Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום חמישי ד אדר ה'�&פ"ח
	שיעורים יומיים ליום חמישי ד אדר ה'�&פ"ח

חומש:

חמישי פרשת תרומה

תהילים:

פרקים כג - כח

תניא:

וכל שלא הגיע... -לט- כשגגות

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות גירושין פרקים י-יב

פרק אחד :

הלכות גזילה ואבידה פרק יב

ספר המצוות :

מל"ת &נ"ו

הלכות גירושין

פרק י

הלכה א: כל מקום שאמרנו בחיבור זה שהגט בטל או אינו גט או אינה מגורשת הרי זה גט בטל מן התורה ועדיין היא אשת איש גמורה ואם נשאת תצא והולד ממזר ואם היה בעלה כהן לא נאסרה עליו משום גרושה, חוץ מן המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל אדם שאף על פי שאין זה גט הרי זו פסולה לכהונה מדבריהן שנאמר ואשה גרושה מאישה אמרו חכמים אפילו לא נתגרשה אלא מאישה ולא הותרה לכל נאסרה לכהונה, וזהו ריח הגט שפוסל בכהונה מדבריהן.

הלכה ב: וכל מקום שאמרנו בחיבור זה שהגט פסול הרי זה פסול מדברי סופרים בלבד ונפסלה בו מן הכהונה מדברי תורה, ולכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא והולד כשר, וכותבין לה גט אחר כשר ונותנין לה והיא תחת בעלה, ואם אי אפשר לכתוב אחר והיה הבעל ותיק וגירש מעצמו הרי זה משובח אם אין לו בנים, אבל אם יש לו בנים לא יוציא מפני פסול הגט שמא יוציא לעז על בניו.

הלכה ג: וכל מקום שאמרנו בחיבור זה הרי זה ספק גירושין או שהיא ספק מגורשת לא תנשא ואם נשאת תצא והולד ספק ממזר מפני שהיא ספק ערוה, וכן אם גירש את אשתו בגט פסול או שהיתה ספק מגורשת ורצה להחזירה הרי זו מותרת לבעלה ואינו צריך לחדש הנישואין ולברך שבע ברכות ולכתוב כתובה עד שתתגרש גירושין גמורין.

הלכה ד: כל מי שנשאת בגט בטל הרי זו צריכה גט מבעל שני מדבריהן כדי שלא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט, וצריכה גט מן הראשון להתירה לשאר העם, ונאסרה על שניהם לעולם אע"פ שנבעלה בשגגה כדי שלא יאמרו החזיר זה גרושתו אחר שנשאת, ואם עבר אחד משניהן והחזירה יוציא.

הלכה ה: וכן הדין באשה שבאו לה עדים שמת בעלה ונשאת ואחר כך בא בעלה בין שהיה בעלה פקח בין שהיה חרש בין שנשאת לפקח בין שנשאת לחרש שאין קדושיו קדושין גמורים תצא משניהם וצריכה גט משניהם ונאסרה על שניהם עולמית.

הלכה ו: הרי שנתקדשה ואחר כך בא בעלה או נמצא הגט בטל הרי זו מותרת לבעלה ואינה צריכה גט משני, שאין קידושין תופסין בעריות, ואין חוששין שמא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גטכיון שלא נשאת יאמרו תנאי היה בקידושין ולא נתקיים.

הלכה ז: האשה שנשאת ואחר כך נמצא הגט בטל, או בא בעלה אחר ששמעה שמת, אין הבעל הראשון והשני זכאין לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפר נדריה, וכל פירות שאכלו שניהן אחר שנשאת אין מוציאין מהן, ואין לה כתובה ולא תנאי מתנאי כתובה ולא מזונות לא על זה ולא על זה, ואם נטלה מזה או מזה תחזיר, וכל מה שבלה או אבד מנכסיה אפילו מנכסי צאן ברזל אין מוציאין אותן לא מזה ולא מזה, והולד מן השני ממזר, ואם בא עליה הראשון קודם שיגרש השני הרי הולד ממזר מדבריהם. גירשה השני ונטלה ממנו כתובה ואחר כך בא בעלה או נמצא הגט בטל אין מוציאין מידה מה שנטלה לא מן המזונות ולא מן הכתובה.

הלכה ח: וכן הדין באחיו שקדש אשה והלך ושמע בו שמת ויבם אשתו ואחר כך בא תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה, וכן אם קדש אשה והלכה למדינה אחרת ושמע שמתה ונשא אחותה ואחר כך נודע שלא מתה צריכות שתיהן ממנו גט וכל הדרכים האלו בהן.

הלכה ט: אבל אם הלכה אשתו הנשואה למדינה אחרת ושמע בה שמתה ונשא אחותה ונמצאת אשתו קיימת אין אחותה צריכה ממנו גט ואשתו מותרת, וכן שאר העריות שנשאן בחזקת התר ונמצאו ערוה אינן צריכות גט שאין קדושין תופסין בעריות.

הלכה י: ומפני מה הצריכו אחות ארוסתו גט, שמא יאמרו תנאי היה באירוסין וכדת נשא אחותה והואיל ויצאה אחותה בגט אחותה שהיא ארוסתו הראשונה אסורה כדי שלא יאמרו נשא אחות גרושתו.

הלכה יא: כתב הסופר וטעה ונתן גט לאיש ושובר לאשה או שטעו הן ונטל הבעל הגט ונטלה היא השובר וכמדומה להן שנתגרשה ולאחר זמן הרי הגט יוצא מתחת ידי האיש, אם לא נשאת הרי זו אינה מגורשת ונתגלה הדבר שעדיין לא נתגרשה ויתן לה הגט בפנינו ותהיה מגורשת משעת נתינתו, ואם נשאת ואחר כך הוציא הבעל את הגט ואמר עדיין לא נתגרשה שהרי הגט בידי ולא הגיע לידה אין שומעין לו לאסרה על בעלה אלא הרי זו בחזקת גרושה ונפל הגט מידה ומצאו זה והרי בא לאסרה על בעלה השני.

הלכה יב: המוציא את אשתו משום שם רע או משום שהיא פרוצה בנדרים אומרין לו הודיעה שמפני זה אתה מוציאה כדי לייסרה ודע אתה שאין אתה מחזירה לעולם, ומפני מה המוציא את זו לא יחזירה לעולם, גזירה שמא תנשא לאחר ותעשה תשובה ותהיה צנועה תחתיו ויאמר הראשון אילו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי מגרשה ונמצא כמגרש על תנאי ולא נתקיים שנמצא הגט בטל למפרע, לפיכך אומרים לו גמור בלבך לגרשה שאין זו חוזרת לך לעולם, ואם עבר והחזיר קודם שנתקדשה לאחר לא יוציא.

הלכה יג: וכן המוציא את אשתו משום אילונית או משום שרואה דם בכל עת תשמיש הרי זה לא יחזיר לעולם, שמא תנשא לאחר ותלד האילונית ותתרפא הנדה ויאמר אילו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי מגרש ונמצא הגט בטל והבנים ממזרים, ואם עבר והחזיר לא יוציא.

הלכה יד: שליח שהביא גט חוצה לארץ ואמר בפני נכתב ובפני נחתם הרי זה לא ישאנה, שאנו חוששין שמא עיניו נתן בה ולפיכך העיד לה, וכן עד אחד שהעיד לאשה שמת בעלה ונשאת על פיו הרי זה לא ישאנה, וכן החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה הרי זה לא ישאנה, וכן הנטען על השפחה ונשתחררה על הנכרית ונתגיירה הרי זה לא ישאנה, וכן גוי ועבד הבא על בת ישראל אף על פי שחזר הגוי ונתגייר העבד ונשתחרר הרי זה לא ישאנה, וכולן אם עברו ונשאו אין מוציאין מידם.

הלכה טו: וכולן שהיו להן נשים ומתו נשותיהן או שנתגרשו והיו הנשים הן שהרגילו את בעליהן לגרשם הרי אלו מותרות להנשא להן לכתחלה, וכן אם הלכו נשים אלו ונשאו לאחרים ונתאלמנו או נתגרשו הרי אלו מותרות להנשא להן לכתחלה.

הלכה טז: וכל אחת מהן מותרת להנשא לבן העד שהעיד לה או לבן החכם שאסרה על בעלה, או לבן הנטען עליה או לשאר קרוביהן, שאין אדם חוטא כדי שיהנה אחר, ומותרת האשה להנשא לאחד מעידי גירושיה או מעידי מיאוניה או לאחד מן הדיינים שחלצה בפניהם, שאין חוששין אלא לעדות אחד, ולעולם יתרחק אדם מעדות מיאון ויתקרב לחליצה.

