Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום חמישי ט אדר-ב ה'�&פ"ז
	שיעורים יומיים ליום חמישי ט אדר-ב ה'�&פ"ז

חומש:

חמישי פרשת ויקרא

תהילים:

פרקים מט - נד

תניא:

ולזה נתן הקב"ה... -מו- מהאריז"ל)

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות אישות פרקים ב-ד

פרק אחד :

הלכות מעשר שני פרק ה

ספר המצוות :

מ"ע רי"ג

הלכות אישות

פרק ב

הלכה א: הבת מיום לידתה עד שתהיה בת שתים עשרה שנה גמורות היא הנקראת קטנה ונקראת תינוקת, ואפילו הביאה כמה שערות בתוך הזמן הזה אינן אלא כשומה, אבל אם הביאה שתי שערות למטה בגוף במקומות הידועות להבאת שיער והיא מבת שתים עשרה שנה ויום אחד ומעלה נקראת נערה.

הלכה ב: והבאת שתי שערות בזמן הזה נקרא סימן התחתון. ומאחר שתביא סימן התחתון תקרא נערה עד ששה חדשים גמורים, ומתחלת יום תשלום הששה חדשים ומעלה תקרא בוגרת, ואין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד.

הלכה ג: הגיעה לשתים עשרה שנה ויום אחד ולא הביאה שתי שערות אע"פ שנראו בה סימני אילונית עדיין קטנה היא עד עשרים שנה, וכשתביא שתי שערות אפילו בשנת עשרים תהיה נערה ששה חדשים ואחר כך תקרא בוגרת.

הלכה ד: היתה בת עשרים שנה פחות משלשים יום ולא הביאה שתי שערות ונראו בה סימני אילונית הרי היא אילונית, ואם לא נראו בה כל סימני אילונית עדיין קטנה היא עד שתביא שתי שערות או עד שתהיה בת חמש ושלשים שנה ויום אחד.

הלכה ה: הגיעה לזמן הזה ולא הביאה שתי שערות הרי זו נקראת אילונית אע"פ שלא נראה בה סימן מסימני אילונית, נמצאת למד שהאילונית אין לה ימי נערות אלא מקטנותה תצא לבגרות.

הלכה ו: ואלו הן סימני אילונית, כל שאין לה דדין, ומתקשה בשעת תשמיש, ואין לה שיפולי מעיים כנשים, וקולה עבה ואינה ניכרת בין איש לאשה, והנערה והבוגרת והאילונית כל אחת משלשתן נקראת גדולה.

הלכה ז: ויש בבת סימנין מלמעלה והן הנקראין סימן העליון, ואלו הן, משתחזיר ידיה לאחוריה ויעשה קמט במקום הדד, ומשישחיר ראש הדד, ומשיתן אדם ידו על עוקץ הדד והוא שוקע ושוהה לחזור, ומשיפצל ראש חוטם הדד ויעשה בראשו כדור קטן, ורבותי פירשו משיפצל החוטם עצמו. וכן משיטו הדדין, ומשיתקשקשו הדדין, ומשתקיף העטרה והוא מקום הבשר התפוח שלמעלה מן הערוה לעומת הבטן, ומשיתמעך בשר זה ולא יהיה קשה כל אלו הסימנין שמונה.

הלכה ח: נראה בבת סימן מכל אלו או כולן והיא בת שתים עשרה שנה או פחות אין משגיחין בו והרי היא בקטנותה, נעשית בת שתים עשרה שנה ויום אחד ונראה בה סימן התחתון אין משגיחין באחד מכל אלו, ואם לא נראה התחתון ונראה בה אחד מאלו הרי היא ספק בין נערה לקטנה ודנים בה להחמיר, ואם נראו כולן הרי זו גדולה ודאית, שאי אפשר שיבואו כולן אלא וכבר בא סימן התחתון ונשר.

הלכה ט: הבת שילדה אחר שתים עשרה שנה אע"פ שלא הביאה סימן לא עליון ולא תחתון הרי זו גדולה, בנים הרי הם כסימנין.

הלכה י: הבן משיולד עד שיהיה בן שלש עשרה שנה נקרא קטן ונקרא תינוק ואפילו הביא כמה שערות בתוך זמן זה אינו סימן אלא שומה, הביא שתי שערות למטה במקומות הידועות לשיער והוא מבן שלש עשרה שנה ויום אחד ומעלה נקרא גדול ונקרא איש.

הלכה יא: הגיע לזמן הזה ולא הביא שתי שערות אע"פ שנראו בו סימני סריס הרי זה קטן עד שיהיה בן עשרים שנה פחות שלשים יום, הגיע לזמן הזה ולא הביא שתי שערות למטה ולא הביא שתי שערות בזקן, אם נראה בו אחד מסימני סריס הרי זה סריס ודינו דין הגדול לכל דבר. ואם לא נראה בו סימן מסימני סריס עדיין קטן הוא עד שיביא שתי שערות למטה במקום הראוי להן או עד שיהיה בן חמש ושלשים שנה ויום אחד.

הלכה יב: הגיע לזמן הזה ולא הביא הרי זה סריס אף על פי שלא נראה בו אחד מסימני סריס. הגיע לשנת עשרים פחות שלשים יום ולא הביא שתי שערות למטה והביא שתי שערות בזקן אע"פ שנולד לו אחד מסימני סריס אינו סריס אלא הרי הוא בקטנותו עד שיולדו לו כל סימני סריס או עד שיהיה בן חמש ושלשים שנה ויום אחד.

הלכה יג: ואלו הן סימני סריס, כל שאין לו זקן, ושערו לקוי, ובשרו מחליק, ואין מימי רגליו מעלים רתיחה, וכשמטיל מים אינו עושה כיפה, ושכבת זרעו דיהה, ואין מימי רגליו מחמיצין, ורוחץ בימות הגשמים ואין בשרו מעלה הבל, וקולו לקוי ואינו ניכר בין איש לאשה.

הלכה יד: וסריס זה הוא הנקרא סריס חמה בכל מקום, אבל הבן שחתכו או נתקו או מיעכו גידיו או ביציו כמו שהגוים עושין הוא הנקרא סריס אדם וכשיהיה בן שלש עשרה שנה ויום אחד נקרא גדול שאין זה מביא סימן לעולם.

הלכה טו: בן שלש עשרה שנה ויום אחד שלא הביא סימן שלמטה ונראו בו כל הסימנין שלמעלה הרי זה ספק בין קטן לגדול, ואם לא נבדק מלמטה כיון שנראו בו סימני בגרות מלמעלה הרי זה בחזקת גדול.

הלכה טז: שתי שערות האמורות בבן ובבת ובכל מקום שיעורן כדי לכוף ראשן לעיקרן, ומשיצמחו ויהיו יכולות להנטל בפי הזוג עד שיגיעו לכוף ראשן לעיקרן דנין בהן להחמיר בכל מקום, לפיכך בבן ובבת נחשוב אותם גדולים להחמיר הואיל וצמחו כדי להנטל בפי הזוג, ונחשוב אותם קטנים להחמיר הואיל ולא הגיעו לכוף ראשן לעיקרן.

הלכה יז: שתי שערות אלו צריכות שיהיו במקום הערוה, ובית הערוה כולו מקום סימנין בין למעלה בין למטה בין על איברי הזרע עצמן, וצריכות להיות במקום אחד, ושיהיה בעיקרן גומות, ואפילו שתיהן בגומה אחת הרי אלו סימן. נמצאו שתי גומות זו בצד זו ואין בהן שיער הרי אלו סימן, חזקה אין גומה בלא שיער ושערות היו בהן ונשרו.

הלכה יח: הבת שהביאה שתי שערות בתוך שנת שתים עשרה והבן שהביא בתוך שלש עשרה שהן שומה כמו שביארנו אע"פ שאותן שערות במקומן עומדות אחר שלש עשרה לזכר ואחר שתים עשרה לנקבה אינן סימן.

