקדשות, אם נמצא מי שמוסיף עליו וגואל אותה יגאל ואם לאו אומרין לו הגיעתך ויתן מה שאמר ואינו פותח בפחות מארבע פרוטות כדי שיהא החומש שמוסיף פרוטה.

הלכה ב: רצה האדון למכור שדות אחרות משדותיו או ללוות כדי לפדות שדה זו שהקדיש הרשות בידו, בין בזמן שהיובל נוהג בין בזמן שאין היובל נוהג, והוא קודם לכל אדם, וכן אם רצה לגאול חציה גואל, מה שאין כן במוכר להדיוט, זה חומר בהדיוט מבהקדש.

הלכה ג: המקדיש את ביתו או את בהמה טמאה שלו או שאר מטלטליו הרי אלו נערכין בשוייהן בין טוב ובין רע, ואם פדה אותן המקדיש או אשתו או יורשו מוסיף חומש, וכופין את הבעלים לפתוח ראשון והדמים לבדק הבית, בין שהיה הבית מבתי ערי חומה בין שהיה מבתי החצרים הרי זה נגאל לעולם.

הלכה ד: גאלו אחר מיד ההקדש אם היה בית ערי חומה וקם ביד הגואל שנים עשר חדש נחלט, ואם היה בית החצרים והגיע היובל והוא ביד הגואל חוזר לבעליו ביובל.

הלכה ה: המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדק הבית אע"פ שעבר על עשה מה שעשה עשוי וחלה קדושה עליה ונפדית כשהיא תמימה, ומעריך אותה הכהן בדמיה, והדמים יפלו לבדק הבית, ואין הפודה אותה פודה אלא על מנת להקריבה למזבח למה שהיא ראויה, שכל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם.

הלכה ו: ומנין שאסור להקדיש תמימין לבדק הבית שנאמר ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו, מפי השמועה למדו נדבה לבדק הבית, וכן הדברים מראין שאינה אלא קדושת דמים, שאין מקריבין בעל מום למזבח שנאמר אותו אותו אתה עושה נדבה לבדק הבית ואין אתה עושה תמימים נדבה לבדק הבית ולאו הבא מכלל עשה כעשה הוא.

הלכה ז: המקדיש את בהמתו סתם או שהקדיש את נכסיו סתם רואין כל בהמה תמימה הראויה להקריב על גבי המזבח זכרים ימכרו לצרכי עולות ויקריבו אותן עולות, והנקבות ימכרו לצרכי שלמים ויקריבו אותן שלמים, והדמים יפלו לבדק הבית שסתם הקדשות לבדק הבית, ועל זה נאמר ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש כלומר כל הראוי לקרבן על גבי המזבח יקרב.

הלכה ח: הקדיש נכסיו סתם והיו בהן יינות ושמנים וסלתות ועופות הראויין ליקרב על גבי המזבח ימכרו לצרכי אותו המין ויקריבו אותן והדמים ילקח בהן זכרים ויקריבו עולות.

הלכה ט: ומפני מה יקריבו דמי אלו עולות, ודמי הבהמה התמימה יפלו לבדק הבית, לפי שהבהמה הקדושה למזבח אם נפל בה מום יש לה פדיון כמו שיתבאר והסלת והיין והשמן והעופות שנפסלו אין להן פדיון שנאמר והעמיד את הבהמה וגו' כל שישנו בכלל העמדה והערכה יש להן פדיון וכל שאינו בכלל העמדה והערכה אין לה פדיון.

הלכה י הקדיש נכסיו סתם והיתה בהן הקטרת שנותנין לאומנין בשכרן עד שיחזרו ויקחו אותה כמו שבארנו בשקלים, הרי זו תנתן לאומנין בשכרן כמו שעושין במותר הקטורת, וכן עושין אם יש בנכסיו אחד מסמני הקטרת.

הלכה יא: המקדיש בהמה תמימה למזבח ונפל בה מום ונפסלה הרי זו נערכת ונפדית, ועל זה נאמר ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' והעמיד את הבהמה וגו' ויביא בדמיה קרבן אחר כמותה.

הלכה יב: כל המקדיש בהמה בחייה בין טהורה בין טמאה בין קדשי הבית בין קדשי מזבח שנפל בהן מום או תמימה הראויה ליקרב כמו שיתבאר הרי זו צריכה העמדה בבית דין שנאמר והעמיד את הבהמה, לפיכך אם מתה הבהמה קודם שתערך ותפדה אין פודין אותה אחר שמתה אלא תקבר, אבל אם הקדיש שחוטה או נבלה לבדק הבית הרי זו תפדה כשאר מטלטלין.

הלכה יג: שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה ונערכת והרי היא בכלל והעמיד והעריך עד שתמות.

הלכה יד: המקדיש בהמה תמימה לדמיה הרי זו נתקדש גופה, כיצד האומר דמי בהמה זו הקדש למזבח היא עצמה תקרב, הקדיש אחד מאיבריה לדמיו ואמר דמי רגלה של פרה זו הקדש למזבח הרי זו פסק אם פשטה קדושה בכולה או לא פשטה, ולפיכך תקרב ולא תפדה.

הלכה טו: וכיצד עושין מוכרין אותה כולה למי שיקרב אותה, ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר, ואם היה אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה.

הלכה טז: היתה בהמה בעלת מום שאינה ראויה ליקרב והקדיש אבר מאבריה לדמיו בין שהנשמה תלויה בו בין שהנשמה אין תלויה בו לא נתקדש אלא דמי אותו אבר בלבד, כיצד כגון שאמר דמי רגל פרה זו או דמי לבה הקדש למזבח הוא והקדש שותפין בה.

הלכה יז: וכן האומר ראש עבד זה או לב חמור זה הקדש למזבח או שאמר ראשי הקדש למזבח אינו חייב אלא בדמי ראשו ורואין כמה ישוה אותו אבר אילו היה נמכר ויביא בדמיו קרבן.

הלכה יח: במה דברים אמורים בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית האומר דמי ראש חמור זה או כבדו הקדש או דמי ראש עבד זה או כבדו הקדש הואיל והוא דבר שהנשמה תלויה בו הרי זה חייב בדמי כולו, שכל הקדש בדק הבית קדושת דמים הוא.

הלכה יט: האומר ערכי עלי למזבח מביא בערכו קרבן, ואם אין ידו משגת לערך שלם הרי זה דבר ספק אם נידון בהשג יד הואיל והוציאו בלשון ערך, או אינו נידון בהשג יד הואיל ולמזבח נדר, וכך המקדיש שדה אחוזתו למזבח הרי זה נפדית והדמים יביאו בהן עולות למזבח, ויש בדבר ספק אם פודין אותה בערך הקצוב בה או פודין אותה בשויין הואיל ולמזבח הקדיש ודנין בכל אלו וכיוצא בהן להחמיר.

