Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום שני א כסלו ה'�&פ"ה
	שיעורים יומיים ליום שני א כסלו ה'�&פ"ה

חומש:

שני פרשת ויצא

תהילים:

פרקים א - ט

תניא:

להבין מ"ש בפע"ח... -310- דע"ס דז"א כו'

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות גזילה ואבידה פרקים ד-ו

פרק אחד :

הלכות טומאת מת פרק י

ספר המצוות :

מל"ת רמ"ז

הלכות גזלה ואבדה

פרק ד

הלכה א: קנס קנסו חכמים לגזלנין שיהיה הנגזל נשבע על כל מה שיטעון ונוטל מן הגזלן, והוא שיהיה זה מוחזק שגזלו בשני עדים.

הלכה ב: כיצד, הרי שנכנס לתוך בית חבירו למשכנו בפני עדים ולא היה תחת כנפיו כלום ויצא וכלים מוטלין לו תחת כנפיו ולא ידעו העדים מה הן, בעל הבית אומר כך וכך גזלתני, בין שאמר הגזלן מעולם לא נכנסתי ולא נטלתי כלום, בין שאמר נכנסתי למשכן כמו שאמרו העדים אבל לא נטלתי ולא היה תחת כנפי אלא כלים שלי, בין שאמר נטלתי כלי זה ובעל הבית טוען שנטל זה וכלי אחר, הרי בעל הבית נשבע בנקיטת חפץ ונוטל כל מה שיטעון.

הלכה ג: במה דברים אמורים בשטען דברים שהוא אמוד בהן או שהוא אמוד שמפקידין אצלו אותן הדברים שטען וטען בדברים שאפשר שינטלו תחת הכנפים כמו שהעידו העדים.

הלכה ד: ראוהו עדים שנכנס למשכן את חבירו ולא ראוהו בעת שיצא או שיצא ואין נראה תחת כנפיו כלום ובעל הבית טוען ואומר כך וכך נטל, אפילו אמר מעולם לא נכנסתי שהרי מכחיש את העדים הרי זה פטור שאם אמר נכנסתי ולא נטלתי נשבע שבועת הסת שלא נטל כלום והולך, שאפשר שיכנס לגזול ולא גזל.

הלכה ה: היה עד אחד מעידו שנכנס ונטל כלים תחת כנפיו ואינו יודע מה הן, והוא אומר לא גזלתי כלום או שאמר בחובי נטלתי, הואיל ואין העד יודע מה היה תחת כנפיו הרי זה נשבע בנקיטת חפץ שלא גזל, שאינו מוחזק בגזלנות אלא בשני עדים.

הלכה ו: כשם שבעל הבית נשבע ונוטל מן הגזלן כך שומר של בעל הבית אפילו אשתו של שומר נשבעת שזה נטל כך וכך ומשלם הגזלן.

הלכה ז: היה שם שכירו או לקיטו של בעל הבית אינן נשבעין ונוטלין, ואין הנגזל יכול לישבע שהרי לא היה בביתו בשעה שנגזל ואין העדים יודעים מה נטל תחת כנפיו כדי לחייב הגזלן להחזיר, ואין משביעין את הגזלן מפני שהוא חשוד על השבועה.

הלכה ח: וכיצד עושים בדין זה מחרים בעל הבית חרם סתם על מי שנטל מביתו כלום ואינו מודה בבית דין, ואפילו הודה הגזלן שגזל מקצת מחזיר המקצת שהודה בה בלבד שהרי אין בעל הבית טוענו טענת ודאי.

הלכה ט: הגוזל אחד מחמשה ואינו יודע מי הוא הנגזל וכל אחד ואחד מהן תובעו ואומר לי גזלת אע"פ שאין שם עדים שגזל הרי כל אחד מהן נשבע שזה גזלו ומשלם גזלה לכל אחד ואחד, אף דבר זה קנס הוא שקנסו אותו חכמים מפני שעבר עבירה וגזל אבל דין תורה אינו חייב לשלם מספק.

הלכה י: אמר לשנים גזלתי אחד מכם או אביו של אחד מכם ואיני יודע איזהו, אם בא לצאת ידי שמים חייב לשלם גזלה לכל אחד ואחד אבל בדין אינו נותן אלא גזלה אחת והן חולקין אותה ביניהן, שהרי אין אחד מהן יודע שנגזל אלא זה בא והודיעם ולא קנסו חכמים בדבר זה מפני שאין לו תובע.

הלכה יא: הטוען את חבירו ואמר לו גזלתני מאה, אם אמר לא גזלתי נשבע שבועת הסת כדין כל נתבע, ואם הודה שגזלו חמשים משלם חמשים ונשבע שבועת התורה על השאר כדין כל מודה במקצת שהרי לא הוחזק גזלן בעדים. וכן הטוען את חבירו שנכנס לביתו וגזלו כלים והוא אומר דרך משכון לקחתים בחוב שיש לי אצלך ובעל הבית אומר אין לך בידי כלום אע"פ שהודה שמשכנו שלא ברשות הואיל ואין שם עדים שמעידים שגזל הרי זה נשבע וגובה חובו מן המשכון שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, והואיל והוא נשבע ונוטל הרי זה נשבע בנקיטת חפץ כמו שיתבאר בהלכות טוען.