הלכה יז: המגרש את אשתו וחזר ובעלה בפני עדים קודם שתנשא לאחר בין שגירשה מן הנשואין בין מן האירוסין הואיל ואשתו היתה הרי זו בחזקת שהחזירה ולשם קידושין בעל לא לשם זנות, ואפילו ראו אותו שנתן לה מעות, שחזקה היא שאין אדם עושה בעילתו באשתו בעילת זנות והרי בידו לעשותה בעילת מצוה, לפיכך הרי זו בחזקת מקודשת קידושי ודאי וצריכה ממנו גט שני.

הלכה יח: נתייחד עמה בפני עדים והוא שיהיו שני העדים כאחד, אם היתה מגורשת מן הנשואין חוששין לה שמא נבעלה והן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה, שכל המקדש בביאה אינו צריך לבעול בפני עדים אלא יתייחד בפניהן ויבעול כמו שבארנו, לפיכך צריכה גט מספק והרי היא ספק מקודשת, ואם היתה מגורשת מן האירוסין אין חוששין לה שהרי אין לבו גס בה.

הלכה יט: הורו מקצת הגאונים שכל אשה שתבעל בפני עדים צריכה גט, חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, והגדילו והוסיפו בדבר זה שעלה על דעתם עד שהורו שמי שיש לו בן משפחתו חוששין לו ולא תתייבם אשתו שמא שחרר שפחתו ואחר כך בא עליה, ויש מי שהורה שודאי שחרר שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. וכל הדברים האלו רחוקים הם בעיני עד מאד מדרכי ההוראה ואין ראוי לסמוך עליהן, שלא אמרו חכמים חזקה זו אלא באשתו שגירשה בלבד או במקדש על תנאי ובעל סתם שהרי היא אשתו ובאשתו הוא שחזקתו שאינו עושה בעילתו בעילת זנות עד שיפרש שהיא בעילת זנות או שיפרש שעל תנאי הוא בועל, אבל בשאר הנשים הרי כל זונה בחזקת שבעל לשם זנות עד שיפרש שהוא לשם קדושין, ואין צריך לומר בשפחה או בגויה שאינה בת קדושין שאין חוששין להן כלל והרי הבן מהן בחזקת גוי ועבד עד שיודע בודאי שנשתחררה אמו או נתגיירה.

הלכה כ: מי שהוחזקה אשת איש בין מן הנשואין בין מן האירוסין ויצא שמה בעיר מגורשת, אפילו רוב העיר או כולן מעבירין קול שנתגרשה אין חוששין לה והרי זו בחזקתה, אבל אם יצא שמה בעיר מקודשת והוחזק הקול בבית דין שהרי היא מקודשת בספק כמו שבארנו ואחר כך יצא עליה קול שנתגרשה מאותן הקידושין הרי זו מגורשת, שקול אסרה וקול התירה.

הלכה כא: לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה, ולא תהיה יושבת תחתיו ומשמשתו ודעתו לגרשה, ולא יגרש אדם אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערות דבר שנאמר כי מצא בה ערות דבר, ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה, אבל שנייה אם שנאה ישלחנה.

הלכה כב: אשה רעה בדעותיה ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות מצוה לגרשה שנ' גרש לץ ויצא מדון, ואשה שנתגרשה משום פריצות אין ראוי לאדם כשר שישאנה, שאין זה מוציא רשעה מביתו וזה מכניסה לתוך ביתו.

הלכה כג: מי שנתחרשה אשתו הרי זה מגרשה בגט ותהיה גרושה, אבל אם נשתטית אינו מוציאה עד שתבריא, ודבר זה תקנת חכמים הוא כדי שלא תהא הפקר לפרוצין שהרי אינה יכולה לשמור את עצמה, לפיכך מניחה ונושא אחרת ומאכילה ומשקה משלה ואין מחייבין אותו בשאר כסות ועונה שאין כח בבן דעת לדור עם השוטים בבית אחד, ואינו חייב לרפאותה ולא לפדותה, ואם גירשה הרי זו מגורשת ומוציאה מביתו ואינו חייב לחזור ולהטפל בה.

פרק יא

הלכה א: אין נושאין את הקטנה, והנושא קטנה יתומה ולא רצת בבעל הרי זו ממאנת והולכת ואינה צריכה ממנו גט, שאין קדושי קטנה קדושין גמורין כמו שבארנו, וכן קטנה שהשיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה כשהיא קטנה הרי היא כיתומה בחיי האב ואם נישאת כשהיא קטנה בחיי אביה הרי זו ממאנת.

הלכה ב: החרשת אע"פ שנישואיה מדברי סופרים כנישואי קטנה לא תקנו לה שתמאן כדי שלא ימנעו מלנשאה.

הלכה ג: ממאנת היא הקטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין, בין בפני בעלה בין שלא בפניו, וכשם שממאנת בבעל כך ממאנת ביבם, וממאנת בבעל זה ונשאת לאחר וממאנת בשני וכן בשלישי אפילו כמה פעמים כל זמן שהיא קטנה יש לה למאן, וקטנה שלא מיאנה אע"פ שהיא נשואה והלכה ונתקדשה לאחר כשהיא קטנה קידושיה הן הן מיאוניה.

הלכה ד: ועד מתי הבת ממאנת כל זמן שהיא קטנה, עד שתהיה נערה או עד שיודע שהיא אילונית, במה דברים אמורים בשלא בא עליה הבעל אחר שנעשית בת שתים עשרה שנה ויום אחד, אבל אם הגיעה לזמן הזה ונבעלה הואיל והבעילה קונה מן התורה כמו שבארנו הרי זו אינה ממאנת ואינה צריכה בדיקה למיאון שחזקתה שהביאה סימנין.

הלכה ה: הרי שנבדקה ולא נמצאו לה סימנין הואיל ונבעלה אחר שהגיעה לזמן הראוי לסימנין הרי זו חוששין לה שמא הביאה ונשרו ולפיכך צריכה גט מספק, ואם מיאנה אחר שנבדקה ונתקדשה לאחר צריכה ממנו גט מספק, ואם נשאת תצא מזה ומזה והולד ספק ממזר משניהם.

הלכה ו: קטנה שלא מיאנה והגדילה אע"פ שלא בעלה בעלה משנעשית בת שתים עשרה שנה ויום אחד הרי זו אינה ממאנת שהרי הגדילה, וצריכה גט מדברי סופרים שהרי לא בא עליה אחר שהגיעה לשני נערות עד שנחוש לה שמא הביאה סימנין ותהיה ספק מקודשת ולא בא עליה אחר שגדלה כדי שתהיה אשת איש גמורה, ונמצאת שאינה צריכה גט אלא מנשואי קטנות שהן מדברי סופרים. לפיכך אם עמדה ונתקדשה אחר שגדלה תופסין בה קדושי שני, ואם גירש הראשון יכנוס השני, אבל אם גירש שני לא יקיים ראשון שמא יאמרו החזיר גרושתו מאחר שנתארסה, ואם בא עליה שני קודם שיגרש ראשון תצא מזה ומזה מפני שהיא דומה לאשה ששמעה שמת בעלה ונשאת ואחר כך בא בעלה, ואין הולד מן השני ממזר, ואם בא עליה ראשון קודם שיגרש השני הולד ממזר.

הלכה ז: איזו היא קטנה שצריכה למאן, מבת שש עד בת עשר בודקין אותה לפי יופי דעתה אם יודעת לשמור קדושיה ושהן קדושין לא שתשמור אותן כמו שמשמרת האגוז והתמרה וכיוצא בהן הרי זו צריכה מיאון, ואם אינה יודעת לשמור קדושיה אינה צריכה למאן אלא הולכת לבית אמה כאילו לא נתקדשה מעולם, ופחותה מבת שש אפילו יודעת לשמור אינה צריכה מיאון, ויתרה על בת עשר אפילו סכלה ביותר צריכה מיאון, וכל מי שהשיאוה אחיה או קרוביה או אמה שלא לדעתה אינה צריכה למאן.

הלכה ח: כיצד ממאנת אומרת בפני שנים אין רצוני בפלוני בעלי, או אין רצוני בקידושין שקדשוני אמי או אחי וכיוצא בדברים אלו, ואפילו היו אורחין מסובין בבית בעלה והיא עומדת ומשקה עליהן ואמרה איני רוצה בפלוני בעלי הרי זה מיאון.

