Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום רביעי ט ניסן ה'�&פ"ח
	שיעורים יומיים ליום רביעי ט ניסן ה'�&פ"ח

חומש:

רביעי פרשת צו

תהילים:

פרקים מט - נד

תניא:

ועולם האצילות שהוא... -נג- לי"ח]

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות נזירות פרקים ו-ח

פרק אחד :

הלכות מכירה פרק ז

ספר המצוות :

מל"ת ר"ה, מל"ת ר"ו, מל"ת ר"ח, מל"ת ר"ז

הלכות נזירות

פרק ו

הלכה א: נזיר ששתה יין ואכל יוצא מן הגפן אפילו ימים רבים אינו סותר מימי נזירותו אפילו יום אחד, וכן אם גלח מיעוט שער ראשו בין בשוגג בין במזיד, נתגלח רוב ראשו בין בתער בין כעין תער ולא נשאר מן השערות כדי לכוף ראשן לעיקרן בין בזדון בין בשגגה אפילו גלחוהו ליסטים באונס הרי זה סותר שלשים יום עד שיהיה לו פרע ואח"כ מתחיל למנות.

הלכה ב: כיצד נדר נזירות מאה יום ולאחר עשרים יום נתגלח רוב ראשו הרי זה שוהה שלשים יום עד שירבה שער ראשו, ואחר השלשים יום מונה שמונים יום תשלום ימי נזירותו, וכל אותן השלשים יום כל דקדוקי נזירות עליו אלא שאין עולין לו מן המנין.

הלכה ג: נזיר שנטמא בין בזדון בין בשגגה ואפילו טמאוהו עכו"ם באונס סתר הכל, ומגלח תגלחת טומאה ומביא קרבנות טומאה ומתחיל למנות ימי נזירות שנאמר והימים הראשונים יפלו, ואפילו נטמא ביום מלאת ימי נזרו בסוף היום סתר הכל.

הלכה ד: נטמא אחר יום מלאת שהוא יום הבאת קרבנות טהרה אילו לא נטמא סותר שלשים בלבד, וכיצד יעשה מביא קרבנות טומאה כשיטהר ומגלח תגלחת טומאה ומתחיל למנות נזירות שלשים יום ומגלח תגלחת טהרה ומביא קרבנות טהרה, ואם נטמא אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים אינו סותר כלום אלא יביא שאר קרבנות טהרה שלו כשיטהר.

הלכה ה: נטמא ביום שלאחריו שהוא יום שראוי לגדל שער, או גלח אחר מלאת הרי זה אינו סותר כלום אף על פי שעדיין לא גלח שהרי שלמה הנזירות וכל שנטפל לה.

הלכה ו: נטמא ביום שנדר או בשני אינו סותר אלא משלים עליהם אחר שיביא קרבנו שנאמר והימים הראשונים יפלו עד שיהיו שם שני ימים ראשונים, לפיכך אם נטמא משלישי והלאה סותר כל הקודמין.

הלכה ז: נדר בנזיר והוא טמא מת חלה עליו נזירות, ואם נטמא פעם אחרת או שתה יין או גלח לוקה, ואם שהה בטומאתו כמה ימים אין עולין לו עד שיזה שלישי ושביעי ויטבול בשביעי ויום שביעי שלו עולה לו ממנין נזירות לזה שנדר והוא טמא, אבל נזיר טהור שנטמא אינו מתחיל למנות אלא מיום השמיני והלאה.

הלכה ח: מי שנדר והוא בבית הקברות נזירות חלה עליו ואפילו שהה שם כמה ימים אין עולין לו ולוקה על שהייתו שם, ואם התרו בו שלא יזיר שם אינו מגלח שערו כשיצא משם, ואם נטמא שם בבית הקברות באחת מן הטומאות שהנזיר מגלח עליהן אינו מגלח ואינו מביא קרבן טומאה.

הלכה ט: נכנס לשם בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה ונטמא אף ע"פ ששהה שם אינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות אם שהה.

הלכה י: יצא מבית הקברות ושהה ימים וחזר ונכנס אין אותן הימים עולין לו, יצא והזה וטבל וטהר ומנה ימים מנזירותו וחזר לבית הקברות אותן הימים שמנה עולין לו, ואפילו נכנס ביום שמיני שלו הרי השביעי שלו עולה לו מן המנין, ואם נטמא שם אחר שנכנס באחת מן הטומאות שהנזיר מגלח עליהן מביא קרבן טומאה וסותר הימים הקודמין ומגלח תגלחת טומאה.

הלכה יא: תגלחת טומאה כיצד היא, הנזיר שנטמא באחת מן הטומאות שהוא מגלח עליהן הרי זה מזה עליו בשלישי ובשביעי, ומגלח שער ראשו בשביעי וטובל בשביעי אחר ההזיה כדרך כל טמאי מת, ומעריב שמשו ומביא קרבנותיו בשמיני והן שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת וכבש בן שנתו לאשם וסותר כל הימים הקודמין ומתחיל למנות נזירותו ואם גלח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום.

הלכה יב: מאימתי מתחיל למנות משיביא חטאתו, אבל עולתו ואשמו אין מעכבין אותו מלמנות.

הלכה יג: הרי שהזה בשלישי ובשביעי ולא טבל ונתאחר כמה ימים כשיטבול יעריב שמשו ויביא קרבנותיו למחר, טבל והעריב שמשו ואיחר קרבנותיו אינו מתחיל למנות עד שיביא חטאתו, אבל עולתו ואשמו אין מעכבין אותו כמו שבארנו.

