Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום ראשון ל חשון ה'�&פ"ה
	שיעורים יומיים ליום ראשון ל חשון ה'�&פ"ה

חומש:

ראשון פרשת ויצא

תהילים:

פרקים קמה - קנ

תניא:

ל. והנה תפילה... -קנה- עד האצילות.

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות גזילה ואבידה פרקים א-ג

פרק אחד :

הלכות טומאת מת פרק ט

ספר המצוות :

מל"ת רמ"ה

הלכות גזלה ואבדה

הלכות גזלה ואבדה. יש בכללן שבע מצות, שתי מצות עשה, וחמש מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) שלא לגזול. (ב) שלא לעשוק. (ג) שלא לחמוד. (ד) שלא להתאוות. (ה) להשיב את הגזלה. (ו) שלא יתעלם מן האבדה. (ז) להשיב האבדה. וביאור מצות אלו בפרקים אלו.

פרק א

הלכה א: כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה עובר בלא תעשה שנ' לא תגזול, ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב נתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר שנ' והשיב את הגזלה אשר גזל זו מצות עשה, ואפילו שרף הגזלה אינו לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמיה וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו.

הלכה ב: ואסור לגזול כל שהוא דין תורה, אפילו גוי עובד עבודה זרה אסור לגזלו או לעשקו, ואם גזלו או עשקו יחזיר.

הלכה ג: איזה הוא גוזל, זה הלוקח ממון האדם בחזקה, כגון שחטף מטלטלין מידו, או שנכנס לרשותו שלא ברצון הבעלים ונטל כלים משם, או שתקף בעבדיו ובבהמתו ונשתמש בהן, או שירד לתוך שדהו ואכל פירותיה, וכל כיוצא בזה הוא הגוזל, כענין שנ' ויגזול את החנית מיד המצרי.

הלכה ד: איזה הוא עושק, זה שבא ממון חבירו לתוך ידו ברצון הבעלים וכיון שתבעוהו כבש הממון אצלו בחזקה ולא החזירו כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה או פקדון או שכירות והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלם וקשה, ועל זה נאמר לא תעשק את רעך.

הלכה ה: כל הגוזל חייב להחזיר הגזלה עצמה שנ' והשיב את הגזלה אשר גזל, ואם אבדה או נשתנית משלם דמיה, בין שהודה מפי עצמו בין שבאו עליו עדים שגזל הרי זה חייב לשלם הקרן בלבד, אפילו גזל קורה ובנה אותה בבירה הואיל ולא נשתנית דין תורה הוא שיהרוס את כל הבנין ויחזיר קורה לבעליה, אבל תקנו חכמים מפני תקנת השבים שיהיה נותן את דמיה ולא יפסיד הבנין, וכן כל כיוצא בזה. אפילו גזל קורה ועשה אותה בסוכת החג ובא בעל הקורה לתבוע בתוך ימי החג נותן לו את דמיה, אבל אחר החג הואיל ולא נשתנית ולא בנאה בטיט מחזיר את הקורה עצמה.

הלכה ו: הגוזל פחות משוה פרוטה אע"פ שעבר אינו בתורת השב גזלה, גזל שלש אגודות שוות שלש פרוטות והוזלו והרי שלשתן שוות שתי פרוטות והחזיר לו שתים חייב להחזיר השלישית הואיל ובתחלה היתה שוה פרוטה, גזל שתים שוות פרוטה והחזיר אחת גזלה אין כאן מצות השב גזלה אין כאן.

הלכה ז: הגוזל את חבירו בישוב והחזיר לו גזלתו במדבר הרשות ביד הנגזל אם רצה נוטל ואם לאו אומר לו איני נוטל אלא בישוב שמא תאנס ממני כאן והרי היא ברשות הגזלן ובאחריותו עד שיחזירנה לו בישוב וכן בדמי הגזלה.

הלכה ח: הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון יצא, ואם החזיר לכיסו שיש בו מעות יצא שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה והרי מנה המעות שהחזיר לו בכלל מעותיו ומנין שלא מדעת פוטר, ואם החזיר לכיס שאין בו כלום לא יצא וחייב באחריות הגזלה עד שיודיעו שהחזיר לכיס פלוני.

הלכה ט: כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה שנ' לא תחמד, ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה, ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, כענין שנ' לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך חימוד שיש בו מעשה.

