Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום רביעי כט טבת ה'�&פ"ה
	שיעורים יומיים ליום רביעי כט טבת ה'�&פ"ה

חומש:

רביעי פרשת בא

תהילים:

קמ - קנ

תניא:

פרק יח. ולתוספת... -כד- גלגולים]

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות טוען ונטען פרק טז. הלכות נחלות פרקים א-ב

פרק אחד :

הלכות מטמאי משכב ומושב פרק יב

ספר המצוות :

מ"ע רמ"ו, מ"ע רמ"ח

הלכות טוען ונטען

פרק טז

הלכה א: ראובן שמכר לשמעון שדה והיה לוי מעדי השטר ובא לוי לערער על השדה ולטעון שראובןגזל אותה ממנו, אין שומעין לו ואין משגיחין על ראיות שיביא על אותה שדה והרי אבד כל זכותו שאומר לו היאך תעיד על המכר ותבא ותערער, וכן אם העיד לוי בשטר שכתוב בו השדה פלוני של ראובן מצד מזרח או מערב הואיל ועשה השדה סימן לאחר והעיד בשטר אבד את זכותו ואינו יכול לחזור ולערער שאומרים לו היאך תעיד בשטר זה שכתוב בו השדה הזאת מצד פלוני ותחזור ותערער עליה.

הלכה ב: טען העד ואמר תלם אחד הוא שעשיתי סימן ולא כל השדה ואותו התלם הסמוך למצר בלבד הוא של ראובן הרי זה טענה הנשמעת ויש לו לערער על כל השדה חוץ מאותו התלם, ואין כל הדברים אמורים אלא באחד מעדי השטר שבא לערער, אבל הדיין שקיים השטר יש לו לערער מפני שיכול לטעון ולומר לא ידעתי מה היה כתוב בשטר מפני שיש לדיינין לקיים השטר אע"פ שלא קראוהו, אבל העדים אין חותמין על השטר אלא אם כן קראוהו כולו וידקדק בו.

הלכה ג: בא שמעון ונמלך בלוי ואמר לו הריני קונה שדה פלונית מראובן ובעצתך אקנה אותה, אמר לו לוי לך וקנה אותה טובה היא, יש לו ללוי לערער עליה ולא איבד זכותו שהרי לא עשה מעשה ויש לו לומר רצוני היה שתצא מתחת יד ראובן שהוא אלם כדי שאתבענה בדין ואקח שדי.

הלכה ד: ראובן שערער על שמעון ושמעון אמר איני יודע מה אתה סח אלא שדה זו מלוי לקחתיה והרי עדים שאכלתיה שני חזקה, אמר לו ראובן והלא עדים יש לי שבערב באת אלי ואמרת לי מכור לי שדה זו אין זו ראיה, ויש לו לשמעון לומר רציתי לקנות ממך כדי שלא תערער ולא תטריחני בדין אע"פ שאיני יודע אם היה שלך או אינה, וכן כל כיוצא בזה, ואם לא טען שמעון טענה זו אין טוענין לו.

הלכה ה: ראובן שערער והביא עדים ששדה זו שלו ושמעון שבתוכה טוען אתה מכרתה לי ואכלתיה שני חזקה, וראובן אמר בגזל אכלת, בין שלא היו עדים שאכל כלל בין שהיה שם עד אחד שאכלה שלש שנים אינו חייב להחזיר הפירות שאכל שהרי הוא אומר שלי אכלתי ואין עליו עדים שמחייבין אותו בפירות שהרי מעצמו הודה, וזה העד שהעיד שאכלה שלש שנים ליפות כחו של אוכל הוא בא ואילו היה עמו אחר היתה השדה עומדת בידו, לפיכך ישבע ראובן היסת שלא מכר ותחזור לו השדה וישבע שמעון היסת שאינו חייב לו כלום בפירות שאכל ויפטר.

הלכה ו: היו שני עדים מעידים על שמעון שאכלה פחות משני חזקה יחזיר כל הפירות שאכל ואפילו היה עד אחד חייב להחזיר על פיו שהרי אינו מכחיש העד אלא אומר אמת העיד ואכלתי שתי שנים ושלי אכלתי, נמצא מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע ומשלם.

הלכה ז: כל המחוייב להחזיר הפירות אם לא היו ידועין ואין בית דין יכולין לשער אותן כשער הבתים וכיוצא בהן שהוא ידוע, אלא היו פירות אילן או פירות שדה שאינן ידועין הואיל ואין כאן טענה ודאית ישלם מה שיודה בו שאכלו, ומרחימין על מי שאכל יותר ולא ישלם.