הלכה יט: במה דברים אמורים בשנבדקו בתוך הזמן ונודע שהן שומה, אבל אם לא נבדקו אלא אחר זמן ונמצאו שם שתי שערות הרי הן בחזקת סימנין, ואין אומרין שמא קודם זמן צמחו כדי שיהיו שומה.

הלכה כ: כשבודקין הבת בין בתוך הזמן שהוא כל שנת שתים עשרה בין קודם זמן זה בין לאחריו בודקין על פי נשים כשרות ונאמנות, ואפילו אשה אחת בודקת ושומעין ממנה אם הביאה אם לא הביאה.

הלכה כא: כל השנים האמורות בבן ובבת ובערכין ובכל מקום אינן לא שני הלבנה ולא שני החמה אלא שנים של סדר העיבור שהן פשוטות ומעוברות כמו שבית דין קובעין אותן כמו שביארנו בהלכות קידוש החדש, ובאותן השנים מונין לכל דברי הדת.

הלכה כב: אין סומכין על הנשים במנין השנים ולא על הקרובים אלא על פי שני עדים כשרים להעיד.

הלכה כג: האב שאמר בני זה בן תשע שנים ויום אחד בתי זו בת שלש שנים ויום אחד נאמן לקרבן אבל לא למכות ולא לעונשים, בני זה בן שלש עשרה שנה ויום אחד בתי זו בת שתים עשרה שנה ויום אחד נאמן לנדרים ולערכין ולחרמים ולהקדשות אבל לא למכות ולא לעונשים.

הלכה כד: מי שיש לו איברי זכרות ואיברי נקבות הוא הנקרא אנדרוגינוס והוא ספק אם זכר אם נקבה, ואין לו סימן שיודע בו אם הוא זכר ודאי או נקבה ודאית לעולם.

הלכה כה: ומי שאין לו לא זכרות ולא נקבות אלא אטום הוא הנקרא טומטום וגם הוא ספק, ואם נקרע הטומטום ונמצא זכר הרי הוא כזכר ודאי ואם נמצא נקבה הרי הוא נקבה, וטומטום ואנדרוגינוס שהיו בן שתים עשרה שנה ויום אחד הרי הן בחזקת גדולים והם שנדבר בהן בכל מקום.

הלכה כו: חרש וחרשת האמורים בכל מקום הן האילמים שאין שומעין ואין מדברים, אבל מי שמדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר הרי הוא ככל אדם, ואיש ואשה שהן שלמים בדעתן ואינן לא חרשים ולא שוטים נקראין פקח ופקחת.

הלכה כז: נמצאו כל השמות שביארנו ענינם בשני פרקים אלו עשרים שמות, ואלו הן, קידושין, ערוה, שנייה, איסורי לאוין, איסורי עשה, קטנה, נערה, בוגרת, אילונית, גדולה, סימן התחתון, סימן העליון, קטן, סריס חמה, סריס אדם, גדול, אנדרוגינוס, טומטום, חרשים, פקחים. שים כל השמות האלו לעומתך תמיד ואל ילוזו מעיניך כל ענייניהם כדי שלא נהיה צריכין לבאר ענין כל שם מהן בכל מקום שנזכיר אותו.

פרק ג

הלכה א: כיצד האשה מתקדשת, אם בכסף הוא מקדש אין פחות מפרוטה כסף או שוה פרוטה, אומר לה הרי את מקודשת לי, או הרי את מאורסת לי, או הרי את לי לאשה בזה, ונותנן לה בפני עדים, והאיש הוא שאומר דברים שמשמען שקונה אותה לו לאשה והוא שיתן לה הכסף.

הלכה ב: נתנה היא ואמרה לו הריני מקודשת לך, הריני מאורסת לך, הרי אני לך לאשה, או בכל לשון הקנאה, אינה מקודשת, וכן אם נתנה היא לו ואמר הוא אינה מקודשת, נתן הוא ואמרה היא הרי זו מקודשת בספק.

הלכה ג: ואם קידש בשטר כותב על הנייר או על החרס או על העלה ועל כל דבר שירצה הרי את מקודשת לי או הרי את מאורסת לי וכל כיוצא בדברים אלו ונותנו לה בפני עדים.

הלכה ד: וצריך שיכתוב אותו לשם האשה המתקדשת כגט, ואינו כותבו אלא מדעתה, כתבו שלא לשמה או לשמה ושלא מדעתה אע"פ שנתנו לה מדעתה בפני עדים אינה מקודשת.

הלכה ה: ואם קידש בביאה אומר לה הרי את מקודשת לי או הרי את מאורסת לי או הרי את לי לאשה בבעילה זו וכל כיוצא בזה ומתייחד עמה בפני שני עדים ובועלה, והמקדש בביאה [מסתמא] דעתו על גמר ביאה וכשיגמור ביאתו תהיה מקודשת, ובין שבא עליה כדרכה בין שבא עליה שלא כדרכה הרי זו מקודשת.

הלכה ו: הדברים שיאמר האיש כשיקדש צריך שיהיה עניינם שהוא קונה אשה לא שיהא עניינם שהקנה עצמו לה, כיצד הרי שאמר לה או כתב בשטר שנתנו לה הריני בעליך, הריני ארוסיך, הריני אישיך וכל כיוצא בזה, אין כאן קידושין כלל. אמר לה או כתב לה הרי את אשתי, הרי את ארוסתי, או הרי את קנויה לי, הרי את שלי, הרי את ברשותי, הרי את זקוקה לי, הרי את לקוחתי, הרי את חרופתי וכל כיוצא בזה, הרי זו מקודשת.

הלכה ז: אמר לה או כתב לה הרי את מיוחדת לי, הרי את מיועדת לי, הרי את עזרתי, הרי את נגדי, הרי את צלעתי, הרי את סגורתי, הרי את תחתי, הרי את אסורתי, הרי את תפוסתי, הרי זו מקודשת בספק, והוא שיהיה מדבר עמה תחלה על עסקי קידושין, אבל אם אינו מדבר עמה תחלה על עסקי קידושין אין חוששין למלות אלו.

הלכה ח: ויש לאיש לקדש האשה בכל לשון שהיא מכרת בו ויהיה משמע הדברים באותה הלשון שקנאה כמו שביארנו. היה מדבר עם האשה על עסקי הקידושין ורצת ועמד וקידש ולא פירש ולא אמר לה כלום אלא נתן בידה או בעל הואיל והן עסוקין בענין דיו ואינו צריך לפרש, וכן עידי הקידושין והגירושין אינו צריך לומר להם אתם עידי, אלא כיון שקידש בפניהם או גירש הרי זו מקודשת ומגורשת.

הלכה ט: האומר לאשה התקדשי לחציי הרי זו מקודשת, הא למה זה דומה לאומר לה תהיי אשתי את ואחרת שנמצא שאין לה אלא חצי איש, אבל אם אמר לה חצייך מקודש לי אינה מקודשת שאין אשה אחת ראויה לשנים, וכן האומר הרי את מקודשת לי ולזה אינה מקודשת.

הלכה י: אמר לה הרי חצייך מקודש לי בפרוטה וחצייך בפרוטה, או שאמר לה הרי חצייך מקודש לי בחצי פרוטה וחצייך האחר בחצי פרוטה, הרי זו מקודשת. אמר לה חצייך מקודש לי בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר, שני חצייך בפרוטה, שתי בנותיך לשני בני בפרוטה, בתך מקודשת לי ופרתך מכורה לי בפרוטה, או בתך וקרקעך לי בפרוטה, בכל אלו מקודשת בספק.

הלכה יא: האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה וכשהיא נערה רשותה בידו שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה, וקידושיה לאביה, וכן הוא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובכתובתה ואם נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין הוא זכאי בכל עד שתבגור. לפיכך מקבל האב קידושי בתו מים שתולד עד שתבגור, ואפילו היתה חרשת או שוטה וקידשה האב הרי היא אשת איש גמורה. ואם היתה בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה מדעת אביה, פחות מכן אם קדשה אביה בביאה אינה מקודשת.

