Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום שבת ו אדר ה'�&פ"ח
	שיעורים יומיים ליום שבת ו אדר ה'�&פ"ח

חומש:

שביעי פרשת תרומה

תהילים:

פרקים לה - לח

תניא:

ואח"כ יבא לידי שמחה... -מ- דכל עלמין

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות יבום וחליצה פרקים ג-ה

פרק אחד :

הלכות גזילה ואבידה פרק יד

ספר המצוות :

מ"ע רי"ז

הלכות יבום וחליצה

פרק ג

הלכה א: האומר זה בני או שאמר יש לי בנים הרי זה נאמן ופוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום.

הלכה ב: אמר זה אחי או שאמר יש לי אחין אינו נאמן לאסור את אשתו ולהניחה זקוקה ליבם שהרי זה מתכוין לאסרה לאחר מותו.

הלכה ג: היה מוחזק שיש לו אחין ואמר בשעת מיתתו אין לי אחין אינו נאמן, וכן אם אמר על מי שהוחזק אחיו אין זה אחי אינו נאמן, לא היה מוחזק באחין ויצא עליה קול שיש שם עדים שיעידו שיש לבעלה אחין והעדים במדינה אחרת אפילו אמר הוא בשעת מיתתו אין לי אח הרי זו חוששת ותמתין עד שיבאו העדים שאמרו וישאלו.

הלכה ד: מי שזינה עם אשה בין פנויה בין אשת איש ונתעברה ואמר זה העובר ממני הוא ואפילו היא מודה לו אע"פ שהוא בנו לענין ירושה הרי זה ספק לענין יבום, כשם שזינת עמו כך זינת עם אחר ומאין יודע הדבר שזה בנו ודאי והרי אין לו חזקה אלא לעולם ספק הוא ולהחמיר דנין בו וחולצת ולא מתיבמת.

הלכה ה: נאמן עד אחד להעיד ליבמה שמת בעלה ומתיבמת על פיו או שמת יבמה או שניתן לבעלה בן להתירה לזר, ואפילו עבד או אשה או גוי משיח לפי תומו מעיד במיתת היבם כמו שמעיד לאשת איש להתירה כמו שביארנו בהלכות גירושין.

הלכה ו: וחמש הנשים שאין מעידות זו לזו שמת בעלה כך אין מעידין לה שמת יבמה, ודין עדות זו כדין אותה עדות לענין עדים שמכחישין זה את זה במיתת היבם ולכל דבר.

הלכה ז: שתי יבמות שבאו ממדינת הים זו אומרת מת בעלי וזו אומרת מת בעלי, זו אסורה מפני בעלה של זו וזו אסורה מפני בעלה של זו, שאין יבמתה נאמנת להעיד לה שמת יבמה כמו שאמרנו.

הלכה ח: היה לאחת מהן עד שמת בעלה, זו שיש לה העד עומדת באיסורה שאינה אסורה מפני בעלה אלא מפני יבמה, וזו שאין לה עד מותרת שהרי העיד העד שמת יבמה והיא נאמנת לומר מת בעלי.

הלכה ט: לזו בנים ולזו אין בנים זו שיש לה בנים מותרת וזו שאין לה בנים אסורה. היה להן יבם אחר כאן הרי זה מיבם לשתיהן.

הלכה י: מת זה היבם שיבם אותן אסורות להנשא לזר כשהיו בתחלה, נתיבמו ונתגרשו הרי אלו מותרות לזר.

הלכה יא: אע"פ שהאשה נאמנת לומר מת בעלי ותנשא או תתיבם אין היבמה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא לזר הואיל והוא איסור לאו שמא יהיה קל בעיניה, וכן אין היבם נאמן לומר מת אחי שייבם את אשתו שמא עיניו נתן בה, ואין האשה נאמנת לומר מתה אחותי שתכנס לביתה, ואין האיש נאמן לומר מתה אשתי שישא את אחותה עד שיעידו שני עדים שמתה אחותה ואחר כך תכנס לביתה שלא האמינו עד אחד אלא משום התרת עגונה כמו שביארנו.

הלכה יב: לפיכך האשה שהלכה היא ובעלה ויבמה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי ואחר כך מת יבמי או שאמרה מת יבמי ואחר כך מת בעלי הרי זו אינה נאמנת, אבל אם הלכה היא ובעלה בלבד ובאה ואמרה ניתן לי יבם במדינת הים ומת בין שאמרה מת היבם ואחר כך מת בעלי בין שאמרה מת בעלי ואחר כך מת היבם שניתן לי הרי זו נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.

הלכה יג: האשה שהלכה היא ובעלה ובנה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי ואחר כך מת בני נאמנת, שהרי היתה בחזקת התר לזר בעת שהלכה, אמרה מת בני ואחר כך מת בעלי אינה נאמנת להתיבם וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת.

הלכה יד

הלכה היא ובעלה בלבד ובאה ואמרה ניתן לי בן במדינת הים ומת ואחר כך מת בעלי נאמנת ומתיבמת, שהרי היתה בחזקת התר ליבמה בעת שהלכה, אמרה מת בעלי ואחר כך מת הבן שניתן לי אינה נאמנת לפטור עצמה מן היבום ומן החליצה וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת.

הלכה טו: בד"א בשהיתה פסולה לכהונה מתחלתה כגון שהיתה גרושה או חללה או שאמרה במערה היינו כשמתו, אבל אם אין הדבר כן אינה חולצת, שמא תחלוץ ויבואו עדים ויעידו שהדבר כמו שאמרה והבעל מת תחלה ונמצאת חליצה זו אינה כלום ותנשא לכהן ויראה הרואה אותה שחלצה ונשאת לכהן וידמה שהחלוצה מותרת לכהונה והוא אינו יודע בעדים שבאו, לפיכך לא תחלוץ ולא תתיבם אלא תשאר בחזקת זקוקה כשיצאת עד שיבואו עדים.

הלכה טז: וכן אשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך הרי זו לא תחלוץ ולא תתיבם לעולם עד שיודע אם ילדה צרתה או לא ילדה. ולמה לא תחלוץ אחר תשעה חדשים ממיתת הבעל ותהיה מותרת לזר על כל פנים שאם ילדה צרתה הרי נפטרה זו ואם לא ילדה הרי נחלצה, גזירה שמא יודע אחר החליצה שילדה צרתה ולד של קיימא ונמצאת זו שאינה חלוצה ותנשא לכהן אחר שנחלצה ויאמר הרואה שלא ידע בעדים שבאו שהחלוצה מותרת לכהן ויעיד שראה אותה נשאת לכהונה על פי בית דין, לפיכך אם היתה אסורה לכהונה מתחלתה הרי זו חולצת לאחר תשעה ותנשא לזר. אבל זו הצרה שהיתה עם בעלה כשמת תמתין תשעים יום כשאר היבמות ותחלוץ או תתיבם ולא תחוש לצרתה שבמדינה האחרת הואיל ולא היה בעלה עמה במדינה.

הלכה יז: האשה שמת בעלה והיתה לה חמות במדינת הים אינה חוששת שמא ילדה חמותה וכבר ניתן לה יבם במדינה אחרת שלא גזרו בדבר זה אלא נעמיד אותה על חזקתה והרי היא מותרת, והוא הדין לאשה שמת בעלה והיה לו בן במדינה אחרת הרי זו מותרת לזר ואין חוששין שמא מת הבן אלא העמד אותה על חזקתה.

הלכה יח: יצאת חמותה מעוברת הרי זו חוששת ולא תנשא לזר עד שתדע מה היה סוף עיבור חמותה שמא נולד לה יבם קודם מיתת הבעל.

הלכה יט: האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך ואחר כך מת בנך ונשאת ואחר כך נודע שחילוף היו הדברים תצא והולד כשר, אמרו לה מת בנך ואחר כך מת בעליך ונתיבמה ואחר כך נודע שחילוף היו הדברים תצא והולד שנולד לפני השמועה או לאחר השמועה ממזר.

פרק ד

הלכה א: כיצד מצות חליצה, היבמה הולכת אחר יבמה למקום שהוא שם ובאה לדיינין והן קוראין לו ונותנין לו עצה ההוגנת לו ולה, אם עצה טובה ליבם יועצין אותו ליבם, ואם עצה טובה לחלוץ כגון שהיתה היא ילדה והוא זקן או היא זקנה והוא ילד יועצין אותו לחלוץ.

הלכה ב: וצריכין הדיינין לקבוע מקום שישבו בו ואחר כך תחלוץ שם בפניהם שנ' ועלתה יבמתו השערה וגו', לא נועדו ולא קבעו מקום אלא נקראו נקרה ונקראת היא והוא לפניהן וחלצו חליצתה כשרה.

הלכה ג: ומלמדין אותה ואת היבם לקרות עד שיהיו רגילין ותהיה יכולה לקרות לא אבה בנשימה אחת ואחר כך תאמר יבמי, כדי שלא יהיה משמע דבריה אבה יבמי.

הלכה ד: ומאחר שתהיה רגילה לקרות אע"פ שלא קראת בנשימה אחת אין מקפידין על זה, אבל אם אינה יכולה מרגילין אותה עד שתדע.

הלכה ה: והחליצה ביום ולא בלילה, ובפני שלשה שיודעין להקרות, ואם היה אחד מן השלשה גר פסול ואפילו היה אביו גר ואמו ישראלית לא תחלץ עד שיהיה אביו ואמו מישראל, ומצותה בחמשה כדי לפרסם הדבר, ואותן השנים אפילו היו עמי הארץ.