הלכה י: כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכל כיוצא בהן משאר דברים שאפשר לו לקנותן ממנו כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה ונפתה לבו בדבר עבר בלא תעשה שנ' לא תתאוה ואין תאוה אלא בלב בלבד.

הלכה יא: התאוה מביאה לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל, שאם לא רצו הבעלים למכור אע"פ שהרבה להם בדמים והפציר ברעים יבא לידי גזל שנ' וחמדו בתים וגזלו, ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו לגזול יבא לידי שפיכות דמים, צא ולמד ממעשה אחאב ונבות.

הלכה יב: הא למדת שהמתאוה עובר בלאו אחד והקונה דבר שהתאוה בהפצר שהפציר בבעלים או בבקשה מהן עובר בשני לאוין לכך נאמר לא תחמד ולא תתאוה, ואם גזל עבר בשלשה לאוין.

הלכה יג: כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו שנ' כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח, ואעפ"כ אם לא היתה הגזלה קיימת ורצה הגזלן לעשות תשובה ובא מאליו והחזיר דמי הגזלה, תקנת חכמים היא שאין מקבלין ממנו אלא עוזרין אותו ומוחלין לו כדי לקרב הדרך הישרה על השבים, וכל המקבל ממנו דמי הגזלה אין רוח חכמים נוחה הימנו.

פרק ב

הלכה א: הגזלה שלא נשתנית אלא הרי היא כמות שהיתה אע"פ שנתיאשו הבעלים ממנה ואע"פ שמת הגזלן והרי היא ביד בניו הרי זו חוזרת לבעליה בעצמה, ואם נשתנית ביד הגזלן אע"פ שעדיין לא נתיאשו הבעלים ממנה קנה אותה בשינוי ומשלם דמיה כשעת הגזלה.

הלכה ב: ודין זה דין תורה הוא שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל, מפי השמועה למדו אם היא כשגזלה משלם אותה ואם נשתנית בידו משלם דמיה. נתיאשו הבעלים ממנה ולא נשתנית קנה הגזלן כל השבח שהשביחה אחר יאוש ואינו משלם אלא כשעת הגזלה ודבר זה מדבריהם מפני תקנת השבים, וכשמחזיר הגזלה שמין לו השבח ונוטל מן הנגזל.

הלכה ג: מכרה הגזלן או נתנה במתנה אע"פ שלא נשתנית הגזלה אינה חוזרת בעצמה מיד הלוקח, הואיל ונתיאשו הבעלים בין לפני מכירה ונתינה בין לאחר מכירה ונתינה קנה אותה הלוקח ביאוש ושינוי רשות.

הלכה ד: הגוזל והשביח ומכר או הוריש לפני יאוש מה שהשביח הוריש ומה שהשביח מכר וקנה לוקח או יורש את השבח ונוטל דמי השבח מנגזל ומחזיר הגזלה וחוזר הנגזל ונוטל דמי השבח מן הגזלן שהרי לא נתיאש. וכן אם השביח הלוקח או היורש נוטל השבח מן הנגזל.

הלכה ה: מכר הגזלן לגוי אע"פ שהשביח הגוי חוזרת לבעליה, מכרה הגוי לישראל אחר שהשביחה הואיל והגזלן ישראל וזה שהיא בידו ישראל קנה השבח, ואם תפש הנגזל אין מוציאין מידו.

הלכה ו: כבר ביארנו שהגזלה שהשביחה אחר יאוש או אחר שנשתנית השבח של גזלן מפני תקנת השבים אף על פי שהשביחה מאליה, כיצד גזל פרה ונתעברה אצלו בין שילדה קודם שתבעו בדין בין שעדיין לא ילדה גזל רחל ונטענה אצלו בין שגזזה קודם שתבעו בדין בין שעדיין לא גזזה הואיל ונתיאשו הבעלים משלם כשעת הגזלה, ואם ילדה וגזזה הגזות והולדות של גזלן ואם עדיין לא ילדה ולא גזזה שמין לו ונוטל השבח מן הנגזל ומחזיר הבהמה עצמה.

