Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום ששי ה אדר ה'�&פ"ח
	שיעורים יומיים ליום ששי ה אדר ה'�&פ"ח

חומש:

שישי פרשת תרומה

תהילים:

פרקים כט - לד

תניא:

פרק לא. והנה... -מ- דעלמא

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות גירושין פרק יג. הלכות יבום וחליצה פרקים א-ב

פרק אחד :

הלכות גזילה ואבידה פרק יג

ספר המצוות :

מל"ת &נ"ו, מ"ע רט"ז

הלכות גירושין

פרק יג

הלכה א: האשה שאמרה לבעלה גירשתני בפני פלוני ופלוני ובאו אותן העדים והכחישוה ואחר כך הלכה היא ובעלה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת, שזו הוחזקה שקרנית ורוצה להשמט מתחת בעלה, בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו ואם נשאת לא תצא שהרי יש לה עד.

הלכה ב: וכן אם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת ואע"פ שהיה שלום בינו לבינה, שמא תסמוך דעתה על דברים שרובן למיתה ותאמר מת כגון שנהרגו הראשונים והאחרונים שהיה בעלה באמצען שהרי היא אומרת מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג הוא בכללן, לפיכך אינה נאמנת ואפילו אמרה מת במלחמה וקברתיו, אבל אם אמרה מת על מטתו נאמנת.

הלכה ג: לא הוחזקה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מלחמה היתה במקום פלוני ומת במלחמה לא תנשא לכתחלה ואם נשאת לא תצא.

הלכה ד: וכן האשה שאמרה מת בעלי תחת המפולת אינה נאמנת, וכן אם היה שילוח נחשים ועקרבים ואמרה נשכו נחש או עקרב ומת אינה נאמנת, שמא תסמוך דעתה על רוב אנשים שמתו כך בנשיכה.

הלכה ה: אמרה עישנו עלינו בית או מערה הוא מת ואני ניצלתי אינה נאמנת, כשם שנעשה לה נס כך נעשה לו נס, היתה שנת רעבון ואמרה מת בעלי אינה נאמנת, מת וקברתיו נאמנת.

הלכה ו: אמרה נפלו עלינו גוים או לסטים הוא נהרג ואני ניצלתי נאמנת, שאין דרכן להרוג את הנשים כדי שנאמר כשם שניצלה היא כך ניצל הוא.

הלכה ז: היה דבר בעולם ובאה ואמרה מת בעלי נאמנת, שהדבר פשוט בפי כל אדם שבשנת הדבר זה חי וזה מת ואפשר שימותו בדבר נערים חזקים וינצלו הזקנים החולים ולפי זה אין חוששין לה שמא סמכה דעתה על רוב המתים.

הלכה ח: כבר אמרנו שעד מפי עד כשר לעדות אשה, במה דברים אמורים ששמע מפי בן דעת שמת פלוני כגון עבד או שפחה, אבל אם שמע מפי שוטה או קטן אינו מעיד ואין סומכין על דבריהם.

הלכה ט: שמע מן התינוקות שהן אומרין עכשיו באנו מהספד פלוני כך וכך ספדנין היו שם ופלוני החכם ופלוני עלה אחר מטתו כך וכך עשו במטתו הרי זה מעיד מפיהן על פי הדברים האלו וכיוצא בהן ומשיאין את אשתו.

הלכה י: ישראל שאמר הרגתי את פלוני הרי זו תנשא על פיו, שאין אדם משים עצמו רשע והרי העיד שמת.

הלכה יא: כבר אמרנו שהגוי שהשיח לפי תומו משיאין על פיו, כיצד היה הגוי משיח ואומר אוי לפלוני שמת כמה היה נאה וכמה טובה עשה עמי, או שהיה משיח ואומר כשהייתי בא בדרך נפל פלוני שהיה מהלך עמנו ומת ותמהנו לדבר זה כיצד מת פתאום וכיוצא בדברים האלו שהן מראין שאין כונתו להעיד הרי זה נאמן.

הלכה יב: וישראל ששמע מגוי המשיח לפי תומו מעיד ששמע ממנו ותנשא על פיו. במה דברים אמורים שלא היתה שם אמתלא בשיחת הגוי שמא לא נתכוון אלא לדבר אחר, כגון שאמר לאחד עשה לי כך וכך שלא אהרוג אותך כדרך שהרגתי פלוני אין זה משיח לפי תומו שכונתו להטיל אימה על זה.

הלכה יג: וכן אם שמע מערכאות של גוים שאמרו הרגנו פלוני אין נאמנין, שהן מחזקין ידי עצמן בכזב כדי להטיל אימה, וכן כל כיוצא בדברים אלו.

הלכה יד: גוי שהתחיל להשיח לפי תומו תחלה אע"פ ששאלו אותו אחר כן ובדקוהו עד שיפרש כל המאורע הרי זה נאמן ומשיאין על פיו.

הלכה טו: כבר הודענו שהעד שאמר שמעתי שמת פלוני אפילו שמע מאשה ששמעה מעבד הרי זה כשר לעדות אשה ומשיאין על פיו, אבל אם אמר העד או האשה או העבד מת פלוני ואני ראיתיו שמת שואלין אותו היאך ראית ובמה ידעת שמת, אם העיד בדבר ברור נאמן ואם העיד בדברים שרובן למיתה אין משיאין את אשתו שאין מעידין על האדם שמת אלא בשראוהו שמת ודאי ואין בו ספק.

הלכה טז: כיצד ראוהו שנפל לים אפילו טבע בים הגדול אין מעידין עליו שמת שמא יצא במקום אחר, ואם נפל למים מקובצים כגון בור או מערה שעומד ורואה כל סביביו ושהה כדי שתצא נפשו ולא עלה מעיד עליו שמת ומשיאין את אשתו. וכן אם השליכוהו לים והשליכו מצודה אחריו והעלו ממנו אבר שאי אפשר שינטל אותו אבר מן החי ויחיה הרי זה מעיד עליו שמת ומשיאין את אשתו.

הלכה יז: ראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים וכיוצא בהן אין מעידין עליו, אפשר שלא יאכלוהו, נפל לחפירת נחשים ועקרבים או לתוך כבשן האש או לתוך יורה רותחת מלאה יין או שמן או ששחטו שני סימנין או רוב שני הסימנין אפילו עמד וברח מעידין עליו שמת, שודאי סופן למות, וכן כל כיוצא בזה מדברים שאי אפשר שיחיה אלא ימות מיד בזמן קרוב הרי אלו מעידין עליו.

הלכה יח: ראוהו צלוב והעוף אוכל בו אע"פ שדקרוהו או ירו בו חצים אינו מעיד עליו שמת, ואם ראו העוף אוכל במקום שהנפש יוצאה בנטילתו כגון מוחו או לבו או בני מעיו הרי זה מעידין עליו שמת.

הלכה יט: עד אחד שאמר ראיתיו שמת במלחמה או במפולת או שטבע בים הגדול ומת וכיוצא באלו מדברים שרובן למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו, ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא.

הלכה כ: וכן האשה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה במים שאין להם סוף ולא עלה ואבד זכרו ונשתקע שמו הרי זו לא תנשא על עדות זו כמו שבארנו, ואם נשאת לא תצא, ואפילו היה הגוי הוא שהסיח לפי תומו ואמר טבע פלוני בים ונשאת על פיו הרי זו לא תצא, וחכם שהורה להשיא אותה לכתחלה מנדין אותו.