הלכה ו: כיצד חולצין מביאין לו מנעל של עור שיש לו עקב ואינו תפור בפשתן ולובשו בימין וקושר רצועותיו על רגלו ועומד הוא והיא בבית דין ומקרין ליבמה בלשון הקדש מאן יבמי וגו' ואחר כך מקרין ליבם לא חפצתי לקחתה ונועץ רגלו בארץ והיא יושבת ופושטת ידה בבית דין ומתרת רצועות המנעל מעל רגלו וחולצת המנעל ומשלכת אותו לארץ ומשישמט רוב העקב הותרה היבמה לזר.

הלכה ז: ואחר כך עומדת ויורקת בארץ כנגד פניו רוק הנראה לדיינין, שמצות חליצה שיהיו שניהן עומדין בשעת קריאה ובשעת רקיקה וצריכין הדיינין לראות הרוק היוצא מפיה, ואחר כך מקרין לה ככה יעשה לאיש וגו' ונקרא שמו בישראל וגו'.

הלכה ח: הכל בלשון הקדש שנ' ככה בלשון הזה, וכל היושבין שם עונין אחריה חלוץ הנעל שלשה פעמים. וצריך שתתכוון היבמה שתחלוץ לו ויתכוון הוא שיחלוץ לה ויעשו מעשים אלו לשמן, והסומא אינו חולץ שנ' וירקה בפניו ואין זה רואה הרוק.

הלכה ט: נמצא סדר חליצה כך הוא קוראה היא תחלה מאן יבמי וגו', ואחר כך קורא הוא לא חפצתי לקחתה ואחר כך תחלוץ, ואחר כך תרוק, ואחר כך תקרא ככה יעשה לאיש וגו' ונקרא שמו וגו'.

הלכה י: ואין הסדר מעכב אלא אם לא קראה בתחלה לא היא ולא הוא או שרקקה ואחר כך חלצה או שקראה ואחר כך רקקה חליצתה כשרה.

הלכה יא: ולמה לא תחזור ותרוק על הסדר שמא יאמרו רקיקה לבדה אינה כלום ואינה פוסלת מן האחין.

הלכה יב: חלצה בלבד ולא קראה ולא רקקה חליצתה כשרה, ואין צריך לומר שחלצה וקראה ולא רקקה, או שחלצה ורקקה ולא קראה שחליצתה כשרה.

הלכה יג: בד"א בשהיו יכולין לדבר שהרי הן ראויין לקרות אבל אלמת או אלם אינן חולצין ואם חלצו חליצתן פסולה, ואינן כחרש וחרשת שחלצו שלא עשו כלום, לפי שהחרש והחרשת אינן בני דעת.

הלכה יד: רקקה בלבד שלא חלצה ולא קראה או שרקקה וקראה ולא חלצה הרי זו כחליצה פסולה, קראה היא והוא ולא חלצה ולא רקקה לא עשה כלום שנ' ככה יעשה לאיש, המעשה שהוא החליצה והרקיקה הוא שמועיל אבל הקריאה אינה מעכבת ואינה מועלת.

הלכה טו: חלצה ורקקה וקראת והן יושבין או מוטין על צדיהן, או שהיה שרוך הנעל קשור על שוקו מן הארכובה ולמטה, או שחלצה בפני שלשה עמי הארץ שאינן יודעין להקרות, וכן הסומא שחלץ, חליצתו כשרה.

הלכה טז: חלצה בלילה, או שחלצה בפני שנים, או בפני שלשה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול, או שהיה המנעל קשור למעלה מן הארכובה, או שהתיר הוא ושמטה היא, או שהתירה היא ושמט הוא, או שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא, או שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא, וכן קטנה שחלצה לגדול, חליצתה פסולה. וכן אם חלצה בפני יחיד ואפילו בינו לבינה ובלילה הרי זו חליצה פסולה, אבל חרש שוטה וקטן שחלצו וכל החולץ למי שהיא פטורה מן החליצה ומן היבום אינה חליצה.

הלכה יז: יבם שרגלו הימנית חתוכה אינו חולץ בשמאל ואם חלצה מעל שמאלו חליצתה פסולה, היתה רגלו עקומה לאחור או הפוכה על צידה או שהיה מהלך על ראשי אצבעות רגליו הרי זה אינו חולץ שהחולץ צריך לנעוץ עקיבו בארץ וזה אינו יכול ואם חלצה למי שרגלו כך חליצתה פסולה.

הלכה יח: ויבמה שידיה חתוכות חולצת לכתחלה ואפילו בשיניה שלא נאמר וחלצה בידה. חלצה במנעל של בגד אינה חליצה אבל אם חלצה במנעל שאין לו עקב, או שהיה תפור בפשתן, או שהיה מנעל של שיער או של סיב או של שעם או של עץ, או שהיה מנעל גדול שאינו יכול להלך בו, או קטן שאינו חופה רוב רגלו, או מנעל פרום שאינו חופה רוב הרגל או נפחת שאין מקבל רוב הרגל, חליצתה פסולה.

הלכה יט: חלצה בסנדל של עץ ומחופה עור או שהיתה קרקעיתו עור ולחייו של שיער, או שחלצה סנדל של שמאל מעל רגלו הימנית, או שלא היה המנעל שלו, או שהיה המנעל גדול שיכול להלך בו, או קטן שחופה רוב רגלו או נפרם שחופה רוב הרגל או נפחת שמקבל רוב הרגל, חליצתה כשרה.

הלכה כ: סנדל המוסגר והמוחלט ושל עבודה זרה שמניחין אותו ברגלי הצורה לא תחלוץ בו, ואם חלצה חליצתה כשרה ואע"פ שהוא אסור בהנאה, אבל סנדל של תקרובת עבודה זרה ושל עיר הנדחת, או שנעשה למת שיקבר בו אם חלצה בו חליצתה פסולה שהרי אינו עומד להלך בו.

הלכה כא: קרעה המנעל מעל רגלו או ששרפתו או שהיה לבוש שני מנעלין וחלצה העליון אע"פ שקרעה התחתון עד שנתגלתה רגלו הרי זו חליצה פסולה.

הלכה כב: יבמה שאכלה שום וגרגיר וכיוצא בהן מדברים שמרבין את הרוק והיה הרוק זב מפיה אינו כלום עד שיהיה הרוק מעצמו.

הלכה כג: רקקה דם או שהיה שותת מפיה אינו כלום, אבל אם מצצה ורקקה כשר שאי אפשר לדם שנמצץ בלא צחצוחי רוק, רקקה וקלטתו הרוח קודם שיגיע לכנגד פניו כגון שהיתה ארוכה והוא קצר אינו כלום, ואם אחר שהגיע לנגד פניו אע"פ שלא הגיע לארץ כשר, וכן אם לא ראו הדיינין הרוק כשיצא מפיה כשר.

הלכה כד: חליצה מוטעת פסולה, כיצד כגון שאמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה, או שאמרו לו חלוץ לה שזו מצוה היא ואינה מפסדת עליך כלום ואם רצית אחר כך ליבם תיבם וכיוצא בדברים אלו, אבל אם הטעוהו ואמרו לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז או על תנאי כך וכך אע"פ שלא נתנה ולא נתקיים התנאי חליצתה כשרה שהרי נתכוון לחלוץ לה.

הלכה כה: המוסר מודעא על החליצה חליצתו פסולה, לפיכך ראוי לדיינין לומר לו לבטל המודעא כדרך שעושין בגט, לחצוהו ישראל והכוהו עד שחלץ, אם כדין עשו חליצתו כשרה, ואם שלא כדין עשו כגון שטעו או שהיו הדיוטות חליצתו פסולה, ואם הגוים אנסוהו מעצמן, אם היה הדין נותן שיחלוץ חליצתו פסולה ואם שלא כדין אינה חליצה.

הלכה כו: כל מקום שאמרנו אינה חליצה או לא עשה כלום או אינה כלום הרי היא כאילו לא נחלצה לו ולא נאסרו עליו קרובותיה ולא נפסלה מן הכהונה ומותרת להתיבם, וכל מקום שאמרנו חליצתה פסולה נאסרו עליו קרובותיה ונפסלה מן הכהונה ונאסרה על האחין ואינה מתיבמת ואינה מותרת להנשא לזר עד שתחלוץ חליצה כשרה.

הלכה כז: עברה ונשאת הרי זה חולץ לה חליצה כשרה והיא תחת בעלה ואין מוציאין אותה מידו.

הלכה כח: יבמה שגדלה בין האחין הרי זו מותרת להתיבם ואין חוששין לה שמא חלצה לאחד מהן בינו לבינה ונפסלה עליהן, אבל אם ראינוה שחלצה נעלו של אחד מהן נפסלה שמא נתכוונה לחליצה וצריכה חליצה כשרה להתירה לזר.

הלכה כט: גט חליצה שאנו כותבין אינו אלא מעשה בית דין כדי שיהיה בידה ראיה שנחלצה, ואין הדיינין חולצין אלא אם כן מכירין, לפיכך מי שראו זאת שנחלצה כותבין לה גט חליצה אע"פ שאינן מכירין שזו היא בת פלוני ואשת פלוני ושזה שחלץ לה אחיו הוא שהרי הדיינין שחלצה בפניהם הכירו זה ואחר כך חלצה. וזה הוא נוסח גט חליצה שנהגו בו העם.