הלכה ח: כל המחזיר קרקע מתחת ידו אם השכירה לאחרים כשהיה מחזיק בה והיו השוכרין קיימין מוציאין מהן השכר פעם שנייה ונותנין לבעל הקרקע וחוזרין ותובעין זה שהשכיר להם מקום שאינו שלו.

הלכה ט: אסור לאדם לטעון טענת שקר כדי לעות הדין או כדי לעכבו, כיצד היה נושה בחבירו מנה לא יטעננו מאתים כדי שיודה במנה ויתחייב שבועה, היה נושה מנה וטענו מאתים לא יאמר אכפור הכל בבית דין ואודה לו במנה ביני לבינו כדי שלא אתחייב לו שבועה.

הלכה י: היו שלשה נושין מנה באחד וכפר בהן לא יהיה אחד תובע ושנים מעידים וכשיוציאו ממנו יחלוקו, ועל דברים אלו וכיוצא בהן הזהיר הכתוב ואמר מדבר שקר תרחק. סליקו להו הלכות טוען ונטען בס"ד.

הלכות נחלות

הלכות נחלות. מצות עשה אחת והיא דין סדר נחלות. וביאור מצוה זו בפרקים אלו.

פרק א

הלכה א: סדר נחלות כך היא, מי שמת יירשוהו בניו והם קודמין לכל, והזכרים קודמין לנקבות.

הלכה ב: בכל מקום אין לנקבה עם הזכר ירושה, אם אין לו בנים יירשנו אביו, ואין האם יורשת את בניה ודבר זה מפי הקבלה.

הלכה ג: וכל הקודם בנחלה יוצאי ירכו קודמין, לפיכך מי שמת בין איש בין אשה אם הניח בן יורש הכל, לא נמצא לו בן לעולם מעיינין בזרעו של בן אם נמצא לבנו זרע בין זכרים בין נקבות אפילו בת בת בת בנו עד סוף העולם היא תירש את הכל, לא נמצא לו זרע בן חוזרין אצל הבת היתה לו בת תירש את הכל לא נמצאת לו בת בעולם מעיינין על זרע הבת, אם נמצא לה זרע בין זכרים בין נקבות עד סוף העולם הוא יורש הכל, לא נמצא לה זרע בת חוזר הירושה לאביו. לא היה אביו קיים מעיינין על זרע האב שהן אחי המת, נמצא לו אח או זרע אח יורש את הכל ואם לאו חוזרין אצל אחות, נמצאת לו אחות או זרעה יורש הכל, ואם לא נמצאת לו זרע אחים ולא זרע אחות הואיל ואין לאב זרע תחזור הירושה לאבי האב, לא היה אבי האב קיים מעיינין על זרע של אבי האב שהן אחי אביו של מת והזכרים קודמין לנקבות וזרען של זכרים קודמין לנקבות כמו שהיה הדין בזרעו של מת עצמו, לא נמצאו אחים לאביו לא הם ולא זרען תחזור הירושה לאבי האב, ועל הדרך הזאת נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן, נמצאת אומר הבן קודם לבת וכל יוצאי ירכו של בן קודמין לבת והבת קודמת לאבי אביה וכל יוצאי ירכה קודמין לאבי אביה, ואבי המת קודם לאחי המת מפני שהם יוצאי ירכו והאח קודם לאחות, וכל יוצאי ירכו של אח קודמין לאחות, ואחות קודמת לאבי אביה, וכל יוצאי ירכה קודמין לאבי אביה, אבי האב קודם לאחי האב של מת ואחי אביו קודמין לאחות אביו וכל יוצאי ירכו של אחי אביו קודמין לאחות אביו ואחות אביו קודמת לאבי אבי אביו של מת, וכן כל יוצאי ירכה של אחות אביו קודמין לאבי אבי אביו, ועל דרך זו הולך ועולה עד ראש הדורות, לפיכך אין לך אדם מישראל שאין לו יורשין.

הלכה ד: מי שמת והניח בת ובת הבן ואפילו בת בת בת הבן עד סוף כמה דורות היא קודמת ותירש הכל ואין לבת כלום, והוא הדין לבת האח עם האחות ולבת בן אחי אביו עם אחות אביו וכן כל כיוצא בהן.