פרק ו

הלכה א: אחד האומר הרי זה הקדש לבדק הבית או חרם לבדק הבית או חרם לשמים, וכן בכל נכסיו אם אמר כל נכסיו הקדש או חרם לבדק הבית או חרם לשמים הרי אלו יפלו לבדק הבית, אבל אם אמר חרם סתם הרי אלו לכהנים, שסתם חרמים לכהנים, שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה.

הלכה ב: מחרים אדם מן בקרו ומצאנו ומעבדיו ומשפחותיו הכנענים ומשדה אחוזתו, אבל לא יחרים כל בהמתו ולא כל עבדיו ולא כל שדותיו ולא כל מין שיש לו משאר המטלטלין שנאמר מכל אשר לו, ואם החרים את הכל אפילו החרים כל נכסיו הרי אלו מוחרמין בין שהחרים לכהנים בין שהחרים לבדק הבית.

הלכה ג: וכל מי שהחרים או הקדיש כל נכסיו לוקחין כל מה שיש לו ואפילו תפילין שבראשו, ואין צריך לומר כלי אומנתו ובגדיו שהכל הקדש או חרם.

הלכה ד: מה בין חרמי כהנים לחרמי שמים, שחרמי שמים הקדש ונפדין בשוייהן ויפלו הדמים לבדק הבית ויצאו הנכסים לחולין, וחרמי כהנים אין להן פדיון לעולם אלא נתנין לכהנים כתרומה, ועל חרם כהנים הוא אומר לא ימכר ולא יגאל לא ימכר לאחר ולא יגאל לבעלים.

הלכה ה: ואחד המחרים קרקע או מטלטלין הרי אלו ניתנין לכהן שבאותו משמר, בשעה שהחרים חרמי כהנים כל זמן שהן בבית הבעלים הרי הן הקדש לכל דבריהם, שנאמר כל חרם קדש קדשים הוא לה', נתנו לכהן הרי הן כחולין לכל דבריהם, שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה.

הלכה ו: כהן שהיתה לו שדה חרם שזכה בה אחר היובל והחרימה הרי זו מוחרמת ויוצאה לאחיו הכהנים, שנאמר לכהן תהיה אחוזתו מלמד ששדה חרמו לו כשדה אחוזה לישראל שאם החרימה היא מוחרמת מיד.

הלכה ז: מכר הכהן שדה חרמי והקדישה לוקח אפילו היה הלוקח הבעלים הראשונים שהחרימוה הרי זה כשדה מקנה וחוזרת לכהן שמכרה ביובל, אבל קרקע או מטלטלין של כהנים ולוים אינם מחרימין אותן שהרי אומר בשדה כי אחוזת עולם הוא לכם, ומטלטלין הוקשו לקרקעות בחרמין שנאמר מכל אשר לו ומשדה אחוזתו.

הלכה ח: המקדיש קדשי מזבח לבדק הבית הרי ההקדש חל עליהן ותערך הבהמה ותפדה ויפלו דמיה לבדק הבית והבהמה תקרב למה שהיתה בתחלה, אבל המקדיש קדשי בדק הבית למזבח ואמר הרי זה עולה או שלמים או החרימם לכהנים לא עשה כלום ואין הקדש מזבח ולא החרם חל על קדשי בדק הבית שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו.

הלכה ט: האומר שור זה הקדש לאחר שלשים יום ושחטו בתוך שלשים יום הרי זה מותר בהנאה, הקדישו למזבח הרי זה הקדש למזבח, אבל אם אמר הרי זה הקדש מעכשיו לאחר שלשים יום ושחטו בתוך שלשים יום הרי זה אסור בהנאה ואם הקדישו בתוך השלשים למזבח אינו מוקדש.

הלכה י: המקדיש עולה לבדק הבית אין בה אלא עיכוב גזברין בלבד, ומדברי סופרים שלא תשחט עד שתפדה לפיכך אם עבר ושחטה הרי זה כשרה.

הלכה יא: מחרים אדם בין קדשי קדשים בין קדשים קלים בין חרמי כהנים בין חרמי בדק הבית, ואם היו קדשים שהוא חייב באחריותן נותן את דמיהן בין לכהנים בין לבדק הבית ויקרבו אותן הקדשים אחר שיפדו למה שהן.

הלכה יב: היו נדבה והחרימן כיצד פודין אותן אומדים כמה אדם רוצה ליתן בבהמה זו להעלותה עולה שאינו חייב בה, וכל הנותן אותו שיעור יקריב בהמה זו נדבה כמו שהיתה.

הלכה יג: ישראל שהחרים את בכור בהמה לשמים בין שהיה תמים בין שהיה בעל מום הרי זה מוחרם ואין צריך לומר שהחרימו הכהן לשמים אחר שבא לידו.

הלכה יד: וכיצד פודין אותן אומדין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה כדי שיהיה לו ותהיה הרשות בידו ליתנו לכל כהן שירצה לקרובו או לרעו, וכל הנותן אותו שיעור יקח הבכור ויתננו לכל כהן שירצה ויפלו הדמים לבדק הבית.

הלכה טו: המחרים את המעשר הרי זו כמחרים שלמי נדבה לפי שאינו חייב באחריותו.

הלכה טז: המקדיש שקלו לבדק הבית הרי זו קדש, הקדיש בכורים לבדק הבית אינן קדש, אבל אם הקדישן הכהן אחר שבאו לידו הרי אלו קדש.

הלכה יז: המחרים חצי עבדו ושפחתו הוא והכהנים שותפין בו, אבל אם הקדיש או החרים לשמים חצי עבדו כולו קדש כמו שבארנו, וכל המקדיש עבדו ושפחתו הכנענים או המקדיש כל נכסיו והיו בהן עבדים הרי גופן קדש לפיכך אסורים ליהנות בהן עד שיפדו.

הלכה יח: ואין הגזברין רשאין ליקח דמיהן מאחרים ולהוציא אותן לחירות אלא מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחרות אם רצו.

הלכה יט: המקדיש ידי עבדו כל היתר על פרנסתו קדש, וכיצד הוא מתפרנס עבד זה לווה ואוכל ועושה ופורע, והוא שיעשה פחות פחות משוה פרוטה ויפרע שאם עשה בפרוטה ראשון ראשון קנה הקדש.

הלכה כ: המקדיש את עצמו לא הקדיש אלא דמיו והרי הוא חייב בדמי עצמו, ומותר לו לעשות ולאכול שהרי לא נתקדש גופו כעבד.