הלכה כא: מצאוהו הרוג או מת, אם פדחתו וחטמו ופרצוף פניו קיימין והכירוהו בהן שהוא פלוני מעידין עליו, ואם ניטל אחד מאלו אף על פי שיש להם סימנין בגופו ובכליו ואפילו שומא אין מעידין עליו שמא אחר הוא, במה דברים אמורים שראוהו בתוך שלשה ימים אחר הריגתו או מיתתו אבל אחר שלשה אין מעידין עליו מפני שפרצוף פניו משתנה.

הלכה כב: טבע בים והשליכו הים ליבשה אפילו אחר כמה ימים, אם הכירו פניו וחטמו מעידין עליו, שאינו משתנה במים אלא אחר זמן מרובה, ואם שהה ביבשה אחר שהושלך מן הים י"ב שעות ונתפח אין מעידין עליו, שהרי נשתנה. כשמסתכלין בצורתו כדי להכירו להעיד עליו בודקין אותו ורואין אותו אפילו בלילה לאור הנר או לאור הלבנה.

הלכה כג: ראו אחד עומד מרחוק ואומר שהוא פלוני בן פלוני או פלוני ממקום פלוני והרי נשכו נחש והרי הוא מת והלכו ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו הרי אלו משיאין את אשתו.

הלכה כד: בא אחד ואמר אמרו לי בית דין או אנשים כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת יצחק בן מיכאל, ובא השליח ואמר לנו, והשליח אינו יודע מי הוא זה, הואיל ואנו יודעים פלוני הידוע בשם זה הרי אשתו מותרת, ואין אומרין שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת.

הלכה כה: יצא ישראל וגוי מעמנו למקום אחר, ובא הגוי והשיח לפי תומו ואמר איש שיצא עמי מכאן מת, משיאין את אשתו ואף על פי שאין הגוי יודע אותו האיש, והוא שיאמר קברתיו.

הלכה כו: וכן אם יצאו עשרה בני אדם כאחד ממקום למקום והן אסורין בקולר או נושאים גמלים וכיוצא בדברים אלו והשיח הגוי לפי תומו ואמר עשרה אנשים שהלכו ממקום פלוני למקום פלוני והם נושאים כך וכך מתו כולם וקברנום משיאין את נשותיהן.

הלכה כז: ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו במקום פלוני כך וכך צורתו וכך היו סימניו, אין אומרין באומדן הדעת הוא פלוני עד שיעיד העד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו, אבל אם אמר אחד יצא עמנו מעיר פלונית ומת מחפשין באותה העיר, אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו.

הלכה כח: מצאו כתוב בשטר מת איש פלוני בן פלוני או נהרג איש פלוני בן פלוני ונודע שזה כתב ישראל הרי זה תנשא אשתו, וכן מי שנשתתק ובדקו אותו כדרך שבודקין לגיטין ונמצאת דעתו מכוונת וכתב שמת פלוני בן פלוני סומכין על כתיבתו ותנשא, ואין בודקין עידי אשה בדרישה וחקירה, שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל משום התרת עגונה.

הלכה כט: אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או גוי המשיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי הכתב ובלא דרישה וחקירה כמו שבארנו, שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בריו אלא מפי העדים ובעדותן כגון שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה. אבל דבר שאפשר לעמוד על בריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני, לא הקפידה תורה עליו, שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר, לפיכך הקלו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד מפי שפחה ומן הכתב ובלא דרישה וחקירה כדי שלא ישארו בנות ישראל עגונות. . בריך רחמנא דסייען.

הלכות יבום וחליצה

הלכות יבום וחליצה. יש בכללן שלש מצות, שתי מצות עשה, ואחת מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) ליבם. (ב) לחלוץ. (ג) שלא תנשא יבמה לאיש זר עד שתסור רשות היבם מעליה, והאשה שהיא ראויה ליבום נקראת זקוקה ליבם, ורשות היבם נקראת זיקה. וביאור מצות אלו בפרקים אלו.

פרק א

הלכה א: פרק ראשון מצות עשה מן התורה שייבם אדם אשת אחיו מאביו בין מן הנשואין בין מן האירוסין אם מת בלא זרע שנ' ובן אין לו יבמה יבוא עליה, מן התורה אינו צריך לקדש יבמתו שזו אשתו היא שהקנו לו מן השמים אלא יבוא עליה וכתובתה על נכסי בעלה שמת.

הלכה ב: לא רצה ליבם או שלא רצת היא הרי זה חולץ לה ואחר כך תהיה מותרת להנשא לאחר, ומצות עשה מן התורה לחלוץ אם לא רצה ליבם שנ' וחלצה נעלו וכו', ומצות יבום קודמת למצות חליצה.

הלכה ג: זה שנ' בתורה ובן אין לו אחד הבן ואחד הבת או זרע הבן או זרע הבת הואיל ויש לו זרע מכל מקום בין מאשה זו בין מאשה אחרת הרי זה פוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום. אפילו היה לו זרע ממזר או עובד עבודה זרה הרי זה פוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום.

הלכה ד: אבל בנו מן השפחה ומן הנכרית אינו פוטר שזרע הבא מן השפחה עבדים והבא מן הגויה גוים וכאילו אינם, הרי הוא אומר בשפחה האשה וילדיה תהיה לאדוניה מלמד שולדה כמוה, ובגויה הוא אומר כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מלחשב בקהל, ואע"פ שנשתחרר בנו מן השפחה או נתגייר בנו מן הגויה הרי הן כשאר הגרים והמשוחררין ואינן פוטרין את אשתו. הרי שהיה לו בן מן השפחה שלו ושחררו ושחררה ונשאה ומת בלא זרע הרי זו תתיבם לאחיו ואע"פ שבנה ממנו קיים שכבר שחררו.

הלכה ה: מי שמת והניח אשתו מעוברת, אם הפילה אחר מותו הרי זו תתיבם ואם ילדה ויצא הולד חי לאויר העולם אפילו מת בשעה שנולד הרי אמו פטורה מן החליצה ומן היבום, אבל מדברי סופרים עד שיודע בודאי שכלו לו חדשיו ונולד לתשעה חדשים גמורים, אבל אם לא נודע לכמה נולד, אם שהה שלשים יום הרי זה ולד קיימא ופוטר נשי אביו מן החליצה ומן היבום ואם מת בתוך השלשים אפילו ביום השלשים בין שמת מחולי בין שנפל מן הגג או אכלו ארי הרי זה ספק נפל ספק בן קיימא ולפיכך אמו חולצת מדברי סופרים ולא מתיבמת.

הלכה ו: מי שיש לו אח מכל מקום אפילו ממזר או עובד ע"ז בין קטן בין גדול משיצא ראשו ורובו לאויר העולם קודם שימות אחיו הרי זה זוקק את אשתו ליבום, ואם היה לו אח מן השפחה או מן הנכרית אינו אחיו לדבר מן הדברים ואינו זוקק את אשתו, ואע"פ שהיתה לידתו בקדושה הואיל והיתה הורתו שלא בקדושה אינו אחיו.

הלכה ז: אחים מן האם אינן חשובין אחים אלא לאבלות ולעדות אבל לענין ירושה או ליבום וחליצה הרי הן כמי שאינן, שאין אחוה אלא מאב.