הלכה יב: ראוהו עדים שנכנס לתוך ביתו של חבירו שלא בפני בעל הבית ונטל משם כלים, אע"פ שהוציאן מגולין ואע"פ שבעל הבית הזה עשוי למכור את כליו, אם טען ואמר דרך גזל לקחן והלה אומר ברשותך באתי ואתה מכרתם לי או נתתם לי או בחוב שיש לי אצלך תפשתים אינו נאמן, שכל הנכנס לבית חבירו שלא בפניו ונטל כלים משם והוציאן בפני עדים הרי זה בחזקת גזלן, לפיכך מחזיר הכלים לבעל הבית ואין כאן שבועה שהרי העדים ראו מה גזל, ואחר שיחזיר חוזר ותובע את בעל הבית בכל מה שיטעון והדין ביניהן.

הלכה יג: וכן אם היה שם עד אחד בלבד ובעל הבית טוען שגזול הוא כלי זה בידו והלה אומר לקוח הוא בידי או בחובי גביתיו או שלי היה ופקדון הוא אצלך הרי זה חייב להחזיר הכלי לבעליו בלא שבועה שאילו היו שם שני עדים היה חייב לשלם ועכשיו שאין שם אלא עד אחד חייב שבועה ואינו יכול לישבע שהרי אינו מכחיש את העד וכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. לפיכך אם כפר ואמר לא נכנסתי לביתו ולא נטלתי כלום הואיל ואין שם אלא עד אחד והוא מכחישו הרי זה נשבע שבועת התורה שלא לקח מביתו כלום ונפטר.

הלכה יד: מעשה באחד שחטף לשון של כסף מיד חבירו בפני עד אחד ובא החוטף ואמר חטפתי ושלי חטפתי וחייבו אותו חכמים להחזיר מפני שהוא מחוייב שבועה בעד זה ואינו יכול לישבע שהרי הודה כמו שאמר העד, ואילו לא היה שם עד כלל היה נשבע שבועת הסת ששלו חטף ואילו הכחיש העד ואמר מעולם לא חטפתי היה נשבע שבועת התורה שלא חטף, וכדין זה דנין בכל כיוצא בזה בכל מקום.

הלכה טו: חטף ממנו זהובים בפני עד אחד והוא אומר שלי חטפתי ועשרים היו אע"פ שאין העד יודע כמה חטף הרי זה משלם העשרים שהרי ידע בודאי שזהובים חטף ואילו היו שנים היה חייב לשלם ונמצא בעד אחד מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע כמו שביארנו.

הלכה טז: אמר החוטף עשרים חטפתי ועשרים שלי הן והנגזל אומר מאה חטף הואיל ואין העד יודע מניינן הרי משלם העשרים שהודה בהן שחטפן ונשבע שבועת התורה על השאר שהרי נתחייב במקצת, ודעתי נוטה בזה שישבע הסת שהרי לא הודה בכלום אלא אמר שלי חטפתי.

הלכה יז: נכנס לביתו של חבירו שלא בפניו ונטל משם כלים בפני עד אחד ואין העד יודע כמה נטל הרי בעל הבית אומר עשרים כלים היו בביתי והגוזל אומר לא נטלתי אלא עשרה והם שלי חייב להחזיר העשרה מפני שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, ואינו נשבע על השאר אפילו שבועת הסת מפני שאינו יכול לטעון על הגזלן טענת ודאי.

פרק ה

הלכה א: אסור לקנות דבר הגזול מן הגזלן ואסור לסעדו על שינויו כדי שיקנהו שכל העושה דברים אלו וכיוצא בהן מחזק ידי עוברי עבירה ועובר על ולפני עור לא תתן מכשול.

הלכה ב: אסור ליהנות בדבר הגזול ואפילו לאחר יאוש והוא שידע בודאי שדבר זה הוא הגזלה עצמה, כיצד ידע בודאי שבהמה זו גזולה אסור לרכוב עליה או לחרוש בה.

הלכה ג: גזל בית או שדה אסור לעבור בתוכה או ליכנס בה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואם דר בתוכה חייב להעלות שכר לבעלים כדין הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, גזל דקלים ועשה מהן גשר אסור לעבור עליו וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ד: מי שעבר ואכל הגזלה אחר יאוש פטור מלשלם ואם אכל קודם יאוש ורצו הבעלים לגבות מן האוכל גובין שעדיין ברשותן היא, ואם רצו גובין מן הגזלן.

הלכה ה: הגוזל ומת בין שהאכיל את הגזלה לבנים אחר יאוש בין שלא האכילם אלא מכרה או אבדה, אם הניח קרקע חייבין לשלם אבל מן המטלטלין אינן חייבין לשלם, שדמי הגזלה חוב הן על הגזלן ואין המטלטלין משתעבדין לבעל חוב.

הלכה ו: כבר תקנו הגאונים לגבות בעל חוב מן המטלטלין ואפילו במלוה על פה, לפיכך חייבין לשלם בין אכלו בין לא אכלו בין נתיאשו הבעלים בין לא נתיאשו בין מן הקרקע בין מן המטלטלין שהניח.

הלכה ז: דין הלוקח מטלטלין מן הגזלן כלוקח מן הגנב, אם גזלן מפורסם הוא לא עשו בו תקנת השוק ואם אינו מפורסם עשו בו תקנת השוק ונותן הנגזל ללוקח דמים שנתן ולוקח גזלתו וחוזר ותובע הגזלן בדמי הגזלה, ואם כבר נתיאשו הבעלים קנה לוקח עצמה של גזלה ואינו מחזירה.