הלכה ל: ביום פלוני כך וכך לירח פלוני שנת כך וכך למנין פלוני למניינא דרגילנא למימני ביה במקום פלוני אנחנא דייני דמקצתנא חתימין לתתא במותב תלתא כחדא הוינא יתבין בבי דינא וסליקת לקדמנא פלונית ברת פלוני ארמלת פלוני וקרבת לקדמנא גברא חד דשמיה פלוני בר פלוני וכן אמרת לנא פלונית דא פלוני בר פלוני דנא אחוה דפלוני בעלי מאבוה הוא דהוינא נסיבא ליה ושכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ובר וברת ירית ומחסין ומוקים שמא בישראל לא שבק והדין פלוני אחוהי חזי ליבומי יתי כען רבנן אמרו ליה אי צבי ליבומי יתי ייבם ואי לא יטלע לי רגליה דימינא קדמיכון ואשרי סיניה מעל רגליה וארוק באנפוהי ואשתמודענוהי לפלוני דנא דאחוהי דפלוני מיתנא מאבוהי הוא ואמרנא ליה אי צבית ליבומי יתה יבם ואי לא אטלע לה קדמנא רגלך דימינא ותשרי סינך מעל רגלך ותרוק באנפך ועני ואמר לית אנא צבי ליבומי יתה מיד אקרינוה לפלונית דא מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ואף להאי פלוני אקרינא ליה לא חפצתי לקחתה ואטלע לה רגליה דימינא ושרת סיניה מעל רגליה ורקת באנפוהי רוקא דאיתחזי לנא מפומה על ארעא ותוב אקרינוה לפלונית דא ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל ואנחנא דייני וכל דהוו יתבין קדמנא ענינא בתרה חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל תלת זימנין ומדאיתעביד עובדא דא קדמנא שרינוה לפלונית דא למהך להתנסבא לכל מאן דתצבי ואינש לא ימחה בידה מן יומא דנן ולעלם ובעת מיננא פלונית דא גיטא דחליצותא דא וכתבנא וחתמנא ויהבנא לה לזכו כדת משה וישראל (פלוני בר פלוני עד פלוני בר פלוני עד).

הלכה לא: ומעידין עליו שלשה או שנים מן השלשה או שנים שראו החליצה אע"פ שאינן הדיינין שחלצה בפניהן כמו שבארנו, ואפילו אשה או עבד או קטן שהוא מכיר ונבון נאמנין לומר זה הוא פלוני אחי פלוני וזו היא יבמתו וחולצין על פיהן מה שאין כן בשאר עדיות של תורה בין לעדות ממון בין לעדות איסור, שזה דבר העשוי להגלות הוא ואפשר לידע אמתת הדבר שלא מפיהן כענין שבארנו בסוף הלכות גירושין. ואם רצה היבם ליבם מקדש ומיבם וכותב לה כתובה כמו שהודענו. וזה הוא נוסח כתובת יבמין שנהגו בו העם.

הלכה לב: ביום פלוני וכו' איך פלוני בן פלוני אתא לקדמנא וכן אמר לנא אחי דמן אבא שכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ובר וברת ומורית ומחסין ומוקים שמא בישראל לא שבק ושבק ההיא אתתא דשמה פלונית בת פלוני וחזי לי מן אוריתא ליבומי יתה כדכתיב בספר אוריתא דמשה יבמה יבא עליה וצביאת פלונית דא ואתיבמת לפלוני בר פלוני יבמה לאוקומי שמא בישראל כדכתיב והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל וכתב לה פלוני יבמה לפלונית יבמתיה כסף זוזי מאתן דחזו לה דהוו כתיבין בכתובתה דכתב לה בעלה קדמאה ואוסיף לה מדיליה כך וכך ודא נדוניא דהנעלת ליה וכו' כשאר טופסי כתובות.

הלכה לג: טופס הכתובה: ביום פלוני וכו' איך פלוני בן פלוני אמר לפלונית בת פלוני בתולתא כלתא הוי לי לאנתו כדת משה וישראל ואנא במימרא דשמיא אפלח ואוקיר ואסובר ואיזון ואפרנס ואכסי יתיכי כהלכת גוברין יהודאין דמוקרין ומסוברין וזנין ומפרנסין ומכסין ית נשיהון בקושטא ויהיבנא ליכי מוהר בתוליכי כסף זוזי מאתן דאינון מזוזי כספא עשרין וחמשה דחזו ליכי ומזונייכי וכסותייכי וסיפוקייכי ומיעל עליכי כאורח כל ארעא וצביאת פלונית דא והות ליה לאנתו לפלוני דנא ורצה והוסיף לה תוספת על עיקר כתובתה עד משלם כך וכך ודא נדוניא דהנעלת ליה כך וכך הכל נתקבל חתן זה ובא לידו ונעשה ברשותו וזקף הכל על עצמו במלוה ורשו וכך אמר לנא פלוני חתנא דנא אחריות כתובה דא כולה עיקר ונדוניא ותוספת עם שאר תנאי כתובה קבלית עלי ועל ירתי בתראי ועל כל שפר ארג נכסין וקנינין דאית לי תחות כל שמיא דקנאי ודעתיד אנא למקני ממקרקעי וממטלטלי אגב מקרקעי כולהון יהון אחראין וערבאין לכתובה דא כולה עיקר ונדוניא ותוספת לאתפרעא מנהון בחיי ובתר מותי ואפילו מגלימא דעל כתפאי וקנינן מפלוני דא מכל מאי דכתיב ומפרש לעיל קנין שלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי אלא כחוזק וכחומר כל שטרי כתובות הנוהגות בישראל וכהוגן וכתיקון רבותינו ז"ל וחתמנו על שטר כתובה זו בזמן הנזכר לעיל והכל בריר ושריר וקיים.

הלכה לד: ואם היתה כתובת אלמנה כותב פלונית אלמנתא, ואם היתה כתובת גרושה כותב פלונית הגרושה וכן אם היתה שבויה כותב פלונית השבויה כדי שלא יכשל בה כהן, וכותב ויהיבנא ליכי מוהרייכי כסף זוזי מאה דאינון מזוזי כספא תריסר ופלגא דחזו ליכי וכו'.

הלכה לה: כשכותבין גט יבמין או כתובת יבמין משרטט מקום הפסוקים שאסור לכתוב שלש תיבות בלא שרטוט, ויבמה שחלצה מותרת להנשא ביום חליצתה שהרי אינה חולצת עד שתשלים תשעים יום.

פרק ה

הלכה א: היבמה שנתן לה היבם גט כריתות פסלה ופסל את צרותיה עליו ועל שאר האחין שהרי נעשה כמי שחלץ לה, ואין הגט מועיל ביבמה אלא מדבריהן הואיל והגט מגרש אשת איש, וכל גט שפוסל אשתו מן הכהונה פוסל את יבמתו, ואינה מותרת לזר עד שיחלוץ לה.

הלכה ב: המאמר אע"פ שאינו קונה ביבמה קנין גמור ואינה נעשית בו אשת איש גמורה צריכה ממנו גט ואינה ניתרת לזר אלא בחליצה.

הלכה ג: כיצד העושה מאמר ביבמתו ולא רצה לבעול צריך לכתוב לה גט שהרי נתקדשה לו, וצריך לחלוץ לה כדי להתירה לזר, שאין היבמה נתרת לזר אלא אחר בעילת היבם או אחר חליצה אבל הגט פוסלה ליבום ואינו מתירה לזר, והמאמר אינו קונה בה קנין גמור כבעילה.

הלכה ד: נתן מאמר ליבמתו וחזר ונתן גט למאמרו מה שעשה הרי בטלו והותרה, ויראה לי שלא הותרה אלא לאחיו אבל זה שנתן הגט נאסרה עליו.

הלכה ה: נתן גט לזיקתו [ולא למאמרו] פסלה עליו ועל שאר האחין כמו שבארנו וצריכה גט למאמרו וחליצה להתירה לזר.

הלכה ו: המאמר שניתן ליבמה תחלה ולא קדמו דבר אחר ולא נעשה אחריו דבר אחר אלא שבעל אותה זה שנתן לה המאמר הוא הנקרא מאמר כשר, ואם קדמו גט או חליצה בין מיבם זה בין מיבם אחר בין בה בין בצרתה, וכן אם קדמתו בעילה בצרתה בין ממנו בין מאחיו, או שנעשה אחריו גט או חליצה בין בה בין בצרתה בין ממנו בין מאחיו, או שבעל או נתן מאמר אחר לצרתה בין הוא בין אחיו, או שנתן לה אחיו מאמר אחר או בעלה, הרי זה נקרא מאמר פסול, בין המאמר שקדמוהו המעשים האלו בין המאמר שנתאחרו אחריו.

הלכה ז: כיצד נתן גט או חלץ ליבמתו וחזר ונתן מאמר לה או לצרתה בין הוא בין אחיו, או שבא על יבמתו או נתן לה מאמר וחזר ונתן מאמר אחר לצרתה בין הוא בין אחיו, או שנתן מאמר ליבמתו וחזר אחיו ונתן לה מאמר אחר או בעלה, הרי זה מאמר פסול בין המאמר הראשון בין המאמר האחרון.

הלכה ח: נמצאת למד שהמאמר בין שקדמו מאמר אחר או גט או חליצה או בעילה בין שקדם המאמר לאחד מאלו הרי זה מאמר פסול חוץ מן הנותן מאמר ובעל בעילה אחר המאמר שזו היא כהלכתה.

