Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום שבת כ כסלו ה'�&פ"ה
	שיעורים יומיים ליום שבת כ כסלו ה'�&פ"ה

חומש:

שביעי פרשת וישב

תהילים:

פרקים צז - קג

תניא:

הקדמת המלקט... -ד- בעלה וגו'

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות מכירה פרקים כב-כד

פרק אחד :

הלכות פרה אדומה פרק ד

ספר המצוות :

מל"ת רנ"ג

הלכות מכירה

פרק כב

הלכה א: אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, בין במכר בין במתנה בין במתנת שכיב מרע, כיצד מה שתוציא שדה זו מכור לך, מה שיוציא אילן זה נתון לך, תנו מה שתלד בהמה זו לפלוני, לא קנה כלום וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ב: המוכר פירות דקל לחבירו יכול לחזור בו אף לאחר שבאו הפירות לעולם ואם שמט הלוקח ואכל אין מוציאין מידו, וכל החוזר בו משניהם אין חייב לקבל מי שפרע.

הלכה ג: אבל הפוסק על שער שבשוק ולא היה אותו המין שפסק עליו ברשות מוכר, חייב לקנות וליתן ללוקח מה שפסק, ואם חזר מקבל מי שפרע.

הלכה ד: מי שפסק על שער שבשוק שיתן ארבע סאין בסלע, אם היו שבלים הרי זה קנה לקבל מי שפרע, והוא שיראה לו בגורן או שיאמר לו בשוק הריני סומך עליך, אבל אם לא נראה בגורן ולא אמר לו הריני סומך עליך לא סמכה דעתו של מוכר ואינו מקבל מי שפרע, שהרי הוא אומר שמא פסק עם אחר ואין צריך לחטים אלו.

הלכה ה: דבר שאין ברשותו של מקנה אינו נקנה, והרי הוא כדבר שלא בא לעולם, כיצד מה שאירש מאבא מכור לך, מה שתעלה מצודתי מן הים נתון לך, שדה זו לכשאקחנה קנויה לך, לא קנה כלום וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ו: מי שהיה מורישו גוסס ונטוי למות ורצה למכור מנכסיו מעט כדי להוציא הדמים בצרכי קבורה, הואיל והבן עני ואם ימתין עד שימות וימכור ישתהא המת ויתבזה, תקנו חכמים שאם מכר ואמר מה שאירש מאבי היום מכור לך ממכרו קיים, וכן צייד עני שאין לו מה שיאכל שאמר מה שתעלה מן הים מצודתי היום מכור לך, ממכרו קיים משום כדי חייו.

הלכה ז: הבן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת הבן בחיי האב ואחר כך מת האב, בן הבן מוציא מיד הלקוחות, שהרי אביו מכר דבר שלא בא עדיין לרשותו, ונמצאו הנכסים ברשות האב וזה יורש אבי אביו, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ח: מי שנתן קרקע מתנה לחבירו ונתן לו על גבה מאה דינרין, אם היו הדינרין מצויין ברשותו כיון שזכה בשדה זכה בדינרין, ואם אין לו דינר אין מחייבין את הנותן ליתן לו מאה דינרין עד שיביא הזוכה ראיה שהיה לזה דינרין בעת המתנה, והוא הדין לשאר מטלטלין שמקנה אדם אותם על קרקע, אם אינם ברשות המוכר או הנותן לא קנה, שאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו.

הלכה ט: מי שהיה לו פקדון ביד אחר הרי זה מקנהו בין במכר בין במתנה, לפי שהפקדון ברשות בעליו הוא והרי הוא בחזקת שהוא קיים, ואם כפר בו זה שהופקד אצלו אינו יכול להקנותו, שזה כמי שאבד שאינו ברשותו, אבל המלוה הואיל ולהוצאה ניתנה אינה בעולם ואין אדם יכול להקנותה אלא במעמד שלשתן, והוא דבר שאין לו טעם כמו שביארנו, ואם היתה מלוה בשטר מקנה את השטר בכתיבה ומסירה שהרי יש כאן דבר הנמסר לקנות שעבוד שבו.

הלכה י: כשם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כך אין אדם מקנה למי שלא בא לעולם, ואפילו עובר הרי הוא כמי שלא בא לעולם, והמזכה לעובר לא קנה, ואם היה בנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו קנה.

הלכה יא: האומר לאשתו נכסי לבנים שתלדי ממני הרי אלו לא יקנו כלום, שכיון שלא נתעברה בהן בשעת המתנה עדיין לא באו כדי להיות דעתו קרובה להם.

