Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום רביעי יד שבט ה'�&פ"ה
	שיעורים יומיים ליום רביעי יד שבט ה'�&פ"ה

חומש:

רביעי פרשת יתרו

תהילים:

פרקים עב - עו

תניא:

פרק כד. וזה... -ל- בו וכו'

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות עדות פרקים ה-ז

פרק אחד :

הלכות שאר אבות הטומאות פרק יג

ספר המצוות :

מל"ת רצ"א

הלכות עדות

פרק ה

הלכה א: אין חותכין דין מן הדינין על פי עד אחד לא דיני ממונות ולא דיני נפשות, שנאמר לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת ומפי השמועה למדנו שקם הוא לשבועה כמו שביארנו בהלכות טוען.

הלכה ב: בשני מקומות האמינה תורה עד אחד, בסוטה שלא תשתה מי מרים ובעגלה ערופה שלא תערף כמו שביארנו, וכן מדבריהן בעדות אשה שיעיד לה שמת בעלה.

הלכה ג: וכל מקום שעד אחד מועיל אשה ופסול כמו כן מעידים, חוץ מעד אחד של שבועה שאין מחייבין שבועה אלא בעדות כשר הראוי להצטרף עם אחר ויתחייב זה הנשבע ממון על פיו, על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים לעשות שלשה כשנים מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול בטל העדות אף שלשה והוא הדין למאה נמצא אחד מהן קרוב או פסול בטלה העדות בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות.

הלכה ד: במה דברים אמורים בזמן שנתכוונו כולן להעיד, אבל אם לא נתכוונו כולם להעיד מה יעשו שני אחים בכלל העם וראו העם כשהרג זה את זה או כשחבל בו או כשחטף חפץ מידו.

הלכה ה: וכיצד בודקין את הדבר כשיבואו לבית דין עדים מרובין, כת אחת אומר להם כשראיתם זה שהרג או חבל להעיד באתם או לראות, כל מי שאומר לא להעיד עליו אלא לראות מה הדבר ובכלל העם באתי מפרישין אותו, וכל מי שאומר לא הייתי עומד אלא להעיד ולכוין העדות מפרישין אותו, אם נמצא באלו שנתכוונו להעיד קרוב או פסול עדות כולם בטלה, במה דברים אמורים כשהיה בהן קרוב או פסול אבל אם כולם כשרים אחד שנתכוון להעיד או שלא נתכוון להעיד הואיל וראה הדבר וכיון עדותו והיה שם התראה חותכין הדין על פיו, בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות.

הלכה ו: שטר שהיו עדיו מרובין ונמצא אחד מהן קרוב או פסול או שהיו בהם שנים קרובים זה לזה, והרי אין העדים קיימין כדי לשאול אותן, אם יש שם עדות ברורה שכולם ישבו לחתום שהרי נתכוונו להעיד הרי זה בטל, ואם לאו תתקיים העדות בשאר, ולמה מקיימין העדות בשאר שהרי אפשר שחתמו הכשרים והניחו מקום לגדול לחתום ובא זה הקרוב או הפסול וחתם שלא מדעתם.

הלכה ז: אע"פ שהעד שחתום מתחילה בשטר הוא הפסול הרי השטר כשר.

הלכה ח: כל עד שהעיד בדיני נפשות אינו מורה בדין זה הנהרג ולא ילמד עליו לא זכות ולא חובה, ואם אמר יש לי ללמד עליו זכות משתקין אותו שנאמר ועד אחד לא יענה בנפש למות בין לזכות בין לחובה, ומהו זה שנאמר למות כלומר עד שהעיד בנפש למות לא יענה דבר אלא יעיד וישתוק, אבל בדיני ממונות יש לו ללמד עליו זכות או חובה, אבל לא ימנה עם הדיינים ולא יעשה דיין שאין עד נעשה דיין אפילו בדיני ממונות.

הלכה ט: במה דברים אמורים בדבר שצריך עדים מן התורה וצריך דיינים לדון באותו הדבר מן התורה אבל בשל דבריהם עד נעשה דיין, כיצד אחד שהביא הגט ואמר בפני נכתב ובפני נחתם, הוא ושנים נותנין אותו לה ונמצא כאילו נטלוהו מבית דין וכן כל כיוצא בזה.

פרק ו

הלכה א: כבר ביארנו שקיום שטרות מדבריהם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, אף על פי כן אין מקיימין שטרות אלא בשלשה אפילו שלשתן הדיוטות מפני שהוא דין, ולפיכך אין מקיימין שטרות בלילה כמו שביארנו.