הלכה ה: מי שהיו לו שני בנים ומתו השני בנים בחייו והניח הבן האחד שלשה בנים והניח הבן השני בת אחת ואחר כך מת הזקן נמצאו שלשת בני בניו יורשין חצי הנחלה ובת בנו יורשת החצי שכל אחד ואחד מהן יורש חלק אביו ועל דרך זו חולקין בני האחים ובני אחי האב עד ראש הדורות.

הלכה ו: משפחת האם אינה קרויה משפחה ואין ירושה אלא למשפחת האב, לפיכך האחים מן האם אין יורשין זה את זה ואחין מן האב יורשין זה את זה, ואחד אחיו שהוא מאביו בלבד או אחיו מאביו ומאמו.

הלכה ז: כל הקרובין בעבירה יורשין בכשרים, כיצד כגון שהיה לו בן ממזר או אח ממזר הרי אלו כשאר בנים וכשאר אחים לנחלה, אבל בנו מן השפחה או מן הנכרית אינו בן לדבר מן הדברים ואינו יורש כלל.

הלכה ח: האשה אינה יורשת בעלה כלל והבעל יורש את כל נכסי אשתו מדברי סופרים והוא קודם לכל בירושתה אע"פ שהיא אסורה עליו, כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ואע"פ שהיא קטנה ואע"פ שהבעל חרש הוא יורש את אשתו.

הלכה ט: כבר ביארנו בהלכות אישות שאין הבעל יורש את אשתו עד שתכנס ברשותו ושאין הפקח יורש את החרשת שנשאת כשהיא חרשת אפילו נתפקחה, ושם בארנו שהוא יורש את נכסי אשתו שבאו לירושתה והוחזקו בין נכסים שהכניסה לו בנדונייתה בין נכסים שלא הכניסה לו, ומי שנתגרשה ספק גירושין ומתה אין הבעל יורשה.

הלכה י: בעל שנשא קטנה שאינה צריכה מיאון אינו יורשה שהרי אין כאן שום אישות, וכן שוטה שנשא פקחת או פקח שנשא שוטה אינו יורשה שהרי לא תקנו חכמים להן נשואין.

הלכה יא: בעל שמתה אשתו ואחר כך מת אביה או אחיה או אחד מן המורישין אותה אין הבעל יורש אותן, אלא יורש אותן זרעה אם היה לה זרע או תחזור הירושה למשפחת בית אביה, שאין הבעל יורש נכסים הראויין לבא לאחר מכאן אלא לנכסים שכבר באו לירושה קודם שתמות.

הלכה יב: וכן אין הבעל יורש את אשתו והוא בקבר כשאר היורשין של משפחת האב, כיצד בעל שמת ואחר כך מתה אשתו אין אומרין הואיל והבעל היה קודם לכל אדם בירושתה כך יורשי הבעל יקדמו לשאר יורשי האשה אלא יורשי האשה ממשפחת בית אביה הם היורשים אותה אם מתה אחר בעלה.

הלכה יג: וכן אין הבן יורש את אמו בקבר כדי להנחיל לאחיו מאביו, כיצד מי שמת ואחר כך מתה אמו אין אומרין הואיל ואילו היה הבן קיים היה קודם אף יורשין של בן קודמין ליורשיה של אשה זו ונמצאו אחיו מאביו יורשין את אמו של זה אחר מותו של זה, אלא זרע בנה הוא שיירשנה אם היה לו זרע ואם אין לו זרע תחזור ירושתה למשפחת בית אביה, אבל אם מתה האם תחלה ואחר כך מת הבן אפילו היה קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו הואיל וחיה אחר אמו שעה אחת ומת הרי זה נוחל את אמו ומנחיל הנחלה ליורשיו ממשפחת אביו.

פרק ב

הלכה א: הבכור נוטל פי שנים בנכסי אביו שנאמר לתת לו פי שנים, כיצד הניח חמשה בנים ואחד מהן בכור הבכור נוטל שליש הממון וכל אחד מהארבעה פשוטים נוטל שתות, הניח תשעה בנים הרי (האחד) הבכור נוטל חמישית וכל אחד מן השמונה פשוטים נוטל עשירית וכן על החלוקה הזאת חולקין לעולם. הלכה ב: בכור שנולד אחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים, שנאמר והיה ביום הנחילו את בניו וגו' כי את הבכור בן השנואה יכיר, ואם יצאת פדחתו בחיי אביו אף על פי שלא יצא כל ראשו לאויר העולם אלא לאחר מיתת אביו הרי זה נוטל פי שנים.