הלכה ט: השנים שממאנת הקטנה בפניהן כותבין לה ביום פלוני מיאנה פלונית בת פלוני בפנינו בפלוני בעלה וחותמין ונותנין לה, וזה הוא גופו של גט מיאון, וגט מיאון אינו כגט הגירושין שנתינתו מגרשת ואינו צריך כתיבה לשמה ולא מסירה ולא דבר ממשפטי גט הגירושין ואין כותבין בו טופסי הגט שמא יראה כגט גירושין לפי שאינו אלא כמעשה בית דין.

הלכה י: השנים שממאנת בפניהן צריכין שיהו מכירין אותה ואת בעלה שמיאנה בו, לפיכך כל מי שראה אותה שמיאנה ושמע מיאוניה יש לו לכתוב לה גט מיאון אע"פ שאין מכירין, וכבר נהגו ישראל לכתוב גט מיאון בנוסח זה:

הלכה יא: בכך בשבת כך וכך יום לחדש פלוני שנת כך וכך למנין פלוני מיאנה פלונית בת פלוני בפנינו ואמרה שאמי או אחי הטעוני והשיאוני או קידשוני ואני קטנה לפלוני בר פלוני והשתא גליתי דעתי קדמיכון דלא צבינא ביה ולא קאימנא עמיה ובדקנא פלונית דא ואתברר לנא דעדיין קטנה היא וכתבנא וחתמנא ויהבנא לה לזכו ולראיה ברורה (פלוני בר פלוני עד פלוני בר פלוני עד).

הלכה יב: המגרש את אשתו ונתקדשה לאחר אע"פ שלא בעלה נאסרה על הראשון, ואם החזירה הראשון ובעלה לוקה וכופין אותו להוציא שנ' לא יוכל בעלה הראשון וגו'.

הלכה יג: זינת עם אחר כשהיא גרושה הרי זו מותרת לחזור לבעלה שנ' ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, הוייתה לאיש אחר שהיא הקדושין היא שאוסרת אותה על בעלה לחזור לו.

הלכה יד: ובכלל לאו זה שכל אשה שזינת תחת בעלה נאסרה על בעלה ולוקה עליה שנאמר אחרי אשר הוטמאה והרי נטמאה, אלא אם כן היתה אשת ישראל שנאנסה, לפיכך כל אשה שנאסרה על בעלה על ידי קינוי וסתירה אם בעל אותה מכין אותו מכת מרדות, ואם עבר והחזירה אחר שגירשה יוציא בגט.

הלכה טו: חרש שגירש ברמיזה כמו שבארנו והלכה ונתקדשה לחרש אחר ואין צריך לומר לפקח אסורה לחזור לבעלה החרש, אבל אשתו של פקח שנתגרשה והלכה ונשאת לחרש ונתגרשה מותרת לחזור לבעלה הפקח.

הלכה טז: הממאנת באיש אינה מגורשת ממנו, ודינה עם בעלה שמיאנה בו כדינה עם מי שלא קידשה מעולם, היא מותרת בקרוביו והוא מותר בקרובותיה ולא פסלה מן הכהונה, ואם נשאת לאחר וגירשה האחר או מת או מיאנה בו מותרת לחזור לראשון. ולא עוד אלא אפילו גירשה הראשון והחזירה ומיאנה בו ונשאת לאחר אחר שמיאנה בו וגירשה האחר מותרת לחזור לראשון, שכל היוצאה במיאון אע"פ שקדמו גט הרי זו כמי שלא נתגרשה ממנו בגט מעולם ומותרת לחזור לו. אבל המגרש את הקטנה בגט ונשאת לאחר ומיאנה באחר אסורה לחזור לראשון מפני שיצאת ממנו בגט אע"פ שיצאת מן האחרון במיאון, ואין צריך לומר אם גירשה האחרון או מת, וכן אסורה לאבי הראשון ולבנו ולאחיו כשאר הגרושות אף על פי שיצאת מן האחרון במיאון.

הלכה יז: הממאנת ביבם אסורה לאביו מפני שנראת ככלתו בעת שמת בנו אבל לשאר קרוביו מותרת, לפיכך אם מיאנה באחד מן היבמין מותרת לאחיו.

הלכה יח: כל אשה שנתגרשה או שנתאלמנה הרי זו לא תנשא ולא תתארס עד שתמתין תשעים יום חוץ מיום שנתגרשה או שמת בעלה בו וחוץ מיום שנתארסה בו, כדי שיודע אם היא מעוברת או אינה מעוברת להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני.

הלכה יט: ומיום כתיבת הגט מונין למגורשת, ואפילו היה על תנאי או שלא הגיע לידה אלא אחר כמה שנים, מיום הכתיבה מונין, שהרי אינו מתיחד עמה משכתבו לה.

הלכה כ: וגזירת חכמים היא שאפילו אשה שאינה ראויה לולד ואפילו נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין צריכה להמתין תשעים יום, אפילו קטנה או זקנה או עקרה או אילונית ואפילו בעלה במדינת הים או חולה או חבוש בבית האסורין ואפילו בתולה מן האירוסין צריכות להמתין תשעים יום.

הלכה כא: שפחה שנשתחררה וגיורת שנתגיירה ממתינין תשעים יום, ואפילו גר ואשתו שנתגיירו מפרישין אותן תשעים יום כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שלא נזרע בקדושה, וכן יפת תאר אע"פ שנתנה לה תורה שלשים יום לתקנת עצמה צריכה להמתין תשעים יום לתקנת הולד, והשלשים מכלל התשעים.

הלכה כב: הממאנת אינה צריכה להמתין לא גזרו אלא בגרושה, וכן המזנה אינה צריכה להמתין מפני שהיא משמרת עצמה שלא תתעבר, וכן אנוסה ומפותה אינן צריכות להמתין.

הלכה כג: מי שנישאת בטעות ונודע שהיא אסורה לבעלה והוציאוה בית דין מתחתיו, אם היתה קטנה שאינה ראויה לולד אינה צריכה להמתין, שזה דבר שאינו מצוי הוא וכל דבר שאינו מצוי ברוב לא גזרו בו.

הלכה כד: המארס בתוך תשעים יום מנדין אותו, אירס וברח אין מנדין אותו, כנס בתוך תשעים יום מפרישין אותן עד אחר זמן ויעמוד עם אשתו.

הלכה כה: וכן גזרו חכמים שלא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חבירו ואף על פי שהזרע ידוע למי הוא, מעוברת שמא יזיק הולד בשעת תשמיש שאינו מקפיד על בן חבירו, ומניקה שמא יתעכר החלב והוא אינו מקפיד לרפאות החלב בדברים המועילין לחלב כשיתעכר.

הלכה כו: כמה הוא זמן היניקה, ארבעה ועשרים חדש חוץ מיום שנולד בו ומיום שתתארס בו.

הלכה כז: כשם שאסור לישא כך אסור לארס עד אחר זמן זה, ואפילו נתנה בנה למניקה או שגמלתהו בתוך ארבעה ועשרים חדש לא תנשא, מת בנה מותרת לינשא ואין חוששין שמא תהרגנו.

הלכה כח: עבר ונשא מעוברת או מניקה בתוך זמן זה יוציא בגט ואפילו היה כהן, ואם היה ישראל יחזירנה אחר עשרים וארבעה חדש של מניקה, נשאה וברח ולאחר זמן בא וישב עם אשתו אין בכך כלום, אירס מעוברת או מניקה אין כופין אותו להוציא ולא יכנוס עד אחר זמן היניקה או עד שימות הולד.

פרק יב

הלכה א: האשה שבאה ואמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, הוחזקה אשת איש ובאה ואמרה גירשני בעלי אינה נאמנת להתיר עצמה אבל פסלה עצמה לכהונה לעולם, ואם מת בעלה חוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת.

הלכה ב: היו לה שני עדים שהיא גרושה אף על פי שאין שם גט הרי זו תנשא לכתחלה, הוציאה גט מתחת ידה ואמרה גירשני בעלי בזה הרי זו נאמנת ותנשא בו אף על פי שאינו מקויים כמו שביארנו.

הלכה ג: בא הבעל וערער, אם אמר לא נתתיו לה אלא נפל ממני ומצאה אותו אינו נאמן, שהרי הודה שכתבו לה והרי הוא יוצא מתחת ידה, אבל אם אמר הבעל על תנאי היה, פקדון היה, מעולם לא כתבתיו ומזוייף הוא, יתקיים בחותמיו או בעידי מסירה כמו שביארנו, ואם לא נתקיים אינה מגורשת להיותה מותרת לאחרים, אבל נפסלה מן הכהונה כמו שביארנו שהרי פסלה עצמה בהודאת פיה ועשת עצמה כחתיכה של איסור.

הלכה ד: באה היא ובעלה היא אומרת גירשתני ואבד גיטי והוא אומר לא גירשתיך, אע"פ שהוחזקה אשתו הרי זו נאמנת, חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה.