הלכה ב: באחד מחמשה דרכים מתקיים השטר בבית דין, הדרך האחד שיהיו דיינים מכירין כתב ידי העדים שזו עדות פלוני וזו עדות פלוני, הדרך השני שיחתמו העדים בפניהם, הדרך השלישי שיבואו העדים החתומים בפניהם ויאמר כל אחד ואחד זה כתב ידי ואני עד בדבר הזה, הדרך הרביעי שאם מתו עדי השטר או שהיו במדינה אחרת יבואו עדים ויעידו על כתב ידן שהוא זה, הדרך החמישי שיהיה כתב ידן יוצא משטרות אחרים ועורכין בית דין זה הכתב לאותו הכתב שבשטרות אחרים ויהיה דומה זה לזה ויראה להם ביחד שכתב ידי אלו הוא כתב ידי אלו.

הלכה ג: אין מקיימין את השטר משטרות אחרים אלא משני שטרות של שתי שדות שאכלום בעליהן שלש שנים אכילה גלויה נכונה בלא שום יראה ולא פחד מתביעה בעולם כדרך שאוכלין כל בעלי שדות שדותיהן, או משתי שטרי כתובות, והוא שיצאו שני השטרות מתחת ידי אחר לא מתחת ידי זה שרוצה לקיים שטרו שמא הוא זייף הכל, וכן מקיימין השטר משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין מקיימין ממנו לבדו כמו שמקיימין משטר שתי שדות או משתי כתובות.

הלכה ד: בית דין שכתבו במושב שלשה היינו ונתקיים שטר זה בפנינו הרי זה מקויים אע"פ שלא פירשו באי זה דרך מחמשה דרכים נתקיים, שאין חוששין לבית דין שמא יטעו, וכבר נהגו כל בתי דינין שראינו ושמענו שיכתבו הדרך שנתקיים בה לפניהם.

הלכה ה: ולעולם אין בית דין בודקין אחר בית דין אחר אלא מחזיקין אותו שהן בקיאין ולא יטעו אבל בודקין אחר העדים.

הלכה ו: שלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם צריכין לכתוב במושב שלשה היינו והאחד איננו, שמא יאמר הרואה בית דין בשנים קיימוהו, אפילו היה כתוב בו בבית דין יאמר שמא דמו ששנים בית דין הם, ואם יש בו משמע שהיו שלשה אינו צריך.

הלכה ז: שלשה שישבו לקיים את השטר ובאו שני עדים וערערו על אחד מהן שהוא גזלן וכיוצא בו ובאו שנים אחרים והעידו שחזר בתשובה, אם עד שלא חתמו העידו שחזר הרי זה חותם עמהם שהרי שלשה היו ואם אחר שחתמו השנים העידו עליו שחזר בתשובה אינו חותם עמהן שהרי הוא כמי שאינו בעת חתימת השנים, במה דברים אמורים כשערערו עליו בעבירה, אבל ערערו עליו בפגם משפחה כמו שאמרו אמו לא נשתחררה ועבד הוא או לא נתגיירה ועכו"ם הוא ונודע אחר שחתמו השנים שאין במשפחתו פגם ושהוא כשר הרי זה חותם עמהם שזהגילוי דבר שהיה מקודם הוא.

הלכה ח: מותר לכתוב הקיום בשטר קודם שיתקיים השטר שאין הכתיבה עיקר אלא החתימה, ואין הדיינים צריכין לקרות השטר שמקיימין אותו אלא מקיימין אותו מעדיו אע"פ שלא ידעו מה כתוב בו.

פרק ז

הלכה א: מעיד קרוב על כתב קרובו כיצד שטר שעדיו ראובן ושמעון ומתו או שהלכו למדינת הים ובא בנו של ראובן ואמר זה כתב ידו של אבי ובא בנו של שמעון ואמר זה כתב ידו של אבי הרי אלו כשני עדים כשרים שאינן קרובים ואם יצטרף עמהם שלישי והעיד על כתב ידן של שניהם הרי נתקיים השטר.

הלכה ב: ואלו מדברים שנאמנים הגדולים להעיד בגדלם מה שראו בקטנם, נאמן אדם לומר כשהוא גדול זהו כתב ידו של אבי זהו כתב ידו של רבי זהו כתב ידו של אחי שהייתי מכיר בכתב ידם כשהייתי קטן, והוא שיצטרף עמו אחר שמכיר כתב ידן כשהוא גדול.