הלכה יב: בגרה הבת אין לאביה בה רשות והרי היא כשאר כל הנשים שאין מתקדשת אלא לדעתה, וכן אם השיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה הרי היא ברשות עצמה, ואע"פ שעדיין היא קטנה, כיון שנישאת אין לאביה בה רשות לעולם.

הלכה יג: נתקדשה קודם שתבגור שלא לדעת אביה אינה מקודשת אפילו נתרצה האב אחר שנתקדשה, ואפילו נתאלמנה או נתגרשה מאותן הקידושין אינה אסורה על הכהן, ובין היא ובין אביה יכולין לעכב, בין שנתקדשה בפניו בין שנתקדשה שלא בפניו אינה מקודשת.

הלכה יד: היתה הבת ספק בוגרת, בין שקידשה אביה שלא לדעתה בין שקידשה היא עצמה שלא לדעת אביה, הרי זו מקודשת בספק, לפיכך צריכה גט מספק. יש לאיש לעשות שליח לקדש לו אשה בין אשה פלונית בין אשה משאר הנשים, וכן האשה הגדולה עושה שליח לקבל קידושיה בין מאיש פלוני בין מאיש משאר האנשים, וכן האב עושה שליח לקבל קידושי בתו כשהיא ברשותו, ואומר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קידושיך.

הלכה טו: כל העושה שליח לקבל הקידושין צריך לעשותו בפני שני עדים, אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמתת הדבר, לפיכך אם הודו השליח והמשלח אינן צריכין עדים כמו שליח הגט וכמו שליח שהרשהו להפריש לו תרומה וכיוצא בהן, בכל שלוחו של אדם כמותו ואינו צריך עדים.

הלכה טז: השליח נעשה עד לפיכך אם עשה שנים שלוחין לקדש לו אשה והלכו וקידשו אותה הן הן שלוחיו והן הן עידי הקידושין ואינן צריכין לקדשה לו בפני שנים אחרים.

הלכה יז: הכל כשרין לשליחות חוץ מחרש שוטה וקטן לפי שאינן בני דעת והגוי לפי שאינו בן ברית ונאמר כן תרימו גם אתם לרבות השליח ומה אתם בני ברית אף שלוחכם בן ברית להוציא את הגוי, אבל העבד אע"פ שהוא נעשה שליח לדבר שבממון הרי הוא פסול לשליחות הקידושין והגיטין לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין.

הלכה יח: שליח האיש שקידש אומר לה הרי את מקודשת לפלוני בכסף זה או בשטר זה, ואם שליח האשה הוא שמקבל הקידושין אומר לו הרי פלונית ששלחה אותך מקודשת לי והוא אומר לו קידשתיה לך או ארסתיה לך או נתתיה לך לאשה וכל כיוצא בזה. וכן המקדש על ידי האב אומר לו הרי בתך פלונית מקודשת לי והוא אומר לו קדשתיה לך, ואם אמר האב או השליח הין דיו ואפילו שתק, ואם היו עסוקין בענין ונתן לאב או לשליח ולא פירש ולא אמר דבר דיו, ואם קידש בשטר אינו כותבו אלא מדעת האב או מדעת השליח, וכן בכל הדברים כולן של קידושין כדין האיש עם האשה כך דין שליח עם שליח או עם האב.

הלכה יט: מצוה שיקדש אדם אשתו בעצמו יתר מעל ידי שלוחו, וכן מצוה על האשה שתקדש עצמה בידה יתר מעל ידי שלוחה, ואע"פ שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה לכל מי שירצה אין ראוי לעשות כן אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. וכן האיש אין ראוי לו שיקדש קטנה ולא יקדש אשה עד שיראנה ותהיה כשרה בעיניו שמא לא תמצא חן בעיניו ונמצא מגרשה או שוכב עמה והוא שונאה.

הלכה כ: המקדש בביאה הרי אלו קידושי תורה, וכן בשטר מתקדשת בו מן התורה, כשם שגומר ומגרש שנאמר וכתב לה ספר כריתות כך גומר ומכניס, אבל הכסף מדברי סופרים (וכן דין הכסף דין תורה ופירושו מדברי סופרים) שנאמר כי יקח איש אשה ואמרו חכמים לקוחים אלו יהיו בכסף שנאמר נתתי כסף השדה קח ממני.

הלכה כא: אע"פ שעיקר הדברים כן הוא נהגו כל ישראל לקדש בכסף או בשוה כסף, וכן אם רצה לקדש בשטר מקדש, אבל אין מקדשין בביאה לכתחלה ואם קידש בביאה מכין אותו מכת מרדות כדי שלא יהיו ישראל פרוצים בדבר זה אע"פ שקידושיו קידושין גמורין.

הלכה כב: וכן המקדש בלא שידוך או המקדש בשוק אע"פ שקידושיו קידושין גמורין מכין אותו מכת מרדות כדי שלא יהא דבר זה הרגל לזנות וידמה לקדשה שהיתה קודם מתן תורה.

הלכה כג: כל המקדש אשה בין על ידי עצמו בין על ידי שליח צריך לברך קודם הקידושין הוא או שלוחו ואחר כך מקדש כדרך שמברכין קודם כל המצות, ואם קידש ולא בירך לא יברך אחר הקידושין שזו ברכה לבטלה, מה שנעשה כבר נעשה.

הלכה כד: כיצד מברך בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו והבדילנו מן העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין בא"י מקדש ישראל. זו היא ברכת אירוסין, ונהגו העם להסדיר ברכה זו על כוס של יין או של שכר, אם יש שם יין מברך על היין תחלה ואחר כך מברך ברכת אירוסין ואחר כך מקדש, ואם אין שם לא יין ולא שכר מברך אותה בפני עצמה.

פרק ד

הלכה א: אין האשה מתקדשת אלא לרצונה והמקדש אשה בעל כרחה אינה מקודשת, אבל האיש שאנסוהו עד שקידש בעל כרחו הרי זו מקודשת, ויש לאיש לקדש נשים רבות כאחת והוא שיהיה בכסף אם קידש בכסף פרוטה לכל אחת ואחת, ויש לאחת מהן או לאחר לקבל הקידושין על ידי כולן מדעתן.

הלכה ב: המקדש את האשה ונתן קידושיה מדעתה ביד חברתה ואמר לחברתה כשנתן הקידושין בידה ואת נמי, או וכן גם את וכיוצא בזה, הרי שתיהן מקודשות, אבל אם נתן בידה ואמר לה ואת, הרי זו שקבלה הקידושין ספק מקודשת, שמא לא נתכוון אלא לראות מה בלבה וכאילו אמר לה ואת מה תאמרי בדבר זה ולפיכך קיבלה היא הקידושין שהרי זה עדיין שואלה לראות מה בלבה ומפני זה היא ספק מקודשת.

הלכה ג: התקדשי לי בדינר זה ונטלתו וזרקתו לפניו או לים או לאור או לדבר האבד אינה מקודשת, אמרה לו תנהו לאבא או לאביך או לאיש פלוני ונתן אינה מקודשת, ואם אמרה לו תנהו לו שיקבלהו לי ונתן הרי זו מקודשת.

הלכה ד: אמרה לו הניחהו על הסלע אינה מקודשת ואם היה סלע שלה מקודשת, היה הסלע של שניהם הרי זו מקודשת בספק. אמר לה התקדשי לי בככר זה אמרה לו תנהו לעני אפילו היה עני הסמוך עליה אינה מקודשת, תנהו לכלב אינה מקודשת ואם היה הכלב שלה מקודשת, ואם היה רץ אחריה לנשכה ואמרה לו תנהו לכלב זה הרי זו ספק מקודשת.