הלכה ה: אמר הבעל גירשתי את אשתי אינו נאמן וחוששין לדבריו ותהיה ספק מגורשת, ואפילו הודת לו שגירשה אינו נאמן שמא יתכוין לקלקל אותה או בגט בטל גירשה והיא אינה יודעת, או שמא תעיז פניה בו מפני שהוא מאמינה והיא אינה יודעת כובד האיסור שלה, לפיכך אומרין לו אם אמת הדבר הרי אתם קיימים גרשה עתה בפנינו.

הלכה ו: שנים אומרין נתגרשה ושנים מכחישין אותן ואומרין לא נתגרשה אפילו הבעל עומד והיא אומרת לו גרשתני הרי זו בחזקת אשת איש גמורה כשהיתה, מפני העדים שסומכין אותה אפשר שתעיז פניה, לפיכך אם נשאת תצא והולד ממזר.

הלכה ז: במה דברים אמורים בשאמרו עכשיו נתגרשה שהרי אומרין לה אם אמת הדבר הוציאי גיטך, אבל אם אמרו העדים מכמה ימים נתגרשה יש לומר אבד הגט והואיל והיא אומרת גרושה אני בודאי ושני עדים מעידין לה אע"פ שהרי שנים מכחישין אותן אם נשאת לאחד מעדיה לא תצא, שהרי היא ובעלה יודעין בודאי שהיא מותרת וחזקה היא שאין מקלקלין עצמן, אבל אם נשאת לאחר הואיל והדבר אצלו ספק וכן אם אמרה היא איני יודעת אפילו נשאת לאחד מעדיה הרי זו תצא והולד ספק ממזר.

הלכה ח: אמרו שנים ראינוה שנתגרשה ושנים אומרים לא ראינוה, אם היו כולם שרוים בחצר אחת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא והולד כשר שבני אדם עשויין לגרש בצנעה.

הלכה ט: האשה שלא הוחזקה אשת איש ובא עד אחד ואמר אשת איש היתה ונתגרשה ובא עד אחד ואמר לא נתגרשה, הרי שניהן מעידין שהיא אשת איש ואחד מעיד שהיא גרושה ואין דבריו של אחד מועיל במקום שנים ולפיכך לא תנשא ואם נשאת תצא.

הלכה י: אשה ושני אנשים שבאו ממדינה אחרת, זה אומר זו אשתי וזה עבדי, וזה אומר זו אשתי וזה עבדי, והאשה אומרת שניהן עבדי, הרי היא מותרת לכל ואע"פ ששניהן החזיקוה באשת איש הואיל וכל אחד מהן לעצמו העיד אינן נאמנין.

הלכה יא: שליח קבלה שהוציא גט מתחת ידו והבעל אומר מזוייף הוא יתקיים בחותמיו או בעידי מסירה כמו שביארנו, אמר הבעל פקדון נתתיו לו והשליח אומר לגירושין נתנו לי השליח נאמן, וכן אם היה הגט יוצא מתחת ידי האשה והיא אומרת שליח זה נתנו לי, והשליח אומר כן היה ולגירושין נתנו לי, והבעל אומר לא נתתיו אלא לפקדון, השליח נאמן והרי זו מגורשת.

הלכה יב: אבד הגט אע"פ שהבעל אומר לגירושין נתתי הגט לשליח והשליח אומר נתתיו לה הרי זו ספק מגורשת, שהרי הוחזקה אשת איש ואין כאן אלא עד אחד ובעל, ואפילו אמרה האשה בפני נתנו לו לגירושין ונתנו השליח לי הואיל והבעל והשליח סועדין אותה אפשר שתעיז פניה ושמא לא נתגרשה.

הלכה יג: שליח קבלה שקיבל גט לאשה ושלחו לה בפני שני עדים והגיע הגט לידה ונטלתו והרי הגט יוצא מתחת ידה, והיא אינה יודעת אם בעלה שלחו לה או שליח קבלה שלה או שלוחו של בעלה, הרי זו מגורשת כמו שביארנו.

הלכה יד: בא הבעל וערער שלא כתבו או שהוא גט בטל יתקיים בחותמיו, שהרי עדים מעידים שהגט שנתנו לה יצא מתחת ידי שלוחה שידו כידה ואע"פ שהיא אינה יודעת הרי העדים ידעו ואם לא נתקיים אינה מגורשת.

הלכה טו: מי שהוחזקה אשת איש והלכה היא ובעלה למדינת הים ושלום בינו לבינה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי נאמנת ותנשא או תתיבם, חזקה שאינה מקלקלת עצמה ותאסור עצמה על זה ועל זה ותפסיד כתובתה מזה ומזה ותוציא בניה ממזרים בדבר העשוי להגלות לכל ואי אפשר להכחיש ולא לטעון טענה שאם הוא חי סופו לבא או יודע שהוא חי. וכן אם בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו שהדבר עשוי להגלות, אפילו עבד או אשה או שפחה ועד מפי עד מפי עבד מפי שפחה מפי קרובין נאמנין לומר מת פלוני ותנשא אשתו או תתיבם על פיהם.

הלכה טז: והכל נאמנים להעיד לה עדות זו חוץ מחמש נשים שחזקתן שונאות זו את זו שאין מעידות זו לזו במיתת בעלה שמא יתכוונו לאסרה על בעלה ועדיין הוא קיים, ואלו הן: חמותה, ובת חמותה, וצרתה, ויבמתה, ובת בעלה. אפילו גוי המשיח לפי תומו נאמן ומשיאין על פיו כמו שיתבאר, ועם נתכוון להעיד אינו נאמן.

הלכה יז: וכן הפסול בעבירה מן התורה אם בא להעיד לאשה שמת בעלה אינו נאמן, ואם היה משיח לפי תומו נאמן, אין זה פחות מן הגוי, אבל פסול מדבריהם נאמן לעדות אשה.

הלכה יח: בא עד אחד והעיד שמת בעלה והתירוה להנשא על פיו ואחר כך בא אחר והכחיש את הראשון ואמר לא מת הרי זו לא תצא מהתירה ותנשא, שעד אחד בעדות אשה כשני עדים בשאר עדיות ואין דבריו של אחד במקום שנים.

הלכה יט: באו שניהם כאחד זה אומר מת וזה אומר לא מת, אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת, הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא מפני שהיא ספק, ואם נשאת לעד שהעיד לה והיא אומרת בריא לי שמת הרי זו לא תצא, באו שנים ואמרו לא מת אע"פ שנשאת תצא.

הלכה כ: במה דברים אמורים בשהיה האחד שנשאת על פיו כמו השנים שבאו והכחישו אותו, כגון שנשאת על פי איש ובאו שנים ואמרו לא מת, או שנשאת על פי אשה או על פי עצמה ובאו שתי נשים או שני פסולין של דבריהן ואמרו לא מת, אבל עד כשר אומר מת ונשים רבות או פסולין אומרים לא מת הרי זה כמחצה למחצה, ואם נשאת לאחד מעדיה והיא אומרת ודאי מת הרי זו לא תצא.

הלכה כא: אשה אומרת מת או היא שאמרה מת בעלי ואחר כך בא עד כשר ואמר לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא.

הלכה כב: אשה אומרת לא מת ושתי נשים אומרות מת הרי זו תנשא, וכן אם אמרו עשר נשים לא מת ואחת עשרה אומרות מת הרי זו תנשא, שאין אומרין שנים כמאה אלא בעדים כשרים אבל בפסולין הולכין אחר הרוב בין להקל בין להחמיר.

הלכה כג: שני עדים אומרין מת ושנים אומרין לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא מפני שהיא ספק, ואם נשאת לאחד מעדיה והיא אומרת בריא לי שמת הרי זו לא תצא.

הלכה כד: מי שיש לו שתי נשים ובאה אחת מהן ואמרה מת בעלי הרי זו תנשא על פי עצמה כמו שביארנו, וצרתה אסורה שאין צרה מעידה לחבירתה, ואפילו נשאת זו תחלה אין אומרין אילו לא מת בעלה לא היתה אוסרת עצמה עליו, שמא משנאתה בצרתה רוצה היא שיאסרו שתיהן עליו. זאת אומרת מת בעלי וצרתה מכחשת אותה ואומרת לה לא מת הרי זו תנשא, כשם שאינה מעידה לה להתירה כך לא תעיד לה לאוסרה, זאת אומרת מת וצרתה אומרת נהרג הואיל ושתיהן אומרות שאינו קיים הרי אלו ינשאו.