הלכה ז: גזל פרה מעוברת ונתיאשו הבעלים ואחר כך ילדה, רחל טעונה ונתיאשו הבעלים ואחר כך גזזה משלם דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל העומדת ליגזז, ואם לפני יאוש או קודם שנשתנית ילדה או גזזה הרי הגזות והולדות של בעלים ואע"פ שנתעברה או נטענה ביד הגזלן הואיל ולא נתיאשו הבעלים ולא נשתנית הגזלה ברשות בעליה היא עדיין אע"פ שהגזלן חייב באונסיה.

הלכה ח: גנב או גזל והקדיש וטבח אחר שנתיאשו הבעלים הרי היא ברשות הגזלן משעה שהקדישה בלבד כדי שלא יהא חוטא נשכר וכל ולדותיה וגזותיה משעת גניבה עד שעת הקדש של בעלים.

הלכה ט: במה דברים אמורים בשבח הבא מאליו כגון גזות וולדות אבל אם היתה כחושה ופטמה אפילו לפני יאוש נוטל מן הנגזל שבח הפטום, וכן כל כיוצא בזה משבח שיש בו הוצאה.

הלכה י: שינוי החוזר לברייתו אינו שינוי, כיצד הגוזל עצים ודבק אותן במסמרים ועשה מהן תיבה אינו שינוי שהרי אפשר לפרק אותן והן חוזרין לוחות כשהיו.

הלכה יא: גזל עפר ועשהו לבינה לא קנה שאם ידוק הלבינה תחזור עפר כשהיתה, גזל לשון של מתכת ועשהו מטבע לא קנה שאם יתיך המטבע יחזור לשון כשהיתה, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יב: אבל הגוזל עצים ושפן וקצצן, או חפר בהן ועשאן כלים, או שגזל צמר וצבעו או נפצו ולבנו, או שגזל טווי ועשהו בגדים, או שגזל לבינה ועשאה עפר, או אבנים וסתתן, או מעות והתיכן, הרי זה שינוי בידו, שאם יעשה אותן מעות אחרות פנים חדשות הן, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יג: הגוזל מעות ישנות ושפן וחדשן לא קנה שהרי מתישנין וחוזרין כשהיו, גזל מעות חדשים וישנם קנה שאם יחדש אותן פנים חדשות הן, גזל דקל מחובר וקצצו לא קנה אפילו כרתו חליות חליות, עשהו קורות קנה.

הלכה יד: גזל קורות גדולות ועשאן קטנות לא קנה, קצצן לוחות עד שנשתנה שמם קנה, גזל לולב והפריד עליו קנה העלים, גזל עלים ועשאן חופייה קנה. גזל טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור הרי זה שינוי בידו וקנהו ומשלם כשעת הגזלה, ואף על פי שלא נתיאשו הבעלים.

הלכה טו: גזל כלי ושברו אין שמין לו הפחת אלא משלם דמיו והכלי השבור של גזלן, ואם רצו הבעלים ליטול הכלי השבור נוטלין ומשלם הפחת, שזו תקנה היא לבעלים ואם לא רצו בה הרשות בידן, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה טז: גזלה שלא נשתנית והוקרה אף על פי שנתיאשו ממנה הבעלים הרי זו חוזרת לבעליה ואין לגזלן בה כלום שלא תקנו לגזלן את השבח אחר יאוש אלא כגון שבח גזות וולדות אבל שבח היוקר אם היתה הגזלה חוזרת בעיניה אינו זוכה בו.

פרק ג

הלכה א: הגוזל חבית של יין מחבירו והרי היא שוה דינר בשעת הגזלה והוקרה אצלו ועמדה בארבעה, אם שבר את החבית או שתה אותה או מכרה או נתנה במתנה אחר שהוקרה משלם ארבעה כשעת הוצאה מן העולם שאילו הניחה היתה חוזרת בעצמה, נשברה מאליה או אבדה משלם דינר כשעת הגזלה.

הלכה ב: היתה שוה בשעת הגזלה ארבעה ובשעת הוצאה מן העולם דינר משלם ארבעה כשעת הגזלה בין ששבר אותה או שתאה בין שנשברה או אבדה מאליה וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ג: הגוזל חותל שיש בו חמשים תמרים וכשימכר החותל כולו כאחת ימכר בתשעה וכשימכר אחת אחת ימכר בעשרה אינו משלם אלא תשעה ואין הנגזל יכול לומר לו אני אחת אחת הייתי מוכר, וכן הדין במזיק וכן כל כיוצא בזה בנכסי הדיוט אבל בהקדש אינו כן אלא משלם עשרה.