הלכה ה: היה מוכר פירות או כלים וכיוצא בהן באת אשה ועמדה ואמרה לו תן לי מעט מאלו ואמר לה אם אתן ליך תהי מקודשת לי, אם אמרה הין ונתן לה הרי זו מקודשת, אבל אם אמרה לו תן לי מהן או השלך לי או דברים שעניינם לא תשחק עמי בדברים אלו אלא תן בלבד ונתן אינה מקודשת. וכן אם היה שותה יין ואמרה לו תן לי כוס אחד ואמר לה אם אתן ליך הרי את מקודשת לי בו ואמרה לו השקיני השקות או תן השקה השלך אינה מקודשת, שאין הדברים מראין אלא השקיני בלבד ולא תשחק עמי בדבר אחר.

הלכה ו: המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו ואע"פ ששניהם מודין, קל וחומר למקדש בלא עדים, המקדש בפסולי עדות של תורה אינה מקודשת, בפסולי עדות של דברי סופרים או בעדים שהן ספק פסולי תורה אם רצה לכנוס חוזר ומקדש בכשרים ואם לא רצה לכנוס צריכה ממנו גט מספק, ואפילו כפרה האשה והכחישה את העדים ואמרה לא קדשתני כופין אותה ליקח גט, וכן דין כל קידושי ספק אם רצה לכנוס חוזר ומקדש ודאי ואם לא רצה צריכה ממנו גט מספק.

הלכה ז: קטן שקידש אין קידושיו קידושין, אבל גדול שקידש את הקטנה היתומה או קטנה שיצאת מרשות אב, אם היתה פחותה מבת שש אע"פ שהיא נבונת לחש ביותר ומכרת ומבחנת אין כאן שם קידושין ואינה צריכה למאן, ואם היתה מבת עשר ומעלה אע"פ שהיא סכלה ביותר הואיל ונתקדשה לדעתה הרי זו מקודשת למיאון. היתה מבת שש עד סוף עשר בודקין את יופי דעתה, אם מבחנת ומכרת עסקי הנישואין והקידושין צריכה למאן, ואם לאו אינה מתקדשת למיאון ואינה צריכה למאן.

הלכה ח: כיצד מתקדשת למיאון, שאם נתקדשה ולא רצת לישב עם בעלה צריכה למאן בפני שנים ולומר איני רוצה בו ויוצאה בלא גט כמו שיתבאר בהלכות גירושין, וזו היא הנקראת ממאנת, ולמה יוצאה בלא גט מפני שאין קידושיה קידושין גמורין מן התורה אלא קדושי קטנה זו מדברי סופרים והן תלויין שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קידושיה ונעשית אשת איש גמורה ואינו צריך לחזור ולקדשה אחר שגדלה, ואם לא רצת לישב צריכה למאן ותצא בלא גט.

הלכה ט: חרש שנשא פקחת וכן חרשת שנשאת לפקח אין קידושיהן גמורין מן התורה אלא מדברי סופרים, לפיכך אם בא פקח וקידש אשת חרש הפקחת הרי זו מקודשת לשני קידושין גמורין ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש, אבל השוטה שקידש פקחת או פקח שקידש שוטה אין כאן קידושין כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים.

הלכה י: סריס שקידש בין סריס חמה בין סריס אדם וכן איילונית שנתקדשה הרי אלו קידושין גמורין.

הלכה יא: טומטום ואנדרוגינוס שקידשו אשה או שקדשן איש הרי אלו קידושי ספק וצריכין גט מספק.

הלכה יב: המקדש אחת מן העריות לא עשה כלום שאין קידושין תופסין בערוה חוץ מן הנדה שהמקדש את הנדה הרי זו מקודשת קידושין גמורין ואין ראוי לעשות כן.

הלכה יג: אשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר בפני בעלה הרי זו מקודשת לשני, שהאשה שאמרה לבעלה בפניו גירשתני נאמנת, חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, אבל אם קידשה אחר שלא בפני בעלה אין קידושין תופסין בה עד שתביא ראיה שנתגרשה קודם שתקבל הקידושין, כל שלא בפניו מעיזה.

הלכה יד: המקדש אחת מן השניות או מאיסורי לאוין או מאיסורי עשה, וכן היבם שקידש צרת יבמה, הרי זו מקודשת קידושין גמורין, חוץ מיבמה שנתקדשה לזר שהיא מקודשת בספק, נסתפק לחכמים אם הקידושין תופסין ביבמה כשאר חייבי לאוין או אין קידושין תופסין בה כערוה, ואע"פ שאסור לו לכנוס אחת מכל אלו הרי זה מגרש בגט.

הלכה טו: המקדש גויה או שפחה אינן קידושין אלא הרי היא אחר קידושין כמו שהיתה קודם הקידושין, וכן גוי ועבד שקדשו בת ישראל אין קידושיהן קידושין, ישראל משומד שקידש אע"פ שהוא עובד ע"ז ברצונו הרי אלו קידושין גמורין וצריכה ממנו גט.

הלכה טז: המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת קידושין גמורין עד שתשתחרר וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים, בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה הרי זה ספק קידושין לשניהם.

הלכה יז: ואיזו היא שפחה חרופה האמורה בתורה זו מי שחציה שפחה וחציה בת חורין שקידשה עבד עברי, ומי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת חורין הרי זה ספק קידושין.

הלכה יח: שכור שקידש קידושיו קידושין ואע"פ שנשתכר הרבה, ואם הגיע לשכרותו של לוט אין קידושיו קידושין, ומתיישבין בדבר זה.

הלכה יט: המקדש בפחות מפרוטה אינה מקודשת, קידשה באוכל או בכלי וכיוצא בו ששוה פחות מפרוטה הרי זו מקודשת בספק וצריכה גט מספק שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר, הא למדת שכל המקדש בשוה כסף אם היה שוה פרוטה באותה המדינה הרי אלו קידושי ודאי ואם אינו שוה פרוטה הרי אלו קידושי ספק. יראה לי שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכיוצא בהם אם לא היו שוה פרוטה באותו המקום אינה מקודשת כלל שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסד ויאבד ולא יהיה שווה כלום, ודבר של טעם הוא זה וראוי לסמוך עליו.

הלכה כ: המקדש אשה בפחות מפרוטה או שקידש שתי נשים בפרוטה אע"פ ששלח סבלונות אחר מכן אינה מקודשת, וכן קטן שקידש אע"פ ששלח סבלונות אחר שהגדיל אינה מקודשת שמחמת קידושין הראשונים שלחן שהיו קידושין פסולין.

הלכה כא: המקדש את האשה בכסף או בשטר אינו צריך שיתן הקידושין לתוך ידה אלא כיון שרצת לזרוק לה קידושיה וזרקן בין לתוך ידה בין לתוך חיקה או לתוך חצירה או לתוך שדה שלה הרי זו מקודשת, היתה עומדת ברשות הבעל צריך שיתן לתוך ידה או לתוך חיקה. היתה עומדת ברשות שהיא של שניהן וזרק לה קידושיה מדעתה ולא הגיעו לידה או לחיקה הרי זו מקודשת קידושי ספק, ואפילו אמרה לו הנח קידושי על מקום זה ואותו המקום של שניהם הרי אלו קידושי ספק.

הלכה כב: היו עומדים ברשות הרבים או ברשות שאינה של שניהם וזרק לה קידושיה קרוב לו אינה מקודשת קרוב לה הרי זו מקודשת, מחצה למחצה או שהיו ספק קרוב לו ספק קרוב לה ואבדו קודם שיגיעו לידה הרי זו מקודשת בספק. כיצד הוא קרוב לו וקרוב לה, כל שהוא יכול לשמור אותן והיא אינה יכולה זה הוא קרוב לו, היא יכולה לשמור אותן והוא אינו יכול זה הוא קרוב לה, שניהן יכולין לשמור אותן או שניהן אינם יכולים לשמור אותן זה הוא מחצה למחצה.