הלכה כא: אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, כיצד כגון שהחרים בנו ובתו ועבדו ושפחתו העברים או שדה מקנתו הרי אלו אינן מוחרמין, שאין אדם מקדיש דבר שאין גופו שלו.

הלכה כב: אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו, כיצד היה לו פקדון ביד אחר וכפר בו זה שהוא אצלו אין הבעלים יכולין להקדישו, אבל אם לא כפר בו הרי הוא ברשות בעליו בכל מקום שהוא.

הלכה כג: במה דברים אמורים במטלטלין, אבל קרקע שגזלה אחר וכפר בה אם יכול להוציאה בדיינין הרי זה יכול להקדישה ואף על פי שעדיין לא הוציאה שהקרקע עצמה הרי היא ברשות בעליה.

הלכה כד: הגוזל את חבירו ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכן כל כיוצא בזה.

הלכה כה: מי שהיה מוכר דלועין או ביצים וכיוצא בהן ובא לוקח ונטל אחת והלך לו, אם היו דמי כל אחת ואחד קצובין הרי זה כמי שפסק, ואין המוכר יכול להקדיש דלעת זו שהרי אינה ברשותו, ואם אין הדמים קצובין והקדישה מקודשת שעדיין ברשותו היא שזה שלקחה לא לקחה דרך גזלה וכן כל כיוצא בזה.

הלכה כו: אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, כיצד מה שתעלה מצודתי מן הים קדש, מה שתוציא שדה זו מן הפירות חרם לא אמר כלום.

הלכה כז: האומר לחבירו שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך מקודשת ולקחה אינה מקודשת, לפי שכשהקדישה לא באה ברשותו.

הלכה כח: וכן המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת והמותר חולין, אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן הואיל והן משועבדין לו הרי כל מעשה ידיה קדש, הא למה זה דומה לאומר אילן זה קדש שכל פירות שיעשה להבא קדש, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה כט: האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תתקדש הרי זו מקודשת כשיקחנה שהרי עתה (בא) בידו להקדישה, שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תהי קדש, משיפדה אותה תתקדש שהרי בידו לפדותה, ואפילו היתה ממושכנת לזמן קצוב שהרי בידו לפדותה אחר הזמן.

הלכה ל: המשכיר בית לחבירו וחזר והקדישו הרי זה קדש ופקעה השכירות, ואם דר בו השוכר מעל.

הלכה לא: יראה לי שאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אם אמר הרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדרו, ואם לא הקדיש הרי זה עובר משום בל תאחר ולא יחל דברו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה כשאר הנדרים.

הלכה לב: כיצד האומר הרי עלי להקדיש כל שתעלה מצודתי מן הים, הרי עלי ליתן לעניים פירות שתוציא שדה זו, הרי עלי להחרים או ליתן לשבוים כל שאשתכר בשנה זו וכל כיוצא במאמרים אלו הרי זה חייב ליתן ולעשות בהן מה שאמר כשיבואו לידו, וזה וכיוצא בו בכלל נדרים הוא לא בכלל הקדשות.

הלכה לג: ראיה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרת לי שם נדר, והרי האומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר חייב לנהוג בנזירות ואע"פ שעדיין לא נדר בנזיר, הואיל ואמר שידור בנזיר חייב להנזר וזה כיוצא בו וכזה ראוי לדון.

הלכה לד: הקדש טעות אינו הקדש, כיצד האומר שור שחור שיצא מבית ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן אינו הקדש, דינר זהב שיעלה בידי ראשון הרי הוא הקדש ועלה של כסף אינו הקדש, חבית של יין שתעלה בידי ראשונה הקדש ועלה של שמן בין שהיין יקר מן השמן באותו מקום או השמן יקר מן היין אינו הקדש, התפיס בה אחרת ואמר זו כזו הרי השניה הקדש, וכן כל כיוצא בזה.

פרק ז

הלכה א: ההקדשות אין פודין אותן לא בקרקע, ולא בעבדים שהרי הוקשו לקרקעות, ולא בשטרות (מפני) שאין גופן ממון שנאמר ונתן את הכסף אחד הכסף ואחד שאר המטלטלין ששוין כסף ואפילו סובין.

הלכה ב: כל הפודה קדשיו מוסיף חומש, ואחד המקדיש עצמו או אשתו או היורש מוסיפים חומש כמו שבארנו, ואף החומש לא יהיה אלא מן המטלטלין, והחומש שמוסיף הרי הוא כהקדש עצמו ודין אחד להם.

הלכה ג: הפודה קדשיו אין החומש מעכב, אלא מאחר שנתן את הקרן יצא הקדש לחולין ומותר ליהנות בו, ומדברי סופרים שאסור לו ליהנות עד שיתן החומש שמא יפשע ולא יתן, אבל בשבת מפני עונג שבת התירו לו לאכול ואע"פ שעדיין לא נתן את החומש והרי הגזברין תובעין אותו.

הלכה ד: קדשי מזבח שנפל בהם מום ונפדו, אם פדה המקדיש עצמו מוסיף חומש כשאר ההקדשות, והמקדיש שפדה לעצמו הוא שמוסיף חומש לא המתכפר בה שפדאה, והקדש ראשון הוא שחייב בתוספת חומש, אבל הקדש שני אינו מוסיף עליו חומש, שנאמר ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית המקדיש ולא המתפיס.

הלכה ה: לפיכך אם חלל בהמה על בהמה שניה בין בקדשי בדק הבית בין בקדשי מזבח שנפל בהם מום, או שהמיר בקדשי מזבח, כשהוא פודה את השניה שחלל עליה או את התמורה לעצמו אינו מוסיף חומש.

הלכה ו: המפריש אשם להתכפר בו ונפל בו מום והוסיף עליו חומש וחללו על בהמה אחרת ונתכפר באשם אחר ונתקה הבהמה שחלל עליה לרעיה כמו שיתבאר במקומו, הרי הוא ספק אם מוסיף עליה חומש, הואיל והוא קרבן עולה והרי הוא גוף אחד וקדושה אחרת, או אינו מוסיף עליה חומש מפני שהיא באה מכח הקדש ראשון שכבר הוסיף עליו חומש.

הלכה ז: קדשי בדק הבית אין עושין תמורה שלא דנה תורה בתמורה אלא בקדשי מזבח, כיצד היו לפניו בהמת חולין ובהמת קדשי בדק הבית ואמר זו חלופת זו או זו תמורת זו לא אמר כלום, אבל אם אמר הרי זו תחת זו הרי זו מחוללת על זו דבריו קיימין ויצאתה הבהמה הראשונה לחולין ונתפסה השניה.