הלכה ד: גזל בהמה והזקינה או כחשה כחש שאינו יכול לחזור כגון חלאים שאין להם רפואת תעלה, או שגזל מטבע ונסדק או פסלו המלך, או שגזל פירות והרקיבו כולן, או יין והחמיץ, הרי זה כמי שגזל כלי ושברו ומשלם כשעת הגזלה. אבל אם גזל בהמות וכחשו כחש שאפשר לחזור, או שגזל עבדים והזקינו, או שגזל מטבע ונפסל במדינה זו והרי הוא יוצא במדינה אחרת, או שגזל פירות והרקיבו מקצתן, או תרומה ונטמאת, או שגזל חמץ ועבר עליו הפסח, או בהמה ונעברה בה עבירה או נפסלה מליקרב או שהיתה יוצאה להסקל, אומר לו הרי שלך לפניך ומחזיר אותה בעצמה.

הלכה ה: במה דברים אמורים בשהחזיר הגזלה, אבל אם נשרפה הגזלה או אבדה אחר שנאסרה בהנאה חייב להחזיר לו דמיה כשעת הגזלה, לפיכך אם כפר בו אחר שנאסרה בהנאה ונשבע חייב לשלם קרן וחומש ואשם.

הלכה ו: הגוזל בהמה ונשא עליה משא או רכב עליה או חרש בה או דש בה וכיוצא בזה והחזירה לבעליה אע"פ שעבר בלא תעשה אינו חייב לשלם כלום שהרי לא הפסידה ולא הכחישה, ואם הוחזק אדם זה לגזול או לעשוק או לעשות מעשים אלו פעם אחר פעם קונסין אותו ואפילו בחוצה לארץ, ושמין השכר או השבח שהשביח בבהמה ומשלם לנגזל.

הלכה ז: התוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה ולא בטלו ממלאכה אחרת פטור שנוח לו לאדם שלא יבטל עבדו, ואם ביטלו ממלאכה אחרת משלם לו כפועל.

הלכה ח: התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה אם אינה עשויה לשכר שמין כמה פחתה ומשלם, ואם היא עשויה לשכר אם ירד לה בתורת שכירות הואיל וירד שלא ברשות אם רצה הבעל ליטול שכרה נוטל רצה ליטול פחתה נוטל, ואם ירד לה בתורת גזל נותן הפחת, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ט: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, אם אותה חצר אינה עשויה לשכר אינו צריך להעלות לו שכר, אע"פ שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו, שזה נהנה וזה לא חסר, ואם החצר עשויה לשכר אע"פ שאין דרך זה לשכור צריך להעלות לו שכר שהרי חסרו ממון.

הלכה י: מי שהיה לו צמר וסמנין שרויין ובא אחד וצבע הצמר בסמנין שלא מדעת חבירו, משלם לו דמי מה שהפסיד בצמר ואינו מחשב לו שבח סמנין שעל גבי הצמר, ואם תפש הניזק דמי מה שחסרו מן הסמנין אין מוציאין מידו.

הלכה יא: השולח יד בפקדון בין ששלח יד בעצמו או על יד בנו ועבדו ושלוחו הרי זה גזלן ונתחייב באונסיו ונעשית הגזלה ברשותו כדין כל הגזלנים. חשב לשלוח יד בפקדון אינו חייב באחריותו עד שישלח יד ומששלח יד נתחייב בו אע"פ שלא חסר ממנו כלום אלא נטל הפקדון ממקום למקום ברשותו כדי לשלוח בו יד הרי זה חייב, ששליחות יד אינה צריכה חסרון.

הלכה יב: הגביה את החבית ליטול ממנה רביעית נתחייב באונסיה אע"פ שלא נטל, אבל אם הגביה את הכיס ליטול ממנו דינר וכיוצא בכיס מדברים שאינן גוף אחד הרי זה ספק אם נתחייב בכל הכיס או לא נתחייב אלא בדינר בלבד.

הלכה יג: היו פירות מופקדין אצלו ונטל מקצתן אינו חייב אלא באחריות הפירות שנטל ושאר הפקדון המונח במקומו הרי הוא ברשות בעליו ואם נפסד השאר מחמת זה שנטל חייב בכל. כיצד הטה את החבית במקומה ונטל ממנה רביעית או יתר אם נשברה אחר שנטל והיא במקומה אינו חייב אלא במה שנטל שהרי לא הגביה החבית, ואם החמיצה משלם את דמי כולה כשעת הגזלה, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יד: הכופר בפקדון בבית דין אם היה ברשותו בעת שכפר נעשה עליו גזלן וחייב באונסיו.