הלכה יב: המקנה למין ממיני חיה לא הקנה כלום, הקנה קצת נכסיו לבהמה או למי שלא בא לעולם וחזר ואמר לחבירו קנה כבהמה זו או כעובר זה לא קנה כלום, אמר לו קנה את ובהמה זו או את ועובר זה קנה מחצה.

הלכה יג: אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה אלא דבר שיש בו ממש אבל דבר שאין בו ממש אינו נקנה.

הלכה יד: כיצד אין אדם מקנה ריח התפוח הזה או טעם הדבש הזה או עין הבדולח הזה וכן כל כיוצא בזה, לפיכך המקנה לחבירו אכילת פירות דקל זה, או דירת בית זה לא קנה, עד שיקנה לו גוף הבית לדור בו וגוף האילן לאכול פירותיו כמו שיתבאר.

הלכה טו: דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט בקנייתו שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם הרי זה חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה.

הלכה טז: והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים, או כל שכר בית זה לעניים זכו בהן העניים.

הלכה יז: יש גאונים שחולקין על דבר זה ואומרים שאין העניים זוכין אלא בדברים שהדיוט קונה בהן, ולפיכך לא יזכו בדבר שלא בא לעולם, ואין דעתי נוטה לדברים אלו, שאין אדם מצווה להקנות, והוא מצווה לקיים דבריו בצדקה או בהקדש כמו שהוא מצווה לקיים הנדר כמו שביארנו בערכין.

פרק כג

הלכה א: מקנה אדם הגוף לפירותיו בין במכר בין במתנה בין במתנת שכיב מרע, ואין זה מקנה דבר שלא בא לעולם שהרי הגוף מצוי ומקנה לפירות, הא למה זה דומה לשוכר בית או שדה לחבירו שלא הקנה לו הגוף אלא הנאת הגוף.

הלכה ב: כיצד כגון שמכר או שנתן שדה לפירותיה בין לזמן קצוב בין כל ימי חייו של מוכר או של לוקח, והוא הדין למוכר ולנותן אילן לפירותיו, או רחל לגיזתה, או בהמה ושפחה לולדותיהם, או עבד למעשה ידיו, בכל ממכרו או מתנותיו קיימין.

הלכה ג: מכר עבדו לקנס שאם יונח וימות יהיה קנס של לוקח, הרי זה ספק לפיכך לא קנה, ואם תפש הקנס אין מוציאין מידו.

הלכה ד: מכר אילן לזה ופירותיו לאחר לא שייר מקום הפירות ואין לאחר כלום, אבל אם מכר אילן ושייר פירותיו לעצמו הרי שייר מקום הפירות אע"פ שלא פירש לגבי עצמו בעין יפה משייר.

הלכה ה: המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב הרי זה מכירה, ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו ואוכל הפירות כל זמן המכירה ובסוף תחזור לבעליה.

הלכה ו: ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה, שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס, אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קניין עולם לעולם.

הלכה ז: ומה הפרש יש בין המוכר שדה זו לפירותיה ובין המוכר פירות שדה זו לחבירו, שהמוכר פירות השדה אין ללוקח להשתמש בשדה זו כלל אפילו להכנס אלא בשעת הוצאת הפירות ויש לבעל השדה להשתמש בה כחפצו, אבל המוכר שדה לפירותיה אין בעל השדה יכול להכנס בה אלא מדעת הלוקח ויש ללוקח להשתמש בה כחפצו.

הלכה ח: ומה הפרש יש בין הקונה שדה זו לפירותיה ובין השוכר שדה מחבירו, שהקונה שדה לפירותיה יש לו לנטעה או לזרעה כל זמן שירצה או להובירה, והשוכר אינן כן כמו שיתבאר בענין שכירות, ואין השוכר רשאי להשכיר אבל הקונה מקנה לאחרים כל מה שקנה.

הלכה ט: המוכר פירות שובך ופירות כוורת לחבירו קנה ואין זה מוכר דבר שלא בא לעולם, לפי שאינו מוכר יונים שיולדו או דבש שיבוא לכוורת, אלא הוא מוכר שובך לפירותיו או כוורת לדבשה, שהרי הוא כשוכר אמת המים לחבירו שהוא נהנה בכל מה שיצוד בה, כך זה הקנה שובך זה לפירותיו כמו שמוכר אילן לפירותיו, ודין כולם כדין השוכר בית מחבירו כמו שאמרנו, שהוא נהנה בכל הניות שיש בו וכן כל כיוצא בזה.