הלכה יד: כשמגלח הנזיר תגלחת טומאה אינו צריך לגלח על פתח המקדש ולא להשליך שערו על האש, ובין שגלח במדינה או במקדש שערו אסור בהנאה וטעון קבורה ואפרו אסור כאפר כל הנקברים, והמגלח במקדש אם השליכן תחת דוד האשם יצא.

הלכה טו: נזיר שנטמא טומאות הרבה בין שהתרו בו על כל אחת ואחת ובין שלא התרו בו על כל אחת ואחת אינו מביא על טומאותיו אלא קרבן אחד, במה דברים אמורים שנטמא פעם שניה קודם שיביא קרבנות טומאה הראשונה ואע"פ שנתאחר כמה ימים אחר טהרתו קודם הבאת חטאתו ונטמא באותן הימים אינו מביא אלא קרבן אחד, אבל אם נטמא וטהר והביא חטאתו ונטמא פעם שניה אחר שהביא חטאתו אע"פ שעדיין לא הביא אשמו ועולתו חייב בקרבנות אחרות.

הלכה טז: נזיר שגלח תגלחת טהרה ואחר כך נודע שטמא היה בתוך ימי נזרו, אם בטומאה ידועה נטמא סתר הכל, ומביא קרבנות טומאה ומגלח תגלחת טומאה ומונה נזירות אחרת ומביא קרבנות טהרה, ואם בטומאת התהום נטמא אינו סותר, ודבר זה הלכה מפי הקבלה.

הלכה יז: ואם עד שלא נזרק עליו אחד מן הדמים נודע שהוא טמא, בין בטומאה ידועה בין בטומאת התהום סותר הכל, נודע לו אחר שנזרק אחד מן הדמים אע"פ שלא גלח הואיל וטומאה שאינה ידועה היא אינו סותר.

הלכה יח: אי זו היא טומאת התהום, כל שאין אדם מכירה אפילו בסוף העולם, ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד אבל הרוג לא שהרי יודע בו זה שהרגו.

הלכה יט: נמצא המת גלוי אין זה טומאת התהום, נמצא מושקע בקרקעות מערה והמים על גביו הרי זה טומאת התהום שאינה ידועה, היה טמון בתבן או בצרורות הרי זו טומאת התהום, במים באפלה ובנקיקי הסלעים אינה טומאת התהום.

הלכה כ: נזיר שנטמא במת וירד וטבל במערה והביא קרבנות טומאה ומנה נזירות וגלח תגלחת טהרה ואחר כך נודע שמת היה מושקע בקרקעות /בקרקעית/ המערה כשירד לטבול אע"פ שהיא טומאה שאינה ידועה סתר הכל, מפני שהוחזק לטומאה וחזקת הטמא טמא עד שיטהר ודאי, ירד להקר הרי זה טהור עד שידע שנגע, נמצא המת צף על פני המים הרי זה בחזקת טמא, שחזקתו שנגע בזה שהוא צף.

פרק ז

הלכה א: יש טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן ולא סותר את הקודמין ואע"פ שנטמא בהן טומאת שבעה, לפי שלא נאמר בו וכי יטמא לנפש אלא וכי ימות מת עליו עד שיטמא מטומאות שהן מעצמו של מת ואח"כ יביא קרבנות טומאה ויגלח תגלחת טומאה ויפלו כל הימים הראשונים.

הלכה ב: ואלו טומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן: על הנפל ואפילו לא נתקשרו איבריו בגידין, ועל כזית מבשר המת, ועל כזית נצל, ועל עצמות שהן רוב מנין העצמות אע"פ שאין בהן רובע הקב, ועל עצמות שהן רוב בנינו של מת ואע"פ שאין בהן רובע הקב, ועל חצי קב עצמות אע"פ שאין בהן לא רוב בניינו ולא רוב מניינו, וכל העצמות יהיו משל מת אחד ולא משני מתים, ועל השדרה הבאה ממת אחד, ועל הגולגלת של מת אחד, ועל אבר מן המת הבא ממת אחד, ועל אבר מן החי מאדם אחד, שיש עליהן בשר שראוי לעלות בו ארוכה בחי, ועל חצי לוג דם הבא ממת אחד, ועל מלא חפנים רקב המת, אי זהו נצל זה בשר המת שנמוח ונעשה לחה סרוחה.

הלכה ג: ואין רקב המת מטמא עד שיקבר ערום בארון של שיש ויהיה כלו שלם, חסר ממנו אבר או שנקבר בכסותו או בארון של עץ או בשל מתכת אין לו רקב, ולא אמרו רקב אלא למת בלבד להוציא הרוג שהרי חסר דמו.

הלכה ד: קברו שני מתים כאחד, או שגזזו שערו או צפרניו וקברום עמו, או אשה עוברה שמתה ונקברה ועוברה במעיה אין הרקב שלהם מטמא, וכן אם טחן המת עד שנעשה רקב אינו מטמא עד שירקיב מאליו, טחן את המת והניח עפרו עד שהרקיב כולו, או [שהרקיב] מקצתו כשהוא חי ומת והרקיב הכל הרי זה ספק ואם נטמא לרקב זה הרי זה ספק טמא, וכן אם נטמא ברובע עצמות הבאין מהשדרה או מן הגולגולת באהלן הרי זה ספק טמא.

הלכה ה: כל אלו השתים עשרה טומאות שמנינו אם נגע נזיר באחת מהן או נשאה או האהיל הנזיר עליה או האהיל הטומאה על הנזיר או היה הנזיר ואחת מטומאות אלו באהל אחד הרי זה מגלח תגלחת טומאה ומביא קרבן טומאה וסותר את הכל, חוץ מן הרקב שאינו מטמא במגע שאי אפשר שיגע בכלו שהרי אינו גוף אחד, אבל אם נשאו או נטמא באהלו מגלח.