הלכה ח: אסור ליהנות מן הגזלן ואם היה מיעוט שלו אע"פ שרוב ממונו גזול מותר ליהנות ממנו עד שיודע בודאי שדבר זה גזול בידו.

הלכה ט: בני אדם שחזקתן גזלנין וחזקת כל ממונן מן הגזל מפני שמלאכתן גזלנות כגון המוכסין והליסטין אסור ליהנות מהן שחזקת מלאכה זו שהוא גזול ואין מצרפין דינרים מן התיבה שלהן שהכל בחזקת גזלה.

הלכה י: נטלו מוכסין כסותו והחזירו לו כסות אחרת, נטלו חמורו והחזירו לו חמור אחר, הרי אלו שלו מפני שזו כמכירה היא וחזקתן שנתיאשו הבעלים מהן ואינו יודע בודאי שזו גזלה, ואם היה ותיק ומחמיר על עצמו מחזירן לבעלים הראשונים.

הלכה יא: במה דברים אמורים שהמוכס כליסטיס בזמן שהמוכס גוי או מוכס העומד מאליו או מוכס העומד מחמת המלך ואין לו קצבה אלא לוקח מה שירצה ומניח מה שירצה, אבל מכס שפסקו המלך ואמר שילקח שליש או רביע או דבר קצוב והעמיד מוכס ישראל לגבות חלק זה למלך ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך אינו בחזקת גזלן לפי שדין המלך דין הוא, ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה המלך גוי בין שהיה מלך ישראל.

הלכה יב: וכן מלך שהשים מס על בני העיר או על כל איש ואיש דבר קצוב משנה לשנה, או על כל שדה ושדה דבר קצוב, או שגזר שכל מי שיעבור על דבר זה ילקחו כל נכסיו לבית המלך, או כל מי שימצא בשדה בשעת הגורן הוא יתן המס שעליה בין שהיה הוא בעל השדה בין שאינו בעל השדה, וכל כיוצא בדברים אלו אינו גזל, וישראל שגבה אותן למלך אינו בחזקת גזלן והרי הוא כשר, והוא שלא יוסיף ולא ישנה כלום ולא יקח לעצמו כלום.

הלכה יג: וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה ולקח שדהו או חצרו אינה גזל ומותר ליהנות בה והלוקח אותה מן המלך הרי היא שלו ואין הבעלים מוציאין אותה מידו, שזה דין המלכים כולם ליקח כל ממון שמשיהם כשכועסין עליהם והרי המלך הפקיע שעבודן ונעשית חצר זו או שדה זו כהפקר וכל הקונה אותה מן המלך זכה בה. אבל מלך שלקח חצר או שדה של אחד מבני המדינה דרך חמס שלא כדינין שחקק הרי זה גזלן והלוקח ממנו מוציאין הבעלים מידו.

הלכה יד: כללו של דבר כל דין שיחקוק אותו המלך לכל ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו אינו גזל וכל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידועה לכל אלא חמס את זה הרי זה גזל. לפיכך גבאי המלך ושוטריו שמוכרים השדות במס הקצוב על השדות ממכרן ממכר אבל מס שעל כל איש ואיש אינו גובה אלא מן האדם עצמו ואם מכרו השדה במס שעל הראש הרי זה אינו ממכר אלא אם כן היה דין המלך כך.

הלכה טו: מלך שהיו דיניו שכל מי שלא יתן המס שעל השדה תהיה השדה לנותן המס וברח בעל השדה מפני המס ובא זה ונתן מס שעליה למלך ואכל פירותיה אין זה גזל אלא אוכל פירות ונותן המס עד שיחזרו הבעלים, שדין המלך דין הוא כמו שאמרנו.

הלכה טז: וכן מלך שגזר שכל מי שיתן מס הקצוב על האיש ישתעבד בזה שלא נתן ובא ישראל ונתן המס שעל ישראל זה העני הרי זה עובד בו יתר מדאי שדין המלך דין אבל אינו עובד בו כעבד.

הלכה יז: מלך שכרת אילנות של בעלי בתים ועשה מהן גשר מותר לעבור עליו וכן אם הרס בתים ועשה אותן דרך או חומה מותר ליהנות בה וכן כל כיוצא בזה שדין המלך דין.

הלכה יח: במה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים אבל אם אין מטבעו יוצא הרי הוא כגזלן בעל זרוע וכמו חבורת ליסטים המזויינין שאין דיניהן דין וכן מלך זה וכל עבדיו כגזלן לכל דבר.

פרק ו

הלכה א: קורות ואבנים ועצים וכיוצא בהן ששטפם הנהר אם נתיאשו הבעלים מהן הרי אלו מותרין והן של מצילן ואם אינו יודע אם נתיאשו או לא נתיאשו חייב להחזיר ואין צריך לומר אם היו הבעלים מרדפין אחריהן.

הלכה ב: לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר ומן הגייס ומן הדליקה ומן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס, אם ידע בודאי שנתיאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא ידע יחזיר.

הלכה ג: המציל מיד ליסטיס ישראל הרי אלו שלו מפני שסתם הדבר שנתיאשו הבעלים, ואם ידע שלא נתיאשו חייב להחזיר, אבל המציל מיד ליסטיס גוי או מוכס גוי חייב להחזיר שסתם הדבר שלא נתיאשו הבעלים, ואם ידע בודאי שנתיאשו הבעלים הרי אלו שלו. ומפני מה סתם ליסטיס ישראל שנתיאשו הבעלים וסתם גוי לא נתיאשו, מפני שהבעלים יודעים שהגוים מחזירין מיד הגזלן אף על פי שאין שם עדים שגזל אלא בראיות רעועות ובאמדן דעתן.