הלכות גירושין

פרק י 
 
הלכה א: כל מקום שאמרנו בחיבור זה שהגט בטל או אינו גט או אינה מגורשת הרי זה גט בטל מן התורה ועדיין היא אשת איש גמורה ואם נשאת תצא והולד ממזר ואם היה בעלה כהן לא נאסרה עליו משום גרושה, חוץ מן המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל אדם שאף על פי שאין זה גט הרי זו פסולה לכהונה מדבריהן שנאמר ואשה גרושה מאישה אמרו חכמים אפילו לא נתגרשה אלא מאישה ולא הותרה לכל נאסרה לכהונה, וזהו ריח הגט שפוסל בכהונה מדבריהן. 
 
הלכה ב: וכל מקום שאמרנו בחיבור זה שהגט פסול הרי זה פסול מדברי סופרים בלבד ונפסלה בו מן הכהונה מדברי תורה, ולכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא והולד כשר, וכותבין לה גט אחר כשר ונותנין לה והיא תחת בעלה, ואם אי אפשר לכתוב אחר והיה הבעל ותיק וגירש מעצמו הרי זה משובח אם אין לו בנים, אבל אם יש לו בנים לא יוציא מפני פסול הגט שמא יוציא לעז על בניו. 
 
הלכה ג: וכל מקום שאמרנו בחיבור זה הרי זה ספק גירושין או שהיא ספק מגורשת לא תנשא ואם נשאת תצא והולד ספק ממזר מפני שהיא ספק ערוה, וכן אם גירש את אשתו בגט פסול או שהיתה ספק מגורשת ורצה להחזירה הרי זו מותרת לבעלה ואינו צריך לחדש הנישואין ולברך שבע ברכות ולכתוב כתובה עד שתתגרש גירושין גמורין. 
 
הלכה ד: כל מי שנשאת בגט בטל הרי זו צריכה גט מבעל שני מדבריהן כדי שלא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט, וצריכה גט מן הראשון להתירה לשאר העם, ונאסרה על שניהם לעולם אע"פ שנבעלה בשגגה כדי שלא יאמרו החזיר זה גרושתו אחר שנשאת, ואם עבר אחד משניהן והחזירה יוציא. 
 
הלכה ה: וכן הדין באשה שבאו לה עדים שמת בעלה ונשאת ואחר כך בא בעלה בין שהיה בעלה פקח בין שהיה חרש בין שנשאת לפקח בין שנשאת לחרש שאין קדושיו קדושין גמורים תצא משניהם וצריכה גט משניהם ונאסרה על שניהם עולמית. 
 
הלכה ו: הרי שנתקדשה ואחר כך בא בעלה או נמצא הגט בטל הרי זו מותרת לבעלה ואינה צריכה גט משני, שאין קידושין תופסין בעריות, ואין חוששין שמא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גטכיון שלא נשאת יאמרו תנאי היה בקידושין ולא נתקיים. 
 
הלכה ז: האשה שנשאת ואחר כך נמצא הגט בטל, או בא בעלה אחר ששמעה שמת, אין הבעל הראשון והשני זכאין לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפר נדריה, וכל פירות שאכלו שניהן אחר שנשאת אין מוציאין מהן, ואין לה כתובה ולא תנאי מתנאי כתובה ולא מזונות לא על זה ולא על זה, ואם נטלה מזה או מזה תחזיר, וכל מה שבלה או אבד מנכסיה אפילו מנכסי צאן ברזל אין מוציאין אותן לא מזה ולא מזה, והולד מן השני ממזר, ואם בא עליה הראשון קודם שיגרש השני הרי הולד ממזר מדבריהם. גירשה השני ונטלה ממנו כתובה ואחר כך בא בעלה או נמצא הגט בטל אין מוציאין מידה מה שנטלה לא מן המזונות ולא מן הכתובה. 
 
הלכה ח: וכן הדין באחיו שקדש אשה והלך ושמע בו שמת ויבם אשתו ואחר כך בא תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה, וכן אם קדש אשה והלכה למדינה אחרת ושמע שמתה ונשא אחותה ואחר כך נודע שלא מתה צריכות שתיהן ממנו גט וכל הדרכים האלו בהן. 
 
הלכה ט: אבל אם הלכה אשתו הנשואה למדינה אחרת ושמע בה שמתה ונשא אחותה ונמצאת אשתו קיימת אין אחותה צריכה ממנו גט ואשתו מותרת, וכן שאר העריות שנשאן בחזקת התר ונמצאו ערוה אינן צריכות גט שאין קדושין תופסין בעריות. 
 
הלכה י: ומפני מה הצריכו אחות ארוסתו גט, שמא יאמרו תנאי היה באירוסין וכדת נשא אחותה והואיל ויצאה אחותה בגט אחותה שהיא ארוסתו הראשונה אסורה כדי שלא יאמרו נשא אחות גרושתו. 
 
הלכה יא: כתב הסופר וטעה ונתן גט לאיש ושובר לאשה או שטעו הן ונטל הבעל הגט ונטלה היא השובר וכמדומה להן שנתגרשה ולאחר זמן הרי הגט יוצא מתחת ידי האיש, אם לא נשאת הרי זו אינה מגורשת ונתגלה הדבר שעדיין לא נתגרשה ויתן לה הגט בפנינו ותהיה מגורשת משעת נתינתו, ואם נשאת ואחר כך הוציא הבעל את הגט ואמר עדיין לא נתגרשה שהרי הגט בידי ולא הגיע לידה אין שומעין לו לאסרה על בעלה אלא הרי זו בחזקת גרושה ונפל הגט מידה ומצאו זה והרי בא לאסרה על בעלה השני. 
 
הלכה יב: המוציא את אשתו משום שם רע או משום שהיא פרוצה בנדרים אומרין לו הודיעה שמפני זה אתה מוציאה כדי לייסרה ודע אתה שאין אתה מחזירה לעולם, ומפני מה המוציא את זו לא יחזירה לעולם, גזירה שמא תנשא לאחר ותעשה תשובה ותהיה צנועה תחתיו ויאמר הראשון אילו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי מגרשה ונמצא כמגרש על תנאי ולא נתקיים שנמצא הגט בטל למפרע, לפיכך אומרים לו גמור בלבך לגרשה שאין זו חוזרת לך לעולם, ואם עבר והחזיר קודם שנתקדשה לאחר לא יוציא. 
 
הלכה יג: וכן המוציא את אשתו משום אילונית או משום שרואה דם בכל עת תשמיש הרי זה לא יחזיר לעולם, שמא תנשא לאחר ותלד האילונית ותתרפא הנדה ויאמר אילו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי מגרש ונמצא הגט בטל והבנים ממזרים, ואם עבר והחזיר לא יוציא. 
 
הלכה יד: שליח שהביא גט חוצה לארץ ואמר בפני נכתב ובפני נחתם הרי זה לא ישאנה, שאנו חוששין שמא עיניו נתן בה ולפיכך העיד לה, וכן עד אחד שהעיד לאשה שמת בעלה ונשאת על פיו הרי זה לא ישאנה, וכן החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה הרי זה לא ישאנה, וכן הנטען על השפחה ונשתחררה על הנכרית ונתגיירה הרי זה לא ישאנה, וכן גוי ועבד הבא על בת ישראל אף על פי שחזר הגוי ונתגייר העבד ונשתחרר הרי זה לא ישאנה, וכולן אם עברו ונשאו אין מוציאין מידם. 
 
הלכה טו: וכולן שהיו להן נשים ומתו נשותיהן או שנתגרשו והיו הנשים הן שהרגילו את בעליהן לגרשם הרי אלו מותרות להנשא להן לכתחלה, וכן אם הלכו נשים אלו ונשאו לאחרים ונתאלמנו או נתגרשו הרי אלו מותרות להנשא להן לכתחלה. 
 
הלכה טז: וכל אחת מהן מותרת להנשא לבן העד שהעיד לה או לבן החכם שאסרה על בעלה, או לבן הנטען עליה או לשאר קרוביהן, שאין אדם חוטא כדי שיהנה אחר, ומותרת האשה להנשא לאחד מעידי גירושיה או מעידי מיאוניה או לאחד מן הדיינים שחלצה בפניהם, שאין חוששין אלא לעדות אחד, ולעולם יתרחק אדם מעדות מיאון ויתקרב לחליצה. 
 
הלכה יז: המגרש את אשתו וחזר ובעלה בפני עדים קודם שתנשא לאחר בין שגירשה מן הנשואין בין מן האירוסין הואיל ואשתו היתה הרי זו בחזקת שהחזירה ולשם קידושין בעל לא לשם זנות, ואפילו ראו אותו שנתן לה מעות, שחזקה היא שאין אדם עושה בעילתו באשתו בעילת זנות והרי בידו לעשותה בעילת מצוה, לפיכך הרי זו בחזקת מקודשת קידושי ודאי וצריכה ממנו גט שני. 
 