הלכה ו: וכן נזיר שנגע בעצם המת אפילו עצם כשעורה או נשאו הרי זה מגלח עליו ומביא קרבנות טומאה וסותר את הקודמים, ואין עצם כשעורה מטמא באהל, אבל נטמא באחת משנים עשרדברים הללו: בגוש ארץ העכו"ם או בשדה שנחרש קבר בתוכה שהן מטמאין במגע ובמשא, או שהאהיל עליו ועל השריגים היוצאים מן האילנות או הפרעות היוצאות מן הגדר או מטה או גמל וכיוצא בו, או שנטמא באהל רובע עצמות שאין בהן לא רוב בנין ולא רוב מנין, או שנטמא ברביעית דם מן המת שהיא מטמא במגע ובמשא ובאהל, או שנטמא בגולל או בדופק שהן מטמאין במגע ובאהל, או שנטמא באבר מן החי או באבר מן המת שאין עליהן בשר כראוי הרי זה אינו סותר.

הלכה ז: אע"פ שבכל אלו הוא טמא טומאת שבעה ומזה בשלישי ובשביעי, אינו מגלח תגלחת טומאהולא מביא קרבנות ולא סותר את הקודמין, אבל כל ימי הטומאה אין עולין לו ממנין ימי נזירותו.

הלכה ח: נגע באהל המת או בכלים הנוגעים במת אינו מזה בשלישי ובשביעי, ויראה לי שדין זה מיוחד בנזיר, אבל כל אדם שנטמא בכלי טומאת שבעה יזה בשלישי ובשביעי כמו שיתבאר בהלכות טומאת מת, וכן יראה לי שזה אינו מזה בשלישי ובשביעי אם נגע בכלים כדי שיעלו לו ימי טומאתו בכלי ממנין ימי נזירותו.

הלכה ט: נזיר שנצטרע והוחלט כל ימי חלוטו ושבעת ימי ספירו שסופר אחר שיטהר לצרעתו בין תגלחת ראשונה לשניה אין עולין לו מימי נזירותו, אבל ימי הסגר עולין לו, וכן אם זב בשרו בין איש בין אשה כל ימי זיבתן עולין להן אע"פ שהן טמאין ודבר זה הלכה הלמש /למשה/ מסיני הוא.

הלכה י: אין צריך לומר שאם נטמא הנזיר בשאר טומאות שימי טומאתו עולין לו ואינו סותר כלום, נטמא במת בתוך ימי צרעתו סותר את כל הקודמין שהרי בנזירותו עומד ואע"פ שהוא טמא.

הלכה יא: הנזיר מותר בטומאת מת מצוה ובתגלחת מצוה, ואסור ביין המצוה כיין הרשות, כיצד מי שנשבע שישתה היום יין שהרי מצוה עליו לשתות ואחר כך נדר בנזיר חלה נזירות על השבועה ואסור ביין, ואין צריך לומר שהוא אסור ביין קדוש והבדלה שאינו אלא מדברי סופרים.

הלכה יב: וכיצד הוא מותר בטומאת מת מצוה, היה מהלך בדרך ופגע במת שאין שם מי שיקברנו הרי זה מטמא לו וקוברו ודברים אלו דברי קבלה הן.

הלכה יג: נזיר וכהן שפגעו במת מצוה יטמא נזיר אע"פ שהוא סותר הימים הראשונים ומביא קרבן טומאה, ואל יטמא כהן שזה קדושתו קדושת שעה ואפילו היה נזיר עולם, והכהן קדושתו קדושת עולם.

הלכה יד: פגעו בו שני נזירים אחד נזיר שלשים יום ואחד נזיר מאה יום יטמא נזיר שלשים, היה אחד נזיר לזמן קצוב והשני נזיר עולם יטמא הנזיר לזמן קצוב, שנזירות עולם קדושתו חמורה מזה.

הלכה טו: וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה, נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו בתוך ימי נזירות הרי זה מגלח כל שערו שהרי תגלחתו מצות עשה שנאמר במצורע וגלח את כל שערו וגו', וכל מקום שאתה מוצא מצות עשה ולא תעשה אם יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה, והלא נזיר שגלח בימי נזרו עבר על לא תעשה ועשה שנאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו ובכל מקום אין עשה דוחה לא תעשה ועשה ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירות, מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו כמו שבארנו, והרי אינו קדוש בהן, ובטל העשה מאליו ולא נשאר אלא לא תעשה שהוא תער לא יעבור על ראשו, ולפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו.

פרק ח

הלכה א: תגלחת הטהרה כיצד היא, כשיגמור הנזיר ימי נזירותו מביא שלש בהמות כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים, הביא שלשתן ולא פירש, הראויה לחטאת תקריב חטאת והראויה לשלמים שלמים והראויה לעולה עולה, ומביא עם איל השלמים ששה עשרונות ושני שלישי עשרון סולת, אופה מהן עשרים חלה עשר חלות מצות ועשרה רקיקי מצות ומושח העשרים ברביעית שמן ושעור זה הלכה למשה מסיני, ומביא העשרים בכלי אחד.

הלכה ב: ושוחט החטאת תחלה, ואחר כך העולה, ואח"כ שלמים ואח"כ מגלח, ואם גלח אחר ששחט החטאת או העולה יצא, ומבשל השלמים או שלקן ולוקח מן הרוטב של זבחי השלמים ונותן על השער ואח"כ משליכו לאש תחת דוד השלמים ואם השליכו תחת החטאת יצא.

הלכה ג: והיכן מגלח שערו בעזרת הנשים בלשכת הנזירים שהיתה שם בקרן מזרחית דרומית ושם מבשלין את שלמיהן ומשליכין שערן לאש, ואם גלח במדינה יצא, ובין שגלח במדינה ובין שגלח במקדש תחת הדוד הוא משליך שערו, ואינו מגלח עד שיהיה פתח העזרה פתוח שנאמר פתח אהל מועד, לא שיגלח כנגד הפתח שזה בזיון מקדש הוא.