הלכות אישות

פרק ב 
 
הלכה א: הבת מיום לידתה עד שתהיה בת שתים עשרה שנה גמורות היא הנקראת קטנה ונקראת תינוקת, ואפילו הביאה כמה שערות בתוך הזמן הזה אינן אלא כשומה, אבל אם הביאה שתי שערות למטה בגוף במקומות הידועות להבאת שיער והיא מבת שתים עשרה שנה ויום אחד ומעלה נקראת נערה. 
 
הלכה ב: והבאת שתי שערות בזמן הזה נקרא סימן התחתון. ומאחר שתביא סימן התחתון תקרא נערה עד ששה חדשים גמורים, ומתחלת יום תשלום הששה חדשים ומעלה תקרא בוגרת, ואין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד. 
 
הלכה ג: הגיעה לשתים עשרה שנה ויום אחד ולא הביאה שתי שערות אע"פ שנראו בה סימני אילונית עדיין קטנה היא עד עשרים שנה, וכשתביא שתי שערות אפילו בשנת עשרים תהיה נערה ששה חדשים ואחר כך תקרא בוגרת. 
 
הלכה ד: היתה בת עשרים שנה פחות משלשים יום ולא הביאה שתי שערות ונראו בה סימני אילונית הרי היא אילונית, ואם לא נראו בה כל סימני אילונית עדיין קטנה היא עד שתביא שתי שערות או עד שתהיה בת חמש ושלשים שנה ויום אחד. 
 
הלכה ה: הגיעה לזמן הזה ולא הביאה שתי שערות הרי זו נקראת אילונית אע"פ שלא נראה בה סימן מסימני אילונית, נמצאת למד שהאילונית אין לה ימי נערות אלא מקטנותה תצא לבגרות. 
 
הלכה ו: ואלו הן סימני אילונית, כל שאין לה דדין, ומתקשה בשעת תשמיש, ואין לה שיפולי מעיים כנשים, וקולה עבה ואינה ניכרת בין איש לאשה, והנערה והבוגרת והאילונית כל אחת משלשתן נקראת גדולה. 
 
הלכה ז: ויש בבת סימנין מלמעלה והן הנקראין סימן העליון, ואלו הן, משתחזיר ידיה לאחוריה ויעשה קמט במקום הדד, ומשישחיר ראש הדד, ומשיתן אדם ידו על עוקץ הדד והוא שוקע ושוהה לחזור, ומשיפצל ראש חוטם הדד ויעשה בראשו כדור קטן, ורבותי פירשו משיפצל החוטם עצמו. וכן משיטו הדדין, ומשיתקשקשו הדדין, ומשתקיף העטרה והוא מקום הבשר התפוח שלמעלה מן הערוה לעומת הבטן, ומשיתמעך בשר זה ולא יהיה קשה כל אלו הסימנין שמונה. 
 
הלכה ח: נראה בבת סימן מכל אלו או כולן והיא בת שתים עשרה שנה או פחות אין משגיחין בו והרי היא בקטנותה, נעשית בת שתים עשרה שנה ויום אחד ונראה בה סימן התחתון אין משגיחין באחד מכל אלו, ואם לא נראה התחתון ונראה בה אחד מאלו הרי היא ספק בין נערה לקטנה ודנים בה להחמיר, ואם נראו כולן הרי זו גדולה ודאית, שאי אפשר שיבואו כולן אלא וכבר בא סימן התחתון ונשר. 
 
הלכה ט: הבת שילדה אחר שתים עשרה שנה אע"פ שלא הביאה סימן לא עליון ולא תחתון הרי זו גדולה, בנים הרי הם כסימנין. 
 
הלכה י: הבן משיולד עד שיהיה בן שלש עשרה שנה נקרא קטן ונקרא תינוק ואפילו הביא כמה שערות בתוך זמן זה אינו סימן אלא שומה, הביא שתי שערות למטה במקומות הידועות לשיער והוא מבן שלש עשרה שנה ויום אחד ומעלה נקרא גדול ונקרא איש. 
 
הלכה יא: הגיע לזמן הזה ולא הביא שתי שערות אע"פ שנראו בו סימני סריס הרי זה קטן עד שיהיה בן עשרים שנה פחות שלשים יום, הגיע לזמן הזה ולא הביא שתי שערות למטה ולא הביא שתי שערות בזקן, אם נראה בו אחד מסימני סריס הרי זה סריס ודינו דין הגדול לכל דבר. ואם לא נראה בו סימן מסימני סריס עדיין קטן הוא עד שיביא שתי שערות למטה במקום הראוי להן או עד שיהיה בן חמש ושלשים שנה ויום אחד. 
 
הלכה יב: הגיע לזמן הזה ולא הביא הרי זה סריס אף על פי שלא נראה בו אחד מסימני סריס. הגיע לשנת עשרים פחות שלשים יום ולא הביא שתי שערות למטה והביא שתי שערות בזקן אע"פ שנולד לו אחד מסימני סריס אינו סריס אלא הרי הוא בקטנותו עד שיולדו לו כל סימני סריס או עד שיהיה בן חמש ושלשים שנה ויום אחד. 
 
הלכה יג: ואלו הן סימני סריס, כל שאין לו זקן, ושערו לקוי, ובשרו מחליק, ואין מימי רגליו מעלים רתיחה, וכשמטיל מים אינו עושה כיפה, ושכבת זרעו דיהה, ואין מימי רגליו מחמיצין, ורוחץ בימות הגשמים ואין בשרו מעלה הבל, וקולו לקוי ואינו ניכר בין איש לאשה. 
 
הלכה יד: וסריס זה הוא הנקרא סריס חמה בכל מקום, אבל הבן שחתכו או נתקו או מיעכו גידיו או ביציו כמו שהגוים עושין הוא הנקרא סריס אדם וכשיהיה בן שלש עשרה שנה ויום אחד נקרא גדול שאין זה מביא סימן לעולם. 
 
הלכה טו: בן שלש עשרה שנה ויום אחד שלא הביא סימן שלמטה ונראו בו כל הסימנין שלמעלה הרי זה ספק בין קטן לגדול, ואם לא נבדק מלמטה כיון שנראו בו סימני בגרות מלמעלה הרי זה בחזקת גדול. 
 
הלכה טז: שתי שערות האמורות בבן ובבת ובכל מקום שיעורן כדי לכוף ראשן לעיקרן, ומשיצמחו ויהיו יכולות להנטל בפי הזוג עד שיגיעו לכוף ראשן לעיקרן דנין בהן להחמיר בכל מקום, לפיכך בבן ובבת נחשוב אותם גדולים להחמיר הואיל וצמחו כדי להנטל בפי הזוג, ונחשוב אותם קטנים להחמיר הואיל ולא הגיעו לכוף ראשן לעיקרן. 
 
הלכה יז: שתי שערות אלו צריכות שיהיו במקום הערוה, ובית הערוה כולו מקום סימנין בין למעלה בין למטה בין על איברי הזרע עצמן, וצריכות להיות במקום אחד, ושיהיה בעיקרן גומות, ואפילו שתיהן בגומה אחת הרי אלו סימן. נמצאו שתי גומות זו בצד זו ואין בהן שיער הרי אלו סימן, חזקה אין גומה בלא שיער ושערות היו בהן ונשרו. 
 
הלכה יח: הבת שהביאה שתי שערות בתוך שנת שתים עשרה והבן שהביא בתוך שלש עשרה שהן שומה כמו שביארנו אע"פ שאותן שערות במקומן עומדות אחר שלש עשרה לזכר ואחר שתים עשרה לנקבה אינן סימן. 
 
הלכה יט: במה דברים אמורים בשנבדקו בתוך הזמן ונודע שהן שומה, אבל אם לא נבדקו אלא אחר זמן ונמצאו שם שתי שערות הרי הן בחזקת סימנין, ואין אומרין שמא קודם זמן צמחו כדי שיהיו שומה. 
 