הלכה יח: נתייחד עמה בפני עדים והוא שיהיו שני העדים כאחד, אם היתה מגורשת מן הנשואין חוששין לה שמא נבעלה והן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה, שכל המקדש בביאה אינו צריך לבעול בפני עדים אלא יתייחד בפניהן ויבעול כמו שבארנו, לפיכך צריכה גט מספק והרי היא ספק מקודשת, ואם היתה מגורשת מן האירוסין אין חוששין לה שהרי אין לבו גס בה. 
 
הלכה יט: הורו מקצת הגאונים שכל אשה שתבעל בפני עדים צריכה גט, חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, והגדילו והוסיפו בדבר זה שעלה על דעתם עד שהורו שמי שיש לו בן משפחתו חוששין לו ולא תתייבם אשתו שמא שחרר שפחתו ואחר כך בא עליה, ויש מי שהורה שודאי שחרר שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. וכל הדברים האלו רחוקים הם בעיני עד מאד מדרכי ההוראה ואין ראוי לסמוך עליהן, שלא אמרו חכמים חזקה זו אלא באשתו שגירשה בלבד או במקדש על תנאי ובעל סתם שהרי היא אשתו ובאשתו הוא שחזקתו שאינו עושה בעילתו בעילת זנות עד שיפרש שהיא בעילת זנות או שיפרש שעל תנאי הוא בועל, אבל בשאר הנשים הרי כל זונה בחזקת שבעל לשם זנות עד שיפרש שהוא לשם קדושין, ואין צריך לומר בשפחה או בגויה שאינה בת קדושין שאין חוששין להן כלל והרי הבן מהן בחזקת גוי ועבד עד שיודע בודאי שנשתחררה אמו או נתגיירה. 
 
הלכה כ: מי שהוחזקה אשת איש בין מן הנשואין בין מן האירוסין ויצא שמה בעיר מגורשת, אפילו רוב העיר או כולן מעבירין קול שנתגרשה אין חוששין לה והרי זו בחזקתה, אבל אם יצא שמה בעיר מקודשת והוחזק הקול בבית דין שהרי היא מקודשת בספק כמו שבארנו ואחר כך יצא עליה קול שנתגרשה מאותן הקידושין הרי זו מגורשת, שקול אסרה וקול התירה. 
 
הלכה כא: לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה, ולא תהיה יושבת תחתיו ומשמשתו ודעתו לגרשה, ולא יגרש אדם אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערות דבר שנאמר כי מצא בה ערות דבר, ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה, אבל שנייה אם שנאה ישלחנה. 
 
הלכה כב: אשה רעה בדעותיה ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות מצוה לגרשה שנ' גרש לץ ויצא מדון, ואשה שנתגרשה משום פריצות אין ראוי לאדם כשר שישאנה, שאין זה מוציא רשעה מביתו וזה מכניסה לתוך ביתו. 
 
הלכה כג: מי שנתחרשה אשתו הרי זה מגרשה בגט ותהיה גרושה, אבל אם נשתטית אינו מוציאה עד שתבריא, ודבר זה תקנת חכמים הוא כדי שלא תהא הפקר לפרוצין שהרי אינה יכולה לשמור את עצמה, לפיכך מניחה ונושא אחרת ומאכילה ומשקה משלה ואין מחייבין אותו בשאר כסות ועונה שאין כח בבן דעת לדור עם השוטים בבית אחד, ואינו חייב לרפאותה ולא לפדותה, ואם גירשה הרי זו מגורשת ומוציאה מביתו ואינו חייב לחזור ולהטפל בה. פרק יא 
 
הלכה א: אין נושאין את הקטנה, והנושא קטנה יתומה ולא רצת בבעל הרי זו ממאנת והולכת ואינה צריכה ממנו גט, שאין קדושי קטנה קדושין גמורין כמו שבארנו, וכן קטנה שהשיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה כשהיא קטנה הרי היא כיתומה בחיי האב ואם נישאת כשהיא קטנה בחיי אביה הרי זו ממאנת. 
 
הלכה ב: החרשת אע"פ שנישואיה מדברי סופרים כנישואי קטנה לא תקנו לה שתמאן כדי שלא ימנעו מלנשאה. 
 
הלכה ג: ממאנת היא הקטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין, בין בפני בעלה בין שלא בפניו, וכשם שממאנת בבעל כך ממאנת ביבם, וממאנת בבעל זה ונשאת לאחר וממאנת בשני וכן בשלישי אפילו כמה פעמים כל זמן שהיא קטנה יש לה למאן, וקטנה שלא מיאנה אע"פ שהיא נשואה והלכה ונתקדשה לאחר כשהיא קטנה קידושיה הן הן מיאוניה. 
 
הלכה ד: ועד מתי הבת ממאנת כל זמן שהיא קטנה, עד שתהיה נערה או עד שיודע שהיא אילונית, במה דברים אמורים בשלא בא עליה הבעל אחר שנעשית בת שתים עשרה שנה ויום אחד, אבל אם הגיעה לזמן הזה ונבעלה הואיל והבעילה קונה מן התורה כמו שבארנו הרי זו אינה ממאנת ואינה צריכה בדיקה למיאון שחזקתה שהביאה סימנין. 
 
הלכה ה: הרי שנבדקה ולא נמצאו לה סימנין הואיל ונבעלה אחר שהגיעה לזמן הראוי לסימנין הרי זו חוששין לה שמא הביאה ונשרו ולפיכך צריכה גט מספק, ואם מיאנה אחר שנבדקה ונתקדשה לאחר צריכה ממנו גט מספק, ואם נשאת תצא מזה ומזה והולד ספק ממזר משניהם. 
 
הלכה ו: קטנה שלא מיאנה והגדילה אע"פ שלא בעלה בעלה משנעשית בת שתים עשרה שנה ויום אחד הרי זו אינה ממאנת שהרי הגדילה, וצריכה גט מדברי סופרים שהרי לא בא עליה אחר שהגיעה לשני נערות עד שנחוש לה שמא הביאה סימנין ותהיה ספק מקודשת ולא בא עליה אחר שגדלה כדי שתהיה אשת איש גמורה, ונמצאת שאינה צריכה גט אלא מנשואי קטנות שהן מדברי סופרים. לפיכך אם עמדה ונתקדשה אחר שגדלה תופסין בה קדושי שני, ואם גירש הראשון יכנוס השני, אבל אם גירש שני לא יקיים ראשון שמא יאמרו החזיר גרושתו מאחר שנתארסה, ואם בא עליה שני קודם שיגרש ראשון תצא מזה ומזה מפני שהיא דומה לאשה ששמעה שמת בעלה ונשאת ואחר כך בא בעלה, ואין הולד מן השני ממזר, ואם בא עליה ראשון קודם שיגרש השני הולד ממזר. 
 
הלכה ז: איזו היא קטנה שצריכה למאן, מבת שש עד בת עשר בודקין אותה לפי יופי דעתה אם יודעת לשמור קדושיה ושהן קדושין לא שתשמור אותן כמו שמשמרת האגוז והתמרה וכיוצא בהן הרי זו צריכה מיאון, ואם אינה יודעת לשמור קדושיה אינה צריכה למאן אלא הולכת לבית אמה כאילו לא נתקדשה מעולם, ופחותה מבת שש אפילו יודעת לשמור אינה צריכה מיאון, ויתרה על בת עשר אפילו סכלה ביותר צריכה מיאון, וכל מי שהשיאוה אחיה או קרוביה או אמה שלא לדעתה אינה צריכה למאן. 
 
הלכה ח: כיצד ממאנת אומרת בפני שנים אין רצוני בפלוני בעלי, או אין רצוני בקידושין שקדשוני אמי או אחי וכיוצא בדברים אלו, ואפילו היו אורחין מסובין בבית בעלה והיא עומדת ומשקה עליהן ואמרה איני רוצה בפלוני בעלי הרי זה מיאון. 
 
הלכה ט: השנים שממאנת הקטנה בפניהן כותבין לה ביום פלוני מיאנה פלונית בת פלוני בפנינו בפלוני בעלה וחותמין ונותנין לה, וזה הוא גופו של גט מיאון, וגט מיאון אינו כגט הגירושין שנתינתו מגרשת ואינו צריך כתיבה לשמה ולא מסירה ולא דבר ממשפטי גט הגירושין ואין כותבין בו טופסי הגט שמא יראה כגט גירושין לפי שאינו אלא כמעשה בית דין. 
 