הלכה ד: ואחר כך נוטל הכהן את הזרוע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק אחד ונותנן על כפי הנזיר או הנזירה ומניפן ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים.

הלכה ה: נזיר ממורט אינו צריך להעביר תער, ואע"פ שאין לו שער או שאין לו כפים הרי זה מקריב קרבנותיו וישתה ויטמא, ואם הביא קרבנותיו ולא גלח ראשו אין התגלחת מעכבת אלא שותה ומטמא לערב, שמשיזרק עליו אחד הן /מן/ הדמים הותר אע"פ שלא נתן על כפיו ולא הניף שכל דברים אלו למצוה ולא לעכב.

הלכה ו: אע"פ שאין התגלחת מעכב עליו מצוה לגלח אפילו לאחר זמן מרובה, ונזיר שגלח בלא תער או שגלח ושייר שתי שערות לא עשה כלום ולא קיים מצות גלוח, בין נזיר טהור בין נזיר טמא.

הלכה ז: גלח והניח שתי שערות וצמח ראשו כולו וחזר וגלחו עם אותן שתי השערות או שגלח אחת ונשרה אחת הרי זה קיים מצות גלוח, נשרה אחת וגלח אחת אין כאן מצות גלוח.

הלכה ח: גלח על השלמים ונמצא פסול תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו, גלח על החטאת ונמצאת שלא נשחטה לשם חטאת ואח"כ הביא השלמים והעולה והקריבן במצותן תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו.

הלכה ט: גלח על העולה ועל השלמים ונשחטו שלא לשמן ואח"כ הביא קרבנות אחרות להקריבן לשמן תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו.

הלכה י: גלח על שלשתן ונמצא אחד מהם כשר תגלחתו כשרה ויביא שאר הזבחים ויקרבו כהלכתן.

הלכה יא: כל מקום שאמרו תגלחתו פסולה הרי הוא כמי שנתגלח בתוך ימי נזירותו שהוא סותר שלשים יום כמו שבארנו, ונמצא מונה שלשים יום אחר התגלחת הפסולה ויביא קרבנותיו.

הלכה יב: שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן כשרים ואין עולים לבעלים לשם חובה, ונאכלין ליום אחד ואין טעונין לחם ולא מתנות ולא זרוע.

הלכה יג: שלש בהמות אלו והלחם הבא עמהם הכל מן החולין כשאר נדרי הקדש כמו שיתבאר במקומו.

הלכה יד: האומר הריני נזיר על מנת שאגלח ממעות מעשר שני הרי זה נזיר ואינו מביא קרבנותיו מן המעשר אלא מן החולין.

הלכה טו: האיש שנדר בנזיר יש לו להביא קרבנות אביו לעצמו ומגלח עליהם, ואין האשה מגלחת על קרבנות אביה ודבר זה הלכה מפי הקבלה הוא, כיצד מי שהיה אביו נזיר והפריש מעות לקנות בהן קרבנותיו ומת והניח המעות סתומין ואמר אחרי מות אביו הריני נזיר על מנת שאביא קרבנותי ממעות שהפריש בהן אבי לקרבנותיו הרי זה מביא מהן קרבנותיו, וכן אם היה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות סתומין ומת האב ואמר הבן אחר מות אביו הריני מגלח על מעות אבי הרי זה מביא קרבנותיו מהן, אבל אם לא אמר יפלו המעות לנדבה, מת האב והניח בנים רבים חולקים המעות הסתומים מפני שהיא ירושה להן ויש לכל אחד מהן לגלח על חלקו והבכור נוטל בהן פי שנים.

הלכה טז: בין שהיה האב נזיר עולם והבן נזיר זמן קצוב בין שהיה האב נזיר זמן קצוב והבן נזיר עולם הרי זה מגלח ומביא קרבנותיו ממעות נזירות אביו.

הלכה יז: הפריש האב מעות להביא בהן קרבנות טומאה ומת אין הבן מביא בהן קרבנות טהרה, וכן אם הפרישן האב לקרבן טהרה אין הבן מגלח עליהן תגלחת טומאה, שדברים אלו הן ספק ואם הביא זבחיו לא עלו לו.

הלכה יח: האומר הרי עלי לגלח נזיר חייב להביא קרבנות תגלחת טהרה ומקריבן על יד איזה נזיר שירצה, אמר הרי עלי חצי קרבנות נזיר, או אם אמר הרי עלי לגלח חצי נזיר הרי זה מביא חצי הקרבנות לאיזה נזיר שירצה, ואותו נזיר משלים קרבנותיו משלו, אבל אם אמר הרי עלי קרבנות חצי נזיר הרי זה מביא קרבנות נזיר שלם שאין לנו חצי נזירות.

הלכה יט: האומר הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חבירו ואמר ואני הרי חבירו נזיר ואינו חייב לגלח נזיר אחר, שהרי לא התפיס עצמו אלא בנזירות, ואם אמר ואני ועלי לגלח נזיר הרי זה חייב, ואם היו פקחין מביא כל אחד מהן קרבנות על ידי חבירו ואם לא עשו כן חייבים לגלח נזירות אחרים.

הלכה כ: האומר הרי עלי לגלח חצי נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ועלי לגלח חצי נזיר, זה מביא חצי קרבנותיו של זה וזה מביא חצי קרבנותיו של זה וכל אחד מהן משלים קרבנותיו אם היו פקחין, ואם לאו זה מביא חצי קרבנות מאיזה נזיר שירצה וזה מביא קרבנות מאיזה נזיר שירצה.