הלכה ג: שטר שעדיו ראובן ושמעון ובאו שנים והעידו שזה כתב ידו של ראובן וזה כתב ידו של שמעון נתקיים השטר, אבל אם העיד זה על כתב ידו [של] ראובן והשני העיד על כתב ידו [של] שמעון לא נתקיים השטר לפי שצריך שני עדים על כתב [כל] יד אחד משניהם, ואם יש שלישי מעיד על כתב ראובן ושמעון כאחד נתקיים.

הלכה ד: אמר הראשון זה כתב ידי והעיד הוא ואחר על כתב ידי השני לא נתקיים לפי שנמצא שלשת רבעי הממון שבשטר תלוי בעדות האחד, וכן אם העיד אחיו או בנו של ראשון עם אחר על כתב ידי השני לא נתקיים שהרי שלשת רבעי הממון תלוי בעדות הקרובים.

הלכה ה: שנים שחתומין על השטר ומת אחד מהן צריך שני עדים להעיד על כתב ידו של מת ואם לא נמצא אלא עד אחד עם זה העד החי כותב חתימת ידו בפני עדים אפילו על החרס ומשליכו בבית דין עד שתוחזק כתב ידו בבית דין ולא יהיה צריך לומר שזה כתב ידו, ויעיד הוא ואחר על כתב ידי המת ויתקיים כתב ידו שלא בפניו.

הלכה ו: שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מהן מכירין חתימת ידי עדים ואחד אינו מכיר, עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם שהעדים נעשים דיינים בדבר שהוא מדבריהם כמו שבארנו, אבל אחר שחתמו אין מעידין בפניו וחותם [שהרי בעת שחתמו לא היו מכירין אלא השנים] ואין מקיימין אלא עד שיהיו שלשתן מכירין או יעידו העדים על הכתב בפני כל אחד ואחד.

הלכה ז: שנים שהיו חתומין על השטר ומתו ובאו שנים ואמרו כתב ידן הוא זה אבל אנוסים היו קטנים היו פסולי עדות היו, אף על פי שיש שם עדים אחרים שזה כתב ידן או שהיה כתב ידן יוצא משטר אחר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין הרי זה לא נתקיים, אלא מעידין השנים שבשטר כנגד השנים שהעידו עליהן שהן פסולין ואין גובין בו כלום.

הלכות עדות

פרק ה 
 
הלכה א: אין חותכין דין מן הדינין על פי עד אחד לא דיני ממונות ולא דיני נפשות, שנאמר לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת ומפי השמועה למדנו שקם הוא לשבועה כמו שביארנו בהלכות טוען. 
 
הלכה ב: בשני מקומות האמינה תורה עד אחד, בסוטה שלא תשתה מי מרים ובעגלה ערופה שלא תערף כמו שביארנו, וכן מדבריהן בעדות אשה שיעיד לה שמת בעלה. 
 
הלכה ג: וכל מקום שעד אחד מועיל אשה ופסול כמו כן מעידים, חוץ מעד אחד של שבועה שאין מחייבין שבועה אלא בעדות כשר הראוי להצטרף עם אחר ויתחייב זה הנשבע ממון על פיו, על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים לעשות שלשה כשנים מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול בטל העדות אף שלשה והוא הדין למאה נמצא אחד מהן קרוב או פסול בטלה העדות בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות. 
 
הלכה ד: במה דברים אמורים בזמן שנתכוונו כולן להעיד, אבל אם לא נתכוונו כולם להעיד מה יעשו שני אחים בכלל העם וראו העם כשהרג זה את זה או כשחבל בו או כשחטף חפץ מידו. 
 
הלכה ה: וכיצד בודקין את הדבר כשיבואו לבית דין עדים מרובין, כת אחת אומר להם כשראיתם זה שהרג או חבל להעיד באתם או לראות, כל מי שאומר לא להעיד עליו אלא לראות מה הדבר ובכלל העם באתי מפרישין אותו, וכל מי שאומר לא הייתי עומד אלא להעיד ולכוין העדות מפרישין אותו, אם נמצא באלו שנתכוונו להעיד קרוב או פסול עדות כולם בטלה, במה דברים אמורים כשהיה בהן קרוב או פסול אבל אם כולם כשרים אחד שנתכוון להעיד או שלא נתכוון להעיד הואיל וראה הדבר וכיון עדותו והיה שם התראה חותכין הדין על פיו, בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות. 
 
