Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום רביעי ב תשרי ה'�&פ"ו
	שיעורים יומיים ליום רביעי ב תשרי ה'�&פ"ו

חומש:

רביעי פרשת וילך

תהילים:

פרקים י - כא

תניא:

והנה בחי' חכמת... -256- מהאריז"ל

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות טומאת צרעת פרקים ב-ד

פרק אחד :

הלכות מלוה ולוה פרק ד

ספר המצוות :

מל"ת &"ח, מל"ת &"ז

הלכות טומאת צרעת

פרק ב

הלכה א: שיער לבן שהוא סימן טומאה בצרעת אין פחות משתי שערות, וכמה יהיה אורכן כדי שיהיו ניטלות בזוג, היתה אחת ארוכה ואחת קצרה משיעור זה, או אחת שחורה ואחת לבנה, או אחת מלמטה ונחלקה מלמעלה, ונראית כשתים, או שהיה עיקרן משחיר וראשן מלבין הרי זה טהור, היה עיקרן מלבין וראשן משחיר אע"פ שהלבן כל שהוא טמא.

הלכה ב: שתי שערות לבנות שהן בתוך הנגע אף ע"פ שיש שיער שחור ביניהן והן מפוזרות אחת כאן ואחת כאן הרי אלו סימן טומאה, אפילו היה הנגע כגריס מצומצם אין מקום שיער השחור ממעטו, ובין שהיו שתי השערות בתוך הבהרת והיא מקפתן ובין שהיו בסופה הרי זה טמא אבל אם היו בצדה מבחוץ ה"ז טהור עד שיהיה העור שצומחות ב' השערות הלבנות לבן, היו שתי שערות בתוך הנגע ושוכבות חוצה לו טמא היו חוצה לו ושוכבות בתוכו אינן סימן טומאה.

הלכה ג: לובן השערות מטמא בכל מראה בין שהיו לבנות כשלג בין שהיו לבנות לובן דיהה ביותר הואיל ומראיהן לבן טמא.

הלכה ד: אין שיער לבן סימן טומאה עד שיהיה בגוף הבהרת, כיצד בהרת ובתוכה שחין או מכוה או בוהק או מחית השחין או מחית המכוה ושתי שערות לבנות בתוך השחין או המכוה או הבוהק שבתוך הנגע אינן סימן טומאה והרי זו כבהרת שאין בה שיער לבן ויסגיר אע"פ שהבהרת מקפת את השחין או את המכוה או את מחייתן או את הבוהק שיש בהן שתי השערות, וכן אם היה שחין או מכוה או מחייתן או בוהק מקיף את שתי השערות הרי אלו אינן סימן טומאה והרי הבהרת כבהרת שאין בה שיער לבן ויסגיר.

הלכה ה: הלכו להן השחין והבוהק והמכוה שהקיפו את השערות הלבנות או נסמכין להן או חולקין אותן, ונמצאו שתי השערות בתוך הבהרת בגופה בסוף השבוע הראשון או בסוף השבוע השני הרי זה מוחלט, ואם לא הלכו להן יפטרנו.

הלכה ו: אין שיער לבן סימן טומאה עד שתקדים הבהרת את השיער הלבן שנאמר והיא הפכה שיער לבן שתהפוך אותו הבהרת, אבל אם קדם שיער לבן את הבהרת הרי היא כבהרת שאין בה סימן טומאה ויסגיר.

הלכה ז: היתה בו בהרת ובה שיער לבן והוחלט בו ואח"כ הלכה הבהרת והניחה שיער לבן במקומו וטיהר ואח"כ חזרה בהרת אחרת במקום הבהרת הראשונה והרי השיער לבן בתוכה זהו הנקרא שיער פקודה אינו סימן טומאה שנאמר והיא הפכה שיער לבן שהפכתו היא לא שהפכתו חבירתה.

הלכה ח: היה בו בהרת כגריס ובה שתי שערות והוחלט והלך ממנה כחצי גריס וטיהר ונשארו שתי השערות בחצי גריס הנשאר וחזר כחצי גריס במקום זה שהלך והרי שתי שערות לבנות בבהרת כגריס אינן סימן טומאה עד שיהפוך שתי השערות בהרת אחת.