הלכות נזירות

פרק ו 
 
הלכה א: נזיר ששתה יין ואכל יוצא מן הגפן אפילו ימים רבים אינו סותר מימי נזירותו אפילו יום אחד, וכן אם גלח מיעוט שער ראשו בין בשוגג בין במזיד, נתגלח רוב ראשו בין בתער בין כעין תער ולא נשאר מן השערות כדי לכוף ראשן לעיקרן בין בזדון בין בשגגה אפילו גלחוהו ליסטים באונס הרי זה סותר שלשים יום עד שיהיה לו פרע ואח"כ מתחיל למנות. 
 
הלכה ב: כיצד נדר נזירות מאה יום ולאחר עשרים יום נתגלח רוב ראשו הרי זה שוהה שלשים יום עד שירבה שער ראשו, ואחר השלשים יום מונה שמונים יום תשלום ימי נזירותו, וכל אותן השלשים יום כל דקדוקי נזירות עליו אלא שאין עולין לו מן המנין. 
 
הלכה ג: נזיר שנטמא בין בזדון בין בשגגה ואפילו טמאוהו עכו"ם באונס סתר הכל, ומגלח תגלחת טומאה ומביא קרבנות טומאה ומתחיל למנות ימי נזירות שנאמר והימים הראשונים יפלו, ואפילו נטמא ביום מלאת ימי נזרו בסוף היום סתר הכל. 
 
הלכה ד: נטמא אחר יום מלאת שהוא יום הבאת קרבנות טהרה אילו לא נטמא סותר שלשים בלבד, וכיצד יעשה מביא קרבנות טומאה כשיטהר ומגלח תגלחת טומאה ומתחיל למנות נזירות שלשים יום ומגלח תגלחת טהרה ומביא קרבנות טהרה, ואם נטמא אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים אינו סותר כלום אלא יביא שאר קרבנות טהרה שלו כשיטהר. 
 
הלכה ה: נטמא ביום שלאחריו שהוא יום שראוי לגדל שער, או גלח אחר מלאת הרי זה אינו סותר כלום אף על פי שעדיין לא גלח שהרי שלמה הנזירות וכל שנטפל לה. 
 
הלכה ו: נטמא ביום שנדר או בשני אינו סותר אלא משלים עליהם אחר שיביא קרבנו שנאמר והימים הראשונים יפלו עד שיהיו שם שני ימים ראשונים, לפיכך אם נטמא משלישי והלאה סותר כל הקודמין. 
 
הלכה ז: נדר בנזיר והוא טמא מת חלה עליו נזירות, ואם נטמא פעם אחרת או שתה יין או גלח לוקה, ואם שהה בטומאתו כמה ימים אין עולין לו עד שיזה שלישי ושביעי ויטבול בשביעי ויום שביעי שלו עולה לו ממנין נזירות לזה שנדר והוא טמא, אבל נזיר טהור שנטמא אינו מתחיל למנות אלא מיום השמיני והלאה. 
 
הלכה ח: מי שנדר והוא בבית הקברות נזירות חלה עליו ואפילו שהה שם כמה ימים אין עולין לו ולוקה על שהייתו שם, ואם התרו בו שלא יזיר שם אינו מגלח שערו כשיצא משם, ואם נטמא שם בבית הקברות באחת מן הטומאות שהנזיר מגלח עליהן אינו מגלח ואינו מביא קרבן טומאה. 
 
הלכה ט: נכנס לשם בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה ונטמא אף ע"פ ששהה שם אינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות אם שהה. 
 
הלכה י: יצא מבית הקברות ושהה ימים וחזר ונכנס אין אותן הימים עולין לו, יצא והזה וטבל וטהר ומנה ימים מנזירותו וחזר לבית הקברות אותן הימים שמנה עולין לו, ואפילו נכנס ביום שמיני שלו הרי השביעי שלו עולה לו מן המנין, ואם נטמא שם אחר שנכנס באחת מן הטומאות שהנזיר מגלח עליהן מביא קרבן טומאה וסותר הימים הקודמין ומגלח תגלחת טומאה. 
 
הלכה יא: תגלחת טומאה כיצד היא, הנזיר שנטמא באחת מן הטומאות שהוא מגלח עליהן הרי זה מזה עליו בשלישי ובשביעי, ומגלח שער ראשו בשביעי וטובל בשביעי אחר ההזיה כדרך כל טמאי מת, ומעריב שמשו ומביא קרבנותיו בשמיני והן שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת וכבש בן שנתו לאשם וסותר כל הימים הקודמין ומתחיל למנות נזירותו ואם גלח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום. 
 
הלכה יב: מאימתי מתחיל למנות משיביא חטאתו, אבל עולתו ואשמו אין מעכבין אותו מלמנות. 
 
הלכה יג: הרי שהזה בשלישי ובשביעי ולא טבל ונתאחר כמה ימים כשיטבול יעריב שמשו ויביא קרבנותיו למחר, טבל והעריב שמשו ואיחר קרבנותיו אינו מתחיל למנות עד שיביא חטאתו, אבל עולתו ואשמו אין מעכבין אותו כמו שבארנו. 
 
הלכה יד: כשמגלח הנזיר תגלחת טומאה אינו צריך לגלח על פתח המקדש ולא להשליך שערו על האש, ובין שגלח במדינה או במקדש שערו אסור בהנאה וטעון קבורה ואפרו אסור כאפר כל הנקברים, והמגלח במקדש אם השליכן תחת דוד האשם יצא. 
 