הלכה ו: שטר שהיו עדיו מרובין ונמצא אחד מהן קרוב או פסול או שהיו בהם שנים קרובים זה לזה, והרי אין העדים קיימין כדי לשאול אותן, אם יש שם עדות ברורה שכולם ישבו לחתום שהרי נתכוונו להעיד הרי זה בטל, ואם לאו תתקיים העדות בשאר, ולמה מקיימין העדות בשאר שהרי אפשר שחתמו הכשרים והניחו מקום לגדול לחתום ובא זה הקרוב או הפסול וחתם שלא מדעתם. 
 
הלכה ז: אע"פ שהעד שחתום מתחילה בשטר הוא הפסול הרי השטר כשר. 
 
הלכה ח: כל עד שהעיד בדיני נפשות אינו מורה בדין זה הנהרג ולא ילמד עליו לא זכות ולא חובה, ואם אמר יש לי ללמד עליו זכות משתקין אותו שנאמר ועד אחד לא יענה בנפש למות בין לזכות בין לחובה, ומהו זה שנאמר למות כלומר עד שהעיד בנפש למות לא יענה דבר אלא יעיד וישתוק, אבל בדיני ממונות יש לו ללמד עליו זכות או חובה, אבל לא ימנה עם הדיינים ולא יעשה דיין שאין עד נעשה דיין אפילו בדיני ממונות. 
 
הלכה ט: במה דברים אמורים בדבר שצריך עדים מן התורה וצריך דיינים לדון באותו הדבר מן התורה אבל בשל דבריהם עד נעשה דיין, כיצד אחד שהביא הגט ואמר בפני נכתב ובפני נחתם, הוא ושנים נותנין אותו לה ונמצא כאילו נטלוהו מבית דין וכן כל כיוצא בזה. פרק ו 
 
הלכה א: כבר ביארנו שקיום שטרות מדבריהם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, אף על פי כן אין מקיימין שטרות אלא בשלשה אפילו שלשתן הדיוטות מפני שהוא דין, ולפיכך אין מקיימין שטרות בלילה כמו שביארנו. 
 
הלכה ב: באחד מחמשה דרכים מתקיים השטר בבית דין, הדרך האחד שיהיו דיינים מכירין כתב ידי העדים שזו עדות פלוני וזו עדות פלוני, הדרך השני שיחתמו העדים בפניהם, הדרך השלישי שיבואו העדים החתומים בפניהם ויאמר כל אחד ואחד זה כתב ידי ואני עד בדבר הזה, הדרך הרביעי שאם מתו עדי השטר או שהיו במדינה אחרת יבואו עדים ויעידו על כתב ידן שהוא זה, הדרך החמישי שיהיה כתב ידן יוצא משטרות אחרים ועורכין בית דין זה הכתב לאותו הכתב שבשטרות אחרים ויהיה דומה זה לזה ויראה להם ביחד שכתב ידי אלו הוא כתב ידי אלו. 
 
הלכה ג: אין מקיימין את השטר משטרות אחרים אלא משני שטרות של שתי שדות שאכלום בעליהן שלש שנים אכילה גלויה נכונה בלא שום יראה ולא פחד מתביעה בעולם כדרך שאוכלין כל בעלי שדות שדותיהן, או משתי שטרי כתובות, והוא שיצאו שני השטרות מתחת ידי אחר לא מתחת ידי זה שרוצה לקיים שטרו שמא הוא זייף הכל, וכן מקיימין השטר משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין מקיימין ממנו לבדו כמו שמקיימין משטר שתי שדות או משתי כתובות. 
 
הלכה ד: בית דין שכתבו במושב שלשה היינו ונתקיים שטר זה בפנינו הרי זה מקויים אע"פ שלא פירשו באי זה דרך מחמשה דרכים נתקיים, שאין חוששין לבית דין שמא יטעו, וכבר נהגו כל בתי דינין שראינו ושמענו שיכתבו הדרך שנתקיים בה לפניהם. 
 
הלכה ה: ולעולם אין בית דין בודקין אחר בית דין אחר אלא מחזיקין אותו שהן בקיאין ולא יטעו אבל בודקין אחר העדים. 
 
הלכה ו: שלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם צריכין לכתוב במושב שלשה היינו והאחד איננו, שמא יאמר הרואה בית דין בשנים קיימוהו, אפילו היה כתוב בו בבית דין יאמר שמא דמו ששנים בית דין הם, ואם יש בו משמע שהיו שלשה אינו צריך. 
 