הלכה ג: בכור שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים ופשוט שנקרע ונמצא זכר אינו ממעט בחלק בכורה שנאמר וילדו לו בנים עד שיהיה בן משעת לידה.

הלכה ד: כיצד אינו ממעט בחלק בכורה, הרי שהיה לו בן בכור ושני פשוטים וזה הטומטום שנקרע ונמצא זכר, הבכור נוטל רביע הממון בחלק הבכורה וכאילו אין עמו אלא שני הפשוטים בלבד, וחצי ורביע הנשאר חולקין אותו שני הפשוטין עם הנקרע ועם הבכור בשוה.

הלכה ה: קטן בן יום אחד ממעט בחלק בכורה אבל לא העובר, ובן שנולד אחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה.

הלכה ו: בן שנסתפק לנו אם הוא בכור או פשוט כגון שנתערב עם אחר אינו נוטל פי שנים, וכיצד עושין אם הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה ונוטלין חלק בכורה עם אחיהם, ואם לא הוכרו כגון שילדו במחבואה אחת אין כותבין הרשאה ואין כאן חלק בכורה.

הלכה ז: מי שהיו לו שני בנים בכור ופשוט ומתו שניהם בחייו והניחו בנים, הבכור הניח בת והפשוט הניח בן, הרי בן הפשוט יורש בנכסי הזקן שליש שהוא חלק אביו, ובת הבכור יורשת שני שלישים שהוא חלק אביה, וכן הדין בבני האחין ובני אחי האב ובכל היורשין אם היה אבי אחד מן היורשים בכור נוטל חלק בכורה שלו זה היורש מחמתו.

הלכה ח: אין הבכור נוטל פי שנים בנכסי האם, כיצד בכור ופשוט שירשו אמן חולקין בשוה בין שהיה בכור לנחלה בין שהיה פטר רחם.

הלכה ט: בכור לנחלה הוא הנולד לאב ראשון שנאמר כי הוא ראשית אונו, ואין משגיחין על האם אפילו ילדה כמה בנים הואיל וזה ראשון לאביו יורש פי שנים.

הלכה י: הבא אחר נפלים אע"פ שיצא ראש הנפל כשהוא חי הבא אחריו בכור לנחלה, וכן בן תשעה שיצא ראשו מת הבא אחריו בכור לנחלה שזה שנאמר ראשית אונו הוא שלא נולד לו קודם לזה ולד שיצא חי לאויר העולם, לפיכך בן תשעה שהוציא רוב ראשו חי הבא אחריו אינו בכור.

הלכה יא: יוצא דופן והבא אחריו שניהן אינן בכורים, הראשון לפי שלא נולד ונאמר וילדו לו בנים והשני שהרי קדמו אחר.

הלכה יב: היו לו בנים כשהיה עכו"ם ונתגייר אין לו בכור לנחלה, אבל ישראל שהיה לו בן מן השפחה ומן העכו"ם הואיל ואינו קרוי בנו הבא לו אחריו מן הישראלית בכור לנחלה ונוטל פי שנים.

הלכה יג: היה הבכור ממזר נוטל פי שנים שנאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר זו ששנואה בנישואיה ואין צריך לומר אם היה בן גרושה או בן חלוצה.

הלכה יד: שלשה נאמנין על הבכור, חיה ואמו ואביו, חיה מיד שאם אמרה זה יצא ראשון נאמנת, אמו כל שבעת ימי הלידה נאמנת לומר זהו הבכור, אביו לעולם אפילו אמר האב על מי שלא הוחזק בנו כלל הוא בני ובכורי הוא נאמן, וכן אם אמר על המוחזק לנו שהוא בכורו אינו בכור נאמן.

הלכה טו: האב שנשתתק בודקין אותו כדרך שבודקין לגיטין, אם רמז או כתב שזה בנו בכורו הרי זה נוטל פי שנים.

הלכה טז: העידו עדים שהן שמעו אביו של זה אומר דברים כך וכך שהרי אותן הדברים יודע מכללן שזה בנו בכורו, הרי זה נוטל פי שנים אע"פ שלא אמר האב בפירוש זה בני בכורי.