הלכה י: הביצים והאפרוחין עצמן שיש בשובך לא קנה אותם בעל שובך כל זמן שלא פרחו, ודבר זה גזרת חכמים היא ומשום לא תקח האם על הבנים נגעו בה, לפיכך הרוצה להקנות אפרוחים וביצים אלו לחבירו, מטפח על השובך שיפרחו האמהות ויגבהו מעל הארץ ואחר כך יקנה אותן לחבירו בקנין או על גבי קרקע או בשאר דברים שהמטלטלין נקנין בהן.

הלכה יא: הלוקח פירות שובך מחבירו אינו יכול ליטול כל הגוזלות שיולדו בו מעתה, מפני שהאמהות בורחות נמצא שהחריב כל השובך אלא מניח מהן כדי ליישב השובך.

הלכה יב: וכמה מניח, אם היו בו אמהות ובנות בעת מכירת הפירות, מניח בריכה ראשונה שיולידו האמהות כדי שיצטוותו האמהות עם הבריכה הראשונה ועם הבנות שעמהם, ומניח ממה שיולידו הבנות שתי בריכות כדי שיצטוותו הבנות עם שתי הבריכות שהולידו, וכל הנולד מאחר שתי בריכות של בנות והבריכה הראשונה של אמהות הרי אלו שלו.

הלכה יג: הלוקח פירות כוורת מחבירו נוטל שלשה נחילים זה אחר זה מכאן ואילך נוטל נחיל ומניח נחיל כדי ליישב את הכוורת.

הלכה יד: הלוקח חלות דבש מחבירו מניח בכוורת שתי חלות כדי שלא יפרחו הדבורים וילכו להן.

הלכה טו: הלוקח זיתים מחבירו לקוץ, מניח האילן סמוך לארץ שתי גרופיות וקוצץ, לקח בתולת שקמה מגביה שלשה טפחים וקוצץ, סדן של שקמה שני טפחים, ובשאר אילנות טפח וקוצץ, בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה, בדקלים וארזים חופר ומשרש לפי שאין גזעו מחליף.

פרק כד

הלכה א: המוכר שלשה אילנות בתוך שדהו ואפילו היו שלש נטיעות קטנות או שלשה בדי אילן, הרי יש ללוקח קרקע הראוי להם, ואפילו יבשו האילנות או נקצצו יש לו קרקע הראוי להם וקנה כל האילנות שביניהם.

הלכה ב: וכמה היא הקרקע הראוי להם, תחתיהם וביניהם וחוצה להם כמלא האורה וסלו, וזה המקום שהוא מלא האורה וסלו אין אחד משניהם יכול לזרעו אלא מדעת חבירו.

הלכה ג: במה דברים אמורים כשהיו שלשה האילנות עומדין כמו שלשה פטפוטי כירה ששופתין עליהן את הקדרה, שהרי הן שנים זה כנגד זה והשלישי מכוון ביניהן ומרוחק מהן, והוא שיהיו בין כל אילן ואילן מארבע אמות ועד שש עשרה.

הלכה ד: ומהיכן הוא מודד מן העיקר הרחב של אילנות, אבל אם לא היו עומדין כצורה הזאת, או שהיו מקורבים פחות מארבע אמות או מרוחקין יותר משש עשרה אמה, או שלקחן זה אחר זה, או שמכר לו שנים בתוך שדהו ואחד על המצר, או שנים בתוך שלו ואחד בתוך של חבירו, או שהפסיק בור או אמת המים או רשות הרבים ביניהם, הרי זה אין לו קרקע, לפיכך לא קנה האילנות שביניהם, ואם יבש האילן או נקצץ ילך לו.

הלכה ה: כל מי שקונה שלשה אילנות ויש לו קרקע, אם הגדילו והוציאו חוטר יקוץ כדי שלא ימעט הדרך על בעל השדה, וכל השריגין והאמירים היוצאים מהם ואפילו מן השרשים הרי הן של בעל האילנות שהרי יש לו קרקע.

הלכה ו: הקונה שני אילנות בתוך שדה חבירו אין לו קרקע, לפיכך אם מת האילן או נקצץ אין לו כלום, הגדילו שני אילנות והוציאו שריגים ואמירים יקוץ שמא יצמחו בארץ ויאמר למוכר שלשה אילנות מכרת לי ויש לי קרקע.