הלכה טו: נזיר שנטמא טומאות הרבה בין שהתרו בו על כל אחת ואחת ובין שלא התרו בו על כל אחת ואחת אינו מביא על טומאותיו אלא קרבן אחד, במה דברים אמורים שנטמא פעם שניה קודם שיביא קרבנות טומאה הראשונה ואע"פ שנתאחר כמה ימים אחר טהרתו קודם הבאת חטאתו ונטמא באותן הימים אינו מביא אלא קרבן אחד, אבל אם נטמא וטהר והביא חטאתו ונטמא פעם שניה אחר שהביא חטאתו אע"פ שעדיין לא הביא אשמו ועולתו חייב בקרבנות אחרות. 
 
הלכה טז: נזיר שגלח תגלחת טהרה ואחר כך נודע שטמא היה בתוך ימי נזרו, אם בטומאה ידועה נטמא סתר הכל, ומביא קרבנות טומאה ומגלח תגלחת טומאה ומונה נזירות אחרת ומביא קרבנות טהרה, ואם בטומאת התהום נטמא אינו סותר, ודבר זה הלכה מפי הקבלה. 
 
הלכה יז: ואם עד שלא נזרק עליו אחד מן הדמים נודע שהוא טמא, בין בטומאה ידועה בין בטומאת התהום סותר הכל, נודע לו אחר שנזרק אחד מן הדמים אע"פ שלא גלח הואיל וטומאה שאינה ידועה היא אינו סותר. 
 
הלכה יח: אי זו היא טומאת התהום, כל שאין אדם מכירה אפילו בסוף העולם, ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד אבל הרוג לא שהרי יודע בו זה שהרגו. 
 
הלכה יט: נמצא המת גלוי אין זה טומאת התהום, נמצא מושקע בקרקעות מערה והמים על גביו הרי זה טומאת התהום שאינה ידועה, היה טמון בתבן או בצרורות הרי זו טומאת התהום, במים באפלה ובנקיקי הסלעים אינה טומאת התהום. 
 
הלכה כ: נזיר שנטמא במת וירד וטבל במערה והביא קרבנות טומאה ומנה נזירות וגלח תגלחת טהרה ואחר כך נודע שמת היה מושקע בקרקעות /בקרקעית/ המערה כשירד לטבול אע"פ שהיא טומאה שאינה ידועה סתר הכל, מפני שהוחזק לטומאה וחזקת הטמא טמא עד שיטהר ודאי, ירד להקר הרי זה טהור עד שידע שנגע, נמצא המת צף על פני המים הרי זה בחזקת טמא, שחזקתו שנגע בזה שהוא צף. פרק ז 
 
הלכה א: יש טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן ולא סותר את הקודמין ואע"פ שנטמא בהן טומאת שבעה, לפי שלא נאמר בו וכי יטמא לנפש אלא וכי ימות מת עליו עד שיטמא מטומאות שהן מעצמו של מת ואח"כ יביא קרבנות טומאה ויגלח תגלחת טומאה ויפלו כל הימים הראשונים. 
 
הלכה ב: ואלו טומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן: על הנפל ואפילו לא נתקשרו איבריו בגידין, ועל כזית מבשר המת, ועל כזית נצל, ועל עצמות שהן רוב מנין העצמות אע"פ שאין בהן רובע הקב, ועל עצמות שהן רוב בנינו של מת ואע"פ שאין בהן רובע הקב, ועל חצי קב עצמות אע"פ שאין בהן לא רוב בניינו ולא רוב מניינו, וכל העצמות יהיו משל מת אחד ולא משני מתים, ועל השדרה הבאה ממת אחד, ועל הגולגלת של מת אחד, ועל אבר מן המת הבא ממת אחד, ועל אבר מן החי מאדם אחד, שיש עליהן בשר שראוי לעלות בו ארוכה בחי, ועל חצי לוג דם הבא ממת אחד, ועל מלא חפנים רקב המת, אי זהו נצל זה בשר המת שנמוח ונעשה לחה סרוחה. 
 
הלכה ג: ואין רקב המת מטמא עד שיקבר ערום בארון של שיש ויהיה כלו שלם, חסר ממנו אבר או שנקבר בכסותו או בארון של עץ או בשל מתכת אין לו רקב, ולא אמרו רקב אלא למת בלבד להוציא הרוג שהרי חסר דמו. 
 
הלכה ד: קברו שני מתים כאחד, או שגזזו שערו או צפרניו וקברום עמו, או אשה עוברה שמתה ונקברה ועוברה במעיה אין הרקב שלהם מטמא, וכן אם טחן המת עד שנעשה רקב אינו מטמא עד שירקיב מאליו, טחן את המת והניח עפרו עד שהרקיב כולו, או [שהרקיב] מקצתו כשהוא חי ומת והרקיב הכל הרי זה ספק ואם נטמא לרקב זה הרי זה ספק טמא, וכן אם נטמא ברובע עצמות הבאין מהשדרה או מן הגולגולת באהלן הרי זה ספק טמא. 
 
הלכה ה: כל אלו השתים עשרה טומאות שמנינו אם נגע נזיר באחת מהן או נשאה או האהיל הנזיר עליה או האהיל הטומאה על הנזיר או היה הנזיר ואחת מטומאות אלו באהל אחד הרי זה מגלח תגלחת טומאה ומביא קרבן טומאה וסותר את הכל, חוץ מן הרקב שאינו מטמא במגע שאי אפשר שיגע בכלו שהרי אינו גוף אחד, אבל אם נשאו או נטמא באהלו מגלח. 
 