הלכה ט: הבעילה שבועל היבם את יבמתו תחלה או אחר מאמרו בה ולא קדמה דבר אחר נקראת בעילה כשרה, ואם קדמה מאמר מאחיו או גט בין ממנו בין מאחיו בין בה בין בצרתה או אם קדמה מאמר בצרתה בין ממנו בין מאחיו הרי זו נקראת בעילה פסולה.

הלכה י: החליצה שחולץ היבם ליבמתו תחלה אם לא קדמה דבר אחר נקראת חליצה מעולה, ואם קדמה גט או מאמר בין מיבם זה בין מאחיו בין בה בין בצרתה הרי זו נקראת חליצה פחותה.

הלכה יא: יבמות רבות הבאות מבית אחד כיון שנבעלה אחת מהן בעילה כשרה או נחלצה חליצה מעולה הותרו הכל ונסתלקה זיקת היבם מעליהן, ואם נבעלה אחת מהן בעילה פסולה או נתן לה מאמר פסול נאסרו כולן ליבום וצריכה גט זו שנבעלה או שנתן לה המאמר וצריכה חליצה [כל] אחת מהן להתירן לזר שאין זיקת היבום מסתלקת בבעילה פסולה.

הלכה יב: נחלצה אחת מהן חליצה פחותה הותרה להנשא לזר זו שנחלצה אבל צרתה אסורה עד שתחלוץ גם היא או עד שיחלצו כל האחין לראשונה שנחלצה החליצה הפחותה, שאין חליצה פחותה מסלקת זיקת היבם מבית זה עד שתחזור על כל האחין או עד שתחלוץ כל אחת מהן.

הלכה יג: כל יבמה שנבעלה ליבמה בין בעילה כשרה בין בעילה פסולה ואפילו בעלה אחר שחלץ לה בין הוא בין אחיו בין לשם אישות בין לשם יבמות ואפילו בעל צרתה אחר שבעל בעילה כשרה בין הוא בין אחיו הרי זו צריכה גט שהרי נעשת אשת איש בבעילה. וכן כל יבמה שניתן לה מאמר בין מאמר כשר בין מאמר פסול הרי זו צריכה גט מפני המאמר כמו שבארנו ואחר כך יסור איסור המאמר.

הלכה יד: כבר בארנו שהגט אינו דוחה היבמה דחייה גמורה וכן המאמר אינו קונה בה קנין גמור, אבל הבעילה קונה קנין גמור והחליצה דוחה אותה דחייה גמורה, לפיכך גט אחר גט ביבמה או מאמר אחר מאמר מועיל אבל בעילה אחר בעילה וחליצה אחר חליצה אין האחרונה מועלת כלום, וכן גט או חליצה אחר הבעילה אינם כלום.

הלכה טו: כיצד יבם שנתן גט ליבמתו וחזר ונתן גט לצרתה הרי זה אסור בקרובות שתיהן, וכן שני יבמין שנתנו שני גיטין ליבמה אחת זה אחר זה הרי זו כגרושה לשניהן ושניהן אסורין בקרובותיה ואחד מהן חולץ, וכן אם נתן גט ליבמתו וחזר ונתן אחיו גט לצרתה כל אחד אסור בקרובות זו שנתן לה הגט, וכן אם נתנו מאמר אחר מאמר כמו שבארנו. אבל היבם שחלץ ליבמתו וחזר וחלץ לצרתה בין הוא בין אחיו וכן שני יבמין שחלצו זה אחר זה ליבמה אחת אין חליצה אחרונה כלום ואין החולץ אותה אסור בקרובותיה שזה כחולץ לשאר הנשים שאין לו עליהן זיקה.

הלכה טז: וכן הבועל יבמתו וחזר בין הוא בין אחיו וחלץ לה או לצרתה אין חליצה זו כלום, וכן אם חזר אחיו ונתן גט לה או לצרתה אינו כלום, חזר אחיו ונתן לה מאמר או בעל לא עשה כלום, מאחר שבעל אחיו תחלה קנה קנין גמור ואין הקידושין תופסין באשת איש, אבל אם נתן מאמר לצרתה או בעל צרתה צריכה גט ממנו כמו שבארנו.

הלכה יז: שני יבמין שיבמו שתי יבמות הבאות מבית אחד ולא נודע מי יבם תחלה שניהן יוציאו בגט ויותרו לזרים ואסורות ליבמין, לפיכך ראובן שהיה בירושלם ולו שתי נשים אחת בעכו ואחת בצור ושמעון אחיו בעכו ולוי אחיו בצור ושמעו שמת ראובן הדין נותן שלא ייבם אחד מהן עד שיודע מה עשה אחיו שמא קדם ויבם, קדם אחד מהן ויבם אין מוציאין מידו עד שיודע שאחיו יבם תחלה, רצה האחד לחלוץ קודם שיודע מה עשה אחיו אין מונעין אותו.

הלכה יח: יבם קטן בן תשע שנים ויום אחד ביאתו כמאמר מן הגדול שאינו קונה קנין גמור, ומאמר בן תשע שנים ויום אחד אם נתנו תחלה מועיל והרי הוא פוסל בו על הגדול אבל אם נתנו בסוף אינו כלום, וגיטו וחליצתו אינם כלום בין בתחלה בין בסוף.

הלכה יט: כיצד בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו או שנתן לה מאמר תחלה פסלה על שאר האחין, אבל אם עשה הגדול מאמר ביבמתו וחזר בן תשע שנים ויום אחד ונתן לה או לצרתה מאמר לא עשה כלום ולא פסלה על אחיו הגדול, חזר בן תשע שנים ויום אחד ובא עליה או על צרתה אחר מאמר אחיו הגדול פסלה על הגדול כשני גדולים שעשו מאמר אחר מאמר כמו שבארנו.

הלכה כ: בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו וחזר אחיו הגדול ובא עליה או חלץ או נתן גט או בעל לה או לצרתה הרי זה פסלה על הקטן, וכן אם חזר הקטן ובא על צרתה או בא אחיו האחר שהוא בן תשע שנים ויום אחד עליה או על צרתה נפסלה עליו כדין מאמר ומאמר.

הלכה כא: בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו והגדיל ולא בא עליה משהגדיל צריכה גט וחליצה, גט מפני ביאתו שהיא כמאמר וחליצה להתירה לזר שהרי לא נבעלה בעילה שקונה קנין גמור, ואם בא עליה משהגדיל הרי זו צריכה גט בלבד:

הלכה כב: ואחד בן תשע שנים ויום אחד ואחד בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות ולא נולדו בו סימני סריס כמו שבארנו בתחלת הספר.

הלכה כג: קטנה שראויה למאן והחרשת אע"פ שקידושי שתיהן מדברי סופרים כמו שבארנו, שני מיני קידושין הן, קטנה יש לה קידושין כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר וקידושיה תלויין עד שתגדיל, וחרשת תקנו לה נישואין כדי שלא תשאר פנויה לעולם, לפיכך אם היו כל היבמות הבאות מבית אחד קטנות או חרשות ביאתה של אחת מהן פוטרת את כולן.

הלכה כד: היתה אחת חרשת ואחת קטנה אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה וכיצד תקנתן מלמדין את הקטנה שתמאן וכונס את החרשת ואם רצה לגרשה כותב לה גט אחר שיבא עליה ותותר לזר.

הלכה כה: היתה אחת פקחת ואחת חרשת ביאת הפקחת או חליצתה פוטרת את החרשת ואין ביאת החרשת פוטרת את הפקחת שאין קידושיה אלא מדבריהן, וכן גדולה וקטנה ביאת הגדולה או חליצתה פוטרת את הקטנה ואין ביאת הקטנה פוטרת את הגדולה.

הלכה כו: היו שתיהן קטנות הראויות למאן ובא היבם על אחת מהן וחזר ובא הוא או אחיו על השנייה לא פסל את הראשונה אבל מלמדין את השנייה שתמאן ויקיים זה יבמתו הקטנה שנבעלה תחלה.

הלכה כז: וכן הדין בקטנה וחרשת שבא היבם תחלה על הקטנה וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת לא פסל את הקטנה והחרשת צריכה גט, שביאת הקטנה מעולה מביאת החרשת שהקטנה ראויה לאחר זמן לפיכך יקיים הקטנה שנבעלה תחלה.

הלכה כח: בא היבם תחלה על החרשת וחזר ובא הוא או אחיו על הקטנה פסל את החרשת, ומלמדין את הקטנה שתמאן והחרשת יוצאה בגט.

הלכה כט: היו אחת פקחת ואחת חרשת, בא היבם על הפקחת וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת לא פסל את הפקחת והחרשת צריכה גט, בא היבם על החרשת וחזר הוא או אחיו ובא על הפקחת פסל את החרשת והחרשת יוצאה בגט והפקחת בגט וחליצה.

הלכה ל: היו גדולה וקטנה בא על הגדולה וחזר הוא או אחיו ובא על הקטנה לא פסל את הגדולה ומלמדין את הקטנה שתמאן, בא על הקטנה וחזר ובא הוא או אחיו על הגדולה מלמדין את הקטנה שתמאן ויקיים הגדולה שבעילתה קונה קנין גמור.