הלכה ח: גרים שנתגיירו ועבדים שנשתחררו אין להן אחוה כלל והרי הן כזרים זה לזה, ואפילו אחד מהן הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה והשני הורתו ולידתו בקדושה הרי הן כזרים, ואפילו תאומים ונולדו בקדושה אין ביניהן אחוה עד שתהא הורתן ולידתן בקדושה.

הלכה ט: מי שהיו לו נשים רבות ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת את השאר, ואינו מיבם לשתים שנ' אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים, וכן אם היו לו אחים רבים אחד מהן חולץ או מיבם לאחת מן היבמות ויותרו שאר הצרות.

הלכה י: היו ביבמות אלו כשרות לכהונה ופסולות, אם היה מיבם מיבם לאיזו שירצה ואם היה חולץ יחלוץ לפסולה כדי שלא יפסול את הכשירה לכהונה בחליצה.

הלכה יא: מתו לו אחין רבים ונפלו נשותיהן לפניו, אם אפשר לו ליבם את כולן מיבם ואם לאו חולץ לכולן או חולץ למי שירצה מהן ומיבם למי שירצה אחת מכל בית ובית.

הלכה יב: הכונס את יבמתו נאסרו צרותיה עליו ועל שאר האחין ואם בא הוא או אחד מהאחין על צרתה הרי זה עובר בעשה שנ' יבמה יבא עליה לא עליה ועל צרתה ולאו הבא מכלל עשה עשה. וכן החולץ ליבמתו נאסרה החלוצה היא וכל צרותיה על החולץ ועל שאר האחין וכולן אסורות עליהן מדברי סופרים כשניות שמאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו לפיכך תופסין בהן הקידושין כשניות.

הלכה יג: החולץ ליבמתו כשם שהיא אסורה עליו כך קרובותיה כגון אמה ובתה, וכן היא אסורה לבנו ולאחיו, ואפילו שניות שלה אסורות כגון בת בת בתה, וכן היא אסורה לבן בן בנו, כללו של דבר הרי היא כאשתו שגירשה, וכן אם מתה יבמתו ועדיין היא זקוקה לו אסור בקרובותיה כאילו היתה אשתו ומתה תחתיו, וכל האיסורין האלו מדבריהן, ומותר אדם לישא אחות צרת חלוצתו ושאר קרובותיה.

הלכה יד: אסור ליבם לישא קרובת זקוקתו כגון אמה או בתה עד שייבם אחד מאחיו לה או יחלוץ ותסור זיקתו מעליה וישא אמה או בתה או שאר קרובותיה אע"פ שהן כולן אסורות על אחיו שחלץ או יבם כמו שבארנו.

הלכה טו: הכונס יבמתו וגירשה אם רצה להחזיר יחזיר מפני שהיא אשתו לכל דבר ולא נשאר עליה שם איסור מפני אחיו כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים.

הלכה טז: כבר בארנו בהלכות אישות שבן תשע שנים ויום אחד ביאתו ביאה ודבר זה הלכה מפי הקבלה, לפיכך יבם קטן שבא על יבמתו אם היה בן תשע שנים ויום אחד יקיים, אבל אינו חולץ עד שיגדיל ויבדק שהרי איש כתוב בפרשה לענין חליצה, ואם היה פחות מזה אין ביאתו ביאה, וביאת בן תשע אינה קונה קנין גמור לפיכך אין יבמתו נתרת לזר עד שיבא עליה אחר שיגדיל או עד שתחלץ כמו שיתבאר.

הלכה יז: וכן היבמה הקטנה אם רצה היבם ליבם אותה מיבם אבל אינה חולצת עד שתגדיל ותבדק, ואפילו נבעלה אחר שתים עשרה שנה אינה חולצת עד שתבדק וימצאו בה הסימנין.

הלכה יח: כשם שאין היבם חולץ עד שיעשה איש כך היבמה לא תחלוץ עד שתעשה אשה גדולה, ויבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה.

הלכה יט: היבמה לא תתיבם ולא תחלוץ עד שתמתין תשעים יום חוץ מיום המיתה ומיום היבום או יום החליצה כשאר כל הנשים, ומפני מה לא תחלוץ בתוך תשעים יום מפני שאינה ראויה ליבום ונאמר אם לא יחפוץ האיש וגו' וחלצה נעלו וגו' בעת שהיא עולה ליבום עולה לחליצה וכל זמן שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, ואם יבם אותה או חלץ בתוך השלשה חדשים הואיל ואינה מעוברת הרי זו נפטרה ואינה צריכה כלום.

הלכה כ: החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה, אם היה ולד של קיימא הרי זו כמי שלא נחלצה לו מעולם ומותרת לכהונה ומותר בקרובותיה, ואם הפילה או שלא שהה שלשים יום אחר שנולד חוזר וחולץ לה הוא או אחד מאחיו, שחליצת המעוברת אינה חליצה וביאת המעוברת אינה יבום.

הלכה כא: לפיכך הכונס או החולץ ליבמתו המעוברת לא תנשא צרתה עד שתלד זו שאין הולד מתיר עד שיצא לאויר העולם.

הלכה כב: הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת מפרישין אותן וממתינין לה, אם הפילה יחזור ויקיים ואם ילדה אפילו מת ביום שנולד הרי זה מוציאה בגט וחולץ לה ואחר כך תהיה מותרת לאחרים, ואם נתקיים הולד שלשים יום אחר שנולד הרי זה ולד של קיימא ואינה צריכה ממנו גט מפני שהיא ערוה עליו.

הלכה כג: ילדה לאחר ששה חדשים משנתיבמה ולד של קיימא הרי הולד ספק אם בן תשעה לראשון אם בן שבעה לאחרון לפיכך יוציא בגט והולד כשר, ואם בא עליה אחר שילדה הבנים שיבאו אחריו ספק ממזרים.

פרק ב

הלכה א: מדברי סופרים שלא יבא היבם על יבמתו עד שיקדש אותה בפני שני עדים בפרוטה או בשוה פרוטה וזהו הנקרא מאמר, ואין המאמר קונה ביבמה קנין גמור כמו שיתבאר והעושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה לא עשה כלום שאין האשה מתקדשת אלא לרצונה, וקטנה מן האירוסין אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה.

הלכה ב: וכשם שהוא מקדש את יבמתו כך הוא מברך ברכת נישואין בעשרה וכותב כתובה כדין כל נושא אשה, ואם בא על יבמתו ולא עשה בה מאמר קנה קנין גמור ואינו צריך לחזור ולקדש אחר הבעילה ומכין אותו מכת מרדות וכותב לה כתובה.

הלכה ג: הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין שהיה הוא מזיד והיא שוגגת או אנוסה בין שהיתה היא מזידה והוא שוגג או אנוס בין שהיתה ישינה בין שהיתה עירה בין שבא עליה כדרכה בין שלא כדרכה אחד המערה ואחד הגומר קנה.

הלכה ד: בד"א שנתכוון לבעול אבל אם נפל מן הגג ונתקע בה או שבא עליה שכור שאינו מכיר כלום או ישן לא קנה, נתכוון להטיח בכותל והטיח ביבמתו לא קנה, להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנה שהרי נתכוון לשם בעילה מכל מקום.