הלכה ד: שחליים הצומחים בתוך הפשתן המלקט אותן כשהן לחין אין בו משום גזל מפני שהן מפסידין הפשתן על בעל השדה, ואם יבשו אסורין משום גזל שכבר הפסידו מה שהפסידו, ואם היו על הגבול אסורין אפילו כשהן לחין.

הלכה ה: כבר ביארנו בנזקי ממון שהמוציא תבנו וקשו לרשות הרבים אין בהם משום גזל אבל המוציא את הגלל לרשות הרבים בין בשעת הוצאת זבלים בין שלא בשעת הוצאת זבלים חייבין עליהם משום גזל.

הלכה ו: מי שנתחלפו לו כליו בכלים אחרים בבית האבל או בבית המשתה הרי זה לא ישתמש בהן עד שיבא הלה ויחזיר ויטול את שלו, נתחלפו לו בבית האומן אם אשתו ובניו של אומן נתנו לו או שנתן לו האומן ואמר לו טול כליך הרי זה לא ישתמש בהן עד שיבא הלה ויחזיר ויטול את שלו. אמר לו האומן טול כלי זה הרי זה ישתמש בו עד שיבא הלה ויחזיר ויטול את שלו, שמא כליו של אומן הוא או בעל הכלי צוה את האומן למכרו לו, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ז: דברים הרבה אסרו חכמים משום גזל והעובר עליהן הרי זה גזלן מדבריהם, כגון מפריחי יונים והמשחקין בקוביא. מפריחי יונים כיצד, לא יפריח אדם יונים בתוך הישוב שהרי לוקח ממון אחרים שלא כדין מפני שמשלח זכר ויביא נקבה משובך אחר או נקבה ותביא זכר, ולא יונים בלבד אלא כל העושה כזה בשאר עופות או חיה ובהמה הרי זה גזלן מדבריהם.

הלכה ח: וכן אסרו חכמים לצוד יונים בתוך הישוב מפני שהן של אחרים ואין פורשין נשבין ליונים אלא אם כן הרחיק מן הישוב ארבעה מילין, ואם היה ישוב כרמים אפילו מאה מיל לא יפרוש שהיונים של בעלי כרמים הם, וכן לא יפרוש בתוך השובכין אע"פ שהן שלו או של גוי או של הפקר ואף על פי שהרחיק מן הישוב מאה מיל מפני שהיונים באות לישוב השובכין.

הלכה ט: מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה ולא יעשה אדם שובך בתוך שדהו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח כדי שלא ימשכו הגוזלות ויפסידו בשדות ויאכלו משל אחרים, ואם לקחו מאחר אפילו היה בינו ובין תחילת שדה חבירו בית רובע בלבד הרי הוא בחזקתו ואין מחייבין אותו להרחיק.

הלכה י: המשחקין בקוביא כיצד, אלו שמשחקין בעצים או בצרורות או בעצמות וכיוצא בהן ועושים תנאי ביניהם שכל הנוצח את חבירו באותו השחוק יקח ממנו כך וכך הרי זה גזל מדבריהם אע"פ שברצון הבעלים לקח הואיל ולקח ממון חבירו בחנם דרך שחוק והתל הרי זה גזל. וכן המשחקין בבהמה או בחיה או בעופות ועושים תנאי שכל שתנצח בהמתו או תרוץ יותר יקח מחבירו כך וכך וכל כיוצא בדברים אלו הכל אסור וגזל מדבריהם.

הלכה יא: והמשחק בקוביא עם הגוי אין בו איסור גזל אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה ובישובו של עולם.

הלכה יב: מצודות חיה ועופות ודגים שנפלו מיני החיה לתוך המצודה ובא אחר ונטלן הרי זה גזל מדבריהם מפני שעדיין לא הגיעו ליד הזוכה בהן.

הלכה יג: נהר המושך ומעיינות הנובעין הרי הן של כל אדם. עני המנקף בראש הזית זיתים של שכחה ובא עני אחר ונטלן מעל הארץ הרי זה גזל מדבריהם מפני שעדיין לא הגיעו ליד הזוכה בהן, ואם היה העני מקבץ בידו בראש הזית ומשליך לארץ הרי זה גזל גמור שהרי הגיעו ליד הזוכה בהן.

הלכה יד: הדבורים אינן ברשותו של אדם כמו תרנגולים ואווזים ואף על פי כן יש בהן קנין מדבריהם והגוזל נחיל דבורים או שמנעו מבעליו אם בא לרשותו הרי זה גזל מדבריהם. לפיכך מי שיצא נחיל של דבורים מרשותו ושכן ברשות חבירו יש לבעל הנחיל להלך בתוך שדה חבירו עד שיטול את נחילו ואם הזיק משלם מה שהזיק, אבל לא יקוץ את הסוכה על מנת ליתן דמים.

הלכה טו: נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה והוא שיהיו משיחין לפי תומן ויהיו הבעלים מרדפין אחר הנחיל ושואלים היכן חנה, אע"פ שאין אשה או קטן בני עדות הואיל וקנין דבורים מדבריהם האמינו אותם בו.

הלכה טז: כל מי שיש בידו גזל של דבריהם אינו יוצא מידו בדיינין וכן אם כפר בו ונשבע אינו מוסיף חומש כמו שמוסיף על הגזל הגמור.