הלכה ז: שלשה שישבו לקיים את השטר ובאו שני עדים וערערו על אחד מהן שהוא גזלן וכיוצא בו ובאו שנים אחרים והעידו שחזר בתשובה, אם עד שלא חתמו העידו שחזר הרי זה חותם עמהם שהרי שלשה היו ואם אחר שחתמו השנים העידו עליו שחזר בתשובה אינו חותם עמהן שהרי הוא כמי שאינו בעת חתימת השנים, במה דברים אמורים כשערערו עליו בעבירה, אבל ערערו עליו בפגם משפחה כמו שאמרו אמו לא נשתחררה ועבד הוא או לא נתגיירה ועכו"ם הוא ונודע אחר שחתמו השנים שאין במשפחתו פגם ושהוא כשר הרי זה חותם עמהם שזהגילוי דבר שהיה מקודם הוא. 
 
הלכה ח: מותר לכתוב הקיום בשטר קודם שיתקיים השטר שאין הכתיבה עיקר אלא החתימה, ואין הדיינים צריכין לקרות השטר שמקיימין אותו אלא מקיימין אותו מעדיו אע"פ שלא ידעו מה כתוב בו. פרק ז 
 
הלכה א: מעיד קרוב על כתב קרובו כיצד שטר שעדיו ראובן ושמעון ומתו או שהלכו למדינת הים ובא בנו של ראובן ואמר זה כתב ידו של אבי ובא בנו של שמעון ואמר זה כתב ידו של אבי הרי אלו כשני עדים כשרים שאינן קרובים ואם יצטרף עמהם שלישי והעיד על כתב ידן של שניהם הרי נתקיים השטר. 
 
הלכה ב: ואלו מדברים שנאמנים הגדולים להעיד בגדלם מה שראו בקטנם, נאמן אדם לומר כשהוא גדול זהו כתב ידו של אבי זהו כתב ידו של רבי זהו כתב ידו של אחי שהייתי מכיר בכתב ידם כשהייתי קטן, והוא שיצטרף עמו אחר שמכיר כתב ידן כשהוא גדול. 
 
הלכה ג: שטר שעדיו ראובן ושמעון ובאו שנים והעידו שזה כתב ידו של ראובן וזה כתב ידו של שמעון נתקיים השטר, אבל אם העיד זה על כתב ידו [של] ראובן והשני העיד על כתב ידו [של] שמעון לא נתקיים השטר לפי שצריך שני עדים על כתב [כל] יד אחד משניהם, ואם יש שלישי מעיד על כתב ראובן ושמעון כאחד נתקיים. 
 
הלכה ד: אמר הראשון זה כתב ידי והעיד הוא ואחר על כתב ידי השני לא נתקיים לפי שנמצא שלשת רבעי הממון שבשטר תלוי בעדות האחד, וכן אם העיד אחיו או בנו של ראשון עם אחר על כתב ידי השני לא נתקיים שהרי שלשת רבעי הממון תלוי בעדות הקרובים. 
 
הלכה ה: שנים שחתומין על השטר ומת אחד מהן צריך שני עדים להעיד על כתב ידו של מת ואם לא נמצא אלא עד אחד עם זה העד החי כותב חתימת ידו בפני עדים אפילו על החרס ומשליכו בבית דין עד שתוחזק כתב ידו בבית דין ולא יהיה צריך לומר שזה כתב ידו, ויעיד הוא ואחר על כתב ידי המת ויתקיים כתב ידו שלא בפניו. 
 
הלכה ו: שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מהן מכירין חתימת ידי עדים ואחד אינו מכיר, עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם שהעדים נעשים דיינים בדבר שהוא מדבריהם כמו שבארנו, אבל אחר שחתמו אין מעידין בפניו וחותם [שהרי בעת שחתמו לא היו מכירין אלא השנים] ואין מקיימין אלא עד שיהיו שלשתן מכירין או יעידו העדים על הכתב בפני כל אחד ואחד. 
 
הלכה ז: שנים שהיו חתומין על השטר ומתו ובאו שנים ואמרו כתב ידן הוא זה אבל אנוסים היו קטנים היו פסולי עדות היו, אף על פי שיש שם עדים אחרים שזה כתב ידן או שהיה כתב ידן יוצא משטר אחר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין הרי זה לא נתקיים, אלא מעידין השנים שבשטר כנגד השנים שהעידו עליהן שהן פסולין ואין גובין בו כלום.