הלכה ח: אחד קדשי בדק הבית ואחד קדשי מזבח שנפל בהן מום אין פודין אותן לכתחלה אלא בשוייהן, ואם עבר וחללן על פחות משווייהן אפילו הקדש שוה מאה דינר שחללו על שוה פרוטה הרי זו פדוי ויצא לחולין ומותר ליהנות בו, ומדברי סופרים שהוא צריך חקירת דמים וחייב להשלים את דמיו.

הלכה ט: כיצד היתה לו בהמת קדשי מזבח שנפל בה מום והרי היא שוה עשרה ובהמת חולין ששוה חמשה ואמר הרי זו מחוללת על זו הרי זו נפדית ויצאת לחולין אבל צריך להשלים החמשה, וכן אם היתה הבהמה הראשונה קדשי בדק הבית הרי זו יצאת לחולין להגזז ולהעבד ותכנס השניה תחתיה דין תורה, אבל מדבריהם צריך חקירת דמים אם היתה זו שחלל עליה שוה או ישלים דמיה.

הלכה י: שמו אותה שלשה ואמרו שזו בדמיה אפילו באו אחר כן מאה ואמרו של קדש היתה יפה אינו חוזר, הואיל וחקירת הדמים מדבריהם לא החמירו בה, אבל אם שמו אותה שנים ובאו שלשה ואמרו שהונה ההקדש בכל שהוא חוזר.

הלכה יא: אין פודין את ההקדש אכסרה אלא בחקירת דמים כמו שבארנו, ואם פדה יד הקדש על העליונה, כיצד פרה זו תחת פרה זו של הקדש, טלית זו תחת טלית זו של הקדש הקדשו פדוי ויד הקדש על העליונה, אם היתה השניה יפה מן הראשונה ביותר לוקחין אותה הגזברין ושותקין, ואם אינה יפה משלם את הדמים כמו שבארנו ומוסיף חומש, אבל אם אמר טלית זו בעשר סלעים תחת טלית של הקדש ופרה זו בעשר סלעים תחת פרה זו של הקדש, אפילו היתה של הקדש שוה חמש ושלו עשר הרי זו מוסיף חומש ונותן שתי סלעים ומחצה שהרי בדמים קצובים פדה ושניה אינה טעונה חומש כמו שבארנו.

הלכה יב: הפודה מיד ההקדש משך במנה ולא הספיק ליתן הדמים עד שעמד במאתים נותן מאתים שנאמר ונתן את הכסף וקם לו בנתינת הכסף הוא שלו, משכו במאתים ולא הספיק ליתן את הדמים עד שעמד במנה נותן מאתים, לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, והרי קנה במשיכה ונתחייב בדמים.

הלכה יג: פדה במאתים ונתן הדמים ולא הספיק למשכו עד שעמד במנה כבר קנה בנתינת הכסף ומושך את שלו וזכה הקדש במאתים, פדהו במנה ונתן הדמים ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים מה שפדה פדוי ואינו נותן אלא המנה שכבר נתן, ואין אומרין כאן לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, שאפילו הדיוט אינו יכול לחזור בו עד שיקבל מי שפרע כמו שיתבאר במקומו ואין הקדש ראוי לקבל מי שפרע.

הלכה יד: המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה או שטרי בעלי חובות, אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא בעל חוב את חובו שההקדש מפקיע השעבוד שקדם, אבל כשימכור ההקדש הקרקע שלו ותצא השדה לחולין יש לבעל חוב ולאשה לגבות מן הפודה שהרי שעבודה עומד על קרקע זו.

הלכה טו: הא למה זה דומה לשני לקוחות שכתבה לראשון דין ודברים אין לי עמך ומכר לשני שהיא טורפת מן השני.

הלכה טז: וכיצד פודין קרקע זה, משביעין את האשה או בעל חוב תחלה כדרך כל הבא ליפרע מנכסים משועבדים ואח"כ מכריזין עליהם ששים יום בבקר ובערב כמו שבארנו, ואומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו, ואחר שפודין אותה ולוקח אותה הלוקח אפילו בדינר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, חוזר הפודה ומגבה לאשה כתובתה או לבעל חוב את חובו, אפילו היה החוב מאה והשדה שוה תשעים על מנת כך פודה אותה הרוצה לפדותה, אבל אם היה החוב שנים בדמי השדה כגון שהיתה שוה מאה ויש עליו חוב וכתובת אשה מאתים אין פודין אותה על מנת ליתן החוב או הכתובה אלא פודין אותה סתם שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל.

הלכה יז: המקדיש כל נכסיו ואחר כך גירש את אשתו וגבתה כתובתה מן הפודה מן ההקדש אינו גובה עד שידירנה הנאה, שמא קנוניא עשו על ההקדש, ואין אומרין אילו רצה היה אומר בטעות הקדשתי וישאל על הקדשו לחכם ויחזור לו.

הלכה יח: וכן אין נאמן לומר אחר שהקדיש מנה לפלוני חוב עלי או כלי זה של פלוני הוא, שמא יעשו קנוניא על ההקדש, ואפילו היה שטר ביד בעל חוב אינו גובה על פי זה אלא כדרך שגובין כל בעלי חובות כמו שבארנו.

הלכה יט: במה דברים אמורים בבריא, אבל חולה שהקדיש כל נכסיו ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידי נאמן, שאין אדם עושה ערמה על ההקדש בשעת מיתתו וחוטא לאחרים שהרי הוא הולך למות, לפיכך אם אמר תנו אותה לו נוטל בלא שבועה, ואם לא אמר תנו אין נותנין אלא אם כן היה בידו שטר מקויים, הרי זה נוטל מן ההקדש מפני הצואה, ואם אחר שהקדיש אמר תנו אין שומעין לו אלא הרי הוא כשאר בעלי חובות, אם נתקיים שטרו נשבע וגובה מן הפודה ולא מן ההקדש.

הלכה כ: מי שיצא עליו קול שהפקיר את נכסיו או הקדישן או החרימן אין חוששין לו עד שתהיה שם ראיה ברורה.

הלכות ערכין וחרמין

פרק ה 
 
הלכה א: המקדיש שדה אחוזתו מצוה עליו לפדותה הוא שהאדון קודם, ואם לא רצה אין כופין אותו, במה דברים אמורים בזמן שמצות יובל נוהגת שאם יגיע יובל ולא יגאלנה תצא לכהנים כמו שבארנו, אבל בזמן שבטלו היובלות שהרי אינה יוצאת לכהנים אלא סופה להפדות לעולם כופין את האדון לפתוח בה תחלה והיא נפדית בשוייה כשאר ההקדשות, אם נמצא מי שמוסיף עליו וגואל אותה יגאל ואם לאו אומרין לו הגיעתך ויתן מה שאמר ואינו פותח בפחות מארבע פרוטות כדי שיהא החומש שמוסיף פרוטה. 
 