הלכה ז: כל העצים שקוצץ בעל שני האילנות מהן, העולה מן הגזעים והוא הרואה פני החמה הרי הוא של בעל האילנות, והעולה מן השרשים והוא שאינו רואה פני החמה הרי הוא של בעל השדה, ובדקלים אין לבעל הדקל מן העולה כלום לפי שאין לו גזע.

הלכה ח: המוכר קרקע ושייר אילנות הרי יש לו חצי הקרקע כולה שאילו לא שייר בקרקע הרי אומר לו הלוקח עקור אילנך, וכן אם שייר שני האילנות בלבד יש לו קרקע הראוי להם, שאילו לא שייר הקרקע היה הלוקח אומר לו עקור אילנך ולך.

הלכה ט: המוכר את האילנות ושייר את הקרקע, יש לבעל האילנות קרקע הראוי להם כמו שביארנו, מכר את הקרקע לאחד ואת האילנות לאחר והחזיק זה באילנות והחזיק זה בקרקע, זה קנה האילנות עם חצי הקרקע וזה שהחזיק בקרקע קנה חצי הקרקע בלבד.

הלכה י: האחין שחלקו אחד נטל פרדס ואחד נטל שדה לבן, יש לבעל הפרדס ארבע אמות בתוך שדה לבן סמוכות לסוף האילנות של פרדס שעל מנת כן חלקו, ואין צריך לפרש דבר זה מפני שהוא דבר ידוע.

הלכה יא: המוכר שדה לחבירו והיו בה דקלים ואמר לו חוץ מדקל פלוני, אם דקל טוב ומשובח הוא אותו הדקל לבדו הוא ששייר והשאר ללוקח, ואם דקל רע הוא ששייר [כל שכן ששייר השאר] לא קנה מן הדקלים כלום.

הלכה יב: מכר לו שדה ואמר לו חוץ מן האילנות, אם יש בו דקלים בלבד שייר הדקלים, ואם יש בו גפנים בלבד שייר הגפנים, וכן שאר האילנות, היו בה גפנים ודקלים לא שייר אלא הגפנים, אילנות וגפנים לא שייר אלא אילנות, וכן אילנות ודקלים שייר אילנות שהמוכר בעין יפה הוא מוכר, ואם הדקלים שייר לא שייר אלא כל דקל גבוה שעולים לו בחבל והשאר הרי הוא של לוקח, ואם שאר האילנות הוא ששייר לא שייר בהם אלא כל שאין העול כובשו וכל שהעול כובשו הרי הוא של לוקח ובכלל השדה נחשב.

הלכה יג: האומר לחבירו קרקע ודקלים אני מוכר לך, אפילו לא היו לו דקלים אם רצה לקנות לו שני דקלים הרי זה נקנה המקח, ואין הלוקח יכול לומר לו איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים, ואם אמר קרקע בדקלים אני מוכר לך, אם היו בו שני דקלים קנה ואם לאו מקח טעות הוא וחוזר, ואם אמר לו קרקע של דקלים אני מוכר לך אין לו דקלים, שאין בלשון הזה אלא קרקע הראוי לדקלים.

הלכה יד: המוכר פרדס לחבירו צריך שיכתוב לו קנה לך דקלים ותמרים והוצין, ואע"פ שקנה כל אלו אע"פ שלא פירש אותם נויי השטר הם, וכן המוכר קרקע לחבירו צריך לכתוב לו ולא הנחתי לפני במכר זה כלום כדי להסתלק מן הדינין והטענות.

הלכה טו: המוכר בית לחבירו אף על פי שכתב לו והקניתי לך עמקו ורומו צריך לכתוב לו קנה לך מהקרקע התהום עד רום רקיע, שהעומק והרום אינו נקנה בסתם, וכיון שקנה העומק והרום קנה הרום שהוא האויר בלבד והעומק שהוא עובי הארץ, אבל לא קנה הבינונית שבמעמקים ושבאויר, וכיון שכתב לו מקרקע התהום עד רום הרקיע קנה הבור והדות שבעובי הקרקע והמעזיבות והמחילות שבין המעזיבות למעלה.

הלכה טז: המוכר בית לחבירו על מנת שדיוטא עליונה שלי הרי זו שלו, ואם רצה להוציא בה זיזין מוציא, ואם נפלה חוזר ובונה אותה, ואם רצה לבנות על גבה בונה כשהיה מקודם.

הלכה יז: המוכר קברו או דרך קברו או מקום מעמדו או בית הספדו, באין בני משפחה וקוברים שם בעל כרחו משום פגם משפחה, ונותנין דמי הקבר שקברו בו ללוקח אע"פ שלא פירש.