הלכה ט: בהרת כחצי גריס ואין בה כלום ונולדה בצדה בהרת כחצי גריס ובה שיער אחת הרי זו להסגיר, בהרת כחצי גריס ובה שיער אחת ונולדה לה בהרת כחצי גריס ובה שיער אחת הרי זו להסגיר, בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות ונולדה לה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת הרי זו להסגיר, בהרת כחצי גריס ואין בה כלום ונולדה לה בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות הרי זו להחליט שהרי קדמה בהרת לשתי השערות הלבנות, ספק שיער לבן קדם ספק הבהרת קדמה הרי זו טמא, ויראה לי שטומאתו בספק.

פרק ג

הלכה א: אין המחיה סימן טומאה עד שתהיה כעדשה מרובעת או יתר על זה, וכמה שיעורה כדי צמיחת ארבע שערות שתים אורך ושתים רוחב, והוא שתהיה המחיה באמצע הבהרת והבהרת מקפת אותה מכל צד והיא יתירה על המחיה רוחב שתי שערות או יתר, אבל אם היתה המחיה בצד הבהרת אינה סימן טומאה, היתה מפוזרת כגון שהיה בשר חי כחרדל במקום זה ובשר חי כחרדל במקום אחר אעפ"י שהכל באמצע הבהרת אינן מצטרפין לכעדשה, עד שיהיה במקום אחד באמצע הבהרת כעדשה מרובע או יתר.

הלכה ב: המחיה מטמאה בכל מראה בין שהיה מראה המחיה אדום או שחור או לבן והוא שלא יהיה הלובן מארבע המראות שביארנו.

הלכה ג: אין המחיה סימן טומאה עד שתהיה בגופה של בהרת, כיצד בהרת שהיתה באמצע שחין או מכוה או מחיה או בוהק, והמחיה בתוך השחין או בתוך המכוה או בתוך מחייתן או בתוך הבוהק, אף ע"פ שהמחיה באמצע הבהרת אינה סימן טומאה מפני שהיא בתוך השחין או המכוה או בתוך הבוהק או מחייתן, וכן אם הקיף השחין את מחייתו והמכוה את מחייתה והבוהק את המחיה או שנסמך אחד מהן למחיה מצדה או שחלק אחד מהן את המחיה ונכנס לתוכה אינה סימן טומאה והרי זו כבהרת שאין בה סימן ויסגיר, הלכו להן השחין או המכוה או הבוהק שהיה תחת המחיה שהיו בצדה או שהיו מקיפין או שהיו נכנסין לתוכהונמצאת המחיה לבדה בתוך הבהרת בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני הרי זה יחליט, אם לא הלכו להן יפטור.

הלכה ד: המחיה סימן טומאה לעולם בין שקדמה מחיה את הבהרת בין שקדמה בהרת את המחיה לפי שלא נאמר בה והיא הפכה, זה שנאמר בתורה והיא הפכה שיער לבן ומחית בשר חי בשאת אינו צריך לשניהן לשיער ולמחיה אלא כל אחד מהן סימן טומאה ולא נאמר שיער לבן עם המחיה אלא ליתן שיעור למחיה שתהיה כדי לקבל שיער לבן שהוא שתי שערות.

הלכה ה: בהרת כגריס מצומצם ובאמצעה מחיה כעדשה מצומצמת הרי זה מוחלט, נתמעטה הבהרת או שנתמעטה המחיה טהור וכן אם רבתה המחיה שבתוך בהרת זו טהור שאין הבהרת מטמא במחיה עד שתהיה יתירה על המחיה רוחב שתי שערות מכל צד, היתה המחיה פחותה מכעדשה ורבתה המחיה עד שנעשית כעדשה ה"ז מוחלט, נתמעטה המחיה ממה שהיתה או שהלכה לה הרי זו כמות שהיתה ואין כאן סימן טומאה.

הלכה ו: בהרת יתירה מכגריס ובה מחיה יתירה מכעדשה ורבו או שנתמעטו טמא, ובלבד שלא יתמעט בהרת מכגריס ולא תתמעט המחיה מכעדשה ולא תקרב המחיה לסוף הבהרת בפחות מכדי צמיחת שתי שערות כמו שביארנו.