הלכה כ: כשבודקין הבת בין בתוך הזמן שהוא כל שנת שתים עשרה בין קודם זמן זה בין לאחריו בודקין על פי נשים כשרות ונאמנות, ואפילו אשה אחת בודקת ושומעין ממנה אם הביאה אם לא הביאה. 
 
הלכה כא: כל השנים האמורות בבן ובבת ובערכין ובכל מקום אינן לא שני הלבנה ולא שני החמה אלא שנים של סדר העיבור שהן פשוטות ומעוברות כמו שבית דין קובעין אותן כמו שביארנו בהלכות קידוש החדש, ובאותן השנים מונין לכל דברי הדת. 
 
הלכה כב: אין סומכין על הנשים במנין השנים ולא על הקרובים אלא על פי שני עדים כשרים להעיד. 
 
הלכה כג: האב שאמר בני זה בן תשע שנים ויום אחד בתי זו בת שלש שנים ויום אחד נאמן לקרבן אבל לא למכות ולא לעונשים, בני זה בן שלש עשרה שנה ויום אחד בתי זו בת שתים עשרה שנה ויום אחד נאמן לנדרים ולערכין ולחרמים ולהקדשות אבל לא למכות ולא לעונשים. 
 
הלכה כד: מי שיש לו איברי זכרות ואיברי נקבות הוא הנקרא אנדרוגינוס והוא ספק אם זכר אם נקבה, ואין לו סימן שיודע בו אם הוא זכר ודאי או נקבה ודאית לעולם. 
 
הלכה כה: ומי שאין לו לא זכרות ולא נקבות אלא אטום הוא הנקרא טומטום וגם הוא ספק, ואם נקרע הטומטום ונמצא זכר הרי הוא כזכר ודאי ואם נמצא נקבה הרי הוא נקבה, וטומטום ואנדרוגינוס שהיו בן שתים עשרה שנה ויום אחד הרי הן בחזקת גדולים והם שנדבר בהן בכל מקום. 
 
הלכה כו: חרש וחרשת האמורים בכל מקום הן האילמים שאין שומעין ואין מדברים, אבל מי שמדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר הרי הוא ככל אדם, ואיש ואשה שהן שלמים בדעתן ואינן לא חרשים ולא שוטים נקראין פקח ופקחת. 
 
הלכה כז: נמצאו כל השמות שביארנו ענינם בשני פרקים אלו עשרים שמות, ואלו הן, קידושין, ערוה, שנייה, איסורי לאוין, איסורי עשה, קטנה, נערה, בוגרת, אילונית, גדולה, סימן התחתון, סימן העליון, קטן, סריס חמה, סריס אדם, גדול, אנדרוגינוס, טומטום, חרשים, פקחים. שים כל השמות האלו לעומתך תמיד ואל ילוזו מעיניך כל ענייניהם כדי שלא נהיה צריכין לבאר ענין כל שם מהן בכל מקום שנזכיר אותו. פרק ג 
 
הלכה א: כיצד האשה מתקדשת, אם בכסף הוא מקדש אין פחות מפרוטה כסף או שוה פרוטה, אומר לה הרי את מקודשת לי, או הרי את מאורסת לי, או הרי את לי לאשה בזה, ונותנן לה בפני עדים, והאיש הוא שאומר דברים שמשמען שקונה אותה לו לאשה והוא שיתן לה הכסף. 
 
הלכה ב: נתנה היא ואמרה לו הריני מקודשת לך, הריני מאורסת לך, הרי אני לך לאשה, או בכל לשון הקנאה, אינה מקודשת, וכן אם נתנה היא לו ואמר הוא אינה מקודשת, נתן הוא ואמרה היא הרי זו מקודשת בספק. 
 
הלכה ג: ואם קידש בשטר כותב על הנייר או על החרס או על העלה ועל כל דבר שירצה הרי את מקודשת לי או הרי את מאורסת לי וכל כיוצא בדברים אלו ונותנו לה בפני עדים. 
 
הלכה ד: וצריך שיכתוב אותו לשם האשה המתקדשת כגט, ואינו כותבו אלא מדעתה, כתבו שלא לשמה או לשמה ושלא מדעתה אע"פ שנתנו לה מדעתה בפני עדים אינה מקודשת. 
 
הלכה ה: ואם קידש בביאה אומר לה הרי את מקודשת לי או הרי את מאורסת לי או הרי את לי לאשה בבעילה זו וכל כיוצא בזה ומתייחד עמה בפני שני עדים ובועלה, והמקדש בביאה [מסתמא] דעתו על גמר ביאה וכשיגמור ביאתו תהיה מקודשת, ובין שבא עליה כדרכה בין שבא עליה שלא כדרכה הרי זו מקודשת. 
 
הלכה ו: הדברים שיאמר האיש כשיקדש צריך שיהיה עניינם שהוא קונה אשה לא שיהא עניינם שהקנה עצמו לה, כיצד הרי שאמר לה או כתב בשטר שנתנו לה הריני בעליך, הריני ארוסיך, הריני אישיך וכל כיוצא בזה, אין כאן קידושין כלל. אמר לה או כתב לה הרי את אשתי, הרי את ארוסתי, או הרי את קנויה לי, הרי את שלי, הרי את ברשותי, הרי את זקוקה לי, הרי את לקוחתי, הרי את חרופתי וכל כיוצא בזה, הרי זו מקודשת. 
 
הלכה ז: אמר לה או כתב לה הרי את מיוחדת לי, הרי את מיועדת לי, הרי את עזרתי, הרי את נגדי, הרי את צלעתי, הרי את סגורתי, הרי את תחתי, הרי את אסורתי, הרי את תפוסתי, הרי זו מקודשת בספק, והוא שיהיה מדבר עמה תחלה על עסקי קידושין, אבל אם אינו מדבר עמה תחלה על עסקי קידושין אין חוששין למלות אלו. 
 
הלכה ח: ויש לאיש לקדש האשה בכל לשון שהיא מכרת בו ויהיה משמע הדברים באותה הלשון שקנאה כמו שביארנו. היה מדבר עם האשה על עסקי הקידושין ורצת ועמד וקידש ולא פירש ולא אמר לה כלום אלא נתן בידה או בעל הואיל והן עסוקין בענין דיו ואינו צריך לפרש, וכן עידי הקידושין והגירושין אינו צריך לומר להם אתם עידי, אלא כיון שקידש בפניהם או גירש הרי זו מקודשת ומגורשת. 
 
הלכה ט: האומר לאשה התקדשי לחציי הרי זו מקודשת, הא למה זה דומה לאומר לה תהיי אשתי את ואחרת שנמצא שאין לה אלא חצי איש, אבל אם אמר לה חצייך מקודש לי אינה מקודשת שאין אשה אחת ראויה לשנים, וכן האומר הרי את מקודשת לי ולזה אינה מקודשת. 
 
הלכה י: אמר לה הרי חצייך מקודש לי בפרוטה וחצייך בפרוטה, או שאמר לה הרי חצייך מקודש לי בחצי פרוטה וחצייך האחר בחצי פרוטה, הרי זו מקודשת. אמר לה חצייך מקודש לי בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר, שני חצייך בפרוטה, שתי בנותיך לשני בני בפרוטה, בתך מקודשת לי ופרתך מכורה לי בפרוטה, או בתך וקרקעך לי בפרוטה, בכל אלו מקודשת בספק. 
 
הלכה יא: האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה וכשהיא נערה רשותה בידו שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה, וקידושיה לאביה, וכן הוא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובכתובתה ואם נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין הוא זכאי בכל עד שתבגור. לפיכך מקבל האב קידושי בתו מים שתולד עד שתבגור, ואפילו היתה חרשת או שוטה וקידשה האב הרי היא אשת איש גמורה. ואם היתה בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה מדעת אביה, פחות מכן אם קדשה אביה בביאה אינה מקודשת. 
 