הלכה ה: יבמה שנתיבמה ואמרה בתוך שלשים יום לא נבעלתי ואע"פ שהוא אומר בעלתי וגירשה כופין אותו שיחלוץ לה הואיל וקדם וגירשה בגט, ואם עדיין לא גירש כופין אותו שיבעול או יחלוץ ויוציא בגט. גירשה לאחר שלשים יום והיא אומרת לא נבעלתי מבקשים ממנו שיחלוץ לה, ואם היה מודה שלא בעל כופין אותו לחלוץ, היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי אינה צריכה חליצה שאין זה נאמן לאוסרה על כל אדם אחר שכנסה.

הלכה ו: מי שמת והניח אחים רבים מצוה על הגדול ליבם או לחלוץ שנ' והיה הבכור אשר תלד וגו', מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בבכור שבאחין כלומר גדול האחין יקום על שם אחיו המת וזה שנ' אשר תלד משמעו אשר ילדה האם עם משמע אשר תלד היבמה.

הלכה ז: לא רצה הגדול ליבם מחזרין על כל האחין, לא רצו חוזרין אצל הגדול ואומרין לו עליך מצוה או חלוץ או יבם ואין כופין את היבם ליבם אבל כופין אותו לחלוץ.

הלכה ח: אמר הגדול המתינו לי עד שיגדיל הקטן או עד שיבא ההולך או עד שיבריא החרש ונמלך בו ואם לא ירצה אני איבם או אחלוץ אין שומעין לו אלא אומרין לו עליך מצוה או יבם או חלוץ.

הלכה ט: וכן אם היה הגדול במדינה אחרת אין אחיו הקטן יכול לומר על אחי הגדול היא המצוה המתינו לו עד שיבא אלא אומרין לזה שהוא כאן יבם או חלוץ.

הלכה י: יבמה הראויה ליבום שלא רצת להתיבם דינה כדין מורדת על בעלה וכופין את יבמה לחלוץ לה ותצא בלא כתובה, הניח אחיו נשים רבות כל מי שתבע היבם מהן ליבום ולא רצת היא המורדת וחולץ לה ותצא בלא כתובה ושאר צרותיה שלא נתבעו נוטלות כתובתן כשאר האלמנות.

הלכה יא: היו היבמין רבים ותבע אותה הגדול ליבום והיא אינה רוצה בו ורוצה באחיו אין שומעין לה שמצוה בגדול ליבם.

הלכה יב: אמר הגדול איני רוצה לא ליבם ולא לחלוץ, הרי אחי לפניך ותבע אותה אחד מן האחין ליבום והיא אינה רוצה בו ורצת באח אחר והוא רוצה בה אין זו מורדת מאחר שנסתלק הגדול שמצוה בו הרי כולן שוין והואיל והיא רוצה באחד מהן והוא רוצה בה הרי זו לא מרדה. ולא עוד אלא אם היה אחד מהן במדינה אחרת ואמרה הריני ממתנת עד שיבא וייבם אותי אבל זה איני רוצה בו אין זו מורדת, ואומרין לזה שאינו הגדול התובע אותה אם תרצה לחלוץ לה וליתן לה כתובתה חלוץ ואם לאו הרי רצת שתשב עד שיבא אחיך הואיל ואין לך דין קדימה עליו.

הלכה יג: בא זה שתלתה בו ולא רצה בה, חוזרין אצל זה שתבע אותה ליבום והיא אינה רוצה בו ואומרין לה אין כאן מי שרוצה ליבם אלא זה ומצות יבום קודמת או תתיבם לו או תצא בלא כתובה כדין כל מורדת.

הלכה יד: כל יבמה שאמרנו שדינה שתחלוץ ולא תתיבם הרי זו נוטלת כתובתה אם יש לה כתובה כשאר כל האלמנות, וכן אם היה יבמה מוכה שחין או שיש בו שאר מומי אנשים חולץ לה ונוטלת כתובתה, נולדו בה מומין כשהיא שומרת יבם נסתחפה שדהו אם לא רצה ליבם יחלוץ ויתן כתובה.

הלכה טו: יבמה שנדרה הנייה מיבמה בחיי בעלה, או שנדרה הנייה מכל היהודים כופין אותו שיחלוץ לה ותטול כתובתה, ואם נדרה לאחר מיתת בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה, ואם לא רצה הרי זו מורדת, וכן אם נתכוונה בנדרה אפילו בחיי בעלה כדי שלא ייבם אותה אין כופין אותו לחלוץ אלא אם כן מרדה ותצא בלא כתובה.

הלכה טז: יבמה שתבעה היבם לחליצה והיא אומרת איני חולצת ולא נוטלת כתובה אלא אשב בבית בעלי כשאר כל האלמנות אין שומעין לה, שהרי הקנו אותה לזה מן השמים ורצה מיבם רצה חולץ ונותן כתובה, ולא עוד אלא אפילו אמרה אני ניזונת משלי ואשב עגונה כל ימי אין שומעין לה, שהרי היבם אומר לה כל זמן שאת זקוקה לי אין נותנין לי אשה ואפילו היה נשוי אפשר שישא אשה אחרת או תהיה לו מריבה בתוך ביתו מפני היבמה.

הלכה יז: יבמה שלא היה לה על בעלה כתובה מפני שהיתה אסורה עליו והרי היא מותרת ליבם כמו שיתבאר, אם רצה היבם ליבם מיבם ואין לה עליו כתובה כדרך שלא היה לה על בעלה ודינה עם יבמה בתוספת כמו שהיה עם בעלה, אבל אם לא כתב לה בעלה כתובה או שמכרה לו כתובתה או מחלה אותה צריך היבם לכתוב לה כתובה כשאר האלמנות.

הלכה יח: היבמה קודם שיבא עליה יבמה או קודם שיחלוץ לה הרי היא אסורה להנשא לזר שנ' לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, ואם נשאת לאחר ובעלה לוקה הוא והיא ומוציאה בגט ואפילו היו לה כמה בנים ונאסרה עליו ועל יבמה ויבמה חולץ לה ואחר כך תהיה מותרת לאחרים.

הלכה יט: נתקדשה לאחר לא נאסרה על יבמה אלא נותן לה הזר שקדשה גט ויבמה מיבם או חולץ, ואם היה יבמה כהן שאינו יכול לישא גרושה תצא מן הזר בגט כדי שלא יהא החוטא נשכר ויחלוץ לה יבמה.

הלכה כ: חזר הזר שגירשה מן האירוסין ונשאה אחר שחלץ לה יבמה אין מוציאין אותה מידו, אבל אם גירשה מן הנשואין וחזר ונשאה אחר שחלצה מוציאין אותה מידו מפני שהיא דומה לאשת איש שנשאת ובא בעלה שהיא אסורה על זה ועל זה כמו שבארנו, והיבמה שזינת והיא זקוקה לא נאסרה על יבמה אלא רצה חולץ רצה מיבם.

הלכה כא: כל יבמה שהיא ספק מדבריהם אם יש עליה זיקת יבם או אין עליה זיקת יבם כגון יבמה שילדה ולד שלא כלו לו חדשיו ומת בתוך שלשים יום שדינה שתחלוץ מספק מדבריהם כמו שבארנו, אם הלכה ונתקדשה לאחר קודם חליצה חולץ לה יבמה ותשב עם בעלה ואם נתקדשה לכהן שהוא אסור בחלוצה אינו חולץ לה, שאין אוסרין על זה אשתו מספק דבריהם, גירשה הכהן או מת הרי זו חולצת ואחר כך תנשא לאחרים לכתחלה.