הלכות גזלה ואבדה

פרק ד 
 
הלכה א: קנס קנסו חכמים לגזלנין שיהיה הנגזל נשבע על כל מה שיטעון ונוטל מן הגזלן, והוא שיהיה זה מוחזק שגזלו בשני עדים. 
 
הלכה ב: כיצד, הרי שנכנס לתוך בית חבירו למשכנו בפני עדים ולא היה תחת כנפיו כלום ויצא וכלים מוטלין לו תחת כנפיו ולא ידעו העדים מה הן, בעל הבית אומר כך וכך גזלתני, בין שאמר הגזלן מעולם לא נכנסתי ולא נטלתי כלום, בין שאמר נכנסתי למשכן כמו שאמרו העדים אבל לא נטלתי ולא היה תחת כנפי אלא כלים שלי, בין שאמר נטלתי כלי זה ובעל הבית טוען שנטל זה וכלי אחר, הרי בעל הבית נשבע בנקיטת חפץ ונוטל כל מה שיטעון. 
 
הלכה ג: במה דברים אמורים בשטען דברים שהוא אמוד בהן או שהוא אמוד שמפקידין אצלו אותן הדברים שטען וטען בדברים שאפשר שינטלו תחת הכנפים כמו שהעידו העדים. 
 
הלכה ד: ראוהו עדים שנכנס למשכן את חבירו ולא ראוהו בעת שיצא או שיצא ואין נראה תחת כנפיו כלום ובעל הבית טוען ואומר כך וכך נטל, אפילו אמר מעולם לא נכנסתי שהרי מכחיש את העדים הרי זה פטור שאם אמר נכנסתי ולא נטלתי נשבע שבועת הסת שלא נטל כלום והולך, שאפשר שיכנס לגזול ולא גזל. 
 
הלכה ה: היה עד אחד מעידו שנכנס ונטל כלים תחת כנפיו ואינו יודע מה הן, והוא אומר לא גזלתי כלום או שאמר בחובי נטלתי, הואיל ואין העד יודע מה היה תחת כנפיו הרי זה נשבע בנקיטת חפץ שלא גזל, שאינו מוחזק בגזלנות אלא בשני עדים. 
 
הלכה ו: כשם שבעל הבית נשבע ונוטל מן הגזלן כך שומר של בעל הבית אפילו אשתו של שומר נשבעת שזה נטל כך וכך ומשלם הגזלן. 
 
הלכה ז: היה שם שכירו או לקיטו של בעל הבית אינן נשבעין ונוטלין, ואין הנגזל יכול לישבע שהרי לא היה בביתו בשעה שנגזל ואין העדים יודעים מה נטל תחת כנפיו כדי לחייב הגזלן להחזיר, ואין משביעין את הגזלן מפני שהוא חשוד על השבועה. 
 
הלכה ח: וכיצד עושים בדין זה מחרים בעל הבית חרם סתם על מי שנטל מביתו כלום ואינו מודה בבית דין, ואפילו הודה הגזלן שגזל מקצת מחזיר המקצת שהודה בה בלבד שהרי אין בעל הבית טוענו טענת ודאי. 
 
הלכה ט: הגוזל אחד מחמשה ואינו יודע מי הוא הנגזל וכל אחד ואחד מהן תובעו ואומר לי גזלת אע"פ שאין שם עדים שגזל הרי כל אחד מהן נשבע שזה גזלו ומשלם גזלה לכל אחד ואחד, אף דבר זה קנס הוא שקנסו אותו חכמים מפני שעבר עבירה וגזל אבל דין תורה אינו חייב לשלם מספק. 
 
הלכה י: אמר לשנים גזלתי אחד מכם או אביו של אחד מכם ואיני יודע איזהו, אם בא לצאת ידי שמים חייב לשלם גזלה לכל אחד ואחד אבל בדין אינו נותן אלא גזלה אחת והן חולקין אותה ביניהן, שהרי אין אחד מהן יודע שנגזל אלא זה בא והודיעם ולא קנסו חכמים בדבר זה מפני שאין לו תובע. 
 
הלכה יא: הטוען את חבירו ואמר לו גזלתני מאה, אם אמר לא גזלתי נשבע שבועת הסת כדין כל נתבע, ואם הודה שגזלו חמשים משלם חמשים ונשבע שבועת התורה על השאר כדין כל מודה במקצת שהרי לא הוחזק גזלן בעדים. וכן הטוען את חבירו שנכנס לביתו וגזלו כלים והוא אומר דרך משכון לקחתים בחוב שיש לי אצלך ובעל הבית אומר אין לך בידי כלום אע"פ שהודה שמשכנו שלא ברשות הואיל ואין שם עדים שמעידים שגזל הרי זה נשבע וגובה חובו מן המשכון שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, והואיל והוא נשבע ונוטל הרי זה נשבע בנקיטת חפץ כמו שיתבאר בהלכות טוען. 
 
הלכה יב: ראוהו עדים שנכנס לתוך ביתו של חבירו שלא בפני בעל הבית ונטל משם כלים, אע"פ שהוציאן מגולין ואע"פ שבעל הבית הזה עשוי למכור את כליו, אם טען ואמר דרך גזל לקחן והלה אומר ברשותך באתי ואתה מכרתם לי או נתתם לי או בחוב שיש לי אצלך תפשתים אינו נאמן, שכל הנכנס לבית חבירו שלא בפניו ונטל כלים משם והוציאן בפני עדים הרי זה בחזקת גזלן, לפיכך מחזיר הכלים לבעל הבית ואין כאן שבועה שהרי העדים ראו מה גזל, ואחר שיחזיר חוזר ותובע את בעל הבית בכל מה שיטעון והדין ביניהן. 
 