הלכה יז: שמעו מן האב שאמר זה בני בכור אינו נוטל פי שנים בעדות זו שמא בכור לאמו הוא ולזה נתכוון האב עד שיאמר בני בכורי.

הלכות טוען ונטען

פרק טז 
 
הלכה א: ראובן שמכר לשמעון שדה והיה לוי מעדי השטר ובא לוי לערער על השדה ולטעון שראובןגזל אותה ממנו, אין שומעין לו ואין משגיחין על ראיות שיביא על אותה שדה והרי אבד כל זכותו שאומר לו היאך תעיד על המכר ותבא ותערער, וכן אם העיד לוי בשטר שכתוב בו השדה פלוני של ראובן מצד מזרח או מערב הואיל ועשה השדה סימן לאחר והעיד בשטר אבד את זכותו ואינו יכול לחזור ולערער שאומרים לו היאך תעיד בשטר זה שכתוב בו השדה הזאת מצד פלוני ותחזור ותערער עליה. 
 
הלכה ב: טען העד ואמר תלם אחד הוא שעשיתי סימן ולא כל השדה ואותו התלם הסמוך למצר בלבד הוא של ראובן הרי זה טענה הנשמעת ויש לו לערער על כל השדה חוץ מאותו התלם, ואין כל הדברים אמורים אלא באחד מעדי השטר שבא לערער, אבל הדיין שקיים השטר יש לו לערער מפני שיכול לטעון ולומר לא ידעתי מה היה כתוב בשטר מפני שיש לדיינין לקיים השטר אע"פ שלא קראוהו, אבל העדים אין חותמין על השטר אלא אם כן קראוהו כולו וידקדק בו. 
 
הלכה ג: בא שמעון ונמלך בלוי ואמר לו הריני קונה שדה פלונית מראובן ובעצתך אקנה אותה, אמר לו לוי לך וקנה אותה טובה היא, יש לו ללוי לערער עליה ולא איבד זכותו שהרי לא עשה מעשה ויש לו לומר רצוני היה שתצא מתחת יד ראובן שהוא אלם כדי שאתבענה בדין ואקח שדי. 
 
הלכה ד: ראובן שערער על שמעון ושמעון אמר איני יודע מה אתה סח אלא שדה זו מלוי לקחתיה והרי עדים שאכלתיה שני חזקה, אמר לו ראובן והלא עדים יש לי שבערב באת אלי ואמרת לי מכור לי שדה זו אין זו ראיה, ויש לו לשמעון לומר רציתי לקנות ממך כדי שלא תערער ולא תטריחני בדין אע"פ שאיני יודע אם היה שלך או אינה, וכן כל כיוצא בזה, ואם לא טען שמעון טענה זו אין טוענין לו. 
 
הלכה ה: ראובן שערער והביא עדים ששדה זו שלו ושמעון שבתוכה טוען אתה מכרתה לי ואכלתיה שני חזקה, וראובן אמר בגזל אכלת, בין שלא היו עדים שאכל כלל בין שהיה שם עד אחד שאכלה שלש שנים אינו חייב להחזיר הפירות שאכל שהרי הוא אומר שלי אכלתי ואין עליו עדים שמחייבין אותו בפירות שהרי מעצמו הודה, וזה העד שהעיד שאכלה שלש שנים ליפות כחו של אוכל הוא בא ואילו היה עמו אחר היתה השדה עומדת בידו, לפיכך ישבע ראובן היסת שלא מכר ותחזור לו השדה וישבע שמעון היסת שאינו חייב לו כלום בפירות שאכל ויפטר. 
 
הלכה ו: היו שני עדים מעידים על שמעון שאכלה פחות משני חזקה יחזיר כל הפירות שאכל ואפילו היה עד אחד חייב להחזיר על פיו שהרי אינו מכחיש העד אלא אומר אמת העיד ואכלתי שתי שנים ושלי אכלתי, נמצא מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע ומשלם. 
 
הלכה ז: כל המחוייב להחזיר הפירות אם לא היו ידועין ואין בית דין יכולין לשער אותן כשער הבתים וכיוצא בהן שהוא ידוע, אלא היו פירות אילן או פירות שדה שאינן ידועין הואיל ואין כאן טענה ודאית ישלם מה שיודה בו שאכלו, ומרחימין על מי שאכל יותר ולא ישלם. 
 