הלכות מכירה

פרק כב 
 
הלכה א: אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, בין במכר בין במתנה בין במתנת שכיב מרע, כיצד מה שתוציא שדה זו מכור לך, מה שיוציא אילן זה נתון לך, תנו מה שתלד בהמה זו לפלוני, לא קנה כלום וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה ב: המוכר פירות דקל לחבירו יכול לחזור בו אף לאחר שבאו הפירות לעולם ואם שמט הלוקח ואכל אין מוציאין מידו, וכל החוזר בו משניהם אין חייב לקבל מי שפרע. 
 
הלכה ג: אבל הפוסק על שער שבשוק ולא היה אותו המין שפסק עליו ברשות מוכר, חייב לקנות וליתן ללוקח מה שפסק, ואם חזר מקבל מי שפרע. 
 
הלכה ד: מי שפסק על שער שבשוק שיתן ארבע סאין בסלע, אם היו שבלים הרי זה קנה לקבל מי שפרע, והוא שיראה לו בגורן או שיאמר לו בשוק הריני סומך עליך, אבל אם לא נראה בגורן ולא אמר לו הריני סומך עליך לא סמכה דעתו של מוכר ואינו מקבל מי שפרע, שהרי הוא אומר שמא פסק עם אחר ואין צריך לחטים אלו. 
 
הלכה ה: דבר שאין ברשותו של מקנה אינו נקנה, והרי הוא כדבר שלא בא לעולם, כיצד מה שאירש מאבא מכור לך, מה שתעלה מצודתי מן הים נתון לך, שדה זו לכשאקחנה קנויה לך, לא קנה כלום וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה ו: מי שהיה מורישו גוסס ונטוי למות ורצה למכור מנכסיו מעט כדי להוציא הדמים בצרכי קבורה, הואיל והבן עני ואם ימתין עד שימות וימכור ישתהא המת ויתבזה, תקנו חכמים שאם מכר ואמר מה שאירש מאבי היום מכור לך ממכרו קיים, וכן צייד עני שאין לו מה שיאכל שאמר מה שתעלה מן הים מצודתי היום מכור לך, ממכרו קיים משום כדי חייו. 
 
הלכה ז: הבן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת הבן בחיי האב ואחר כך מת האב, בן הבן מוציא מיד הלקוחות, שהרי אביו מכר דבר שלא בא עדיין לרשותו, ונמצאו הנכסים ברשות האב וזה יורש אבי אביו, וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה ח: מי שנתן קרקע מתנה לחבירו ונתן לו על גבה מאה דינרין, אם היו הדינרין מצויין ברשותו כיון שזכה בשדה זכה בדינרין, ואם אין לו דינר אין מחייבין את הנותן ליתן לו מאה דינרין עד שיביא הזוכה ראיה שהיה לזה דינרין בעת המתנה, והוא הדין לשאר מטלטלין שמקנה אדם אותם על קרקע, אם אינם ברשות המוכר או הנותן לא קנה, שאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו. 
 
הלכה ט: מי שהיה לו פקדון ביד אחר הרי זה מקנהו בין במכר בין במתנה, לפי שהפקדון ברשות בעליו הוא והרי הוא בחזקת שהוא קיים, ואם כפר בו זה שהופקד אצלו אינו יכול להקנותו, שזה כמי שאבד שאינו ברשותו, אבל המלוה הואיל ולהוצאה ניתנה אינה בעולם ואין אדם יכול להקנותה אלא במעמד שלשתן, והוא דבר שאין לו טעם כמו שביארנו, ואם היתה מלוה בשטר מקנה את השטר בכתיבה ומסירה שהרי יש כאן דבר הנמסר לקנות שעבוד שבו. 
 
הלכה י: כשם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כך אין אדם מקנה למי שלא בא לעולם, ואפילו עובר הרי הוא כמי שלא בא לעולם, והמזכה לעובר לא קנה, ואם היה בנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו קנה. 
 
הלכה יא: האומר לאשתו נכסי לבנים שתלדי ממני הרי אלו לא יקנו כלום, שכיון שלא נתעברה בהן בשעת המתנה עדיין לא באו כדי להיות דעתו קרובה להם. 
 
הלכה יב: המקנה למין ממיני חיה לא הקנה כלום, הקנה קצת נכסיו לבהמה או למי שלא בא לעולם וחזר ואמר לחבירו קנה כבהמה זו או כעובר זה לא קנה כלום, אמר לו קנה את ובהמה זו או את ועובר זה קנה מחצה. 
 