הלכות גירושין

פרק יג 
 
הלכה א: האשה שאמרה לבעלה גירשתני בפני פלוני ופלוני ובאו אותן העדים והכחישוה ואחר כך הלכה היא ובעלה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת, שזו הוחזקה שקרנית ורוצה להשמט מתחת בעלה, בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו ואם נשאת לא תצא שהרי יש לה עד. 
 
הלכה ב: וכן אם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת ואע"פ שהיה שלום בינו לבינה, שמא תסמוך דעתה על דברים שרובן למיתה ותאמר מת כגון שנהרגו הראשונים והאחרונים שהיה בעלה באמצען שהרי היא אומרת מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג הוא בכללן, לפיכך אינה נאמנת ואפילו אמרה מת במלחמה וקברתיו, אבל אם אמרה מת על מטתו נאמנת. 
 
הלכה ג: לא הוחזקה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מלחמה היתה במקום פלוני ומת במלחמה לא תנשא לכתחלה ואם נשאת לא תצא. 
 
הלכה ד: וכן האשה שאמרה מת בעלי תחת המפולת אינה נאמנת, וכן אם היה שילוח נחשים ועקרבים ואמרה נשכו נחש או עקרב ומת אינה נאמנת, שמא תסמוך דעתה על רוב אנשים שמתו כך בנשיכה. 
 
הלכה ה: אמרה עישנו עלינו בית או מערה הוא מת ואני ניצלתי אינה נאמנת, כשם שנעשה לה נס כך נעשה לו נס, היתה שנת רעבון ואמרה מת בעלי אינה נאמנת, מת וקברתיו נאמנת. 
 
הלכה ו: אמרה נפלו עלינו גוים או לסטים הוא נהרג ואני ניצלתי נאמנת, שאין דרכן להרוג את הנשים כדי שנאמר כשם שניצלה היא כך ניצל הוא. 
 
הלכה ז: היה דבר בעולם ובאה ואמרה מת בעלי נאמנת, שהדבר פשוט בפי כל אדם שבשנת הדבר זה חי וזה מת ואפשר שימותו בדבר נערים חזקים וינצלו הזקנים החולים ולפי זה אין חוששין לה שמא סמכה דעתה על רוב המתים. 
 
הלכה ח: כבר אמרנו שעד מפי עד כשר לעדות אשה, במה דברים אמורים ששמע מפי בן דעת שמת פלוני כגון עבד או שפחה, אבל אם שמע מפי שוטה או קטן אינו מעיד ואין סומכין על דבריהם. 
 
הלכה ט: שמע מן התינוקות שהן אומרין עכשיו באנו מהספד פלוני כך וכך ספדנין היו שם ופלוני החכם ופלוני עלה אחר מטתו כך וכך עשו במטתו הרי זה מעיד מפיהן על פי הדברים האלו וכיוצא בהן ומשיאין את אשתו. 
 
הלכה י: ישראל שאמר הרגתי את פלוני הרי זו תנשא על פיו, שאין אדם משים עצמו רשע והרי העיד שמת. 
 
הלכה יא: כבר אמרנו שהגוי שהשיח לפי תומו משיאין על פיו, כיצד היה הגוי משיח ואומר אוי לפלוני שמת כמה היה נאה וכמה טובה עשה עמי, או שהיה משיח ואומר כשהייתי בא בדרך נפל פלוני שהיה מהלך עמנו ומת ותמהנו לדבר זה כיצד מת פתאום וכיוצא בדברים האלו שהן מראין שאין כונתו להעיד הרי זה נאמן. 
 
הלכה יב: וישראל ששמע מגוי המשיח לפי תומו מעיד ששמע ממנו ותנשא על פיו. במה דברים אמורים שלא היתה שם אמתלא בשיחת הגוי שמא לא נתכוון אלא לדבר אחר, כגון שאמר לאחד עשה לי כך וכך שלא אהרוג אותך כדרך שהרגתי פלוני אין זה משיח לפי תומו שכונתו להטיל אימה על זה. 
 
הלכה יג: וכן אם שמע מערכאות של גוים שאמרו הרגנו פלוני אין נאמנין, שהן מחזקין ידי עצמן בכזב כדי להטיל אימה, וכן כל כיוצא בדברים אלו. 
 
הלכה יד: גוי שהתחיל להשיח לפי תומו תחלה אע"פ ששאלו אותו אחר כן ובדקוהו עד שיפרש כל המאורע הרי זה נאמן ומשיאין על פיו. 
 
הלכה טו: כבר הודענו שהעד שאמר שמעתי שמת פלוני אפילו שמע מאשה ששמעה מעבד הרי זה כשר לעדות אשה ומשיאין על פיו, אבל אם אמר העד או האשה או העבד מת פלוני ואני ראיתיו שמת שואלין אותו היאך ראית ובמה ידעת שמת, אם העיד בדבר ברור נאמן ואם העיד בדברים שרובן למיתה אין משיאין את אשתו שאין מעידין על האדם שמת אלא בשראוהו שמת ודאי ואין בו ספק. 
 
הלכה טז: כיצד ראוהו שנפל לים אפילו טבע בים הגדול אין מעידין עליו שמת שמא יצא במקום אחר, ואם נפל למים מקובצים כגון בור או מערה שעומד ורואה כל סביביו ושהה כדי שתצא נפשו ולא עלה מעיד עליו שמת ומשיאין את אשתו. וכן אם השליכוהו לים והשליכו מצודה אחריו והעלו ממנו אבר שאי אפשר שינטל אותו אבר מן החי ויחיה הרי זה מעיד עליו שמת ומשיאין את אשתו. 
 
הלכה יז: ראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים וכיוצא בהן אין מעידין עליו, אפשר שלא יאכלוהו, נפל לחפירת נחשים ועקרבים או לתוך כבשן האש או לתוך יורה רותחת מלאה יין או שמן או ששחטו שני סימנין או רוב שני הסימנין אפילו עמד וברח מעידין עליו שמת, שודאי סופן למות, וכן כל כיוצא בזה מדברים שאי אפשר שיחיה אלא ימות מיד בזמן קרוב הרי אלו מעידין עליו. 
 
הלכה יח: ראוהו צלוב והעוף אוכל בו אע"פ שדקרוהו או ירו בו חצים אינו מעיד עליו שמת, ואם ראו העוף אוכל במקום שהנפש יוצאה בנטילתו כגון מוחו או לבו או בני מעיו הרי זה מעידין עליו שמת. 
 
הלכה יט: עד אחד שאמר ראיתיו שמת במלחמה או במפולת או שטבע בים הגדול ומת וכיוצא באלו מדברים שרובן למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו, ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא. 
 
הלכה כ: וכן האשה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה במים שאין להם סוף ולא עלה ואבד זכרו ונשתקע שמו הרי זו לא תנשא על עדות זו כמו שבארנו, ואם נשאת לא תצא, ואפילו היה הגוי הוא שהסיח לפי תומו ואמר טבע פלוני בים ונשאת על פיו הרי זו לא תצא, וחכם שהורה להשיא אותה לכתחלה מנדין אותו. 
 
הלכה כא: מצאוהו הרוג או מת, אם פדחתו וחטמו ופרצוף פניו קיימין והכירוהו בהן שהוא פלוני מעידין עליו, ואם ניטל אחד מאלו אף על פי שיש להם סימנין בגופו ובכליו ואפילו שומא אין מעידין עליו שמא אחר הוא, במה דברים אמורים שראוהו בתוך שלשה ימים אחר הריגתו או מיתתו אבל אחר שלשה אין מעידין עליו מפני שפרצוף פניו משתנה. 
 