הלכה טו: השואל שלא מדעת הבעלים הרי זה גזלן, היה כלי ביד בנו של בעל הבית או ביד עבדו ולקחו אחד מהן ונשתמש בו הרי זה שואל שלא מדעת ונעשה ברשותו ונתחייב באונסיו עד שיחזירנו לבעלים, לפיכך אם החזירו לקטן שהיה בידו או לעבד ואבד מהן או נשבר חייב לשלם, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה טז: החוטף משכון מיד הלוה שלא ברשות בית דין הרי זה גזלן אע"פ שהוא חייב לו, ואין צריך לומר אם נכנס לתוך בית חבירו ומשכנו שהוא גזלן שנאמר בחוץ תעמוד.

הלכות גזלה ואבדה

הלכות גזלה ואבדה. יש בכללן שבע מצות, שתי מצות עשה, וחמש מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) שלא לגזול. (ב) שלא לעשוק. (ג) שלא לחמוד. (ד) שלא להתאוות. (ה) להשיב את הגזלה. (ו) שלא יתעלם מן האבדה. (ז) להשיב האבדה. וביאור מצות אלו בפרקים אלו. 
 
פרק א 
 
הלכה א: כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה עובר בלא תעשה שנ' לא תגזול, ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב נתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר שנ' והשיב את הגזלה אשר גזל זו מצות עשה, ואפילו שרף הגזלה אינו לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמיה וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו. 
 
הלכה ב: ואסור לגזול כל שהוא דין תורה, אפילו גוי עובד עבודה זרה אסור לגזלו או לעשקו, ואם גזלו או עשקו יחזיר. 
 
הלכה ג: איזה הוא גוזל, זה הלוקח ממון האדם בחזקה, כגון שחטף מטלטלין מידו, או שנכנס לרשותו שלא ברצון הבעלים ונטל כלים משם, או שתקף בעבדיו ובבהמתו ונשתמש בהן, או שירד לתוך שדהו ואכל פירותיה, וכל כיוצא בזה הוא הגוזל, כענין שנ' ויגזול את החנית מיד המצרי. 
 
הלכה ד: איזה הוא עושק, זה שבא ממון חבירו לתוך ידו ברצון הבעלים וכיון שתבעוהו כבש הממון אצלו בחזקה ולא החזירו כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה או פקדון או שכירות והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלם וקשה, ועל זה נאמר לא תעשק את רעך. 
 
הלכה ה: כל הגוזל חייב להחזיר הגזלה עצמה שנ' והשיב את הגזלה אשר גזל, ואם אבדה או נשתנית משלם דמיה, בין שהודה מפי עצמו בין שבאו עליו עדים שגזל הרי זה חייב לשלם הקרן בלבד, אפילו גזל קורה ובנה אותה בבירה הואיל ולא נשתנית דין תורה הוא שיהרוס את כל הבנין ויחזיר קורה לבעליה, אבל תקנו חכמים מפני תקנת השבים שיהיה נותן את דמיה ולא יפסיד הבנין, וכן כל כיוצא בזה. אפילו גזל קורה ועשה אותה בסוכת החג ובא בעל הקורה לתבוע בתוך ימי החג נותן לו את דמיה, אבל אחר החג הואיל ולא נשתנית ולא בנאה בטיט מחזיר את הקורה עצמה. 
 
הלכה ו: הגוזל פחות משוה פרוטה אע"פ שעבר אינו בתורת השב גזלה, גזל שלש אגודות שוות שלש פרוטות והוזלו והרי שלשתן שוות שתי פרוטות והחזיר לו שתים חייב להחזיר השלישית הואיל ובתחלה היתה שוה פרוטה, גזל שתים שוות פרוטה והחזיר אחת גזלה אין כאן מצות השב גזלה אין כאן. 
 
הלכה ז: הגוזל את חבירו בישוב והחזיר לו גזלתו במדבר הרשות ביד הנגזל אם רצה נוטל ואם לאו אומר לו איני נוטל אלא בישוב שמא תאנס ממני כאן והרי היא ברשות הגזלן ובאחריותו עד שיחזירנה לו בישוב וכן בדמי הגזלה. 
 