הלכה ז: בהרת כגריס ובשר חי כעדשה או יתר מקיפה מבחוץ ובהרת שנייה מקפת את הבשר החי, הרי הבהרת הפנימית להסגיר שהרי אין בה סימן טומאה ובהרת החיצונה להחליט שהרי המחיה באמצעה, נתמעט הבשר החי שביניהן או שהלך כולו בין שהיה מתמעט וכלה מבפנים בין שהיה מתמעט מבחוץ הרי שתיהן כבהרת אחת שאין בה סימן טומאה.

הלכה ח: בהרת שהיתה בראש אבר מן האיברים והמחיה באמצע הבהרת בראש האבר אינה סימן טומאה מפני שהמחיה חולקת את הנגע ונמצא מקצתו שופע ויורד מכאן ומקצתו שופע ויורד מכאן ונאמר בנגעים וראהו הכהן שיהיה רואה הנגע כולו כאחת, ואלו הן ראשי איברים שאינם מטמאין במחיה: ראשי אצבעות ידים ורגלים וראשי אזנים וראש החוטם וראש העטרה וראשי דדין של אשה, אבל ראשי דדין של איש והיבולת והדלדולין מטמאין במחיה.

הלכה ט: וכל ראשי איברים אלו שהיה מקומן יושב כגריס מטמאין בנגעים אבל אם היה /היו/ עגולין כרוב בריית בני אדם טהורין, כיצד בהרת כגריס בראש חוטמו או בראש אצבעו שופעת אילך ואילך טהור שנאמר וראהו הכהן עד שיראהו כולו כאחת.

פרק ד

הלכה א: הפשיון מטמא בכל שהוא והוא שיהיה הפשיון מאחת ממראות הנגעים, אבל אם היה הפשיון מראה בוהק אינו פשיון, ואין הפשיון סימן טומאה עד שיפשה חוץ לנגע אבל אם פשה לתוך הנגע הרי הוא כמות שהיה, כיצד בהרת ובתוכה בשר חי פחות מכעדשה והסגירה ובסוף השבוע נתמעטה המחיה ממה שהיתה או שהלך הבשר החי כולו אין זה פשיון, שאין הבהרת פושה לתוכה אלא חוצה לה.

הלכה ב: אין הפשיון סימן טומאה עד שיהיה אחר הסגר, אבל אם בא בתחלה וראה הכהן את הנגע שהוא פושה והולך אינו מחליטו אלא מסגירו עד סוף השבוע ויראה.

הלכה ג: אין הבהרת פושה לתוך השחין ולא לתוך המכוה, ולא לתוך מחית השחין ולא לתוך מחית המכוה, ולא לראש, ולא לזקן, אע"פ שנקרחו והלך השיער מהן שנאמר ואם פשה תפשה המספחת בעור, אבל בהרת שפשתה לתוך הבוהק הרי זה פשיון.

הלכה ד: השחין והמכוה והבוהק ומחית השחין ומחית המכוה שהן חולקין בין האום לפשיון אינו סימן טומאה, הסגירו והלכו להן עד שנמצא הפשיון סמוך לאום ה"ז מוחלט.

הלכה ה: בהרת כגריס ופשתה כחצי גריס ועוך והלך מן האום כחצי גריס, אע"פ שהנותר מן האום עם הפשיון יתר מכגריס [הרי] זה טהור, היתה כגריס ופשתה כגריס ועוד והלכה לה האום תראה בתחלה ויסגיר שבוע אחר שבוע, היתה בו בהרת והסגירו והלכה הבהרת בסוף ימי הסגר וחזרה בהרת במקומה כמות שהיתה הרי הוא כמו שהיה, נתמעטה [בתוך ימי הסגר] ופשתה וחזרה כמות שהיתה או שפשתה ונתמעט הפשיון וחזרה כמות שהיתה הרי זה יסגיר או יפטור.

הלכה ו: בהרת כגריס ופשתה כגריס ונולד בפשיון מחיה או שיער לבן והלכה לה האום תראה בתחלה, היתה בו בהרת כגריס והסגירו בסוף השבוע והרי היא כסלע ספק שהיא היא ספק שהיא אחרת באה תחתיה הרי זה טמא.