הלכה ב: רצה האדון למכור שדות אחרות משדותיו או ללוות כדי לפדות שדה זו שהקדיש הרשות בידו, בין בזמן שהיובל נוהג בין בזמן שאין היובל נוהג, והוא קודם לכל אדם, וכן אם רצה לגאול חציה גואל, מה שאין כן במוכר להדיוט, זה חומר בהדיוט מבהקדש. 
 
הלכה ג: המקדיש את ביתו או את בהמה טמאה שלו או שאר מטלטליו הרי אלו נערכין בשוייהן בין טוב ובין רע, ואם פדה אותן המקדיש או אשתו או יורשו מוסיף חומש, וכופין את הבעלים לפתוח ראשון והדמים לבדק הבית, בין שהיה הבית מבתי ערי חומה בין שהיה מבתי החצרים הרי זה נגאל לעולם. 
 
הלכה ד: גאלו אחר מיד ההקדש אם היה בית ערי חומה וקם ביד הגואל שנים עשר חדש נחלט, ואם היה בית החצרים והגיע היובל והוא ביד הגואל חוזר לבעליו ביובל. 
 
הלכה ה: המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדק הבית אע"פ שעבר על עשה מה שעשה עשוי וחלה קדושה עליה ונפדית כשהיא תמימה, ומעריך אותה הכהן בדמיה, והדמים יפלו לבדק הבית, ואין הפודה אותה פודה אלא על מנת להקריבה למזבח למה שהיא ראויה, שכל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם. 
 
הלכה ו: ומנין שאסור להקדיש תמימין לבדק הבית שנאמר ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו, מפי השמועה למדו נדבה לבדק הבית, וכן הדברים מראין שאינה אלא קדושת דמים, שאין מקריבין בעל מום למזבח שנאמר אותו אותו אתה עושה נדבה לבדק הבית ואין אתה עושה תמימים נדבה לבדק הבית ולאו הבא מכלל עשה כעשה הוא. 
 
הלכה ז: המקדיש את בהמתו סתם או שהקדיש את נכסיו סתם רואין כל בהמה תמימה הראויה להקריב על גבי המזבח זכרים ימכרו לצרכי עולות ויקריבו אותן עולות, והנקבות ימכרו לצרכי שלמים ויקריבו אותן שלמים, והדמים יפלו לבדק הבית שסתם הקדשות לבדק הבית, ועל זה נאמר ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש כלומר כל הראוי לקרבן על גבי המזבח יקרב. 
 
הלכה ח: הקדיש נכסיו סתם והיו בהן יינות ושמנים וסלתות ועופות הראויין ליקרב על גבי המזבח ימכרו לצרכי אותו המין ויקריבו אותן והדמים ילקח בהן זכרים ויקריבו עולות. 
 
הלכה ט: ומפני מה יקריבו דמי אלו עולות, ודמי הבהמה התמימה יפלו לבדק הבית, לפי שהבהמה הקדושה למזבח אם נפל בה מום יש לה פדיון כמו שיתבאר והסלת והיין והשמן והעופות שנפסלו אין להן פדיון שנאמר והעמיד את הבהמה וגו' כל שישנו בכלל העמדה והערכה יש להן פדיון וכל שאינו בכלל העמדה והערכה אין לה פדיון. 
 
הלכה י הקדיש נכסיו סתם והיתה בהן הקטרת שנותנין לאומנין בשכרן עד שיחזרו ויקחו אותה כמו שבארנו בשקלים, הרי זו תנתן לאומנין בשכרן כמו שעושין במותר הקטורת, וכן עושין אם יש בנכסיו אחד מסמני הקטרת. 
 
הלכה יא: המקדיש בהמה תמימה למזבח ונפל בה מום ונפסלה הרי זו נערכת ונפדית, ועל זה נאמר ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' והעמיד את הבהמה וגו' ויביא בדמיה קרבן אחר כמותה. 
 
הלכה יב: כל המקדיש בהמה בחייה בין טהורה בין טמאה בין קדשי הבית בין קדשי מזבח שנפל בהן מום או תמימה הראויה ליקרב כמו שיתבאר הרי זו צריכה העמדה בבית דין שנאמר והעמיד את הבהמה, לפיכך אם מתה הבהמה קודם שתערך ותפדה אין פודין אותה אחר שמתה אלא תקבר, אבל אם הקדיש שחוטה או נבלה לבדק הבית הרי זו תפדה כשאר מטלטלין. 
 
הלכה יג: שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה ונערכת והרי היא בכלל והעמיד והעריך עד שתמות. 
 
הלכה יד: המקדיש בהמה תמימה לדמיה הרי זו נתקדש גופה, כיצד האומר דמי בהמה זו הקדש למזבח היא עצמה תקרב, הקדיש אחד מאיבריה לדמיו ואמר דמי רגלה של פרה זו הקדש למזבח הרי זו פסק אם פשטה קדושה בכולה או לא פשטה, ולפיכך תקרב ולא תפדה. 
 
הלכה טו: וכיצד עושין מוכרין אותה כולה למי שיקרב אותה, ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר, ואם היה אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה. 
 
הלכה טז: היתה בהמה בעלת מום שאינה ראויה ליקרב והקדיש אבר מאבריה לדמיו בין שהנשמה תלויה בו בין שהנשמה אין תלויה בו לא נתקדש אלא דמי אותו אבר בלבד, כיצד כגון שאמר דמי רגל פרה זו או דמי לבה הקדש למזבח הוא והקדש שותפין בה. 
 
הלכה יז: וכן האומר ראש עבד זה או לב חמור זה הקדש למזבח או שאמר ראשי הקדש למזבח אינו חייב אלא בדמי ראשו ורואין כמה ישוה אותו אבר אילו היה נמכר ויביא בדמיו קרבן. 
 
הלכה יח: במה דברים אמורים בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית האומר דמי ראש חמור זה או כבדו הקדש או דמי ראש עבד זה או כבדו הקדש הואיל והוא דבר שהנשמה תלויה בו הרי זה חייב בדמי כולו, שכל הקדש בדק הבית קדושת דמים הוא. 
 