הלכות יבום וחליצה

פרק ג 
 
הלכה א: האומר זה בני או שאמר יש לי בנים הרי זה נאמן ופוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום. 
 
הלכה ב: אמר זה אחי או שאמר יש לי אחין אינו נאמן לאסור את אשתו ולהניחה זקוקה ליבם שהרי זה מתכוין לאסרה לאחר מותו. 
 
הלכה ג: היה מוחזק שיש לו אחין ואמר בשעת מיתתו אין לי אחין אינו נאמן, וכן אם אמר על מי שהוחזק אחיו אין זה אחי אינו נאמן, לא היה מוחזק באחין ויצא עליה קול שיש שם עדים שיעידו שיש לבעלה אחין והעדים במדינה אחרת אפילו אמר הוא בשעת מיתתו אין לי אח הרי זו חוששת ותמתין עד שיבאו העדים שאמרו וישאלו. 
 
הלכה ד: מי שזינה עם אשה בין פנויה בין אשת איש ונתעברה ואמר זה העובר ממני הוא ואפילו היא מודה לו אע"פ שהוא בנו לענין ירושה הרי זה ספק לענין יבום, כשם שזינת עמו כך זינת עם אחר ומאין יודע הדבר שזה בנו ודאי והרי אין לו חזקה אלא לעולם ספק הוא ולהחמיר דנין בו וחולצת ולא מתיבמת. 
 
הלכה ה: נאמן עד אחד להעיד ליבמה שמת בעלה ומתיבמת על פיו או שמת יבמה או שניתן לבעלה בן להתירה לזר, ואפילו עבד או אשה או גוי משיח לפי תומו מעיד במיתת היבם כמו שמעיד לאשת איש להתירה כמו שביארנו בהלכות גירושין. 
 
הלכה ו: וחמש הנשים שאין מעידות זו לזו שמת בעלה כך אין מעידין לה שמת יבמה, ודין עדות זו כדין אותה עדות לענין עדים שמכחישין זה את זה במיתת היבם ולכל דבר. 
 
הלכה ז: שתי יבמות שבאו ממדינת הים זו אומרת מת בעלי וזו אומרת מת בעלי, זו אסורה מפני בעלה של זו וזו אסורה מפני בעלה של זו, שאין יבמתה נאמנת להעיד לה שמת יבמה כמו שאמרנו. 
 
הלכה ח: היה לאחת מהן עד שמת בעלה, זו שיש לה העד עומדת באיסורה שאינה אסורה מפני בעלה אלא מפני יבמה, וזו שאין לה עד מותרת שהרי העיד העד שמת יבמה והיא נאמנת לומר מת בעלי. 
 
הלכה ט: לזו בנים ולזו אין בנים זו שיש לה בנים מותרת וזו שאין לה בנים אסורה. היה להן יבם אחר כאן הרי זה מיבם לשתיהן. 
 
הלכה י: מת זה היבם שיבם אותן אסורות להנשא לזר כשהיו בתחלה, נתיבמו ונתגרשו הרי אלו מותרות לזר. 
 
הלכה יא: אע"פ שהאשה נאמנת לומר מת בעלי ותנשא או תתיבם אין היבמה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא לזר הואיל והוא איסור לאו שמא יהיה קל בעיניה, וכן אין היבם נאמן לומר מת אחי שייבם את אשתו שמא עיניו נתן בה, ואין האשה נאמנת לומר מתה אחותי שתכנס לביתה, ואין האיש נאמן לומר מתה אשתי שישא את אחותה עד שיעידו שני עדים שמתה אחותה ואחר כך תכנס לביתה שלא האמינו עד אחד אלא משום התרת עגונה כמו שביארנו. 
 
הלכה יב: לפיכך האשה שהלכה היא ובעלה ויבמה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי ואחר כך מת יבמי או שאמרה מת יבמי ואחר כך מת בעלי הרי זו אינה נאמנת, אבל אם הלכה היא ובעלה בלבד ובאה ואמרה ניתן לי יבם במדינת הים ומת בין שאמרה מת היבם ואחר כך מת בעלי בין שאמרה מת בעלי ואחר כך מת היבם שניתן לי הרי זו נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. 
 
הלכה יג: האשה שהלכה היא ובעלה ובנה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי ואחר כך מת בני נאמנת, שהרי היתה בחזקת התר לזר בעת שהלכה, אמרה מת בני ואחר כך מת בעלי אינה נאמנת להתיבם וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת. 
 
הלכה יד 
 
הלכה היא ובעלה בלבד ובאה ואמרה ניתן לי בן במדינת הים ומת ואחר כך מת בעלי נאמנת ומתיבמת, שהרי היתה בחזקת התר ליבמה בעת שהלכה, אמרה מת בעלי ואחר כך מת הבן שניתן לי אינה נאמנת לפטור עצמה מן היבום ומן החליצה וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת. 
 
הלכה טו: בד"א בשהיתה פסולה לכהונה מתחלתה כגון שהיתה גרושה או חללה או שאמרה במערה היינו כשמתו, אבל אם אין הדבר כן אינה חולצת, שמא תחלוץ ויבואו עדים ויעידו שהדבר כמו שאמרה והבעל מת תחלה ונמצאת חליצה זו אינה כלום ותנשא לכהן ויראה הרואה אותה שחלצה ונשאת לכהן וידמה שהחלוצה מותרת לכהונה והוא אינו יודע בעדים שבאו, לפיכך לא תחלוץ ולא תתיבם אלא תשאר בחזקת זקוקה כשיצאת עד שיבואו עדים. 
 
הלכה טז: וכן אשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך הרי זו לא תחלוץ ולא תתיבם לעולם עד שיודע אם ילדה צרתה או לא ילדה. ולמה לא תחלוץ אחר תשעה חדשים ממיתת הבעל ותהיה מותרת לזר על כל פנים שאם ילדה צרתה הרי נפטרה זו ואם לא ילדה הרי נחלצה, גזירה שמא יודע אחר החליצה שילדה צרתה ולד של קיימא ונמצאת זו שאינה חלוצה ותנשא לכהן אחר שנחלצה ויאמר הרואה שלא ידע בעדים שבאו שהחלוצה מותרת לכהן ויעיד שראה אותה נשאת לכהונה על פי בית דין, לפיכך אם היתה אסורה לכהונה מתחלתה הרי זו חולצת לאחר תשעה ותנשא לזר. אבל זו הצרה שהיתה עם בעלה כשמת תמתין תשעים יום כשאר היבמות ותחלוץ או תתיבם ולא תחוש לצרתה שבמדינה האחרת הואיל ולא היה בעלה עמה במדינה. 
 
הלכה יז: האשה שמת בעלה והיתה לה חמות במדינת הים אינה חוששת שמא ילדה חמותה וכבר ניתן לה יבם במדינה אחרת שלא גזרו בדבר זה אלא נעמיד אותה על חזקתה והרי היא מותרת, והוא הדין לאשה שמת בעלה והיה לו בן במדינה אחרת הרי זו מותרת לזר ואין חוששין שמא מת הבן אלא העמד אותה על חזקתה. 
 
הלכה יח: יצאת חמותה מעוברת הרי זו חוששת ולא תנשא לזר עד שתדע מה היה סוף עיבור חמותה שמא נולד לה יבם קודם מיתת הבעל. 
 
הלכה יט: האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך ואחר כך מת בנך ונשאת ואחר כך נודע שחילוף היו הדברים תצא והולד כשר, אמרו לה מת בנך ואחר כך מת בעליך ונתיבמה ואחר כך נודע שחילוף היו הדברים תצא והולד שנולד לפני השמועה או לאחר השמועה ממזר. פרק ד 
 
הלכה א: כיצד מצות חליצה, היבמה הולכת אחר יבמה למקום שהוא שם ובאה לדיינין והן קוראין לו ונותנין לו עצה ההוגנת לו ולה, אם עצה טובה ליבם יועצין אותו ליבם, ואם עצה טובה לחלוץ כגון שהיתה היא ילדה והוא זקן או היא זקנה והוא ילד יועצין אותו לחלוץ. 
 
הלכה ב: וצריכין הדיינין לקבוע מקום שישבו בו ואחר כך תחלוץ שם בפניהם שנ' ועלתה יבמתו השערה וגו', לא נועדו ולא קבעו מקום אלא נקראו נקרה ונקראת היא והוא לפניהן וחלצו חליצתה כשרה. 
 
הלכה ג: ומלמדין אותה ואת היבם לקרות עד שיהיו רגילין ותהיה יכולה לקרות לא אבה בנשימה אחת ואחר כך תאמר יבמי, כדי שלא יהיה משמע דבריה אבה יבמי. 
 
הלכה ד: ומאחר שתהיה רגילה לקרות אע"פ שלא קראת בנשימה אחת אין מקפידין על זה, אבל אם אינה יכולה מרגילין אותה עד שתדע. 
 
הלכה ה: והחליצה ביום ולא בלילה, ובפני שלשה שיודעין להקרות, ואם היה אחד מן השלשה גר פסול ואפילו היה אביו גר ואמו ישראלית לא תחלץ עד שיהיה אביו ואמו מישראל, ומצותה בחמשה כדי לפרסם הדבר, ואותן השנים אפילו היו עמי הארץ. 
 