הלכה ז: בהרת כגריס וחוט יוצא ממנו אם יש בו רוחב שתי שערות זוקקה לשיער לבן ולפשיון אבל לא למחיה שאין המחיה סימן טומאה עד שתקיף אותה הבהרת ויהיה בין סוף המחיה וסוף הבהרת רוחב צמיחת שתי שערות, היו שתי בהרות וחוט יוצא מזו לזו אם יש בו רוחב שתי שערות מצרפן ואם לאו אינו מצרפן, הסגירו שבוע אחר שבוע ולא נולד לו סימן טומאה ופטרו ולאחר הפיטור פשה הנגע כל שהו הרי זה מוחלט.

הלכה ח: בהרת שטהרה מתוך הסגר או מתוך החלט שהלכו ממנה סימני טומאה אין מסגירין בה לעולם.

הלכה ט: בהרת שכנסה אחר הפיטור ופשתה לכמות שהיתה או שפשתה וחזרה לכמות שהיתה הרי הוא בטהרתו.

הלכה י: בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה ושיער לבן בתוך המחיה והחליטו ולאחר החלט הלכה המחיה טמא מפני שיער לבן הלך השיער לבן טמא מפני המחיה, היה השיער לבן בתוך הבהרת והלך לו טמא מפני המחיה הלכה המחיה טמא מפני שיער לבן.

הלכה יא: בהרת ובה מחיה ופשיון הלכה המחיה טמא מפני הפשיון הלך הפשיון טמא מפני המחיה, וכן בשיער לבן ובפשיון החליטו בשיער לבן והלך השיער וחזר בו שיער לבן אחר, או שנולדה לו מחיה או פשיון, או שהחליטו במחיה והלכה המחיה ונולדה לו מחיה אחרת, או שיער לבן או פשיון, או שהחליטו בפשיון והלך הפשיון וחזר בו פשיון אחר, או שנולדה בה מחיה או שיער לבן הרי זה בטומאתו כמות שהיה, אחד הטמא שהוחלט בתהילה /בתחילה/ או שהוחלט בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני או אחר הפיטור, הואיל והוחלט מכ"מ אינו טהור עד שלא ישאר בו סימן טומאה לא סימן החלט ולא סימן אחר.

הלכות טומאת צרעת

פרק ב 
 
הלכה א: שיער לבן שהוא סימן טומאה בצרעת אין פחות משתי שערות, וכמה יהיה אורכן כדי שיהיו ניטלות בזוג, היתה אחת ארוכה ואחת קצרה משיעור זה, או אחת שחורה ואחת לבנה, או אחת מלמטה ונחלקה מלמעלה, ונראית כשתים, או שהיה עיקרן משחיר וראשן מלבין הרי זה טהור, היה עיקרן מלבין וראשן משחיר אע"פ שהלבן כל שהוא טמא. 
 
הלכה ב: שתי שערות לבנות שהן בתוך הנגע אף ע"פ שיש שיער שחור ביניהן והן מפוזרות אחת כאן ואחת כאן הרי אלו סימן טומאה, אפילו היה הנגע כגריס מצומצם אין מקום שיער השחור ממעטו, ובין שהיו שתי השערות בתוך הבהרת והיא מקפתן ובין שהיו בסופה הרי זה טמא אבל אם היו בצדה מבחוץ ה"ז טהור עד שיהיה העור שצומחות ב' השערות הלבנות לבן, היו שתי שערות בתוך הנגע ושוכבות חוצה לו טמא היו חוצה לו ושוכבות בתוכו אינן סימן טומאה. 
 
הלכה ג: לובן השערות מטמא בכל מראה בין שהיו לבנות כשלג בין שהיו לבנות לובן דיהה ביותר הואיל ומראיהן לבן טמא. 
 
הלכה ד: אין שיער לבן סימן טומאה עד שיהיה בגוף הבהרת, כיצד בהרת ובתוכה שחין או מכוה או בוהק או מחית השחין או מחית המכוה ושתי שערות לבנות בתוך השחין או המכוה או הבוהק שבתוך הנגע אינן סימן טומאה והרי זו כבהרת שאין בה שיער לבן ויסגיר אע"פ שהבהרת מקפת את השחין או את המכוה או את מחייתן או את הבוהק שיש בהן שתי השערות, וכן אם היה שחין או מכוה או מחייתן או בוהק מקיף את שתי השערות הרי אלו אינן סימן טומאה והרי הבהרת כבהרת שאין בה שיער לבן ויסגיר. 
 