הלכה יט: האומר ערכי עלי למזבח מביא בערכו קרבן, ואם אין ידו משגת לערך שלם הרי זה דבר ספק אם נידון בהשג יד הואיל והוציאו בלשון ערך, או אינו נידון בהשג יד הואיל ולמזבח נדר, וכך המקדיש שדה אחוזתו למזבח הרי זה נפדית והדמים יביאו בהן עולות למזבח, ויש בדבר ספק אם פודין אותה בערך הקצוב בה או פודין אותה בשויין הואיל ולמזבח הקדיש ודנין בכל אלו וכיוצא בהן להחמיר. פרק ו 
 
הלכה א: אחד האומר הרי זה הקדש לבדק הבית או חרם לבדק הבית או חרם לשמים, וכן בכל נכסיו אם אמר כל נכסיו הקדש או חרם לבדק הבית או חרם לשמים הרי אלו יפלו לבדק הבית, אבל אם אמר חרם סתם הרי אלו לכהנים, שסתם חרמים לכהנים, שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה. 
 
הלכה ב: מחרים אדם מן בקרו ומצאנו ומעבדיו ומשפחותיו הכנענים ומשדה אחוזתו, אבל לא יחרים כל בהמתו ולא כל עבדיו ולא כל שדותיו ולא כל מין שיש לו משאר המטלטלין שנאמר מכל אשר לו, ואם החרים את הכל אפילו החרים כל נכסיו הרי אלו מוחרמין בין שהחרים לכהנים בין שהחרים לבדק הבית. 
 
הלכה ג: וכל מי שהחרים או הקדיש כל נכסיו לוקחין כל מה שיש לו ואפילו תפילין שבראשו, ואין צריך לומר כלי אומנתו ובגדיו שהכל הקדש או חרם. 
 
הלכה ד: מה בין חרמי כהנים לחרמי שמים, שחרמי שמים הקדש ונפדין בשוייהן ויפלו הדמים לבדק הבית ויצאו הנכסים לחולין, וחרמי כהנים אין להן פדיון לעולם אלא נתנין לכהנים כתרומה, ועל חרם כהנים הוא אומר לא ימכר ולא יגאל לא ימכר לאחר ולא יגאל לבעלים. 
 
הלכה ה: ואחד המחרים קרקע או מטלטלין הרי אלו ניתנין לכהן שבאותו משמר, בשעה שהחרים חרמי כהנים כל זמן שהן בבית הבעלים הרי הן הקדש לכל דבריהם, שנאמר כל חרם קדש קדשים הוא לה', נתנו לכהן הרי הן כחולין לכל דבריהם, שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה. 
 
הלכה ו: כהן שהיתה לו שדה חרם שזכה בה אחר היובל והחרימה הרי זו מוחרמת ויוצאה לאחיו הכהנים, שנאמר לכהן תהיה אחוזתו מלמד ששדה חרמו לו כשדה אחוזה לישראל שאם החרימה היא מוחרמת מיד. 
 
הלכה ז: מכר הכהן שדה חרמי והקדישה לוקח אפילו היה הלוקח הבעלים הראשונים שהחרימוה הרי זה כשדה מקנה וחוזרת לכהן שמכרה ביובל, אבל קרקע או מטלטלין של כהנים ולוים אינם מחרימין אותן שהרי אומר בשדה כי אחוזת עולם הוא לכם, ומטלטלין הוקשו לקרקעות בחרמין שנאמר מכל אשר לו ומשדה אחוזתו. 
 
הלכה ח: המקדיש קדשי מזבח לבדק הבית הרי ההקדש חל עליהן ותערך הבהמה ותפדה ויפלו דמיה לבדק הבית והבהמה תקרב למה שהיתה בתחלה, אבל המקדיש קדשי בדק הבית למזבח ואמר הרי זה עולה או שלמים או החרימם לכהנים לא עשה כלום ואין הקדש מזבח ולא החרם חל על קדשי בדק הבית שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. 
 
הלכה ט: האומר שור זה הקדש לאחר שלשים יום ושחטו בתוך שלשים יום הרי זה מותר בהנאה, הקדישו למזבח הרי זה הקדש למזבח, אבל אם אמר הרי זה הקדש מעכשיו לאחר שלשים יום ושחטו בתוך שלשים יום הרי זה אסור בהנאה ואם הקדישו בתוך השלשים למזבח אינו מוקדש. 
 
הלכה י: המקדיש עולה לבדק הבית אין בה אלא עיכוב גזברין בלבד, ומדברי סופרים שלא תשחט עד שתפדה לפיכך אם עבר ושחטה הרי זה כשרה. 
 
הלכה יא: מחרים אדם בין קדשי קדשים בין קדשים קלים בין חרמי כהנים בין חרמי בדק הבית, ואם היו קדשים שהוא חייב באחריותן נותן את דמיהן בין לכהנים בין לבדק הבית ויקרבו אותן הקדשים אחר שיפדו למה שהן. 
 
הלכה יב: היו נדבה והחרימן כיצד פודין אותן אומדים כמה אדם רוצה ליתן בבהמה זו להעלותה עולה שאינו חייב בה, וכל הנותן אותו שיעור יקריב בהמה זו נדבה כמו שהיתה. 
 
הלכה יג: ישראל שהחרים את בכור בהמה לשמים בין שהיה תמים בין שהיה בעל מום הרי זה מוחרם ואין צריך לומר שהחרימו הכהן לשמים אחר שבא לידו. 
 
הלכה יד: וכיצד פודין אותן אומדין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה כדי שיהיה לו ותהיה הרשות בידו ליתנו לכל כהן שירצה לקרובו או לרעו, וכל הנותן אותו שיעור יקח הבכור ויתננו לכל כהן שירצה ויפלו הדמים לבדק הבית. 
 
הלכה טו: המחרים את המעשר הרי זו כמחרים שלמי נדבה לפי שאינו חייב באחריותו. 
 
הלכה טז: המקדיש שקלו לבדק הבית הרי זו קדש, הקדיש בכורים לבדק הבית אינן קדש, אבל אם הקדישן הכהן אחר שבאו לידו הרי אלו קדש. 
 
הלכה יז: המחרים חצי עבדו ושפחתו הוא והכהנים שותפין בו, אבל אם הקדיש או החרים לשמים חצי עבדו כולו קדש כמו שבארנו, וכל המקדיש עבדו ושפחתו הכנענים או המקדיש כל נכסיו והיו בהן עבדים הרי גופן קדש לפיכך אסורים ליהנות בהן עד שיפדו. 
 
הלכה יח: ואין הגזברין רשאין ליקח דמיהן מאחרים ולהוציא אותן לחירות אלא מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחרות אם רצו. 
 