הלכה יג: אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה אלא דבר שיש בו ממש אבל דבר שאין בו ממש אינו נקנה. 
 
הלכה יד: כיצד אין אדם מקנה ריח התפוח הזה או טעם הדבש הזה או עין הבדולח הזה וכן כל כיוצא בזה, לפיכך המקנה לחבירו אכילת פירות דקל זה, או דירת בית זה לא קנה, עד שיקנה לו גוף הבית לדור בו וגוף האילן לאכול פירותיו כמו שיתבאר. 
 
הלכה טו: דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט בקנייתו שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם הרי זה חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה. 
 
הלכה טז: והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים, או כל שכר בית זה לעניים זכו בהן העניים. 
 
הלכה יז: יש גאונים שחולקין על דבר זה ואומרים שאין העניים זוכין אלא בדברים שהדיוט קונה בהן, ולפיכך לא יזכו בדבר שלא בא לעולם, ואין דעתי נוטה לדברים אלו, שאין אדם מצווה להקנות, והוא מצווה לקיים דבריו בצדקה או בהקדש כמו שהוא מצווה לקיים הנדר כמו שביארנו בערכין. פרק כג 
 
הלכה א: מקנה אדם הגוף לפירותיו בין במכר בין במתנה בין במתנת שכיב מרע, ואין זה מקנה דבר שלא בא לעולם שהרי הגוף מצוי ומקנה לפירות, הא למה זה דומה לשוכר בית או שדה לחבירו שלא הקנה לו הגוף אלא הנאת הגוף. 
 
הלכה ב: כיצד כגון שמכר או שנתן שדה לפירותיה בין לזמן קצוב בין כל ימי חייו של מוכר או של לוקח, והוא הדין למוכר ולנותן אילן לפירותיו, או רחל לגיזתה, או בהמה ושפחה לולדותיהם, או עבד למעשה ידיו, בכל ממכרו או מתנותיו קיימין. 
 
הלכה ג: מכר עבדו לקנס שאם יונח וימות יהיה קנס של לוקח, הרי זה ספק לפיכך לא קנה, ואם תפש הקנס אין מוציאין מידו. 
 
הלכה ד: מכר אילן לזה ופירותיו לאחר לא שייר מקום הפירות ואין לאחר כלום, אבל אם מכר אילן ושייר פירותיו לעצמו הרי שייר מקום הפירות אע"פ שלא פירש לגבי עצמו בעין יפה משייר. 
 
הלכה ה: המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב הרי זה מכירה, ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו ואוכל הפירות כל זמן המכירה ובסוף תחזור לבעליה. 
 
הלכה ו: ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה, שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס, אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קניין עולם לעולם. 
 
הלכה ז: ומה הפרש יש בין המוכר שדה זו לפירותיה ובין המוכר פירות שדה זו לחבירו, שהמוכר פירות השדה אין ללוקח להשתמש בשדה זו כלל אפילו להכנס אלא בשעת הוצאת הפירות ויש לבעל השדה להשתמש בה כחפצו, אבל המוכר שדה לפירותיה אין בעל השדה יכול להכנס בה אלא מדעת הלוקח ויש ללוקח להשתמש בה כחפצו. 
 
הלכה ח: ומה הפרש יש בין הקונה שדה זו לפירותיה ובין השוכר שדה מחבירו, שהקונה שדה לפירותיה יש לו לנטעה או לזרעה כל זמן שירצה או להובירה, והשוכר אינן כן כמו שיתבאר בענין שכירות, ואין השוכר רשאי להשכיר אבל הקונה מקנה לאחרים כל מה שקנה. 
 
הלכה ט: המוכר פירות שובך ופירות כוורת לחבירו קנה ואין זה מוכר דבר שלא בא לעולם, לפי שאינו מוכר יונים שיולדו או דבש שיבוא לכוורת, אלא הוא מוכר שובך לפירותיו או כוורת לדבשה, שהרי הוא כשוכר אמת המים לחבירו שהוא נהנה בכל מה שיצוד בה, כך זה הקנה שובך זה לפירותיו כמו שמוכר אילן לפירותיו, ודין כולם כדין השוכר בית מחבירו כמו שאמרנו, שהוא נהנה בכל הניות שיש בו וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה י: הביצים והאפרוחין עצמן שיש בשובך לא קנה אותם בעל שובך כל זמן שלא פרחו, ודבר זה גזרת חכמים היא ומשום לא תקח האם על הבנים נגעו בה, לפיכך הרוצה להקנות אפרוחים וביצים אלו לחבירו, מטפח על השובך שיפרחו האמהות ויגבהו מעל הארץ ואחר כך יקנה אותן לחבירו בקנין או על גבי קרקע או בשאר דברים שהמטלטלין נקנין בהן. 
 