הלכה ח: כל המחזיר קרקע מתחת ידו אם השכירה לאחרים כשהיה מחזיק בה והיו השוכרין קיימין מוציאין מהן השכר פעם שנייה ונותנין לבעל הקרקע וחוזרין ותובעין זה שהשכיר להם מקום שאינו שלו. 
 
הלכה ט: אסור לאדם לטעון טענת שקר כדי לעות הדין או כדי לעכבו, כיצד היה נושה בחבירו מנה לא יטעננו מאתים כדי שיודה במנה ויתחייב שבועה, היה נושה מנה וטענו מאתים לא יאמר אכפור הכל בבית דין ואודה לו במנה ביני לבינו כדי שלא אתחייב לו שבועה. 
 
הלכה י: היו שלשה נושין מנה באחד וכפר בהן לא יהיה אחד תובע ושנים מעידים וכשיוציאו ממנו יחלוקו, ועל דברים אלו וכיוצא בהן הזהיר הכתוב ואמר מדבר שקר תרחק. סליקו להו הלכות טוען ונטען בס"ד. הלכות נחלות

הלכות נחלות. מצות עשה אחת והיא דין סדר נחלות. וביאור מצוה זו בפרקים אלו. 
 
פרק א 
 
הלכה א: סדר נחלות כך היא, מי שמת יירשוהו בניו והם קודמין לכל, והזכרים קודמין לנקבות. 
 
הלכה ב: בכל מקום אין לנקבה עם הזכר ירושה, אם אין לו בנים יירשנו אביו, ואין האם יורשת את בניה ודבר זה מפי הקבלה. 
 
הלכה ג: וכל הקודם בנחלה יוצאי ירכו קודמין, לפיכך מי שמת בין איש בין אשה אם הניח בן יורש הכל, לא נמצא לו בן לעולם מעיינין בזרעו של בן אם נמצא לבנו זרע בין זכרים בין נקבות אפילו בת בת בת בנו עד סוף העולם היא תירש את הכל, לא נמצא לו זרע בן חוזרין אצל הבת היתה לו בת תירש את הכל לא נמצאת לו בת בעולם מעיינין על זרע הבת, אם נמצא לה זרע בין זכרים בין נקבות עד סוף העולם הוא יורש הכל, לא נמצא לה זרע בת חוזר הירושה לאביו. לא היה אביו קיים מעיינין על זרע האב שהן אחי המת, נמצא לו אח או זרע אח יורש את הכל ואם לאו חוזרין אצל אחות, נמצאת לו אחות או זרעה יורש הכל, ואם לא נמצאת לו זרע אחים ולא זרע אחות הואיל ואין לאב זרע תחזור הירושה לאבי האב, לא היה אבי האב קיים מעיינין על זרע של אבי האב שהן אחי אביו של מת והזכרים קודמין לנקבות וזרען של זכרים קודמין לנקבות כמו שהיה הדין בזרעו של מת עצמו, לא נמצאו אחים לאביו לא הם ולא זרען תחזור הירושה לאבי האב, ועל הדרך הזאת נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן, נמצאת אומר הבן קודם לבת וכל יוצאי ירכו של בן קודמין לבת והבת קודמת לאבי אביה וכל יוצאי ירכה קודמין לאבי אביה, ואבי המת קודם לאחי המת מפני שהם יוצאי ירכו והאח קודם לאחות, וכל יוצאי ירכו של אח קודמין לאחות, ואחות קודמת לאבי אביה, וכל יוצאי ירכה קודמין לאבי אביה, אבי האב קודם לאחי האב של מת ואחי אביו קודמין לאחות אביו וכל יוצאי ירכו של אחי אביו קודמין לאחות אביו ואחות אביו קודמת לאבי אבי אביו של מת, וכן כל יוצאי ירכה של אחות אביו קודמין לאבי אבי אביו, ועל דרך זו הולך ועולה עד ראש הדורות, לפיכך אין לך אדם מישראל שאין לו יורשין. 
 
הלכה ד: מי שמת והניח בת ובת הבן ואפילו בת בת בת הבן עד סוף כמה דורות היא קודמת ותירש הכל ואין לבת כלום, והוא הדין לבת האח עם האחות ולבת בן אחי אביו עם אחות אביו וכן כל כיוצא בהן. 
 
הלכה ה: מי שהיו לו שני בנים ומתו השני בנים בחייו והניח הבן האחד שלשה בנים והניח הבן השני בת אחת ואחר כך מת הזקן נמצאו שלשת בני בניו יורשין חצי הנחלה ובת בנו יורשת החצי שכל אחד ואחד מהן יורש חלק אביו ועל דרך זו חולקין בני האחים ובני אחי האב עד ראש הדורות. 
 