הלכה יט: המקדיש ידי עבדו כל היתר על פרנסתו קדש, וכיצד הוא מתפרנס עבד זה לווה ואוכל ועושה ופורע, והוא שיעשה פחות פחות משוה פרוטה ויפרע שאם עשה בפרוטה ראשון ראשון קנה הקדש. 
 
הלכה כ: המקדיש את עצמו לא הקדיש אלא דמיו והרי הוא חייב בדמי עצמו, ומותר לו לעשות ולאכול שהרי לא נתקדש גופו כעבד. 
 
הלכה כא: אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, כיצד כגון שהחרים בנו ובתו ועבדו ושפחתו העברים או שדה מקנתו הרי אלו אינן מוחרמין, שאין אדם מקדיש דבר שאין גופו שלו. 
 
הלכה כב: אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו, כיצד היה לו פקדון ביד אחר וכפר בו זה שהוא אצלו אין הבעלים יכולין להקדישו, אבל אם לא כפר בו הרי הוא ברשות בעליו בכל מקום שהוא. 
 
הלכה כג: במה דברים אמורים במטלטלין, אבל קרקע שגזלה אחר וכפר בה אם יכול להוציאה בדיינין הרי זה יכול להקדישה ואף על פי שעדיין לא הוציאה שהקרקע עצמה הרי היא ברשות בעליה. 
 
הלכה כד: הגוזל את חבירו ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה כה: מי שהיה מוכר דלועין או ביצים וכיוצא בהן ובא לוקח ונטל אחת והלך לו, אם היו דמי כל אחת ואחד קצובין הרי זה כמי שפסק, ואין המוכר יכול להקדיש דלעת זו שהרי אינה ברשותו, ואם אין הדמים קצובין והקדישה מקודשת שעדיין ברשותו היא שזה שלקחה לא לקחה דרך גזלה וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה כו: אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, כיצד מה שתעלה מצודתי מן הים קדש, מה שתוציא שדה זו מן הפירות חרם לא אמר כלום. 
 
הלכה כז: האומר לחבירו שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך מקודשת ולקחה אינה מקודשת, לפי שכשהקדישה לא באה ברשותו. 
 
הלכה כח: וכן המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת והמותר חולין, אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן הואיל והן משועבדין לו הרי כל מעשה ידיה קדש, הא למה זה דומה לאומר אילן זה קדש שכל פירות שיעשה להבא קדש, וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה כט: האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תתקדש הרי זו מקודשת כשיקחנה שהרי עתה (בא) בידו להקדישה, שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תהי קדש, משיפדה אותה תתקדש שהרי בידו לפדותה, ואפילו היתה ממושכנת לזמן קצוב שהרי בידו לפדותה אחר הזמן. 
 
הלכה ל: המשכיר בית לחבירו וחזר והקדישו הרי זה קדש ופקעה השכירות, ואם דר בו השוכר מעל. 
 
הלכה לא: יראה לי שאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אם אמר הרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדרו, ואם לא הקדיש הרי זה עובר משום בל תאחר ולא יחל דברו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה כשאר הנדרים. 
 
הלכה לב: כיצד האומר הרי עלי להקדיש כל שתעלה מצודתי מן הים, הרי עלי ליתן לעניים פירות שתוציא שדה זו, הרי עלי להחרים או ליתן לשבוים כל שאשתכר בשנה זו וכל כיוצא במאמרים אלו הרי זה חייב ליתן ולעשות בהן מה שאמר כשיבואו לידו, וזה וכיוצא בו בכלל נדרים הוא לא בכלל הקדשות. 
 
הלכה לג: ראיה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרת לי שם נדר, והרי האומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר חייב לנהוג בנזירות ואע"פ שעדיין לא נדר בנזיר, הואיל ואמר שידור בנזיר חייב להנזר וזה כיוצא בו וכזה ראוי לדון. 
 
הלכה לד: הקדש טעות אינו הקדש, כיצד האומר שור שחור שיצא מבית ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן אינו הקדש, דינר זהב שיעלה בידי ראשון הרי הוא הקדש ועלה של כסף אינו הקדש, חבית של יין שתעלה בידי ראשונה הקדש ועלה של שמן בין שהיין יקר מן השמן באותו מקום או השמן יקר מן היין אינו הקדש, התפיס בה אחרת ואמר זו כזו הרי השניה הקדש, וכן כל כיוצא בזה. פרק ז 
 
הלכה א: ההקדשות אין פודין אותן לא בקרקע, ולא בעבדים שהרי הוקשו לקרקעות, ולא בשטרות (מפני) שאין גופן ממון שנאמר ונתן את הכסף אחד הכסף ואחד שאר המטלטלין ששוין כסף ואפילו סובין. 
 
הלכה ב: כל הפודה קדשיו מוסיף חומש, ואחד המקדיש עצמו או אשתו או היורש מוסיפים חומש כמו שבארנו, ואף החומש לא יהיה אלא מן המטלטלין, והחומש שמוסיף הרי הוא כהקדש עצמו ודין אחד להם. 
 
הלכה ג: הפודה קדשיו אין החומש מעכב, אלא מאחר שנתן את הקרן יצא הקדש לחולין ומותר ליהנות בו, ומדברי סופרים שאסור לו ליהנות עד שיתן החומש שמא יפשע ולא יתן, אבל בשבת מפני עונג שבת התירו לו לאכול ואע"פ שעדיין לא נתן את החומש והרי הגזברין תובעין אותו. 
 
הלכה ד: קדשי מזבח שנפל בהם מום ונפדו, אם פדה המקדיש עצמו מוסיף חומש כשאר ההקדשות, והמקדיש שפדה לעצמו הוא שמוסיף חומש לא המתכפר בה שפדאה, והקדש ראשון הוא שחייב בתוספת חומש, אבל הקדש שני אינו מוסיף עליו חומש, שנאמר ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית המקדיש ולא המתפיס. 
 
הלכה ה: לפיכך אם חלל בהמה על בהמה שניה בין בקדשי בדק הבית בין בקדשי מזבח שנפל בהם מום, או שהמיר בקדשי מזבח, כשהוא פודה את השניה שחלל עליה או את התמורה לעצמו אינו מוסיף חומש. 
 
הלכה ו: המפריש אשם להתכפר בו ונפל בו מום והוסיף עליו חומש וחללו על בהמה אחרת ונתכפר באשם אחר ונתקה הבהמה שחלל עליה לרעיה כמו שיתבאר במקומו, הרי הוא ספק אם מוסיף עליה חומש, הואיל והוא קרבן עולה והרי הוא גוף אחד וקדושה אחרת, או אינו מוסיף עליה חומש מפני שהיא באה מכח הקדש ראשון שכבר הוסיף עליו חומש. 
 