הלכה יג: וכן אם היה שם עד אחד בלבד ובעל הבית טוען שגזול הוא כלי זה בידו והלה אומר לקוח הוא בידי או בחובי גביתיו או שלי היה ופקדון הוא אצלך הרי זה חייב להחזיר הכלי לבעליו בלא שבועה שאילו היו שם שני עדים היה חייב לשלם ועכשיו שאין שם אלא עד אחד חייב שבועה ואינו יכול לישבע שהרי אינו מכחיש את העד וכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. לפיכך אם כפר ואמר לא נכנסתי לביתו ולא נטלתי כלום הואיל ואין שם אלא עד אחד והוא מכחישו הרי זה נשבע שבועת התורה שלא לקח מביתו כלום ונפטר. 
 
הלכה יד: מעשה באחד שחטף לשון של כסף מיד חבירו בפני עד אחד ובא החוטף ואמר חטפתי ושלי חטפתי וחייבו אותו חכמים להחזיר מפני שהוא מחוייב שבועה בעד זה ואינו יכול לישבע שהרי הודה כמו שאמר העד, ואילו לא היה שם עד כלל היה נשבע שבועת הסת ששלו חטף ואילו הכחיש העד ואמר מעולם לא חטפתי היה נשבע שבועת התורה שלא חטף, וכדין זה דנין בכל כיוצא בזה בכל מקום. 
 
הלכה טו: חטף ממנו זהובים בפני עד אחד והוא אומר שלי חטפתי ועשרים היו אע"פ שאין העד יודע כמה חטף הרי זה משלם העשרים שהרי ידע בודאי שזהובים חטף ואילו היו שנים היה חייב לשלם ונמצא בעד אחד מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע כמו שביארנו. 
 
הלכה טז: אמר החוטף עשרים חטפתי ועשרים שלי הן והנגזל אומר מאה חטף הואיל ואין העד יודע מניינן הרי משלם העשרים שהודה בהן שחטפן ונשבע שבועת התורה על השאר שהרי נתחייב במקצת, ודעתי נוטה בזה שישבע הסת שהרי לא הודה בכלום אלא אמר שלי חטפתי. 
 
הלכה יז: נכנס לביתו של חבירו שלא בפניו ונטל משם כלים בפני עד אחד ואין העד יודע כמה נטל הרי בעל הבית אומר עשרים כלים היו בביתי והגוזל אומר לא נטלתי אלא עשרה והם שלי חייב להחזיר העשרה מפני שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, ואינו נשבע על השאר אפילו שבועת הסת מפני שאינו יכול לטעון על הגזלן טענת ודאי. פרק ה 
 
הלכה א: אסור לקנות דבר הגזול מן הגזלן ואסור לסעדו על שינויו כדי שיקנהו שכל העושה דברים אלו וכיוצא בהן מחזק ידי עוברי עבירה ועובר על ולפני עור לא תתן מכשול. 
 
הלכה ב: אסור ליהנות בדבר הגזול ואפילו לאחר יאוש והוא שידע בודאי שדבר זה הוא הגזלה עצמה, כיצד ידע בודאי שבהמה זו גזולה אסור לרכוב עליה או לחרוש בה. 
 
הלכה ג: גזל בית או שדה אסור לעבור בתוכה או ליכנס בה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואם דר בתוכה חייב להעלות שכר לבעלים כדין הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, גזל דקלים ועשה מהן גשר אסור לעבור עליו וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה ד: מי שעבר ואכל הגזלה אחר יאוש פטור מלשלם ואם אכל קודם יאוש ורצו הבעלים לגבות מן האוכל גובין שעדיין ברשותן היא, ואם רצו גובין מן הגזלן. 
 
הלכה ה: הגוזל ומת בין שהאכיל את הגזלה לבנים אחר יאוש בין שלא האכילם אלא מכרה או אבדה, אם הניח קרקע חייבין לשלם אבל מן המטלטלין אינן חייבין לשלם, שדמי הגזלה חוב הן על הגזלן ואין המטלטלין משתעבדין לבעל חוב. 
 
הלכה ו: כבר תקנו הגאונים לגבות בעל חוב מן המטלטלין ואפילו במלוה על פה, לפיכך חייבין לשלם בין אכלו בין לא אכלו בין נתיאשו הבעלים בין לא נתיאשו בין מן הקרקע בין מן המטלטלין שהניח. 
 
הלכה ז: דין הלוקח מטלטלין מן הגזלן כלוקח מן הגנב, אם גזלן מפורסם הוא לא עשו בו תקנת השוק ואם אינו מפורסם עשו בו תקנת השוק ונותן הנגזל ללוקח דמים שנתן ולוקח גזלתו וחוזר ותובע הגזלן בדמי הגזלה, ואם כבר נתיאשו הבעלים קנה לוקח עצמה של גזלה ואינו מחזירה. 
 
הלכה ח: אסור ליהנות מן הגזלן ואם היה מיעוט שלו אע"פ שרוב ממונו גזול מותר ליהנות ממנו עד שיודע בודאי שדבר זה גזול בידו. 
 