הלכה יב: בגרה הבת אין לאביה בה רשות והרי היא כשאר כל הנשים שאין מתקדשת אלא לדעתה, וכן אם השיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה הרי היא ברשות עצמה, ואע"פ שעדיין היא קטנה, כיון שנישאת אין לאביה בה רשות לעולם. 
 
הלכה יג: נתקדשה קודם שתבגור שלא לדעת אביה אינה מקודשת אפילו נתרצה האב אחר שנתקדשה, ואפילו נתאלמנה או נתגרשה מאותן הקידושין אינה אסורה על הכהן, ובין היא ובין אביה יכולין לעכב, בין שנתקדשה בפניו בין שנתקדשה שלא בפניו אינה מקודשת. 
 
הלכה יד: היתה הבת ספק בוגרת, בין שקידשה אביה שלא לדעתה בין שקידשה היא עצמה שלא לדעת אביה, הרי זו מקודשת בספק, לפיכך צריכה גט מספק. יש לאיש לעשות שליח לקדש לו אשה בין אשה פלונית בין אשה משאר הנשים, וכן האשה הגדולה עושה שליח לקבל קידושיה בין מאיש פלוני בין מאיש משאר האנשים, וכן האב עושה שליח לקבל קידושי בתו כשהיא ברשותו, ואומר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קידושיך. 
 
הלכה טו: כל העושה שליח לקבל הקידושין צריך לעשותו בפני שני עדים, אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמתת הדבר, לפיכך אם הודו השליח והמשלח אינן צריכין עדים כמו שליח הגט וכמו שליח שהרשהו להפריש לו תרומה וכיוצא בהן, בכל שלוחו של אדם כמותו ואינו צריך עדים. 
 
הלכה טז: השליח נעשה עד לפיכך אם עשה שנים שלוחין לקדש לו אשה והלכו וקידשו אותה הן הן שלוחיו והן הן עידי הקידושין ואינן צריכין לקדשה לו בפני שנים אחרים. 
 
הלכה יז: הכל כשרין לשליחות חוץ מחרש שוטה וקטן לפי שאינן בני דעת והגוי לפי שאינו בן ברית ונאמר כן תרימו גם אתם לרבות השליח ומה אתם בני ברית אף שלוחכם בן ברית להוציא את הגוי, אבל העבד אע"פ שהוא נעשה שליח לדבר שבממון הרי הוא פסול לשליחות הקידושין והגיטין לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין. 
 
הלכה יח: שליח האיש שקידש אומר לה הרי את מקודשת לפלוני בכסף זה או בשטר זה, ואם שליח האשה הוא שמקבל הקידושין אומר לו הרי פלונית ששלחה אותך מקודשת לי והוא אומר לו קידשתיה לך או ארסתיה לך או נתתיה לך לאשה וכל כיוצא בזה. וכן המקדש על ידי האב אומר לו הרי בתך פלונית מקודשת לי והוא אומר לו קדשתיה לך, ואם אמר האב או השליח הין דיו ואפילו שתק, ואם היו עסוקין בענין ונתן לאב או לשליח ולא פירש ולא אמר דבר דיו, ואם קידש בשטר אינו כותבו אלא מדעת האב או מדעת השליח, וכן בכל הדברים כולן של קידושין כדין האיש עם האשה כך דין שליח עם שליח או עם האב. 
 
הלכה יט: מצוה שיקדש אדם אשתו בעצמו יתר מעל ידי שלוחו, וכן מצוה על האשה שתקדש עצמה בידה יתר מעל ידי שלוחה, ואע"פ שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה לכל מי שירצה אין ראוי לעשות כן אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. וכן האיש אין ראוי לו שיקדש קטנה ולא יקדש אשה עד שיראנה ותהיה כשרה בעיניו שמא לא תמצא חן בעיניו ונמצא מגרשה או שוכב עמה והוא שונאה. 
 
הלכה כ: המקדש בביאה הרי אלו קידושי תורה, וכן בשטר מתקדשת בו מן התורה, כשם שגומר ומגרש שנאמר וכתב לה ספר כריתות כך גומר ומכניס, אבל הכסף מדברי סופרים (וכן דין הכסף דין תורה ופירושו מדברי סופרים) שנאמר כי יקח איש אשה ואמרו חכמים לקוחים אלו יהיו בכסף שנאמר נתתי כסף השדה קח ממני. 
 
הלכה כא: אע"פ שעיקר הדברים כן הוא נהגו כל ישראל לקדש בכסף או בשוה כסף, וכן אם רצה לקדש בשטר מקדש, אבל אין מקדשין בביאה לכתחלה ואם קידש בביאה מכין אותו מכת מרדות כדי שלא יהיו ישראל פרוצים בדבר זה אע"פ שקידושיו קידושין גמורין. 
 
הלכה כב: וכן המקדש בלא שידוך או המקדש בשוק אע"פ שקידושיו קידושין גמורין מכין אותו מכת מרדות כדי שלא יהא דבר זה הרגל לזנות וידמה לקדשה שהיתה קודם מתן תורה. 
 
הלכה כג: כל המקדש אשה בין על ידי עצמו בין על ידי שליח צריך לברך קודם הקידושין הוא או שלוחו ואחר כך מקדש כדרך שמברכין קודם כל המצות, ואם קידש ולא בירך לא יברך אחר הקידושין שזו ברכה לבטלה, מה שנעשה כבר נעשה. 
 
הלכה כד: כיצד מברך בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו והבדילנו מן העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין בא"י מקדש ישראל. זו היא ברכת אירוסין, ונהגו העם להסדיר ברכה זו על כוס של יין או של שכר, אם יש שם יין מברך על היין תחלה ואחר כך מברך ברכת אירוסין ואחר כך מקדש, ואם אין שם לא יין ולא שכר מברך אותה בפני עצמה. פרק ד 
 
הלכה א: אין האשה מתקדשת אלא לרצונה והמקדש אשה בעל כרחה אינה מקודשת, אבל האיש שאנסוהו עד שקידש בעל כרחו הרי זו מקודשת, ויש לאיש לקדש נשים רבות כאחת והוא שיהיה בכסף אם קידש בכסף פרוטה לכל אחת ואחת, ויש לאחת מהן או לאחר לקבל הקידושין על ידי כולן מדעתן. 
 
הלכה ב: המקדש את האשה ונתן קידושיה מדעתה ביד חברתה ואמר לחברתה כשנתן הקידושין בידה ואת נמי, או וכן גם את וכיוצא בזה, הרי שתיהן מקודשות, אבל אם נתן בידה ואמר לה ואת, הרי זו שקבלה הקידושין ספק מקודשת, שמא לא נתכוון אלא לראות מה בלבה וכאילו אמר לה ואת מה תאמרי בדבר זה ולפיכך קיבלה היא הקידושין שהרי זה עדיין שואלה לראות מה בלבה ומפני זה היא ספק מקודשת. 
 
הלכה ג: התקדשי לי בדינר זה ונטלתו וזרקתו לפניו או לים או לאור או לדבר האבד אינה מקודשת, אמרה לו תנהו לאבא או לאביך או לאיש פלוני ונתן אינה מקודשת, ואם אמרה לו תנהו לו שיקבלהו לי ונתן הרי זו מקודשת. 
 
הלכה ד: אמרה לו הניחהו על הסלע אינה מקודשת ואם היה סלע שלה מקודשת, היה הסלע של שניהם הרי זו מקודשת בספק. אמר לה התקדשי לי בככר זה אמרה לו תנהו לעני אפילו היה עני הסמוך עליה אינה מקודשת, תנהו לכלב אינה מקודשת ואם היה הכלב שלה מקודשת, ואם היה רץ אחריה לנשכה ואמרה לו תנהו לכלב זה הרי זו ספק מקודשת. 
 