הלכה ו: וכן נזיר שנגע בעצם המת אפילו עצם כשעורה או נשאו הרי זה מגלח עליו ומביא קרבנות טומאה וסותר את הקודמים, ואין עצם כשעורה מטמא באהל, אבל נטמא באחת משנים עשרדברים הללו: בגוש ארץ העכו"ם או בשדה שנחרש קבר בתוכה שהן מטמאין במגע ובמשא, או שהאהיל עליו ועל השריגים היוצאים מן האילנות או הפרעות היוצאות מן הגדר או מטה או גמל וכיוצא בו, או שנטמא באהל רובע עצמות שאין בהן לא רוב בנין ולא רוב מנין, או שנטמא ברביעית דם מן המת שהיא מטמא במגע ובמשא ובאהל, או שנטמא בגולל או בדופק שהן מטמאין במגע ובאהל, או שנטמא באבר מן החי או באבר מן המת שאין עליהן בשר כראוי הרי זה אינו סותר. 
 
הלכה ז: אע"פ שבכל אלו הוא טמא טומאת שבעה ומזה בשלישי ובשביעי, אינו מגלח תגלחת טומאהולא מביא קרבנות ולא סותר את הקודמין, אבל כל ימי הטומאה אין עולין לו ממנין ימי נזירותו. 
 
הלכה ח: נגע באהל המת או בכלים הנוגעים במת אינו מזה בשלישי ובשביעי, ויראה לי שדין זה מיוחד בנזיר, אבל כל אדם שנטמא בכלי טומאת שבעה יזה בשלישי ובשביעי כמו שיתבאר בהלכות טומאת מת, וכן יראה לי שזה אינו מזה בשלישי ובשביעי אם נגע בכלים כדי שיעלו לו ימי טומאתו בכלי ממנין ימי נזירותו. 
 
הלכה ט: נזיר שנצטרע והוחלט כל ימי חלוטו ושבעת ימי ספירו שסופר אחר שיטהר לצרעתו בין תגלחת ראשונה לשניה אין עולין לו מימי נזירותו, אבל ימי הסגר עולין לו, וכן אם זב בשרו בין איש בין אשה כל ימי זיבתן עולין להן אע"פ שהן טמאין ודבר זה הלכה הלמש /למשה/ מסיני הוא. 
 
הלכה י: אין צריך לומר שאם נטמא הנזיר בשאר טומאות שימי טומאתו עולין לו ואינו סותר כלום, נטמא במת בתוך ימי צרעתו סותר את כל הקודמין שהרי בנזירותו עומד ואע"פ שהוא טמא. 
 
הלכה יא: הנזיר מותר בטומאת מת מצוה ובתגלחת מצוה, ואסור ביין המצוה כיין הרשות, כיצד מי שנשבע שישתה היום יין שהרי מצוה עליו לשתות ואחר כך נדר בנזיר חלה נזירות על השבועה ואסור ביין, ואין צריך לומר שהוא אסור ביין קדוש והבדלה שאינו אלא מדברי סופרים. 
 
הלכה יב: וכיצד הוא מותר בטומאת מת מצוה, היה מהלך בדרך ופגע במת שאין שם מי שיקברנו הרי זה מטמא לו וקוברו ודברים אלו דברי קבלה הן. 
 
הלכה יג: נזיר וכהן שפגעו במת מצוה יטמא נזיר אע"פ שהוא סותר הימים הראשונים ומביא קרבן טומאה, ואל יטמא כהן שזה קדושתו קדושת שעה ואפילו היה נזיר עולם, והכהן קדושתו קדושת עולם. 
 
הלכה יד: פגעו בו שני נזירים אחד נזיר שלשים יום ואחד נזיר מאה יום יטמא נזיר שלשים, היה אחד נזיר לזמן קצוב והשני נזיר עולם יטמא הנזיר לזמן קצוב, שנזירות עולם קדושתו חמורה מזה. 
 
הלכה טו: וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה, נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו בתוך ימי נזירות הרי זה מגלח כל שערו שהרי תגלחתו מצות עשה שנאמר במצורע וגלח את כל שערו וגו', וכל מקום שאתה מוצא מצות עשה ולא תעשה אם יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה, והלא נזיר שגלח בימי נזרו עבר על לא תעשה ועשה שנאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו ובכל מקום אין עשה דוחה לא תעשה ועשה ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירות, מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו כמו שבארנו, והרי אינו קדוש בהן, ובטל העשה מאליו ולא נשאר אלא לא תעשה שהוא תער לא יעבור על ראשו, ולפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו. פרק ח 
 
הלכה א: תגלחת הטהרה כיצד היא, כשיגמור הנזיר ימי נזירותו מביא שלש בהמות כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים, הביא שלשתן ולא פירש, הראויה לחטאת תקריב חטאת והראויה לשלמים שלמים והראויה לעולה עולה, ומביא עם איל השלמים ששה עשרונות ושני שלישי עשרון סולת, אופה מהן עשרים חלה עשר חלות מצות ועשרה רקיקי מצות ומושח העשרים ברביעית שמן ושעור זה הלכה למשה מסיני, ומביא העשרים בכלי אחד. 
 
הלכה ב: ושוחט החטאת תחלה, ואחר כך העולה, ואח"כ שלמים ואח"כ מגלח, ואם גלח אחר ששחט החטאת או העולה יצא, ומבשל השלמים או שלקן ולוקח מן הרוטב של זבחי השלמים ונותן על השער ואח"כ משליכו לאש תחת דוד השלמים ואם השליכו תחת החטאת יצא. 
 
הלכה ג: והיכן מגלח שערו בעזרת הנשים בלשכת הנזירים שהיתה שם בקרן מזרחית דרומית ושם מבשלין את שלמיהן ומשליכין שערן לאש, ואם גלח במדינה יצא, ובין שגלח במדינה ובין שגלח במקדש תחת הדוד הוא משליך שערו, ואינו מגלח עד שיהיה פתח העזרה פתוח שנאמר פתח אהל מועד, לא שיגלח כנגד הפתח שזה בזיון מקדש הוא. 
 