הלכה ה: הלכו להן השחין והבוהק והמכוה שהקיפו את השערות הלבנות או נסמכין להן או חולקין אותן, ונמצאו שתי השערות בתוך הבהרת בגופה בסוף השבוע הראשון או בסוף השבוע השני הרי זה מוחלט, ואם לא הלכו להן יפטרנו. 
 
הלכה ו: אין שיער לבן סימן טומאה עד שתקדים הבהרת את השיער הלבן שנאמר והיא הפכה שיער לבן שתהפוך אותו הבהרת, אבל אם קדם שיער לבן את הבהרת הרי היא כבהרת שאין בה סימן טומאה ויסגיר. 
 
הלכה ז: היתה בו בהרת ובה שיער לבן והוחלט בו ואח"כ הלכה הבהרת והניחה שיער לבן במקומו וטיהר ואח"כ חזרה בהרת אחרת במקום הבהרת הראשונה והרי השיער לבן בתוכה זהו הנקרא שיער פקודה אינו סימן טומאה שנאמר והיא הפכה שיער לבן שהפכתו היא לא שהפכתו חבירתה. 
 
הלכה ח: היה בו בהרת כגריס ובה שתי שערות והוחלט והלך ממנה כחצי גריס וטיהר ונשארו שתי השערות בחצי גריס הנשאר וחזר כחצי גריס במקום זה שהלך והרי שתי שערות לבנות בבהרת כגריס אינן סימן טומאה עד שיהפוך שתי השערות בהרת אחת. 
 
הלכה ט: בהרת כחצי גריס ואין בה כלום ונולדה בצדה בהרת כחצי גריס ובה שיער אחת הרי זו להסגיר, בהרת כחצי גריס ובה שיער אחת ונולדה לה בהרת כחצי גריס ובה שיער אחת הרי זו להסגיר, בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות ונולדה לה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת הרי זו להסגיר, בהרת כחצי גריס ואין בה כלום ונולדה לה בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות הרי זו להחליט שהרי קדמה בהרת לשתי השערות הלבנות, ספק שיער לבן קדם ספק הבהרת קדמה הרי זו טמא, ויראה לי שטומאתו בספק. פרק ג 
 
הלכה א: אין המחיה סימן טומאה עד שתהיה כעדשה מרובעת או יתר על זה, וכמה שיעורה כדי צמיחת ארבע שערות שתים אורך ושתים רוחב, והוא שתהיה המחיה באמצע הבהרת והבהרת מקפת אותה מכל צד והיא יתירה על המחיה רוחב שתי שערות או יתר, אבל אם היתה המחיה בצד הבהרת אינה סימן טומאה, היתה מפוזרת כגון שהיה בשר חי כחרדל במקום זה ובשר חי כחרדל במקום אחר אעפ"י שהכל באמצע הבהרת אינן מצטרפין לכעדשה, עד שיהיה במקום אחד באמצע הבהרת כעדשה מרובע או יתר. 
 
הלכה ב: המחיה מטמאה בכל מראה בין שהיה מראה המחיה אדום או שחור או לבן והוא שלא יהיה הלובן מארבע המראות שביארנו. 
 
הלכה ג: אין המחיה סימן טומאה עד שתהיה בגופה של בהרת, כיצד בהרת שהיתה באמצע שחין או מכוה או מחיה או בוהק, והמחיה בתוך השחין או בתוך המכוה או בתוך מחייתן או בתוך הבוהק, אף ע"פ שהמחיה באמצע הבהרת אינה סימן טומאה מפני שהיא בתוך השחין או המכוה או בתוך הבוהק או מחייתן, וכן אם הקיף השחין את מחייתו והמכוה את מחייתה והבוהק את המחיה או שנסמך אחד מהן למחיה מצדה או שחלק אחד מהן את המחיה ונכנס לתוכה אינה סימן טומאה והרי זו כבהרת שאין בה סימן ויסגיר, הלכו להן השחין או המכוה או הבוהק שהיה תחת המחיה שהיו בצדה או שהיו מקיפין או שהיו נכנסין לתוכהונמצאת המחיה לבדה בתוך הבהרת בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני הרי זה יחליט, אם לא הלכו להן יפטור. 
 