הלכה ו: כיצד חולצין מביאין לו מנעל של עור שיש לו עקב ואינו תפור בפשתן ולובשו בימין וקושר רצועותיו על רגלו ועומד הוא והיא בבית דין ומקרין ליבמה בלשון הקדש מאן יבמי וגו' ואחר כך מקרין ליבם לא חפצתי לקחתה ונועץ רגלו בארץ והיא יושבת ופושטת ידה בבית דין ומתרת רצועות המנעל מעל רגלו וחולצת המנעל ומשלכת אותו לארץ ומשישמט רוב העקב הותרה היבמה לזר. 
 
הלכה ז: ואחר כך עומדת ויורקת בארץ כנגד פניו רוק הנראה לדיינין, שמצות חליצה שיהיו שניהן עומדין בשעת קריאה ובשעת רקיקה וצריכין הדיינין לראות הרוק היוצא מפיה, ואחר כך מקרין לה ככה יעשה לאיש וגו' ונקרא שמו בישראל וגו'. 
 
הלכה ח: הכל בלשון הקדש שנ' ככה בלשון הזה, וכל היושבין שם עונין אחריה חלוץ הנעל שלשה פעמים. וצריך שתתכוון היבמה שתחלוץ לו ויתכוון הוא שיחלוץ לה ויעשו מעשים אלו לשמן, והסומא אינו חולץ שנ' וירקה בפניו ואין זה רואה הרוק. 
 
הלכה ט: נמצא סדר חליצה כך הוא קוראה היא תחלה מאן יבמי וגו', ואחר כך קורא הוא לא חפצתי לקחתה ואחר כך תחלוץ, ואחר כך תרוק, ואחר כך תקרא ככה יעשה לאיש וגו' ונקרא שמו וגו'. 
 
הלכה י: ואין הסדר מעכב אלא אם לא קראה בתחלה לא היא ולא הוא או שרקקה ואחר כך חלצה או שקראה ואחר כך רקקה חליצתה כשרה. 
 
הלכה יא: ולמה לא תחזור ותרוק על הסדר שמא יאמרו רקיקה לבדה אינה כלום ואינה פוסלת מן האחין. 
 
הלכה יב: חלצה בלבד ולא קראה ולא רקקה חליצתה כשרה, ואין צריך לומר שחלצה וקראה ולא רקקה, או שחלצה ורקקה ולא קראה שחליצתה כשרה. 
 
הלכה יג: בד"א בשהיו יכולין לדבר שהרי הן ראויין לקרות אבל אלמת או אלם אינן חולצין ואם חלצו חליצתן פסולה, ואינן כחרש וחרשת שחלצו שלא עשו כלום, לפי שהחרש והחרשת אינן בני דעת. 
 
הלכה יד: רקקה בלבד שלא חלצה ולא קראה או שרקקה וקראה ולא חלצה הרי זו כחליצה פסולה, קראה היא והוא ולא חלצה ולא רקקה לא עשה כלום שנ' ככה יעשה לאיש, המעשה שהוא החליצה והרקיקה הוא שמועיל אבל הקריאה אינה מעכבת ואינה מועלת. 
 
הלכה טו: חלצה ורקקה וקראת והן יושבין או מוטין על צדיהן, או שהיה שרוך הנעל קשור על שוקו מן הארכובה ולמטה, או שחלצה בפני שלשה עמי הארץ שאינן יודעין להקרות, וכן הסומא שחלץ, חליצתו כשרה. 
 
הלכה טז: חלצה בלילה, או שחלצה בפני שנים, או בפני שלשה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול, או שהיה המנעל קשור למעלה מן הארכובה, או שהתיר הוא ושמטה היא, או שהתירה היא ושמט הוא, או שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא, או שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא, וכן קטנה שחלצה לגדול, חליצתה פסולה. וכן אם חלצה בפני יחיד ואפילו בינו לבינה ובלילה הרי זו חליצה פסולה, אבל חרש שוטה וקטן שחלצו וכל החולץ למי שהיא פטורה מן החליצה ומן היבום אינה חליצה. 
 
הלכה יז: יבם שרגלו הימנית חתוכה אינו חולץ בשמאל ואם חלצה מעל שמאלו חליצתה פסולה, היתה רגלו עקומה לאחור או הפוכה על צידה או שהיה מהלך על ראשי אצבעות רגליו הרי זה אינו חולץ שהחולץ צריך לנעוץ עקיבו בארץ וזה אינו יכול ואם חלצה למי שרגלו כך חליצתה פסולה. 
 
הלכה יח: ויבמה שידיה חתוכות חולצת לכתחלה ואפילו בשיניה שלא נאמר וחלצה בידה. חלצה במנעל של בגד אינה חליצה אבל אם חלצה במנעל שאין לו עקב, או שהיה תפור בפשתן, או שהיה מנעל של שיער או של סיב או של שעם או של עץ, או שהיה מנעל גדול שאינו יכול להלך בו, או קטן שאינו חופה רוב רגלו, או מנעל פרום שאינו חופה רוב הרגל או נפחת שאין מקבל רוב הרגל, חליצתה פסולה. 
 
הלכה יט: חלצה בסנדל של עץ ומחופה עור או שהיתה קרקעיתו עור ולחייו של שיער, או שחלצה סנדל של שמאל מעל רגלו הימנית, או שלא היה המנעל שלו, או שהיה המנעל גדול שיכול להלך בו, או קטן שחופה רוב רגלו או נפרם שחופה רוב הרגל או נפחת שמקבל רוב הרגל, חליצתה כשרה. 
 
הלכה כ: סנדל המוסגר והמוחלט ושל עבודה זרה שמניחין אותו ברגלי הצורה לא תחלוץ בו, ואם חלצה חליצתה כשרה ואע"פ שהוא אסור בהנאה, אבל סנדל של תקרובת עבודה זרה ושל עיר הנדחת, או שנעשה למת שיקבר בו אם חלצה בו חליצתה פסולה שהרי אינו עומד להלך בו. 
 
הלכה כא: קרעה המנעל מעל רגלו או ששרפתו או שהיה לבוש שני מנעלין וחלצה העליון אע"פ שקרעה התחתון עד שנתגלתה רגלו הרי זו חליצה פסולה. 
 
הלכה כב: יבמה שאכלה שום וגרגיר וכיוצא בהן מדברים שמרבין את הרוק והיה הרוק זב מפיה אינו כלום עד שיהיה הרוק מעצמו. 
 
הלכה כג: רקקה דם או שהיה שותת מפיה אינו כלום, אבל אם מצצה ורקקה כשר שאי אפשר לדם שנמצץ בלא צחצוחי רוק, רקקה וקלטתו הרוח קודם שיגיע לכנגד פניו כגון שהיתה ארוכה והוא קצר אינו כלום, ואם אחר שהגיע לנגד פניו אע"פ שלא הגיע לארץ כשר, וכן אם לא ראו הדיינין הרוק כשיצא מפיה כשר. 
 
הלכה כד: חליצה מוטעת פסולה, כיצד כגון שאמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה, או שאמרו לו חלוץ לה שזו מצוה היא ואינה מפסדת עליך כלום ואם רצית אחר כך ליבם תיבם וכיוצא בדברים אלו, אבל אם הטעוהו ואמרו לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז או על תנאי כך וכך אע"פ שלא נתנה ולא נתקיים התנאי חליצתה כשרה שהרי נתכוון לחלוץ לה. 
 
הלכה כה: המוסר מודעא על החליצה חליצתו פסולה, לפיכך ראוי לדיינין לומר לו לבטל המודעא כדרך שעושין בגט, לחצוהו ישראל והכוהו עד שחלץ, אם כדין עשו חליצתו כשרה, ואם שלא כדין עשו כגון שטעו או שהיו הדיוטות חליצתו פסולה, ואם הגוים אנסוהו מעצמן, אם היה הדין נותן שיחלוץ חליצתו פסולה ואם שלא כדין אינה חליצה. 
 
הלכה כו: כל מקום שאמרנו אינה חליצה או לא עשה כלום או אינה כלום הרי היא כאילו לא נחלצה לו ולא נאסרו עליו קרובותיה ולא נפסלה מן הכהונה ומותרת להתיבם, וכל מקום שאמרנו חליצתה פסולה נאסרו עליו קרובותיה ונפסלה מן הכהונה ונאסרה על האחין ואינה מתיבמת ואינה מותרת להנשא לזר עד שתחלוץ חליצה כשרה. 
 
הלכה כז: עברה ונשאת הרי זה חולץ לה חליצה כשרה והיא תחת בעלה ואין מוציאין אותה מידו. 
 
הלכה כח: יבמה שגדלה בין האחין הרי זו מותרת להתיבם ואין חוששין לה שמא חלצה לאחד מהן בינו לבינה ונפסלה עליהן, אבל אם ראינוה שחלצה נעלו של אחד מהן נפסלה שמא נתכוונה לחליצה וצריכה חליצה כשרה להתירה לזר. 
 
הלכה כט: גט חליצה שאנו כותבין אינו אלא מעשה בית דין כדי שיהיה בידה ראיה שנחלצה, ואין הדיינין חולצין אלא אם כן מכירין, לפיכך מי שראו זאת שנחלצה כותבין לה גט חליצה אע"פ שאינן מכירין שזו היא בת פלוני ואשת פלוני ושזה שחלץ לה אחיו הוא שהרי הדיינין שחלצה בפניהם הכירו זה ואחר כך חלצה. וזה הוא נוסח גט חליצה שנהגו בו העם. 
 