הלכה כב: טבע בים והשליכו הים ליבשה אפילו אחר כמה ימים, אם הכירו פניו וחטמו מעידין עליו, שאינו משתנה במים אלא אחר זמן מרובה, ואם שהה ביבשה אחר שהושלך מן הים י"ב שעות ונתפח אין מעידין עליו, שהרי נשתנה. כשמסתכלין בצורתו כדי להכירו להעיד עליו בודקין אותו ורואין אותו אפילו בלילה לאור הנר או לאור הלבנה. 
 
הלכה כג: ראו אחד עומד מרחוק ואומר שהוא פלוני בן פלוני או פלוני ממקום פלוני והרי נשכו נחש והרי הוא מת והלכו ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו הרי אלו משיאין את אשתו. 
 
הלכה כד: בא אחד ואמר אמרו לי בית דין או אנשים כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת יצחק בן מיכאל, ובא השליח ואמר לנו, והשליח אינו יודע מי הוא זה, הואיל ואנו יודעים פלוני הידוע בשם זה הרי אשתו מותרת, ואין אומרין שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת. 
 
הלכה כה: יצא ישראל וגוי מעמנו למקום אחר, ובא הגוי והשיח לפי תומו ואמר איש שיצא עמי מכאן מת, משיאין את אשתו ואף על פי שאין הגוי יודע אותו האיש, והוא שיאמר קברתיו. 
 
הלכה כו: וכן אם יצאו עשרה בני אדם כאחד ממקום למקום והן אסורין בקולר או נושאים גמלים וכיוצא בדברים אלו והשיח הגוי לפי תומו ואמר עשרה אנשים שהלכו ממקום פלוני למקום פלוני והם נושאים כך וכך מתו כולם וקברנום משיאין את נשותיהן. 
 
הלכה כז: ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו במקום פלוני כך וכך צורתו וכך היו סימניו, אין אומרין באומדן הדעת הוא פלוני עד שיעיד העד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו, אבל אם אמר אחד יצא עמנו מעיר פלונית ומת מחפשין באותה העיר, אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו. 
 
הלכה כח: מצאו כתוב בשטר מת איש פלוני בן פלוני או נהרג איש פלוני בן פלוני ונודע שזה כתב ישראל הרי זה תנשא אשתו, וכן מי שנשתתק ובדקו אותו כדרך שבודקין לגיטין ונמצאת דעתו מכוונת וכתב שמת פלוני בן פלוני סומכין על כתיבתו ותנשא, ואין בודקין עידי אשה בדרישה וחקירה, שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל משום התרת עגונה. 
 
הלכה כט: אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או גוי המשיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי הכתב ובלא דרישה וחקירה כמו שבארנו, שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בריו אלא מפי העדים ובעדותן כגון שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה. אבל דבר שאפשר לעמוד על בריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני, לא הקפידה תורה עליו, שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר, לפיכך הקלו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד מפי שפחה ומן הכתב ובלא דרישה וחקירה כדי שלא ישארו בנות ישראל עגונות. . בריך רחמנא דסייען. הלכות יבום וחליצה

הלכות יבום וחליצה. יש בכללן שלש מצות, שתי מצות עשה, ואחת מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) ליבם. (ב) לחלוץ. (ג) שלא תנשא יבמה לאיש זר עד שתסור רשות היבם מעליה, והאשה שהיא ראויה ליבום נקראת זקוקה ליבם, ורשות היבם נקראת זיקה. וביאור מצות אלו בפרקים אלו. 
 
פרק א 
 
הלכה א: פרק ראשון מצות עשה מן התורה שייבם אדם אשת אחיו מאביו בין מן הנשואין בין מן האירוסין אם מת בלא זרע שנ' ובן אין לו יבמה יבוא עליה, מן התורה אינו צריך לקדש יבמתו שזו אשתו היא שהקנו לו מן השמים אלא יבוא עליה וכתובתה על נכסי בעלה שמת. 
 
הלכה ב: לא רצה ליבם או שלא רצת היא הרי זה חולץ לה ואחר כך תהיה מותרת להנשא לאחר, ומצות עשה מן התורה לחלוץ אם לא רצה ליבם שנ' וחלצה נעלו וכו', ומצות יבום קודמת למצות חליצה. 
 
הלכה ג: זה שנ' בתורה ובן אין לו אחד הבן ואחד הבת או זרע הבן או זרע הבת הואיל ויש לו זרע מכל מקום בין מאשה זו בין מאשה אחרת הרי זה פוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום. אפילו היה לו זרע ממזר או עובד עבודה זרה הרי זה פוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום. 
 
הלכה ד: אבל בנו מן השפחה ומן הנכרית אינו פוטר שזרע הבא מן השפחה עבדים והבא מן הגויה גוים וכאילו אינם, הרי הוא אומר בשפחה האשה וילדיה תהיה לאדוניה מלמד שולדה כמוה, ובגויה הוא אומר כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מלחשב בקהל, ואע"פ שנשתחרר בנו מן השפחה או נתגייר בנו מן הגויה הרי הן כשאר הגרים והמשוחררין ואינן פוטרין את אשתו. הרי שהיה לו בן מן השפחה שלו ושחררו ושחררה ונשאה ומת בלא זרע הרי זו תתיבם לאחיו ואע"פ שבנה ממנו קיים שכבר שחררו. 
 
הלכה ה: מי שמת והניח אשתו מעוברת, אם הפילה אחר מותו הרי זו תתיבם ואם ילדה ויצא הולד חי לאויר העולם אפילו מת בשעה שנולד הרי אמו פטורה מן החליצה ומן היבום, אבל מדברי סופרים עד שיודע בודאי שכלו לו חדשיו ונולד לתשעה חדשים גמורים, אבל אם לא נודע לכמה נולד, אם שהה שלשים יום הרי זה ולד קיימא ופוטר נשי אביו מן החליצה ומן היבום ואם מת בתוך השלשים אפילו ביום השלשים בין שמת מחולי בין שנפל מן הגג או אכלו ארי הרי זה ספק נפל ספק בן קיימא ולפיכך אמו חולצת מדברי סופרים ולא מתיבמת. 
 
הלכה ו: מי שיש לו אח מכל מקום אפילו ממזר או עובד ע"ז בין קטן בין גדול משיצא ראשו ורובו לאויר העולם קודם שימות אחיו הרי זה זוקק את אשתו ליבום, ואם היה לו אח מן השפחה או מן הנכרית אינו אחיו לדבר מן הדברים ואינו זוקק את אשתו, ואע"פ שהיתה לידתו בקדושה הואיל והיתה הורתו שלא בקדושה אינו אחיו. 
 
הלכה ז: אחים מן האם אינן חשובין אחים אלא לאבלות ולעדות אבל לענין ירושה או ליבום וחליצה הרי הן כמי שאינן, שאין אחוה אלא מאב. 
 
הלכה ח: גרים שנתגיירו ועבדים שנשתחררו אין להן אחוה כלל והרי הן כזרים זה לזה, ואפילו אחד מהן הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה והשני הורתו ולידתו בקדושה הרי הן כזרים, ואפילו תאומים ונולדו בקדושה אין ביניהן אחוה עד שתהא הורתן ולידתן בקדושה. 
 