הלכה יא: הלוקח פירות שובך מחבירו אינו יכול ליטול כל הגוזלות שיולדו בו מעתה, מפני שהאמהות בורחות נמצא שהחריב כל השובך אלא מניח מהן כדי ליישב השובך. 
 
הלכה יב: וכמה מניח, אם היו בו אמהות ובנות בעת מכירת הפירות, מניח בריכה ראשונה שיולידו האמהות כדי שיצטוותו האמהות עם הבריכה הראשונה ועם הבנות שעמהם, ומניח ממה שיולידו הבנות שתי בריכות כדי שיצטוותו הבנות עם שתי הבריכות שהולידו, וכל הנולד מאחר שתי בריכות של בנות והבריכה הראשונה של אמהות הרי אלו שלו. 
 
הלכה יג: הלוקח פירות כוורת מחבירו נוטל שלשה נחילים זה אחר זה מכאן ואילך נוטל נחיל ומניח נחיל כדי ליישב את הכוורת. 
 
הלכה יד: הלוקח חלות דבש מחבירו מניח בכוורת שתי חלות כדי שלא יפרחו הדבורים וילכו להן. 
 
הלכה טו: הלוקח זיתים מחבירו לקוץ, מניח האילן סמוך לארץ שתי גרופיות וקוצץ, לקח בתולת שקמה מגביה שלשה טפחים וקוצץ, סדן של שקמה שני טפחים, ובשאר אילנות טפח וקוצץ, בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה, בדקלים וארזים חופר ומשרש לפי שאין גזעו מחליף. פרק כד 
 
הלכה א: המוכר שלשה אילנות בתוך שדהו ואפילו היו שלש נטיעות קטנות או שלשה בדי אילן, הרי יש ללוקח קרקע הראוי להם, ואפילו יבשו האילנות או נקצצו יש לו קרקע הראוי להם וקנה כל האילנות שביניהם. 
 
הלכה ב: וכמה היא הקרקע הראוי להם, תחתיהם וביניהם וחוצה להם כמלא האורה וסלו, וזה המקום שהוא מלא האורה וסלו אין אחד משניהם יכול לזרעו אלא מדעת חבירו. 
 
הלכה ג: במה דברים אמורים כשהיו שלשה האילנות עומדין כמו שלשה פטפוטי כירה ששופתין עליהן את הקדרה, שהרי הן שנים זה כנגד זה והשלישי מכוון ביניהן ומרוחק מהן, והוא שיהיו בין כל אילן ואילן מארבע אמות ועד שש עשרה. 
 
הלכה ד: ומהיכן הוא מודד מן העיקר הרחב של אילנות, אבל אם לא היו עומדין כצורה הזאת, או שהיו מקורבים פחות מארבע אמות או מרוחקין יותר משש עשרה אמה, או שלקחן זה אחר זה, או שמכר לו שנים בתוך שדהו ואחד על המצר, או שנים בתוך שלו ואחד בתוך של חבירו, או שהפסיק בור או אמת המים או רשות הרבים ביניהם, הרי זה אין לו קרקע, לפיכך לא קנה האילנות שביניהם, ואם יבש האילן או נקצץ ילך לו. 
 
הלכה ה: כל מי שקונה שלשה אילנות ויש לו קרקע, אם הגדילו והוציאו חוטר יקוץ כדי שלא ימעט הדרך על בעל השדה, וכל השריגין והאמירים היוצאים מהם ואפילו מן השרשים הרי הן של בעל האילנות שהרי יש לו קרקע. 
 
הלכה ו: הקונה שני אילנות בתוך שדה חבירו אין לו קרקע, לפיכך אם מת האילן או נקצץ אין לו כלום, הגדילו שני אילנות והוציאו שריגים ואמירים יקוץ שמא יצמחו בארץ ויאמר למוכר שלשה אילנות מכרת לי ויש לי קרקע. 
 
הלכה ז: כל העצים שקוצץ בעל שני האילנות מהן, העולה מן הגזעים והוא הרואה פני החמה הרי הוא של בעל האילנות, והעולה מן השרשים והוא שאינו רואה פני החמה הרי הוא של בעל השדה, ובדקלים אין לבעל הדקל מן העולה כלום לפי שאין לו גזע. 
 