הלכה ד: המחיה סימן טומאה לעולם בין שקדמה מחיה את הבהרת בין שקדמה בהרת את המחיה לפי שלא נאמר בה והיא הפכה, זה שנאמר בתורה והיא הפכה שיער לבן ומחית בשר חי בשאת אינו צריך לשניהן לשיער ולמחיה אלא כל אחד מהן סימן טומאה ולא נאמר שיער לבן עם המחיה אלא ליתן שיעור למחיה שתהיה כדי לקבל שיער לבן שהוא שתי שערות. 
 
הלכה ה: בהרת כגריס מצומצם ובאמצעה מחיה כעדשה מצומצמת הרי זה מוחלט, נתמעטה הבהרת או שנתמעטה המחיה טהור וכן אם רבתה המחיה שבתוך בהרת זו טהור שאין הבהרת מטמא במחיה עד שתהיה יתירה על המחיה רוחב שתי שערות מכל צד, היתה המחיה פחותה מכעדשה ורבתה המחיה עד שנעשית כעדשה ה"ז מוחלט, נתמעטה המחיה ממה שהיתה או שהלכה לה הרי זו כמות שהיתה ואין כאן סימן טומאה. 
 
הלכה ו: בהרת יתירה מכגריס ובה מחיה יתירה מכעדשה ורבו או שנתמעטו טמא, ובלבד שלא יתמעט בהרת מכגריס ולא תתמעט המחיה מכעדשה ולא תקרב המחיה לסוף הבהרת בפחות מכדי צמיחת שתי שערות כמו שביארנו. 
 
הלכה ז: בהרת כגריס ובשר חי כעדשה או יתר מקיפה מבחוץ ובהרת שנייה מקפת את הבשר החי, הרי הבהרת הפנימית להסגיר שהרי אין בה סימן טומאה ובהרת החיצונה להחליט שהרי המחיה באמצעה, נתמעט הבשר החי שביניהן או שהלך כולו בין שהיה מתמעט וכלה מבפנים בין שהיה מתמעט מבחוץ הרי שתיהן כבהרת אחת שאין בה סימן טומאה. 
 
הלכה ח: בהרת שהיתה בראש אבר מן האיברים והמחיה באמצע הבהרת בראש האבר אינה סימן טומאה מפני שהמחיה חולקת את הנגע ונמצא מקצתו שופע ויורד מכאן ומקצתו שופע ויורד מכאן ונאמר בנגעים וראהו הכהן שיהיה רואה הנגע כולו כאחת, ואלו הן ראשי איברים שאינם מטמאין במחיה: ראשי אצבעות ידים ורגלים וראשי אזנים וראש החוטם וראש העטרה וראשי דדין של אשה, אבל ראשי דדין של איש והיבולת והדלדולין מטמאין במחיה. 
 
הלכה ט: וכל ראשי איברים אלו שהיה מקומן יושב כגריס מטמאין בנגעים אבל אם היה /היו/ עגולין כרוב בריית בני אדם טהורין, כיצד בהרת כגריס בראש חוטמו או בראש אצבעו שופעת אילך ואילך טהור שנאמר וראהו הכהן עד שיראהו כולו כאחת. פרק ד 
 
הלכה א: הפשיון מטמא בכל שהוא והוא שיהיה הפשיון מאחת ממראות הנגעים, אבל אם היה הפשיון מראה בוהק אינו פשיון, ואין הפשיון סימן טומאה עד שיפשה חוץ לנגע אבל אם פשה לתוך הנגע הרי הוא כמות שהיה, כיצד בהרת ובתוכה בשר חי פחות מכעדשה והסגירה ובסוף השבוע נתמעטה המחיה ממה שהיתה או שהלך הבשר החי כולו אין זה פשיון, שאין הבהרת פושה לתוכה אלא חוצה לה. 
 