הלכה ט: בני אדם שחזקתן גזלנין וחזקת כל ממונן מן הגזל מפני שמלאכתן גזלנות כגון המוכסין והליסטין אסור ליהנות מהן שחזקת מלאכה זו שהוא גזול ואין מצרפין דינרים מן התיבה שלהן שהכל בחזקת גזלה. 
 
הלכה י: נטלו מוכסין כסותו והחזירו לו כסות אחרת, נטלו חמורו והחזירו לו חמור אחר, הרי אלו שלו מפני שזו כמכירה היא וחזקתן שנתיאשו הבעלים מהן ואינו יודע בודאי שזו גזלה, ואם היה ותיק ומחמיר על עצמו מחזירן לבעלים הראשונים. 
 
הלכה יא: במה דברים אמורים שהמוכס כליסטיס בזמן שהמוכס גוי או מוכס העומד מאליו או מוכס העומד מחמת המלך ואין לו קצבה אלא לוקח מה שירצה ומניח מה שירצה, אבל מכס שפסקו המלך ואמר שילקח שליש או רביע או דבר קצוב והעמיד מוכס ישראל לגבות חלק זה למלך ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך אינו בחזקת גזלן לפי שדין המלך דין הוא, ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה המלך גוי בין שהיה מלך ישראל. 
 
הלכה יב: וכן מלך שהשים מס על בני העיר או על כל איש ואיש דבר קצוב משנה לשנה, או על כל שדה ושדה דבר קצוב, או שגזר שכל מי שיעבור על דבר זה ילקחו כל נכסיו לבית המלך, או כל מי שימצא בשדה בשעת הגורן הוא יתן המס שעליה בין שהיה הוא בעל השדה בין שאינו בעל השדה, וכל כיוצא בדברים אלו אינו גזל, וישראל שגבה אותן למלך אינו בחזקת גזלן והרי הוא כשר, והוא שלא יוסיף ולא ישנה כלום ולא יקח לעצמו כלום. 
 
הלכה יג: וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה ולקח שדהו או חצרו אינה גזל ומותר ליהנות בה והלוקח אותה מן המלך הרי היא שלו ואין הבעלים מוציאין אותה מידו, שזה דין המלכים כולם ליקח כל ממון שמשיהם כשכועסין עליהם והרי המלך הפקיע שעבודן ונעשית חצר זו או שדה זו כהפקר וכל הקונה אותה מן המלך זכה בה. אבל מלך שלקח חצר או שדה של אחד מבני המדינה דרך חמס שלא כדינין שחקק הרי זה גזלן והלוקח ממנו מוציאין הבעלים מידו. 
 
הלכה יד: כללו של דבר כל דין שיחקוק אותו המלך לכל ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו אינו גזל וכל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידועה לכל אלא חמס את זה הרי זה גזל. לפיכך גבאי המלך ושוטריו שמוכרים השדות במס הקצוב על השדות ממכרן ממכר אבל מס שעל כל איש ואיש אינו גובה אלא מן האדם עצמו ואם מכרו השדה במס שעל הראש הרי זה אינו ממכר אלא אם כן היה דין המלך כך. 
 
הלכה טו: מלך שהיו דיניו שכל מי שלא יתן המס שעל השדה תהיה השדה לנותן המס וברח בעל השדה מפני המס ובא זה ונתן מס שעליה למלך ואכל פירותיה אין זה גזל אלא אוכל פירות ונותן המס עד שיחזרו הבעלים, שדין המלך דין הוא כמו שאמרנו. 
 
הלכה טז: וכן מלך שגזר שכל מי שיתן מס הקצוב על האיש ישתעבד בזה שלא נתן ובא ישראל ונתן המס שעל ישראל זה העני הרי זה עובד בו יתר מדאי שדין המלך דין אבל אינו עובד בו כעבד. 
 
הלכה יז: מלך שכרת אילנות של בעלי בתים ועשה מהן גשר מותר לעבור עליו וכן אם הרס בתים ועשה אותן דרך או חומה מותר ליהנות בה וכן כל כיוצא בזה שדין המלך דין. 
 
הלכה יח: במה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים אבל אם אין מטבעו יוצא הרי הוא כגזלן בעל זרוע וכמו חבורת ליסטים המזויינין שאין דיניהן דין וכן מלך זה וכל עבדיו כגזלן לכל דבר. פרק ו 
 
הלכה א: קורות ואבנים ועצים וכיוצא בהן ששטפם הנהר אם נתיאשו הבעלים מהן הרי אלו מותרין והן של מצילן ואם אינו יודע אם נתיאשו או לא נתיאשו חייב להחזיר ואין צריך לומר אם היו הבעלים מרדפין אחריהן. 
 
הלכה ב: לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר ומן הגייס ומן הדליקה ומן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס, אם ידע בודאי שנתיאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא ידע יחזיר. 
 
הלכה ג: המציל מיד ליסטיס ישראל הרי אלו שלו מפני שסתם הדבר שנתיאשו הבעלים, ואם ידע שלא נתיאשו חייב להחזיר, אבל המציל מיד ליסטיס גוי או מוכס גוי חייב להחזיר שסתם הדבר שלא נתיאשו הבעלים, ואם ידע בודאי שנתיאשו הבעלים הרי אלו שלו. ומפני מה סתם ליסטיס ישראל שנתיאשו הבעלים וסתם גוי לא נתיאשו, מפני שהבעלים יודעים שהגוים מחזירין מיד הגזלן אף על פי שאין שם עדים שגזל אלא בראיות רעועות ובאמדן דעתן. 
 