הלכה ט: מי שהיו לו נשים רבות ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת את השאר, ואינו מיבם לשתים שנ' אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים, וכן אם היו לו אחים רבים אחד מהן חולץ או מיבם לאחת מן היבמות ויותרו שאר הצרות. 
 
הלכה י: היו ביבמות אלו כשרות לכהונה ופסולות, אם היה מיבם מיבם לאיזו שירצה ואם היה חולץ יחלוץ לפסולה כדי שלא יפסול את הכשירה לכהונה בחליצה. 
 
הלכה יא: מתו לו אחין רבים ונפלו נשותיהן לפניו, אם אפשר לו ליבם את כולן מיבם ואם לאו חולץ לכולן או חולץ למי שירצה מהן ומיבם למי שירצה אחת מכל בית ובית. 
 
הלכה יב: הכונס את יבמתו נאסרו צרותיה עליו ועל שאר האחין ואם בא הוא או אחד מהאחין על צרתה הרי זה עובר בעשה שנ' יבמה יבא עליה לא עליה ועל צרתה ולאו הבא מכלל עשה עשה. וכן החולץ ליבמתו נאסרה החלוצה היא וכל צרותיה על החולץ ועל שאר האחין וכולן אסורות עליהן מדברי סופרים כשניות שמאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו לפיכך תופסין בהן הקידושין כשניות. 
 
הלכה יג: החולץ ליבמתו כשם שהיא אסורה עליו כך קרובותיה כגון אמה ובתה, וכן היא אסורה לבנו ולאחיו, ואפילו שניות שלה אסורות כגון בת בת בתה, וכן היא אסורה לבן בן בנו, כללו של דבר הרי היא כאשתו שגירשה, וכן אם מתה יבמתו ועדיין היא זקוקה לו אסור בקרובותיה כאילו היתה אשתו ומתה תחתיו, וכל האיסורין האלו מדבריהן, ומותר אדם לישא אחות צרת חלוצתו ושאר קרובותיה. 
 
הלכה יד: אסור ליבם לישא קרובת זקוקתו כגון אמה או בתה עד שייבם אחד מאחיו לה או יחלוץ ותסור זיקתו מעליה וישא אמה או בתה או שאר קרובותיה אע"פ שהן כולן אסורות על אחיו שחלץ או יבם כמו שבארנו. 
 
הלכה טו: הכונס יבמתו וגירשה אם רצה להחזיר יחזיר מפני שהיא אשתו לכל דבר ולא נשאר עליה שם איסור מפני אחיו כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. 
 
הלכה טז: כבר בארנו בהלכות אישות שבן תשע שנים ויום אחד ביאתו ביאה ודבר זה הלכה מפי הקבלה, לפיכך יבם קטן שבא על יבמתו אם היה בן תשע שנים ויום אחד יקיים, אבל אינו חולץ עד שיגדיל ויבדק שהרי איש כתוב בפרשה לענין חליצה, ואם היה פחות מזה אין ביאתו ביאה, וביאת בן תשע אינה קונה קנין גמור לפיכך אין יבמתו נתרת לזר עד שיבא עליה אחר שיגדיל או עד שתחלץ כמו שיתבאר. 
 
הלכה יז: וכן היבמה הקטנה אם רצה היבם ליבם אותה מיבם אבל אינה חולצת עד שתגדיל ותבדק, ואפילו נבעלה אחר שתים עשרה שנה אינה חולצת עד שתבדק וימצאו בה הסימנין. 
 
הלכה יח: כשם שאין היבם חולץ עד שיעשה איש כך היבמה לא תחלוץ עד שתעשה אשה גדולה, ויבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה. 
 
הלכה יט: היבמה לא תתיבם ולא תחלוץ עד שתמתין תשעים יום חוץ מיום המיתה ומיום היבום או יום החליצה כשאר כל הנשים, ומפני מה לא תחלוץ בתוך תשעים יום מפני שאינה ראויה ליבום ונאמר אם לא יחפוץ האיש וגו' וחלצה נעלו וגו' בעת שהיא עולה ליבום עולה לחליצה וכל זמן שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, ואם יבם אותה או חלץ בתוך השלשה חדשים הואיל ואינה מעוברת הרי זו נפטרה ואינה צריכה כלום. 
 
הלכה כ: החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה, אם היה ולד של קיימא הרי זו כמי שלא נחלצה לו מעולם ומותרת לכהונה ומותר בקרובותיה, ואם הפילה או שלא שהה שלשים יום אחר שנולד חוזר וחולץ לה הוא או אחד מאחיו, שחליצת המעוברת אינה חליצה וביאת המעוברת אינה יבום. 
 
הלכה כא: לפיכך הכונס או החולץ ליבמתו המעוברת לא תנשא צרתה עד שתלד זו שאין הולד מתיר עד שיצא לאויר העולם. 
 
הלכה כב: הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת מפרישין אותן וממתינין לה, אם הפילה יחזור ויקיים ואם ילדה אפילו מת ביום שנולד הרי זה מוציאה בגט וחולץ לה ואחר כך תהיה מותרת לאחרים, ואם נתקיים הולד שלשים יום אחר שנולד הרי זה ולד של קיימא ואינה צריכה ממנו גט מפני שהיא ערוה עליו. 
 
הלכה כג: ילדה לאחר ששה חדשים משנתיבמה ולד של קיימא הרי הולד ספק אם בן תשעה לראשון אם בן שבעה לאחרון לפיכך יוציא בגט והולד כשר, ואם בא עליה אחר שילדה הבנים שיבאו אחריו ספק ממזרים. פרק ב 
 
הלכה א: מדברי סופרים שלא יבא היבם על יבמתו עד שיקדש אותה בפני שני עדים בפרוטה או בשוה פרוטה וזהו הנקרא מאמר, ואין המאמר קונה ביבמה קנין גמור כמו שיתבאר והעושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה לא עשה כלום שאין האשה מתקדשת אלא לרצונה, וקטנה מן האירוסין אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה. 
 
הלכה ב: וכשם שהוא מקדש את יבמתו כך הוא מברך ברכת נישואין בעשרה וכותב כתובה כדין כל נושא אשה, ואם בא על יבמתו ולא עשה בה מאמר קנה קנין גמור ואינו צריך לחזור ולקדש אחר הבעילה ומכין אותו מכת מרדות וכותב לה כתובה. 
 
הלכה ג: הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין שהיה הוא מזיד והיא שוגגת או אנוסה בין שהיתה היא מזידה והוא שוגג או אנוס בין שהיתה ישינה בין שהיתה עירה בין שבא עליה כדרכה בין שלא כדרכה אחד המערה ואחד הגומר קנה. 
 
הלכה ד: בד"א שנתכוון לבעול אבל אם נפל מן הגג ונתקע בה או שבא עליה שכור שאינו מכיר כלום או ישן לא קנה, נתכוון להטיח בכותל והטיח ביבמתו לא קנה, להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנה שהרי נתכוון לשם בעילה מכל מקום. 
 