הלכה ח: המוכר קרקע ושייר אילנות הרי יש לו חצי הקרקע כולה שאילו לא שייר בקרקע הרי אומר לו הלוקח עקור אילנך, וכן אם שייר שני האילנות בלבד יש לו קרקע הראוי להם, שאילו לא שייר הקרקע היה הלוקח אומר לו עקור אילנך ולך. 
 
הלכה ט: המוכר את האילנות ושייר את הקרקע, יש לבעל האילנות קרקע הראוי להם כמו שביארנו, מכר את הקרקע לאחד ואת האילנות לאחר והחזיק זה באילנות והחזיק זה בקרקע, זה קנה האילנות עם חצי הקרקע וזה שהחזיק בקרקע קנה חצי הקרקע בלבד. 
 
הלכה י: האחין שחלקו אחד נטל פרדס ואחד נטל שדה לבן, יש לבעל הפרדס ארבע אמות בתוך שדה לבן סמוכות לסוף האילנות של פרדס שעל מנת כן חלקו, ואין צריך לפרש דבר זה מפני שהוא דבר ידוע. 
 
הלכה יא: המוכר שדה לחבירו והיו בה דקלים ואמר לו חוץ מדקל פלוני, אם דקל טוב ומשובח הוא אותו הדקל לבדו הוא ששייר והשאר ללוקח, ואם דקל רע הוא ששייר [כל שכן ששייר השאר] לא קנה מן הדקלים כלום. 
 
הלכה יב: מכר לו שדה ואמר לו חוץ מן האילנות, אם יש בו דקלים בלבד שייר הדקלים, ואם יש בו גפנים בלבד שייר הגפנים, וכן שאר האילנות, היו בה גפנים ודקלים לא שייר אלא הגפנים, אילנות וגפנים לא שייר אלא אילנות, וכן אילנות ודקלים שייר אילנות שהמוכר בעין יפה הוא מוכר, ואם הדקלים שייר לא שייר אלא כל דקל גבוה שעולים לו בחבל והשאר הרי הוא של לוקח, ואם שאר האילנות הוא ששייר לא שייר בהם אלא כל שאין העול כובשו וכל שהעול כובשו הרי הוא של לוקח ובכלל השדה נחשב. 
 
הלכה יג: האומר לחבירו קרקע ודקלים אני מוכר לך, אפילו לא היו לו דקלים אם רצה לקנות לו שני דקלים הרי זה נקנה המקח, ואין הלוקח יכול לומר לו איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים, ואם אמר קרקע בדקלים אני מוכר לך, אם היו בו שני דקלים קנה ואם לאו מקח טעות הוא וחוזר, ואם אמר לו קרקע של דקלים אני מוכר לך אין לו דקלים, שאין בלשון הזה אלא קרקע הראוי לדקלים. 
 
הלכה יד: המוכר פרדס לחבירו צריך שיכתוב לו קנה לך דקלים ותמרים והוצין, ואע"פ שקנה כל אלו אע"פ שלא פירש אותם נויי השטר הם, וכן המוכר קרקע לחבירו צריך לכתוב לו ולא הנחתי לפני במכר זה כלום כדי להסתלק מן הדינין והטענות. 
 
הלכה טו: המוכר בית לחבירו אף על פי שכתב לו והקניתי לך עמקו ורומו צריך לכתוב לו קנה לך מהקרקע התהום עד רום רקיע, שהעומק והרום אינו נקנה בסתם, וכיון שקנה העומק והרום קנה הרום שהוא האויר בלבד והעומק שהוא עובי הארץ, אבל לא קנה הבינונית שבמעמקים ושבאויר, וכיון שכתב לו מקרקע התהום עד רום הרקיע קנה הבור והדות שבעובי הקרקע והמעזיבות והמחילות שבין המעזיבות למעלה. 
 
הלכה טז: המוכר בית לחבירו על מנת שדיוטא עליונה שלי הרי זו שלו, ואם רצה להוציא בה זיזין מוציא, ואם נפלה חוזר ובונה אותה, ואם רצה לבנות על גבה בונה כשהיה מקודם. 
 
הלכה יז: המוכר קברו או דרך קברו או מקום מעמדו או בית הספדו, באין בני משפחה וקוברים שם בעל כרחו משום פגם משפחה, ונותנין דמי הקבר שקברו בו ללוקח אע"פ שלא פירש.