הלכה ד: שחליים הצומחים בתוך הפשתן המלקט אותן כשהן לחין אין בו משום גזל מפני שהן מפסידין הפשתן על בעל השדה, ואם יבשו אסורין משום גזל שכבר הפסידו מה שהפסידו, ואם היו על הגבול אסורין אפילו כשהן לחין. 
 
הלכה ה: כבר ביארנו בנזקי ממון שהמוציא תבנו וקשו לרשות הרבים אין בהם משום גזל אבל המוציא את הגלל לרשות הרבים בין בשעת הוצאת זבלים בין שלא בשעת הוצאת זבלים חייבין עליהם משום גזל. 
 
הלכה ו: מי שנתחלפו לו כליו בכלים אחרים בבית האבל או בבית המשתה הרי זה לא ישתמש בהן עד שיבא הלה ויחזיר ויטול את שלו, נתחלפו לו בבית האומן אם אשתו ובניו של אומן נתנו לו או שנתן לו האומן ואמר לו טול כליך הרי זה לא ישתמש בהן עד שיבא הלה ויחזיר ויטול את שלו. אמר לו האומן טול כלי זה הרי זה ישתמש בו עד שיבא הלה ויחזיר ויטול את שלו, שמא כליו של אומן הוא או בעל הכלי צוה את האומן למכרו לו, וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה ז: דברים הרבה אסרו חכמים משום גזל והעובר עליהן הרי זה גזלן מדבריהם, כגון מפריחי יונים והמשחקין בקוביא. מפריחי יונים כיצד, לא יפריח אדם יונים בתוך הישוב שהרי לוקח ממון אחרים שלא כדין מפני שמשלח זכר ויביא נקבה משובך אחר או נקבה ותביא זכר, ולא יונים בלבד אלא כל העושה כזה בשאר עופות או חיה ובהמה הרי זה גזלן מדבריהם. 
 
הלכה ח: וכן אסרו חכמים לצוד יונים בתוך הישוב מפני שהן של אחרים ואין פורשין נשבין ליונים אלא אם כן הרחיק מן הישוב ארבעה מילין, ואם היה ישוב כרמים אפילו מאה מיל לא יפרוש שהיונים של בעלי כרמים הם, וכן לא יפרוש בתוך השובכין אע"פ שהן שלו או של גוי או של הפקר ואף על פי שהרחיק מן הישוב מאה מיל מפני שהיונים באות לישוב השובכין. 
 
הלכה ט: מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה ולא יעשה אדם שובך בתוך שדהו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח כדי שלא ימשכו הגוזלות ויפסידו בשדות ויאכלו משל אחרים, ואם לקחו מאחר אפילו היה בינו ובין תחילת שדה חבירו בית רובע בלבד הרי הוא בחזקתו ואין מחייבין אותו להרחיק. 
 
הלכה י: המשחקין בקוביא כיצד, אלו שמשחקין בעצים או בצרורות או בעצמות וכיוצא בהן ועושים תנאי ביניהם שכל הנוצח את חבירו באותו השחוק יקח ממנו כך וכך הרי זה גזל מדבריהם אע"פ שברצון הבעלים לקח הואיל ולקח ממון חבירו בחנם דרך שחוק והתל הרי זה גזל. וכן המשחקין בבהמה או בחיה או בעופות ועושים תנאי שכל שתנצח בהמתו או תרוץ יותר יקח מחבירו כך וכך וכל כיוצא בדברים אלו הכל אסור וגזל מדבריהם. 
 
הלכה יא: והמשחק בקוביא עם הגוי אין בו איסור גזל אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה ובישובו של עולם. 
 
הלכה יב: מצודות חיה ועופות ודגים שנפלו מיני החיה לתוך המצודה ובא אחר ונטלן הרי זה גזל מדבריהם מפני שעדיין לא הגיעו ליד הזוכה בהן. 
 
הלכה יג: נהר המושך ומעיינות הנובעין הרי הן של כל אדם. עני המנקף בראש הזית זיתים של שכחה ובא עני אחר ונטלן מעל הארץ הרי זה גזל מדבריהם מפני שעדיין לא הגיעו ליד הזוכה בהן, ואם היה העני מקבץ בידו בראש הזית ומשליך לארץ הרי זה גזל גמור שהרי הגיעו ליד הזוכה בהן. 
 
הלכה יד: הדבורים אינן ברשותו של אדם כמו תרנגולים ואווזים ואף על פי כן יש בהן קנין מדבריהם והגוזל נחיל דבורים או שמנעו מבעליו אם בא לרשותו הרי זה גזל מדבריהם. לפיכך מי שיצא נחיל של דבורים מרשותו ושכן ברשות חבירו יש לבעל הנחיל להלך בתוך שדה חבירו עד שיטול את נחילו ואם הזיק משלם מה שהזיק, אבל לא יקוץ את הסוכה על מנת ליתן דמים. 
 
הלכה טו: נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה והוא שיהיו משיחין לפי תומן ויהיו הבעלים מרדפין אחר הנחיל ושואלים היכן חנה, אע"פ שאין אשה או קטן בני עדות הואיל וקנין דבורים מדבריהם האמינו אותם בו. 
 
הלכה טז: כל מי שיש בידו גזל של דבריהם אינו יוצא מידו בדיינין וכן אם כפר בו ונשבע אינו מוסיף חומש כמו שמוסיף על הגזל הגמור.