הלכה ז: קדשי בדק הבית אין עושין תמורה שלא דנה תורה בתמורה אלא בקדשי מזבח, כיצד היו לפניו בהמת חולין ובהמת קדשי בדק הבית ואמר זו חלופת זו או זו תמורת זו לא אמר כלום, אבל אם אמר הרי זו תחת זו הרי זו מחוללת על זו דבריו קיימין ויצאתה הבהמה הראשונה לחולין ונתפסה השניה. 
 
הלכה ח: אחד קדשי בדק הבית ואחד קדשי מזבח שנפל בהן מום אין פודין אותן לכתחלה אלא בשוייהן, ואם עבר וחללן על פחות משווייהן אפילו הקדש שוה מאה דינר שחללו על שוה פרוטה הרי זו פדוי ויצא לחולין ומותר ליהנות בו, ומדברי סופרים שהוא צריך חקירת דמים וחייב להשלים את דמיו. 
 
הלכה ט: כיצד היתה לו בהמת קדשי מזבח שנפל בה מום והרי היא שוה עשרה ובהמת חולין ששוה חמשה ואמר הרי זו מחוללת על זו הרי זו נפדית ויצאת לחולין אבל צריך להשלים החמשה, וכן אם היתה הבהמה הראשונה קדשי בדק הבית הרי זו יצאת לחולין להגזז ולהעבד ותכנס השניה תחתיה דין תורה, אבל מדבריהם צריך חקירת דמים אם היתה זו שחלל עליה שוה או ישלים דמיה. 
 
הלכה י: שמו אותה שלשה ואמרו שזו בדמיה אפילו באו אחר כן מאה ואמרו של קדש היתה יפה אינו חוזר, הואיל וחקירת הדמים מדבריהם לא החמירו בה, אבל אם שמו אותה שנים ובאו שלשה ואמרו שהונה ההקדש בכל שהוא חוזר. 
 
הלכה יא: אין פודין את ההקדש אכסרה אלא בחקירת דמים כמו שבארנו, ואם פדה יד הקדש על העליונה, כיצד פרה זו תחת פרה זו של הקדש, טלית זו תחת טלית זו של הקדש הקדשו פדוי ויד הקדש על העליונה, אם היתה השניה יפה מן הראשונה ביותר לוקחין אותה הגזברין ושותקין, ואם אינה יפה משלם את הדמים כמו שבארנו ומוסיף חומש, אבל אם אמר טלית זו בעשר סלעים תחת טלית של הקדש ופרה זו בעשר סלעים תחת פרה זו של הקדש, אפילו היתה של הקדש שוה חמש ושלו עשר הרי זו מוסיף חומש ונותן שתי סלעים ומחצה שהרי בדמים קצובים פדה ושניה אינה טעונה חומש כמו שבארנו. 
 
הלכה יב: הפודה מיד ההקדש משך במנה ולא הספיק ליתן הדמים עד שעמד במאתים נותן מאתים שנאמר ונתן את הכסף וקם לו בנתינת הכסף הוא שלו, משכו במאתים ולא הספיק ליתן את הדמים עד שעמד במנה נותן מאתים, לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, והרי קנה במשיכה ונתחייב בדמים. 
 
הלכה יג: פדה במאתים ונתן הדמים ולא הספיק למשכו עד שעמד במנה כבר קנה בנתינת הכסף ומושך את שלו וזכה הקדש במאתים, פדהו במנה ונתן הדמים ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים מה שפדה פדוי ואינו נותן אלא המנה שכבר נתן, ואין אומרין כאן לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, שאפילו הדיוט אינו יכול לחזור בו עד שיקבל מי שפרע כמו שיתבאר במקומו ואין הקדש ראוי לקבל מי שפרע. 
 
הלכה יד: המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה או שטרי בעלי חובות, אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא בעל חוב את חובו שההקדש מפקיע השעבוד שקדם, אבל כשימכור ההקדש הקרקע שלו ותצא השדה לחולין יש לבעל חוב ולאשה לגבות מן הפודה שהרי שעבודה עומד על קרקע זו. 
 
הלכה טו: הא למה זה דומה לשני לקוחות שכתבה לראשון דין ודברים אין לי עמך ומכר לשני שהיא טורפת מן השני. 
 
הלכה טז: וכיצד פודין קרקע זה, משביעין את האשה או בעל חוב תחלה כדרך כל הבא ליפרע מנכסים משועבדים ואח"כ מכריזין עליהם ששים יום בבקר ובערב כמו שבארנו, ואומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו, ואחר שפודין אותה ולוקח אותה הלוקח אפילו בדינר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, חוזר הפודה ומגבה לאשה כתובתה או לבעל חוב את חובו, אפילו היה החוב מאה והשדה שוה תשעים על מנת כך פודה אותה הרוצה לפדותה, אבל אם היה החוב שנים בדמי השדה כגון שהיתה שוה מאה ויש עליו חוב וכתובת אשה מאתים אין פודין אותה על מנת ליתן החוב או הכתובה אלא פודין אותה סתם שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל. 
 
הלכה יז: המקדיש כל נכסיו ואחר כך גירש את אשתו וגבתה כתובתה מן הפודה מן ההקדש אינו גובה עד שידירנה הנאה, שמא קנוניא עשו על ההקדש, ואין אומרין אילו רצה היה אומר בטעות הקדשתי וישאל על הקדשו לחכם ויחזור לו. 
 
הלכה יח: וכן אין נאמן לומר אחר שהקדיש מנה לפלוני חוב עלי או כלי זה של פלוני הוא, שמא יעשו קנוניא על ההקדש, ואפילו היה שטר ביד בעל חוב אינו גובה על פי זה אלא כדרך שגובין כל בעלי חובות כמו שבארנו. 
 
הלכה יט: במה דברים אמורים בבריא, אבל חולה שהקדיש כל נכסיו ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידי נאמן, שאין אדם עושה ערמה על ההקדש בשעת מיתתו וחוטא לאחרים שהרי הוא הולך למות, לפיכך אם אמר תנו אותה לו נוטל בלא שבועה, ואם לא אמר תנו אין נותנין אלא אם כן היה בידו שטר מקויים, הרי זה נוטל מן ההקדש מפני הצואה, ואם אחר שהקדיש אמר תנו אין שומעין לו אלא הרי הוא כשאר בעלי חובות, אם נתקיים שטרו נשבע וגובה מן הפודה ולא מן ההקדש. 
 
הלכה כ: מי שיצא עליו קול שהפקיר את נכסיו או הקדישן או החרימן אין חוששין לו עד שתהיה שם ראיה ברורה.