הלכה ד: ואחר כך נוטל הכהן את הזרוע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק אחד ונותנן על כפי הנזיר או הנזירה ומניפן ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים. 
 
הלכה ה: נזיר ממורט אינו צריך להעביר תער, ואע"פ שאין לו שער או שאין לו כפים הרי זה מקריב קרבנותיו וישתה ויטמא, ואם הביא קרבנותיו ולא גלח ראשו אין התגלחת מעכבת אלא שותה ומטמא לערב, שמשיזרק עליו אחד הן /מן/ הדמים הותר אע"פ שלא נתן על כפיו ולא הניף שכל דברים אלו למצוה ולא לעכב. 
 
הלכה ו: אע"פ שאין התגלחת מעכב עליו מצוה לגלח אפילו לאחר זמן מרובה, ונזיר שגלח בלא תער או שגלח ושייר שתי שערות לא עשה כלום ולא קיים מצות גלוח, בין נזיר טהור בין נזיר טמא. 
 
הלכה ז: גלח והניח שתי שערות וצמח ראשו כולו וחזר וגלחו עם אותן שתי השערות או שגלח אחת ונשרה אחת הרי זה קיים מצות גלוח, נשרה אחת וגלח אחת אין כאן מצות גלוח. 
 
הלכה ח: גלח על השלמים ונמצא פסול תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו, גלח על החטאת ונמצאת שלא נשחטה לשם חטאת ואח"כ הביא השלמים והעולה והקריבן במצותן תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו. 
 
הלכה ט: גלח על העולה ועל השלמים ונשחטו שלא לשמן ואח"כ הביא קרבנות אחרות להקריבן לשמן תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו. 
 
הלכה י: גלח על שלשתן ונמצא אחד מהם כשר תגלחתו כשרה ויביא שאר הזבחים ויקרבו כהלכתן. 
 
הלכה יא: כל מקום שאמרו תגלחתו פסולה הרי הוא כמי שנתגלח בתוך ימי נזירותו שהוא סותר שלשים יום כמו שבארנו, ונמצא מונה שלשים יום אחר התגלחת הפסולה ויביא קרבנותיו. 
 
הלכה יב: שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן כשרים ואין עולים לבעלים לשם חובה, ונאכלין ליום אחד ואין טעונין לחם ולא מתנות ולא זרוע. 
 
הלכה יג: שלש בהמות אלו והלחם הבא עמהם הכל מן החולין כשאר נדרי הקדש כמו שיתבאר במקומו. 
 
הלכה יד: האומר הריני נזיר על מנת שאגלח ממעות מעשר שני הרי זה נזיר ואינו מביא קרבנותיו מן המעשר אלא מן החולין. 
 
הלכה טו: האיש שנדר בנזיר יש לו להביא קרבנות אביו לעצמו ומגלח עליהם, ואין האשה מגלחת על קרבנות אביה ודבר זה הלכה מפי הקבלה הוא, כיצד מי שהיה אביו נזיר והפריש מעות לקנות בהן קרבנותיו ומת והניח המעות סתומין ואמר אחרי מות אביו הריני נזיר על מנת שאביא קרבנותי ממעות שהפריש בהן אבי לקרבנותיו הרי זה מביא מהן קרבנותיו, וכן אם היה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות סתומין ומת האב ואמר הבן אחר מות אביו הריני מגלח על מעות אבי הרי זה מביא קרבנותיו מהן, אבל אם לא אמר יפלו המעות לנדבה, מת האב והניח בנים רבים חולקים המעות הסתומים מפני שהיא ירושה להן ויש לכל אחד מהן לגלח על חלקו והבכור נוטל בהן פי שנים. 
 
הלכה טז: בין שהיה האב נזיר עולם והבן נזיר זמן קצוב בין שהיה האב נזיר זמן קצוב והבן נזיר עולם הרי זה מגלח ומביא קרבנותיו ממעות נזירות אביו. 
 
הלכה יז: הפריש האב מעות להביא בהן קרבנות טומאה ומת אין הבן מביא בהן קרבנות טהרה, וכן אם הפרישן האב לקרבן טהרה אין הבן מגלח עליהן תגלחת טומאה, שדברים אלו הן ספק ואם הביא זבחיו לא עלו לו. 
 
הלכה יח: האומר הרי עלי לגלח נזיר חייב להביא קרבנות תגלחת טהרה ומקריבן על יד איזה נזיר שירצה, אמר הרי עלי חצי קרבנות נזיר, או אם אמר הרי עלי לגלח חצי נזיר הרי זה מביא חצי הקרבנות לאיזה נזיר שירצה, ואותו נזיר משלים קרבנותיו משלו, אבל אם אמר הרי עלי קרבנות חצי נזיר הרי זה מביא קרבנות נזיר שלם שאין לנו חצי נזירות. 
 
הלכה יט: האומר הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חבירו ואמר ואני הרי חבירו נזיר ואינו חייב לגלח נזיר אחר, שהרי לא התפיס עצמו אלא בנזירות, ואם אמר ואני ועלי לגלח נזיר הרי זה חייב, ואם היו פקחין מביא כל אחד מהן קרבנות על ידי חבירו ואם לא עשו כן חייבים לגלח נזירות אחרים. 
 
הלכה כ: האומר הרי עלי לגלח חצי נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ועלי לגלח חצי נזיר, זה מביא חצי קרבנותיו של זה וזה מביא חצי קרבנותיו של זה וכל אחד מהן משלים קרבנותיו אם היו פקחין, ואם לאו זה מביא חצי קרבנות מאיזה נזיר שירצה וזה מביא קרבנות מאיזה נזיר שירצה.