הלכה י: השנים שממאנת בפניהן צריכין שיהו מכירין אותה ואת בעלה שמיאנה בו, לפיכך כל מי שראה אותה שמיאנה ושמע מיאוניה יש לו לכתוב לה גט מיאון אע"פ שאין מכירין, וכבר נהגו ישראל לכתוב גט מיאון בנוסח זה: 
 
הלכה יא: בכך בשבת כך וכך יום לחדש פלוני שנת כך וכך למנין פלוני מיאנה פלונית בת פלוני בפנינו ואמרה שאמי או אחי הטעוני והשיאוני או קידשוני ואני קטנה לפלוני בר פלוני והשתא גליתי דעתי קדמיכון דלא צבינא ביה ולא קאימנא עמיה ובדקנא פלונית דא ואתברר לנא דעדיין קטנה היא וכתבנא וחתמנא ויהבנא לה לזכו ולראיה ברורה (פלוני בר פלוני עד פלוני בר פלוני עד). 
 
הלכה יב: המגרש את אשתו ונתקדשה לאחר אע"פ שלא בעלה נאסרה על הראשון, ואם החזירה הראשון ובעלה לוקה וכופין אותו להוציא שנ' לא יוכל בעלה הראשון וגו'. 
 
הלכה יג: זינת עם אחר כשהיא גרושה הרי זו מותרת לחזור לבעלה שנ' ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, הוייתה לאיש אחר שהיא הקדושין היא שאוסרת אותה על בעלה לחזור לו. 
 
הלכה יד: ובכלל לאו זה שכל אשה שזינת תחת בעלה נאסרה על בעלה ולוקה עליה שנאמר אחרי אשר הוטמאה והרי נטמאה, אלא אם כן היתה אשת ישראל שנאנסה, לפיכך כל אשה שנאסרה על בעלה על ידי קינוי וסתירה אם בעל אותה מכין אותו מכת מרדות, ואם עבר והחזירה אחר שגירשה יוציא בגט. 
 
הלכה טו: חרש שגירש ברמיזה כמו שבארנו והלכה ונתקדשה לחרש אחר ואין צריך לומר לפקח אסורה לחזור לבעלה החרש, אבל אשתו של פקח שנתגרשה והלכה ונשאת לחרש ונתגרשה מותרת לחזור לבעלה הפקח. 
 
הלכה טז: הממאנת באיש אינה מגורשת ממנו, ודינה עם בעלה שמיאנה בו כדינה עם מי שלא קידשה מעולם, היא מותרת בקרוביו והוא מותר בקרובותיה ולא פסלה מן הכהונה, ואם נשאת לאחר וגירשה האחר או מת או מיאנה בו מותרת לחזור לראשון. ולא עוד אלא אפילו גירשה הראשון והחזירה ומיאנה בו ונשאת לאחר אחר שמיאנה בו וגירשה האחר מותרת לחזור לראשון, שכל היוצאה במיאון אע"פ שקדמו גט הרי זו כמי שלא נתגרשה ממנו בגט מעולם ומותרת לחזור לו. אבל המגרש את הקטנה בגט ונשאת לאחר ומיאנה באחר אסורה לחזור לראשון מפני שיצאת ממנו בגט אע"פ שיצאת מן האחרון במיאון, ואין צריך לומר אם גירשה האחרון או מת, וכן אסורה לאבי הראשון ולבנו ולאחיו כשאר הגרושות אף על פי שיצאת מן האחרון במיאון. 
 
הלכה יז: הממאנת ביבם אסורה לאביו מפני שנראת ככלתו בעת שמת בנו אבל לשאר קרוביו מותרת, לפיכך אם מיאנה באחד מן היבמין מותרת לאחיו. 
 
הלכה יח: כל אשה שנתגרשה או שנתאלמנה הרי זו לא תנשא ולא תתארס עד שתמתין תשעים יום חוץ מיום שנתגרשה או שמת בעלה בו וחוץ מיום שנתארסה בו, כדי שיודע אם היא מעוברת או אינה מעוברת להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני. 
 
הלכה יט: ומיום כתיבת הגט מונין למגורשת, ואפילו היה על תנאי או שלא הגיע לידה אלא אחר כמה שנים, מיום הכתיבה מונין, שהרי אינו מתיחד עמה משכתבו לה. 
 
הלכה כ: וגזירת חכמים היא שאפילו אשה שאינה ראויה לולד ואפילו נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין צריכה להמתין תשעים יום, אפילו קטנה או זקנה או עקרה או אילונית ואפילו בעלה במדינת הים או חולה או חבוש בבית האסורין ואפילו בתולה מן האירוסין צריכות להמתין תשעים יום. 
 
הלכה כא: שפחה שנשתחררה וגיורת שנתגיירה ממתינין תשעים יום, ואפילו גר ואשתו שנתגיירו מפרישין אותן תשעים יום כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שלא נזרע בקדושה, וכן יפת תאר אע"פ שנתנה לה תורה שלשים יום לתקנת עצמה צריכה להמתין תשעים יום לתקנת הולד, והשלשים מכלל התשעים. 
 
הלכה כב: הממאנת אינה צריכה להמתין לא גזרו אלא בגרושה, וכן המזנה אינה צריכה להמתין מפני שהיא משמרת עצמה שלא תתעבר, וכן אנוסה ומפותה אינן צריכות להמתין. 
 
הלכה כג: מי שנישאת בטעות ונודע שהיא אסורה לבעלה והוציאוה בית דין מתחתיו, אם היתה קטנה שאינה ראויה לולד אינה צריכה להמתין, שזה דבר שאינו מצוי הוא וכל דבר שאינו מצוי ברוב לא גזרו בו. 
 
הלכה כד: המארס בתוך תשעים יום מנדין אותו, אירס וברח אין מנדין אותו, כנס בתוך תשעים יום מפרישין אותן עד אחר זמן ויעמוד עם אשתו. 
 
הלכה כה: וכן גזרו חכמים שלא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חבירו ואף על פי שהזרע ידוע למי הוא, מעוברת שמא יזיק הולד בשעת תשמיש שאינו מקפיד על בן חבירו, ומניקה שמא יתעכר החלב והוא אינו מקפיד לרפאות החלב בדברים המועילין לחלב כשיתעכר. 
 
הלכה כו: כמה הוא זמן היניקה, ארבעה ועשרים חדש חוץ מיום שנולד בו ומיום שתתארס בו. 
 
הלכה כז: כשם שאסור לישא כך אסור לארס עד אחר זמן זה, ואפילו נתנה בנה למניקה או שגמלתהו בתוך ארבעה ועשרים חדש לא תנשא, מת בנה מותרת לינשא ואין חוששין שמא תהרגנו. 
 
הלכה כח: עבר ונשא מעוברת או מניקה בתוך זמן זה יוציא בגט ואפילו היה כהן, ואם היה ישראל יחזירנה אחר עשרים וארבעה חדש של מניקה, נשאה וברח ולאחר זמן בא וישב עם אשתו אין בכך כלום, אירס מעוברת או מניקה אין כופין אותו להוציא ולא יכנוס עד אחר זמן היניקה או עד שימות הולד. פרק יב 
 
הלכה א: האשה שבאה ואמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, הוחזקה אשת איש ובאה ואמרה גירשני בעלי אינה נאמנת להתיר עצמה אבל פסלה עצמה לכהונה לעולם, ואם מת בעלה חוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת. 
 
הלכה ב: היו לה שני עדים שהיא גרושה אף על פי שאין שם גט הרי זו תנשא לכתחלה, הוציאה גט מתחת ידה ואמרה גירשני בעלי בזה הרי זו נאמנת ותנשא בו אף על פי שאינו מקויים כמו שביארנו. 
 
הלכה ג: בא הבעל וערער, אם אמר לא נתתיו לה אלא נפל ממני ומצאה אותו אינו נאמן, שהרי הודה שכתבו לה והרי הוא יוצא מתחת ידה, אבל אם אמר הבעל על תנאי היה, פקדון היה, מעולם לא כתבתיו ומזוייף הוא, יתקיים בחותמיו או בעידי מסירה כמו שביארנו, ואם לא נתקיים אינה מגורשת להיותה מותרת לאחרים, אבל נפסלה מן הכהונה כמו שביארנו שהרי פסלה עצמה בהודאת פיה ועשת עצמה כחתיכה של איסור. 
 
הלכה ד: באה היא ובעלה היא אומרת גירשתני ואבד גיטי והוא אומר לא גירשתיך, אע"פ שהוחזקה אשתו הרי זו נאמנת, חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. 
 