הלכה ל: ביום פלוני כך וכך לירח פלוני שנת כך וכך למנין פלוני למניינא דרגילנא למימני ביה במקום פלוני אנחנא דייני דמקצתנא חתימין לתתא במותב תלתא כחדא הוינא יתבין בבי דינא וסליקת לקדמנא פלונית ברת פלוני ארמלת פלוני וקרבת לקדמנא גברא חד דשמיה פלוני בר פלוני וכן אמרת לנא פלונית דא פלוני בר פלוני דנא אחוה דפלוני בעלי מאבוה הוא דהוינא נסיבא ליה ושכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ובר וברת ירית ומחסין ומוקים שמא בישראל לא שבק והדין פלוני אחוהי חזי ליבומי יתי כען רבנן אמרו ליה אי צבי ליבומי יתי ייבם ואי לא יטלע לי רגליה דימינא קדמיכון ואשרי סיניה מעל רגליה וארוק באנפוהי ואשתמודענוהי לפלוני דנא דאחוהי דפלוני מיתנא מאבוהי הוא ואמרנא ליה אי צבית ליבומי יתה יבם ואי לא אטלע לה קדמנא רגלך דימינא ותשרי סינך מעל רגלך ותרוק באנפך ועני ואמר לית אנא צבי ליבומי יתה מיד אקרינוה לפלונית דא מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ואף להאי פלוני אקרינא ליה לא חפצתי לקחתה ואטלע לה רגליה דימינא ושרת סיניה מעל רגליה ורקת באנפוהי רוקא דאיתחזי לנא מפומה על ארעא ותוב אקרינוה לפלונית דא ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל ואנחנא דייני וכל דהוו יתבין קדמנא ענינא בתרה חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל תלת זימנין ומדאיתעביד עובדא דא קדמנא שרינוה לפלונית דא למהך להתנסבא לכל מאן דתצבי ואינש לא ימחה בידה מן יומא דנן ולעלם ובעת מיננא פלונית דא גיטא דחליצותא דא וכתבנא וחתמנא ויהבנא לה לזכו כדת משה וישראל (פלוני בר פלוני עד פלוני בר פלוני עד). 
 
הלכה לא: ומעידין עליו שלשה או שנים מן השלשה או שנים שראו החליצה אע"פ שאינן הדיינין שחלצה בפניהן כמו שבארנו, ואפילו אשה או עבד או קטן שהוא מכיר ונבון נאמנין לומר זה הוא פלוני אחי פלוני וזו היא יבמתו וחולצין על פיהן מה שאין כן בשאר עדיות של תורה בין לעדות ממון בין לעדות איסור, שזה דבר העשוי להגלות הוא ואפשר לידע אמתת הדבר שלא מפיהן כענין שבארנו בסוף הלכות גירושין. ואם רצה היבם ליבם מקדש ומיבם וכותב לה כתובה כמו שהודענו. וזה הוא נוסח כתובת יבמין שנהגו בו העם. 
 
הלכה לב: ביום פלוני וכו' איך פלוני בן פלוני אתא לקדמנא וכן אמר לנא אחי דמן אבא שכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ובר וברת ומורית ומחסין ומוקים שמא בישראל לא שבק ושבק ההיא אתתא דשמה פלונית בת פלוני וחזי לי מן אוריתא ליבומי יתה כדכתיב בספר אוריתא דמשה יבמה יבא עליה וצביאת פלונית דא ואתיבמת לפלוני בר פלוני יבמה לאוקומי שמא בישראל כדכתיב והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל וכתב לה פלוני יבמה לפלונית יבמתיה כסף זוזי מאתן דחזו לה דהוו כתיבין בכתובתה דכתב לה בעלה קדמאה ואוסיף לה מדיליה כך וכך ודא נדוניא דהנעלת ליה וכו' כשאר טופסי כתובות. 
 
הלכה לג: טופס הכתובה: ביום פלוני וכו' איך פלוני בן פלוני אמר לפלונית בת פלוני בתולתא כלתא הוי לי לאנתו כדת משה וישראל ואנא במימרא דשמיא אפלח ואוקיר ואסובר ואיזון ואפרנס ואכסי יתיכי כהלכת גוברין יהודאין דמוקרין ומסוברין וזנין ומפרנסין ומכסין ית נשיהון בקושטא ויהיבנא ליכי מוהר בתוליכי כסף זוזי מאתן דאינון מזוזי כספא עשרין וחמשה דחזו ליכי ומזונייכי וכסותייכי וסיפוקייכי ומיעל עליכי כאורח כל ארעא וצביאת פלונית דא והות ליה לאנתו לפלוני דנא ורצה והוסיף לה תוספת על עיקר כתובתה עד משלם כך וכך ודא נדוניא דהנעלת ליה כך וכך הכל נתקבל חתן זה ובא לידו ונעשה ברשותו וזקף הכל על עצמו במלוה ורשו וכך אמר לנא פלוני חתנא דנא אחריות כתובה דא כולה עיקר ונדוניא ותוספת עם שאר תנאי כתובה קבלית עלי ועל ירתי בתראי ועל כל שפר ארג נכסין וקנינין דאית לי תחות כל שמיא דקנאי ודעתיד אנא למקני ממקרקעי וממטלטלי אגב מקרקעי כולהון יהון אחראין וערבאין לכתובה דא כולה עיקר ונדוניא ותוספת לאתפרעא מנהון בחיי ובתר מותי ואפילו מגלימא דעל כתפאי וקנינן מפלוני דא מכל מאי דכתיב ומפרש לעיל קנין שלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי אלא כחוזק וכחומר כל שטרי כתובות הנוהגות בישראל וכהוגן וכתיקון רבותינו ז"ל וחתמנו על שטר כתובה זו בזמן הנזכר לעיל והכל בריר ושריר וקיים. 
 
הלכה לד: ואם היתה כתובת אלמנה כותב פלונית אלמנתא, ואם היתה כתובת גרושה כותב פלונית הגרושה וכן אם היתה שבויה כותב פלונית השבויה כדי שלא יכשל בה כהן, וכותב ויהיבנא ליכי מוהרייכי כסף זוזי מאה דאינון מזוזי כספא תריסר ופלגא דחזו ליכי וכו'. 
 
הלכה לה: כשכותבין גט יבמין או כתובת יבמין משרטט מקום הפסוקים שאסור לכתוב שלש תיבות בלא שרטוט, ויבמה שחלצה מותרת להנשא ביום חליצתה שהרי אינה חולצת עד שתשלים תשעים יום. פרק ה 
 
הלכה א: היבמה שנתן לה היבם גט כריתות פסלה ופסל את צרותיה עליו ועל שאר האחין שהרי נעשה כמי שחלץ לה, ואין הגט מועיל ביבמה אלא מדבריהן הואיל והגט מגרש אשת איש, וכל גט שפוסל אשתו מן הכהונה פוסל את יבמתו, ואינה מותרת לזר עד שיחלוץ לה. 
 
הלכה ב: המאמר אע"פ שאינו קונה ביבמה קנין גמור ואינה נעשית בו אשת איש גמורה צריכה ממנו גט ואינה ניתרת לזר אלא בחליצה. 
 
הלכה ג: כיצד העושה מאמר ביבמתו ולא רצה לבעול צריך לכתוב לה גט שהרי נתקדשה לו, וצריך לחלוץ לה כדי להתירה לזר, שאין היבמה נתרת לזר אלא אחר בעילת היבם או אחר חליצה אבל הגט פוסלה ליבום ואינו מתירה לזר, והמאמר אינו קונה בה קנין גמור כבעילה. 
 
הלכה ד: נתן מאמר ליבמתו וחזר ונתן גט למאמרו מה שעשה הרי בטלו והותרה, ויראה לי שלא הותרה אלא לאחיו אבל זה שנתן הגט נאסרה עליו. 
 
הלכה ה: נתן גט לזיקתו [ולא למאמרו] פסלה עליו ועל שאר האחין כמו שבארנו וצריכה גט למאמרו וחליצה להתירה לזר. 
 
הלכה ו: המאמר שניתן ליבמה תחלה ולא קדמו דבר אחר ולא נעשה אחריו דבר אחר אלא שבעל אותה זה שנתן לה המאמר הוא הנקרא מאמר כשר, ואם קדמו גט או חליצה בין מיבם זה בין מיבם אחר בין בה בין בצרתה, וכן אם קדמתו בעילה בצרתה בין ממנו בין מאחיו, או שנעשה אחריו גט או חליצה בין בה בין בצרתה בין ממנו בין מאחיו, או שבעל או נתן מאמר אחר לצרתה בין הוא בין אחיו, או שנתן לה אחיו מאמר אחר או בעלה, הרי זה נקרא מאמר פסול, בין המאמר שקדמוהו המעשים האלו בין המאמר שנתאחרו אחריו. 
 
הלכה ז: כיצד נתן גט או חלץ ליבמתו וחזר ונתן מאמר לה או לצרתה בין הוא בין אחיו, או שבא על יבמתו או נתן לה מאמר וחזר ונתן מאמר אחר לצרתה בין הוא בין אחיו, או שנתן מאמר ליבמתו וחזר אחיו ונתן לה מאמר אחר או בעלה, הרי זה מאמר פסול בין המאמר הראשון בין המאמר האחרון. 
 
הלכה ח: נמצאת למד שהמאמר בין שקדמו מאמר אחר או גט או חליצה או בעילה בין שקדם המאמר לאחד מאלו הרי זה מאמר פסול חוץ מן הנותן מאמר ובעל בעילה אחר המאמר שזו היא כהלכתה. 
 