הלכה ו: משפחת האם אינה קרויה משפחה ואין ירושה אלא למשפחת האב, לפיכך האחים מן האם אין יורשין זה את זה ואחין מן האב יורשין זה את זה, ואחד אחיו שהוא מאביו בלבד או אחיו מאביו ומאמו. 
 
הלכה ז: כל הקרובין בעבירה יורשין בכשרים, כיצד כגון שהיה לו בן ממזר או אח ממזר הרי אלו כשאר בנים וכשאר אחים לנחלה, אבל בנו מן השפחה או מן הנכרית אינו בן לדבר מן הדברים ואינו יורש כלל. 
 
הלכה ח: האשה אינה יורשת בעלה כלל והבעל יורש את כל נכסי אשתו מדברי סופרים והוא קודם לכל בירושתה אע"פ שהיא אסורה עליו, כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ואע"פ שהיא קטנה ואע"פ שהבעל חרש הוא יורש את אשתו. 
 
הלכה ט: כבר ביארנו בהלכות אישות שאין הבעל יורש את אשתו עד שתכנס ברשותו ושאין הפקח יורש את החרשת שנשאת כשהיא חרשת אפילו נתפקחה, ושם בארנו שהוא יורש את נכסי אשתו שבאו לירושתה והוחזקו בין נכסים שהכניסה לו בנדונייתה בין נכסים שלא הכניסה לו, ומי שנתגרשה ספק גירושין ומתה אין הבעל יורשה. 
 
הלכה י: בעל שנשא קטנה שאינה צריכה מיאון אינו יורשה שהרי אין כאן שום אישות, וכן שוטה שנשא פקחת או פקח שנשא שוטה אינו יורשה שהרי לא תקנו חכמים להן נשואין. 
 
הלכה יא: בעל שמתה אשתו ואחר כך מת אביה או אחיה או אחד מן המורישין אותה אין הבעל יורש אותן, אלא יורש אותן זרעה אם היה לה זרע או תחזור הירושה למשפחת בית אביה, שאין הבעל יורש נכסים הראויין לבא לאחר מכאן אלא לנכסים שכבר באו לירושה קודם שתמות. 
 
הלכה יב: וכן אין הבעל יורש את אשתו והוא בקבר כשאר היורשין של משפחת האב, כיצד בעל שמת ואחר כך מתה אשתו אין אומרין הואיל והבעל היה קודם לכל אדם בירושתה כך יורשי הבעל יקדמו לשאר יורשי האשה אלא יורשי האשה ממשפחת בית אביה הם היורשים אותה אם מתה אחר בעלה. 
 
הלכה יג: וכן אין הבן יורש את אמו בקבר כדי להנחיל לאחיו מאביו, כיצד מי שמת ואחר כך מתה אמו אין אומרין הואיל ואילו היה הבן קיים היה קודם אף יורשין של בן קודמין ליורשיה של אשה זו ונמצאו אחיו מאביו יורשין את אמו של זה אחר מותו של זה, אלא זרע בנה הוא שיירשנה אם היה לו זרע ואם אין לו זרע תחזור ירושתה למשפחת בית אביה, אבל אם מתה האם תחלה ואחר כך מת הבן אפילו היה קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו הואיל וחיה אחר אמו שעה אחת ומת הרי זה נוחל את אמו ומנחיל הנחלה ליורשיו ממשפחת אביו. פרק ב 
 
הלכה א: הבכור נוטל פי שנים בנכסי אביו שנאמר לתת לו פי שנים, כיצד הניח חמשה בנים ואחד מהן בכור הבכור נוטל שליש הממון וכל אחד מהארבעה פשוטים נוטל שתות, הניח תשעה בנים הרי (האחד) הבכור נוטל חמישית וכל אחד מן השמונה פשוטים נוטל עשירית וכן על החלוקה הזאת חולקין לעולם. הלכה ב: בכור שנולד אחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים, שנאמר והיה ביום הנחילו את בניו וגו' כי את הבכור בן השנואה יכיר, ואם יצאת פדחתו בחיי אביו אף על פי שלא יצא כל ראשו לאויר העולם אלא לאחר מיתת אביו הרי זה נוטל פי שנים. 
 