הלכה ה: אמר הבעל גירשתי את אשתי אינו נאמן וחוששין לדבריו ותהיה ספק מגורשת, ואפילו הודת לו שגירשה אינו נאמן שמא יתכוין לקלקל אותה או בגט בטל גירשה והיא אינה יודעת, או שמא תעיז פניה בו מפני שהוא מאמינה והיא אינה יודעת כובד האיסור שלה, לפיכך אומרין לו אם אמת הדבר הרי אתם קיימים גרשה עתה בפנינו. 
 
הלכה ו: שנים אומרין נתגרשה ושנים מכחישין אותן ואומרין לא נתגרשה אפילו הבעל עומד והיא אומרת לו גרשתני הרי זו בחזקת אשת איש גמורה כשהיתה, מפני העדים שסומכין אותה אפשר שתעיז פניה, לפיכך אם נשאת תצא והולד ממזר. 
 
הלכה ז: במה דברים אמורים בשאמרו עכשיו נתגרשה שהרי אומרין לה אם אמת הדבר הוציאי גיטך, אבל אם אמרו העדים מכמה ימים נתגרשה יש לומר אבד הגט והואיל והיא אומרת גרושה אני בודאי ושני עדים מעידין לה אע"פ שהרי שנים מכחישין אותן אם נשאת לאחד מעדיה לא תצא, שהרי היא ובעלה יודעין בודאי שהיא מותרת וחזקה היא שאין מקלקלין עצמן, אבל אם נשאת לאחר הואיל והדבר אצלו ספק וכן אם אמרה היא איני יודעת אפילו נשאת לאחד מעדיה הרי זו תצא והולד ספק ממזר. 
 
הלכה ח: אמרו שנים ראינוה שנתגרשה ושנים אומרים לא ראינוה, אם היו כולם שרוים בחצר אחת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא והולד כשר שבני אדם עשויין לגרש בצנעה. 
 
הלכה ט: האשה שלא הוחזקה אשת איש ובא עד אחד ואמר אשת איש היתה ונתגרשה ובא עד אחד ואמר לא נתגרשה, הרי שניהן מעידין שהיא אשת איש ואחד מעיד שהיא גרושה ואין דבריו של אחד מועיל במקום שנים ולפיכך לא תנשא ואם נשאת תצא. 
 
הלכה י: אשה ושני אנשים שבאו ממדינה אחרת, זה אומר זו אשתי וזה עבדי, וזה אומר זו אשתי וזה עבדי, והאשה אומרת שניהן עבדי, הרי היא מותרת לכל ואע"פ ששניהן החזיקוה באשת איש הואיל וכל אחד מהן לעצמו העיד אינן נאמנין. 
 
הלכה יא: שליח קבלה שהוציא גט מתחת ידו והבעל אומר מזוייף הוא יתקיים בחותמיו או בעידי מסירה כמו שביארנו, אמר הבעל פקדון נתתיו לו והשליח אומר לגירושין נתנו לי השליח נאמן, וכן אם היה הגט יוצא מתחת ידי האשה והיא אומרת שליח זה נתנו לי, והשליח אומר כן היה ולגירושין נתנו לי, והבעל אומר לא נתתיו אלא לפקדון, השליח נאמן והרי זו מגורשת. 
 
הלכה יב: אבד הגט אע"פ שהבעל אומר לגירושין נתתי הגט לשליח והשליח אומר נתתיו לה הרי זו ספק מגורשת, שהרי הוחזקה אשת איש ואין כאן אלא עד אחד ובעל, ואפילו אמרה האשה בפני נתנו לו לגירושין ונתנו השליח לי הואיל והבעל והשליח סועדין אותה אפשר שתעיז פניה ושמא לא נתגרשה. 
 
הלכה יג: שליח קבלה שקיבל גט לאשה ושלחו לה בפני שני עדים והגיע הגט לידה ונטלתו והרי הגט יוצא מתחת ידה, והיא אינה יודעת אם בעלה שלחו לה או שליח קבלה שלה או שלוחו של בעלה, הרי זו מגורשת כמו שביארנו. 
 
הלכה יד: בא הבעל וערער שלא כתבו או שהוא גט בטל יתקיים בחותמיו, שהרי עדים מעידים שהגט שנתנו לה יצא מתחת ידי שלוחה שידו כידה ואע"פ שהיא אינה יודעת הרי העדים ידעו ואם לא נתקיים אינה מגורשת. 
 
הלכה טו: מי שהוחזקה אשת איש והלכה היא ובעלה למדינת הים ושלום בינו לבינה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי נאמנת ותנשא או תתיבם, חזקה שאינה מקלקלת עצמה ותאסור עצמה על זה ועל זה ותפסיד כתובתה מזה ומזה ותוציא בניה ממזרים בדבר העשוי להגלות לכל ואי אפשר להכחיש ולא לטעון טענה שאם הוא חי סופו לבא או יודע שהוא חי. וכן אם בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו שהדבר עשוי להגלות, אפילו עבד או אשה או שפחה ועד מפי עד מפי עבד מפי שפחה מפי קרובין נאמנין לומר מת פלוני ותנשא אשתו או תתיבם על פיהם. 
 
הלכה טז: והכל נאמנים להעיד לה עדות זו חוץ מחמש נשים שחזקתן שונאות זו את זו שאין מעידות זו לזו במיתת בעלה שמא יתכוונו לאסרה על בעלה ועדיין הוא קיים, ואלו הן: חמותה, ובת חמותה, וצרתה, ויבמתה, ובת בעלה. אפילו גוי המשיח לפי תומו נאמן ומשיאין על פיו כמו שיתבאר, ועם נתכוון להעיד אינו נאמן. 
 
הלכה יז: וכן הפסול בעבירה מן התורה אם בא להעיד לאשה שמת בעלה אינו נאמן, ואם היה משיח לפי תומו נאמן, אין זה פחות מן הגוי, אבל פסול מדבריהם נאמן לעדות אשה. 
 
הלכה יח: בא עד אחד והעיד שמת בעלה והתירוה להנשא על פיו ואחר כך בא אחר והכחיש את הראשון ואמר לא מת הרי זו לא תצא מהתירה ותנשא, שעד אחד בעדות אשה כשני עדים בשאר עדיות ואין דבריו של אחד במקום שנים. 
 
הלכה יט: באו שניהם כאחד זה אומר מת וזה אומר לא מת, אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת, הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא מפני שהיא ספק, ואם נשאת לעד שהעיד לה והיא אומרת בריא לי שמת הרי זו לא תצא, באו שנים ואמרו לא מת אע"פ שנשאת תצא. 
 
הלכה כ: במה דברים אמורים בשהיה האחד שנשאת על פיו כמו השנים שבאו והכחישו אותו, כגון שנשאת על פי איש ובאו שנים ואמרו לא מת, או שנשאת על פי אשה או על פי עצמה ובאו שתי נשים או שני פסולין של דבריהן ואמרו לא מת, אבל עד כשר אומר מת ונשים רבות או פסולין אומרים לא מת הרי זה כמחצה למחצה, ואם נשאת לאחד מעדיה והיא אומרת ודאי מת הרי זו לא תצא. 
 
הלכה כא: אשה אומרת מת או היא שאמרה מת בעלי ואחר כך בא עד כשר ואמר לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא. 
 
הלכה כב: אשה אומרת לא מת ושתי נשים אומרות מת הרי זו תנשא, וכן אם אמרו עשר נשים לא מת ואחת עשרה אומרות מת הרי זו תנשא, שאין אומרין שנים כמאה אלא בעדים כשרים אבל בפסולין הולכין אחר הרוב בין להקל בין להחמיר. 
 
הלכה כג: שני עדים אומרין מת ושנים אומרין לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא מפני שהיא ספק, ואם נשאת לאחד מעדיה והיא אומרת בריא לי שמת הרי זו לא תצא. 
 
הלכה כד: מי שיש לו שתי נשים ובאה אחת מהן ואמרה מת בעלי הרי זו תנשא על פי עצמה כמו שביארנו, וצרתה אסורה שאין צרה מעידה לחבירתה, ואפילו נשאת זו תחלה אין אומרין אילו לא מת בעלה לא היתה אוסרת עצמה עליו, שמא משנאתה בצרתה רוצה היא שיאסרו שתיהן עליו. זאת אומרת מת בעלי וצרתה מכחשת אותה ואומרת לה לא מת הרי זו תנשא, כשם שאינה מעידה לה להתירה כך לא תעיד לה לאוסרה, זאת אומרת מת וצרתה אומרת נהרג הואיל ושתיהן אומרות שאינו קיים הרי אלו ינשאו.