הלכה ט: הבעילה שבועל היבם את יבמתו תחלה או אחר מאמרו בה ולא קדמה דבר אחר נקראת בעילה כשרה, ואם קדמה מאמר מאחיו או גט בין ממנו בין מאחיו בין בה בין בצרתה או אם קדמה מאמר בצרתה בין ממנו בין מאחיו הרי זו נקראת בעילה פסולה. 
 
הלכה י: החליצה שחולץ היבם ליבמתו תחלה אם לא קדמה דבר אחר נקראת חליצה מעולה, ואם קדמה גט או מאמר בין מיבם זה בין מאחיו בין בה בין בצרתה הרי זו נקראת חליצה פחותה. 
 
הלכה יא: יבמות רבות הבאות מבית אחד כיון שנבעלה אחת מהן בעילה כשרה או נחלצה חליצה מעולה הותרו הכל ונסתלקה זיקת היבם מעליהן, ואם נבעלה אחת מהן בעילה פסולה או נתן לה מאמר פסול נאסרו כולן ליבום וצריכה גט זו שנבעלה או שנתן לה המאמר וצריכה חליצה [כל] אחת מהן להתירן לזר שאין זיקת היבום מסתלקת בבעילה פסולה. 
 
הלכה יב: נחלצה אחת מהן חליצה פחותה הותרה להנשא לזר זו שנחלצה אבל צרתה אסורה עד שתחלוץ גם היא או עד שיחלצו כל האחין לראשונה שנחלצה החליצה הפחותה, שאין חליצה פחותה מסלקת זיקת היבם מבית זה עד שתחזור על כל האחין או עד שתחלוץ כל אחת מהן. 
 
הלכה יג: כל יבמה שנבעלה ליבמה בין בעילה כשרה בין בעילה פסולה ואפילו בעלה אחר שחלץ לה בין הוא בין אחיו בין לשם אישות בין לשם יבמות ואפילו בעל צרתה אחר שבעל בעילה כשרה בין הוא בין אחיו הרי זו צריכה גט שהרי נעשת אשת איש בבעילה. וכן כל יבמה שניתן לה מאמר בין מאמר כשר בין מאמר פסול הרי זו צריכה גט מפני המאמר כמו שבארנו ואחר כך יסור איסור המאמר. 
 
הלכה יד: כבר בארנו שהגט אינו דוחה היבמה דחייה גמורה וכן המאמר אינו קונה בה קנין גמור, אבל הבעילה קונה קנין גמור והחליצה דוחה אותה דחייה גמורה, לפיכך גט אחר גט ביבמה או מאמר אחר מאמר מועיל אבל בעילה אחר בעילה וחליצה אחר חליצה אין האחרונה מועלת כלום, וכן גט או חליצה אחר הבעילה אינם כלום. 
 
הלכה טו: כיצד יבם שנתן גט ליבמתו וחזר ונתן גט לצרתה הרי זה אסור בקרובות שתיהן, וכן שני יבמין שנתנו שני גיטין ליבמה אחת זה אחר זה הרי זו כגרושה לשניהן ושניהן אסורין בקרובותיה ואחד מהן חולץ, וכן אם נתן גט ליבמתו וחזר ונתן אחיו גט לצרתה כל אחד אסור בקרובות זו שנתן לה הגט, וכן אם נתנו מאמר אחר מאמר כמו שבארנו. אבל היבם שחלץ ליבמתו וחזר וחלץ לצרתה בין הוא בין אחיו וכן שני יבמין שחלצו זה אחר זה ליבמה אחת אין חליצה אחרונה כלום ואין החולץ אותה אסור בקרובותיה שזה כחולץ לשאר הנשים שאין לו עליהן זיקה. 
 
הלכה טז: וכן הבועל יבמתו וחזר בין הוא בין אחיו וחלץ לה או לצרתה אין חליצה זו כלום, וכן אם חזר אחיו ונתן גט לה או לצרתה אינו כלום, חזר אחיו ונתן לה מאמר או בעל לא עשה כלום, מאחר שבעל אחיו תחלה קנה קנין גמור ואין הקידושין תופסין באשת איש, אבל אם נתן מאמר לצרתה או בעל צרתה צריכה גט ממנו כמו שבארנו. 
 
הלכה יז: שני יבמין שיבמו שתי יבמות הבאות מבית אחד ולא נודע מי יבם תחלה שניהן יוציאו בגט ויותרו לזרים ואסורות ליבמין, לפיכך ראובן שהיה בירושלם ולו שתי נשים אחת בעכו ואחת בצור ושמעון אחיו בעכו ולוי אחיו בצור ושמעו שמת ראובן הדין נותן שלא ייבם אחד מהן עד שיודע מה עשה אחיו שמא קדם ויבם, קדם אחד מהן ויבם אין מוציאין מידו עד שיודע שאחיו יבם תחלה, רצה האחד לחלוץ קודם שיודע מה עשה אחיו אין מונעין אותו. 
 
הלכה יח: יבם קטן בן תשע שנים ויום אחד ביאתו כמאמר מן הגדול שאינו קונה קנין גמור, ומאמר בן תשע שנים ויום אחד אם נתנו תחלה מועיל והרי הוא פוסל בו על הגדול אבל אם נתנו בסוף אינו כלום, וגיטו וחליצתו אינם כלום בין בתחלה בין בסוף. 
 
הלכה יט: כיצד בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו או שנתן לה מאמר תחלה פסלה על שאר האחין, אבל אם עשה הגדול מאמר ביבמתו וחזר בן תשע שנים ויום אחד ונתן לה או לצרתה מאמר לא עשה כלום ולא פסלה על אחיו הגדול, חזר בן תשע שנים ויום אחד ובא עליה או על צרתה אחר מאמר אחיו הגדול פסלה על הגדול כשני גדולים שעשו מאמר אחר מאמר כמו שבארנו. 
 
הלכה כ: בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו וחזר אחיו הגדול ובא עליה או חלץ או נתן גט או בעל לה או לצרתה הרי זה פסלה על הקטן, וכן אם חזר הקטן ובא על צרתה או בא אחיו האחר שהוא בן תשע שנים ויום אחד עליה או על צרתה נפסלה עליו כדין מאמר ומאמר. 
 
הלכה כא: בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו והגדיל ולא בא עליה משהגדיל צריכה גט וחליצה, גט מפני ביאתו שהיא כמאמר וחליצה להתירה לזר שהרי לא נבעלה בעילה שקונה קנין גמור, ואם בא עליה משהגדיל הרי זו צריכה גט בלבד: 
 
הלכה כב: ואחד בן תשע שנים ויום אחד ואחד בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות ולא נולדו בו סימני סריס כמו שבארנו בתחלת הספר. 
 
הלכה כג: קטנה שראויה למאן והחרשת אע"פ שקידושי שתיהן מדברי סופרים כמו שבארנו, שני מיני קידושין הן, קטנה יש לה קידושין כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר וקידושיה תלויין עד שתגדיל, וחרשת תקנו לה נישואין כדי שלא תשאר פנויה לעולם, לפיכך אם היו כל היבמות הבאות מבית אחד קטנות או חרשות ביאתה של אחת מהן פוטרת את כולן. 
 
הלכה כד: היתה אחת חרשת ואחת קטנה אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה וכיצד תקנתן מלמדין את הקטנה שתמאן וכונס את החרשת ואם רצה לגרשה כותב לה גט אחר שיבא עליה ותותר לזר. 
 
הלכה כה: היתה אחת פקחת ואחת חרשת ביאת הפקחת או חליצתה פוטרת את החרשת ואין ביאת החרשת פוטרת את הפקחת שאין קידושיה אלא מדבריהן, וכן גדולה וקטנה ביאת הגדולה או חליצתה פוטרת את הקטנה ואין ביאת הקטנה פוטרת את הגדולה. 
 
הלכה כו: היו שתיהן קטנות הראויות למאן ובא היבם על אחת מהן וחזר ובא הוא או אחיו על השנייה לא פסל את הראשונה אבל מלמדין את השנייה שתמאן ויקיים זה יבמתו הקטנה שנבעלה תחלה. 
 
הלכה כז: וכן הדין בקטנה וחרשת שבא היבם תחלה על הקטנה וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת לא פסל את הקטנה והחרשת צריכה גט, שביאת הקטנה מעולה מביאת החרשת שהקטנה ראויה לאחר זמן לפיכך יקיים הקטנה שנבעלה תחלה. 
 
הלכה כח: בא היבם תחלה על החרשת וחזר ובא הוא או אחיו על הקטנה פסל את החרשת, ומלמדין את הקטנה שתמאן והחרשת יוצאה בגט. 
 
הלכה כט: היו אחת פקחת ואחת חרשת, בא היבם על הפקחת וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת לא פסל את הפקחת והחרשת צריכה גט, בא היבם על החרשת וחזר הוא או אחיו ובא על הפקחת פסל את החרשת והחרשת יוצאה בגט והפקחת בגט וחליצה. 
 
הלכה ל: היו גדולה וקטנה בא על הגדולה וחזר הוא או אחיו ובא על הקטנה לא פסל את הגדולה ומלמדין את הקטנה שתמאן, בא על הקטנה וחזר ובא הוא או אחיו על הגדולה מלמדין את הקטנה שתמאן ויקיים הגדולה שבעילתה קונה קנין גמור.