הלכה ג: בכור שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים ופשוט שנקרע ונמצא זכר אינו ממעט בחלק בכורה שנאמר וילדו לו בנים עד שיהיה בן משעת לידה. 
 
הלכה ד: כיצד אינו ממעט בחלק בכורה, הרי שהיה לו בן בכור ושני פשוטים וזה הטומטום שנקרע ונמצא זכר, הבכור נוטל רביע הממון בחלק הבכורה וכאילו אין עמו אלא שני הפשוטים בלבד, וחצי ורביע הנשאר חולקין אותו שני הפשוטין עם הנקרע ועם הבכור בשוה. 
 
הלכה ה: קטן בן יום אחד ממעט בחלק בכורה אבל לא העובר, ובן שנולד אחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה. 
 
הלכה ו: בן שנסתפק לנו אם הוא בכור או פשוט כגון שנתערב עם אחר אינו נוטל פי שנים, וכיצד עושין אם הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה ונוטלין חלק בכורה עם אחיהם, ואם לא הוכרו כגון שילדו במחבואה אחת אין כותבין הרשאה ואין כאן חלק בכורה. 
 
הלכה ז: מי שהיו לו שני בנים בכור ופשוט ומתו שניהם בחייו והניחו בנים, הבכור הניח בת והפשוט הניח בן, הרי בן הפשוט יורש בנכסי הזקן שליש שהוא חלק אביו, ובת הבכור יורשת שני שלישים שהוא חלק אביה, וכן הדין בבני האחין ובני אחי האב ובכל היורשין אם היה אבי אחד מן היורשים בכור נוטל חלק בכורה שלו זה היורש מחמתו. 
 
הלכה ח: אין הבכור נוטל פי שנים בנכסי האם, כיצד בכור ופשוט שירשו אמן חולקין בשוה בין שהיה בכור לנחלה בין שהיה פטר רחם. 
 
הלכה ט: בכור לנחלה הוא הנולד לאב ראשון שנאמר כי הוא ראשית אונו, ואין משגיחין על האם אפילו ילדה כמה בנים הואיל וזה ראשון לאביו יורש פי שנים. 
 
הלכה י: הבא אחר נפלים אע"פ שיצא ראש הנפל כשהוא חי הבא אחריו בכור לנחלה, וכן בן תשעה שיצא ראשו מת הבא אחריו בכור לנחלה שזה שנאמר ראשית אונו הוא שלא נולד לו קודם לזה ולד שיצא חי לאויר העולם, לפיכך בן תשעה שהוציא רוב ראשו חי הבא אחריו אינו בכור. 
 
הלכה יא: יוצא דופן והבא אחריו שניהן אינן בכורים, הראשון לפי שלא נולד ונאמר וילדו לו בנים והשני שהרי קדמו אחר. 
 
הלכה יב: היו לו בנים כשהיה עכו"ם ונתגייר אין לו בכור לנחלה, אבל ישראל שהיה לו בן מן השפחה ומן העכו"ם הואיל ואינו קרוי בנו הבא לו אחריו מן הישראלית בכור לנחלה ונוטל פי שנים. 
 
הלכה יג: היה הבכור ממזר נוטל פי שנים שנאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר זו ששנואה בנישואיה ואין צריך לומר אם היה בן גרושה או בן חלוצה. 
 
הלכה יד: שלשה נאמנין על הבכור, חיה ואמו ואביו, חיה מיד שאם אמרה זה יצא ראשון נאמנת, אמו כל שבעת ימי הלידה נאמנת לומר זהו הבכור, אביו לעולם אפילו אמר האב על מי שלא הוחזק בנו כלל הוא בני ובכורי הוא נאמן, וכן אם אמר על המוחזק לנו שהוא בכורו אינו בכור נאמן. 
 
הלכה טו: האב שנשתתק בודקין אותו כדרך שבודקין לגיטין, אם רמז או כתב שזה בנו בכורו הרי זה נוטל פי שנים. 
 
הלכה טז: העידו עדים שהן שמעו אביו של זה אומר דברים כך וכך שהרי אותן הדברים יודע מכללן שזה בנו בכורו, הרי זה נוטל פי שנים אע"פ שלא אמר האב בפירוש זה בני בכורי. 
 
הלכה יז: שמעו מן האב שאמר זה בני בכור אינו נוטל פי שנים בעדות זו שמא בכור לאמו הוא ולזה נתכוון האב עד שיאמר בני בכורי.