הלכה ב: אין הפשיון סימן טומאה עד שיהיה אחר הסגר, אבל אם בא בתחלה וראה הכהן את הנגע שהוא פושה והולך אינו מחליטו אלא מסגירו עד סוף השבוע ויראה. 
 
הלכה ג: אין הבהרת פושה לתוך השחין ולא לתוך המכוה, ולא לתוך מחית השחין ולא לתוך מחית המכוה, ולא לראש, ולא לזקן, אע"פ שנקרחו והלך השיער מהן שנאמר ואם פשה תפשה המספחת בעור, אבל בהרת שפשתה לתוך הבוהק הרי זה פשיון. 
 
הלכה ד: השחין והמכוה והבוהק ומחית השחין ומחית המכוה שהן חולקין בין האום לפשיון אינו סימן טומאה, הסגירו והלכו להן עד שנמצא הפשיון סמוך לאום ה"ז מוחלט. 
 
הלכה ה: בהרת כגריס ופשתה כחצי גריס ועוך והלך מן האום כחצי גריס, אע"פ שהנותר מן האום עם הפשיון יתר מכגריס [הרי] זה טהור, היתה כגריס ופשתה כגריס ועוד והלכה לה האום תראה בתחלה ויסגיר שבוע אחר שבוע, היתה בו בהרת והסגירו והלכה הבהרת בסוף ימי הסגר וחזרה בהרת במקומה כמות שהיתה הרי הוא כמו שהיה, נתמעטה [בתוך ימי הסגר] ופשתה וחזרה כמות שהיתה או שפשתה ונתמעט הפשיון וחזרה כמות שהיתה הרי זה יסגיר או יפטור. 
 
הלכה ו: בהרת כגריס ופשתה כגריס ונולד בפשיון מחיה או שיער לבן והלכה לה האום תראה בתחלה, היתה בו בהרת כגריס והסגירו בסוף השבוע והרי היא כסלע ספק שהיא היא ספק שהיא אחרת באה תחתיה הרי זה טמא. 
 
הלכה ז: בהרת כגריס וחוט יוצא ממנו אם יש בו רוחב שתי שערות זוקקה לשיער לבן ולפשיון אבל לא למחיה שאין המחיה סימן טומאה עד שתקיף אותה הבהרת ויהיה בין סוף המחיה וסוף הבהרת רוחב צמיחת שתי שערות, היו שתי בהרות וחוט יוצא מזו לזו אם יש בו רוחב שתי שערות מצרפן ואם לאו אינו מצרפן, הסגירו שבוע אחר שבוע ולא נולד לו סימן טומאה ופטרו ולאחר הפיטור פשה הנגע כל שהו הרי זה מוחלט. 
 
הלכה ח: בהרת שטהרה מתוך הסגר או מתוך החלט שהלכו ממנה סימני טומאה אין מסגירין בה לעולם. 
 
הלכה ט: בהרת שכנסה אחר הפיטור ופשתה לכמות שהיתה או שפשתה וחזרה לכמות שהיתה הרי הוא בטהרתו. 
 
הלכה י: בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה ושיער לבן בתוך המחיה והחליטו ולאחר החלט הלכה המחיה טמא מפני שיער לבן הלך השיער לבן טמא מפני המחיה, היה השיער לבן בתוך הבהרת והלך לו טמא מפני המחיה הלכה המחיה טמא מפני שיער לבן. 
 
הלכה יא: בהרת ובה מחיה ופשיון הלכה המחיה טמא מפני הפשיון הלך הפשיון טמא מפני המחיה, וכן בשיער לבן ובפשיון החליטו בשיער לבן והלך השיער וחזר בו שיער לבן אחר, או שנולדה לו מחיה או פשיון, או שהחליטו במחיה והלכה המחיה ונולדה לו מחיה אחרת, או שיער לבן או פשיון, או שהחליטו בפשיון והלך הפשיון וחזר בו פשיון אחר, או שנולדה בה מחיה או שיער לבן הרי זה בטומאתו כמות שהיה, אחד הטמא שהוחלט בתהילה /בתחילה/ או שהוחלט בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני או אחר הפיטור, הואיל והוחלט מכ"מ אינו טהור עד שלא ישאר בו סימן טומאה לא סימן החלט ולא סימן אחר.