הלכה ה: היה מוכר פירות או כלים וכיוצא בהן באת אשה ועמדה ואמרה לו תן לי מעט מאלו ואמר לה אם אתן ליך תהי מקודשת לי, אם אמרה הין ונתן לה הרי זו מקודשת, אבל אם אמרה לו תן לי מהן או השלך לי או דברים שעניינם לא תשחק עמי בדברים אלו אלא תן בלבד ונתן אינה מקודשת. וכן אם היה שותה יין ואמרה לו תן לי כוס אחד ואמר לה אם אתן ליך הרי את מקודשת לי בו ואמרה לו השקיני השקות או תן השקה השלך אינה מקודשת, שאין הדברים מראין אלא השקיני בלבד ולא תשחק עמי בדבר אחר. 
 
הלכה ו: המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו ואע"פ ששניהם מודין, קל וחומר למקדש בלא עדים, המקדש בפסולי עדות של תורה אינה מקודשת, בפסולי עדות של דברי סופרים או בעדים שהן ספק פסולי תורה אם רצה לכנוס חוזר ומקדש בכשרים ואם לא רצה לכנוס צריכה ממנו גט מספק, ואפילו כפרה האשה והכחישה את העדים ואמרה לא קדשתני כופין אותה ליקח גט, וכן דין כל קידושי ספק אם רצה לכנוס חוזר ומקדש ודאי ואם לא רצה צריכה ממנו גט מספק. 
 
הלכה ז: קטן שקידש אין קידושיו קידושין, אבל גדול שקידש את הקטנה היתומה או קטנה שיצאת מרשות אב, אם היתה פחותה מבת שש אע"פ שהיא נבונת לחש ביותר ומכרת ומבחנת אין כאן שם קידושין ואינה צריכה למאן, ואם היתה מבת עשר ומעלה אע"פ שהיא סכלה ביותר הואיל ונתקדשה לדעתה הרי זו מקודשת למיאון. היתה מבת שש עד סוף עשר בודקין את יופי דעתה, אם מבחנת ומכרת עסקי הנישואין והקידושין צריכה למאן, ואם לאו אינה מתקדשת למיאון ואינה צריכה למאן. 
 
הלכה ח: כיצד מתקדשת למיאון, שאם נתקדשה ולא רצת לישב עם בעלה צריכה למאן בפני שנים ולומר איני רוצה בו ויוצאה בלא גט כמו שיתבאר בהלכות גירושין, וזו היא הנקראת ממאנת, ולמה יוצאה בלא גט מפני שאין קידושיה קידושין גמורין מן התורה אלא קדושי קטנה זו מדברי סופרים והן תלויין שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קידושיה ונעשית אשת איש גמורה ואינו צריך לחזור ולקדשה אחר שגדלה, ואם לא רצת לישב צריכה למאן ותצא בלא גט. 
 
הלכה ט: חרש שנשא פקחת וכן חרשת שנשאת לפקח אין קידושיהן גמורין מן התורה אלא מדברי סופרים, לפיכך אם בא פקח וקידש אשת חרש הפקחת הרי זו מקודשת לשני קידושין גמורין ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש, אבל השוטה שקידש פקחת או פקח שקידש שוטה אין כאן קידושין כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. 
 
הלכה י: סריס שקידש בין סריס חמה בין סריס אדם וכן איילונית שנתקדשה הרי אלו קידושין גמורין. 
 
הלכה יא: טומטום ואנדרוגינוס שקידשו אשה או שקדשן איש הרי אלו קידושי ספק וצריכין גט מספק. 
 
הלכה יב: המקדש אחת מן העריות לא עשה כלום שאין קידושין תופסין בערוה חוץ מן הנדה שהמקדש את הנדה הרי זו מקודשת קידושין גמורין ואין ראוי לעשות כן. 
 
הלכה יג: אשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר בפני בעלה הרי זו מקודשת לשני, שהאשה שאמרה לבעלה בפניו גירשתני נאמנת, חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, אבל אם קידשה אחר שלא בפני בעלה אין קידושין תופסין בה עד שתביא ראיה שנתגרשה קודם שתקבל הקידושין, כל שלא בפניו מעיזה. 
 
הלכה יד: המקדש אחת מן השניות או מאיסורי לאוין או מאיסורי עשה, וכן היבם שקידש צרת יבמה, הרי זו מקודשת קידושין גמורין, חוץ מיבמה שנתקדשה לזר שהיא מקודשת בספק, נסתפק לחכמים אם הקידושין תופסין ביבמה כשאר חייבי לאוין או אין קידושין תופסין בה כערוה, ואע"פ שאסור לו לכנוס אחת מכל אלו הרי זה מגרש בגט. 
 
הלכה טו: המקדש גויה או שפחה אינן קידושין אלא הרי היא אחר קידושין כמו שהיתה קודם הקידושין, וכן גוי ועבד שקדשו בת ישראל אין קידושיהן קידושין, ישראל משומד שקידש אע"פ שהוא עובד ע"ז ברצונו הרי אלו קידושין גמורין וצריכה ממנו גט. 
 
הלכה טז: המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת קידושין גמורין עד שתשתחרר וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים, בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה הרי זה ספק קידושין לשניהם. 
 
הלכה יז: ואיזו היא שפחה חרופה האמורה בתורה זו מי שחציה שפחה וחציה בת חורין שקידשה עבד עברי, ומי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת חורין הרי זה ספק קידושין. 
 
הלכה יח: שכור שקידש קידושיו קידושין ואע"פ שנשתכר הרבה, ואם הגיע לשכרותו של לוט אין קידושיו קידושין, ומתיישבין בדבר זה. 
 
הלכה יט: המקדש בפחות מפרוטה אינה מקודשת, קידשה באוכל או בכלי וכיוצא בו ששוה פחות מפרוטה הרי זו מקודשת בספק וצריכה גט מספק שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר, הא למדת שכל המקדש בשוה כסף אם היה שוה פרוטה באותה המדינה הרי אלו קידושי ודאי ואם אינו שוה פרוטה הרי אלו קידושי ספק. יראה לי שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכיוצא בהם אם לא היו שוה פרוטה באותו המקום אינה מקודשת כלל שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסד ויאבד ולא יהיה שווה כלום, ודבר של טעם הוא זה וראוי לסמוך עליו. 
 
הלכה כ: המקדש אשה בפחות מפרוטה או שקידש שתי נשים בפרוטה אע"פ ששלח סבלונות אחר מכן אינה מקודשת, וכן קטן שקידש אע"פ ששלח סבלונות אחר שהגדיל אינה מקודשת שמחמת קידושין הראשונים שלחן שהיו קידושין פסולין. 
 
הלכה כא: המקדש את האשה בכסף או בשטר אינו צריך שיתן הקידושין לתוך ידה אלא כיון שרצת לזרוק לה קידושיה וזרקן בין לתוך ידה בין לתוך חיקה או לתוך חצירה או לתוך שדה שלה הרי זו מקודשת, היתה עומדת ברשות הבעל צריך שיתן לתוך ידה או לתוך חיקה. היתה עומדת ברשות שהיא של שניהן וזרק לה קידושיה מדעתה ולא הגיעו לידה או לחיקה הרי זו מקודשת קידושי ספק, ואפילו אמרה לו הנח קידושי על מקום זה ואותו המקום של שניהם הרי אלו קידושי ספק. 
 
הלכה כב: היו עומדים ברשות הרבים או ברשות שאינה של שניהם וזרק לה קידושיה קרוב לו אינה מקודשת קרוב לה הרי זו מקודשת, מחצה למחצה או שהיו ספק קרוב לו ספק קרוב לה ואבדו קודם שיגיעו לידה הרי זו מקודשת בספק. כיצד הוא קרוב לו וקרוב לה, כל שהוא יכול לשמור אותן והיא אינה יכולה זה הוא קרוב לו, היא יכולה לשמור אותן והוא אינו יכול זה הוא קרוב לה, שניהן יכולין לשמור אותן או שניהן אינם יכולים לשמור אותן זה הוא מחצה למחצה.