הלכה ה: יבמה שנתיבמה ואמרה בתוך שלשים יום לא נבעלתי ואע"פ שהוא אומר בעלתי וגירשה כופין אותו שיחלוץ לה הואיל וקדם וגירשה בגט, ואם עדיין לא גירש כופין אותו שיבעול או יחלוץ ויוציא בגט. גירשה לאחר שלשים יום והיא אומרת לא נבעלתי מבקשים ממנו שיחלוץ לה, ואם היה מודה שלא בעל כופין אותו לחלוץ, היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי אינה צריכה חליצה שאין זה נאמן לאוסרה על כל אדם אחר שכנסה. 
 
הלכה ו: מי שמת והניח אחים רבים מצוה על הגדול ליבם או לחלוץ שנ' והיה הבכור אשר תלד וגו', מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בבכור שבאחין כלומר גדול האחין יקום על שם אחיו המת וזה שנ' אשר תלד משמעו אשר ילדה האם עם משמע אשר תלד היבמה. 
 
הלכה ז: לא רצה הגדול ליבם מחזרין על כל האחין, לא רצו חוזרין אצל הגדול ואומרין לו עליך מצוה או חלוץ או יבם ואין כופין את היבם ליבם אבל כופין אותו לחלוץ. 
 
הלכה ח: אמר הגדול המתינו לי עד שיגדיל הקטן או עד שיבא ההולך או עד שיבריא החרש ונמלך בו ואם לא ירצה אני איבם או אחלוץ אין שומעין לו אלא אומרין לו עליך מצוה או יבם או חלוץ. 
 
הלכה ט: וכן אם היה הגדול במדינה אחרת אין אחיו הקטן יכול לומר על אחי הגדול היא המצוה המתינו לו עד שיבא אלא אומרין לזה שהוא כאן יבם או חלוץ. 
 
הלכה י: יבמה הראויה ליבום שלא רצת להתיבם דינה כדין מורדת על בעלה וכופין את יבמה לחלוץ לה ותצא בלא כתובה, הניח אחיו נשים רבות כל מי שתבע היבם מהן ליבום ולא רצת היא המורדת וחולץ לה ותצא בלא כתובה ושאר צרותיה שלא נתבעו נוטלות כתובתן כשאר האלמנות. 
 
הלכה יא: היו היבמין רבים ותבע אותה הגדול ליבום והיא אינה רוצה בו ורוצה באחיו אין שומעין לה שמצוה בגדול ליבם. 
 
הלכה יב: אמר הגדול איני רוצה לא ליבם ולא לחלוץ, הרי אחי לפניך ותבע אותה אחד מן האחין ליבום והיא אינה רוצה בו ורצת באח אחר והוא רוצה בה אין זו מורדת מאחר שנסתלק הגדול שמצוה בו הרי כולן שוין והואיל והיא רוצה באחד מהן והוא רוצה בה הרי זו לא מרדה. ולא עוד אלא אם היה אחד מהן במדינה אחרת ואמרה הריני ממתנת עד שיבא וייבם אותי אבל זה איני רוצה בו אין זו מורדת, ואומרין לזה שאינו הגדול התובע אותה אם תרצה לחלוץ לה וליתן לה כתובתה חלוץ ואם לאו הרי רצת שתשב עד שיבא אחיך הואיל ואין לך דין קדימה עליו. 
 
הלכה יג: בא זה שתלתה בו ולא רצה בה, חוזרין אצל זה שתבע אותה ליבום והיא אינה רוצה בו ואומרין לה אין כאן מי שרוצה ליבם אלא זה ומצות יבום קודמת או תתיבם לו או תצא בלא כתובה כדין כל מורדת. 
 
הלכה יד: כל יבמה שאמרנו שדינה שתחלוץ ולא תתיבם הרי זו נוטלת כתובתה אם יש לה כתובה כשאר כל האלמנות, וכן אם היה יבמה מוכה שחין או שיש בו שאר מומי אנשים חולץ לה ונוטלת כתובתה, נולדו בה מומין כשהיא שומרת יבם נסתחפה שדהו אם לא רצה ליבם יחלוץ ויתן כתובה. 
 
הלכה טו: יבמה שנדרה הנייה מיבמה בחיי בעלה, או שנדרה הנייה מכל היהודים כופין אותו שיחלוץ לה ותטול כתובתה, ואם נדרה לאחר מיתת בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה, ואם לא רצה הרי זו מורדת, וכן אם נתכוונה בנדרה אפילו בחיי בעלה כדי שלא ייבם אותה אין כופין אותו לחלוץ אלא אם כן מרדה ותצא בלא כתובה. 
 
הלכה טז: יבמה שתבעה היבם לחליצה והיא אומרת איני חולצת ולא נוטלת כתובה אלא אשב בבית בעלי כשאר כל האלמנות אין שומעין לה, שהרי הקנו אותה לזה מן השמים ורצה מיבם רצה חולץ ונותן כתובה, ולא עוד אלא אפילו אמרה אני ניזונת משלי ואשב עגונה כל ימי אין שומעין לה, שהרי היבם אומר לה כל זמן שאת זקוקה לי אין נותנין לי אשה ואפילו היה נשוי אפשר שישא אשה אחרת או תהיה לו מריבה בתוך ביתו מפני היבמה. 
 
הלכה יז: יבמה שלא היה לה על בעלה כתובה מפני שהיתה אסורה עליו והרי היא מותרת ליבם כמו שיתבאר, אם רצה היבם ליבם מיבם ואין לה עליו כתובה כדרך שלא היה לה על בעלה ודינה עם יבמה בתוספת כמו שהיה עם בעלה, אבל אם לא כתב לה בעלה כתובה או שמכרה לו כתובתה או מחלה אותה צריך היבם לכתוב לה כתובה כשאר האלמנות. 
 
הלכה יח: היבמה קודם שיבא עליה יבמה או קודם שיחלוץ לה הרי היא אסורה להנשא לזר שנ' לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, ואם נשאת לאחר ובעלה לוקה הוא והיא ומוציאה בגט ואפילו היו לה כמה בנים ונאסרה עליו ועל יבמה ויבמה חולץ לה ואחר כך תהיה מותרת לאחרים. 
 
הלכה יט: נתקדשה לאחר לא נאסרה על יבמה אלא נותן לה הזר שקדשה גט ויבמה מיבם או חולץ, ואם היה יבמה כהן שאינו יכול לישא גרושה תצא מן הזר בגט כדי שלא יהא החוטא נשכר ויחלוץ לה יבמה. 
 
הלכה כ: חזר הזר שגירשה מן האירוסין ונשאה אחר שחלץ לה יבמה אין מוציאין אותה מידו, אבל אם גירשה מן הנשואין וחזר ונשאה אחר שחלצה מוציאין אותה מידו מפני שהיא דומה לאשת איש שנשאת ובא בעלה שהיא אסורה על זה ועל זה כמו שבארנו, והיבמה שזינת והיא זקוקה לא נאסרה על יבמה אלא רצה חולץ רצה מיבם. 
 
הלכה כא: כל יבמה שהיא ספק מדבריהם אם יש עליה זיקת יבם או אין עליה זיקת יבם כגון יבמה שילדה ולד שלא כלו לו חדשיו ומת בתוך שלשים יום שדינה שתחלוץ מספק מדבריהם כמו שבארנו, אם הלכה ונתקדשה לאחר קודם חליצה חולץ לה יבמה ותשב עם בעלה ואם נתקדשה לכהן שהוא אסור בחלוצה אינו חולץ לה, שאין אוסרין על זה אשתו מספק דבריהם, גירשה הכהן או מת הרי זו חולצת ואחר כך תנשא לאחרים לכתחלה.