הלכה ח: הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון יצא, ואם החזיר לכיסו שיש בו מעות יצא שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה והרי מנה המעות שהחזיר לו בכלל מעותיו ומנין שלא מדעת פוטר, ואם החזיר לכיס שאין בו כלום לא יצא וחייב באחריות הגזלה עד שיודיעו שהחזיר לכיס פלוני. 
 
הלכה ט: כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה שנ' לא תחמד, ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה, ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, כענין שנ' לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך חימוד שיש בו מעשה. 
 
הלכה י: כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכל כיוצא בהן משאר דברים שאפשר לו לקנותן ממנו כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה ונפתה לבו בדבר עבר בלא תעשה שנ' לא תתאוה ואין תאוה אלא בלב בלבד. 
 
הלכה יא: התאוה מביאה לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל, שאם לא רצו הבעלים למכור אע"פ שהרבה להם בדמים והפציר ברעים יבא לידי גזל שנ' וחמדו בתים וגזלו, ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו לגזול יבא לידי שפיכות דמים, צא ולמד ממעשה אחאב ונבות. 
 
הלכה יב: הא למדת שהמתאוה עובר בלאו אחד והקונה דבר שהתאוה בהפצר שהפציר בבעלים או בבקשה מהן עובר בשני לאוין לכך נאמר לא תחמד ולא תתאוה, ואם גזל עבר בשלשה לאוין. 
 
הלכה יג: כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו שנ' כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח, ואעפ"כ אם לא היתה הגזלה קיימת ורצה הגזלן לעשות תשובה ובא מאליו והחזיר דמי הגזלה, תקנת חכמים היא שאין מקבלין ממנו אלא עוזרין אותו ומוחלין לו כדי לקרב הדרך הישרה על השבים, וכל המקבל ממנו דמי הגזלה אין רוח חכמים נוחה הימנו. פרק ב 
 
הלכה א: הגזלה שלא נשתנית אלא הרי היא כמות שהיתה אע"פ שנתיאשו הבעלים ממנה ואע"פ שמת הגזלן והרי היא ביד בניו הרי זו חוזרת לבעליה בעצמה, ואם נשתנית ביד הגזלן אע"פ שעדיין לא נתיאשו הבעלים ממנה קנה אותה בשינוי ומשלם דמיה כשעת הגזלה. 
 
הלכה ב: ודין זה דין תורה הוא שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל, מפי השמועה למדו אם היא כשגזלה משלם אותה ואם נשתנית בידו משלם דמיה. נתיאשו הבעלים ממנה ולא נשתנית קנה הגזלן כל השבח שהשביחה אחר יאוש ואינו משלם אלא כשעת הגזלה ודבר זה מדבריהם מפני תקנת השבים, וכשמחזיר הגזלה שמין לו השבח ונוטל מן הנגזל. 
 
הלכה ג: מכרה הגזלן או נתנה במתנה אע"פ שלא נשתנית הגזלה אינה חוזרת בעצמה מיד הלוקח, הואיל ונתיאשו הבעלים בין לפני מכירה ונתינה בין לאחר מכירה ונתינה קנה אותה הלוקח ביאוש ושינוי רשות. 
 
הלכה ד: הגוזל והשביח ומכר או הוריש לפני יאוש מה שהשביח הוריש ומה שהשביח מכר וקנה לוקח או יורש את השבח ונוטל דמי השבח מנגזל ומחזיר הגזלה וחוזר הנגזל ונוטל דמי השבח מן הגזלן שהרי לא נתיאש. וכן אם השביח הלוקח או היורש נוטל השבח מן הנגזל. 
 
הלכה ה: מכר הגזלן לגוי אע"פ שהשביח הגוי חוזרת לבעליה, מכרה הגוי לישראל אחר שהשביחה הואיל והגזלן ישראל וזה שהיא בידו ישראל קנה השבח, ואם תפש הנגזל אין מוציאין מידו. 
 
הלכה ו: כבר ביארנו שהגזלה שהשביחה אחר יאוש או אחר שנשתנית השבח של גזלן מפני תקנת השבים אף על פי שהשביחה מאליה, כיצד גזל פרה ונתעברה אצלו בין שילדה קודם שתבעו בדין בין שעדיין לא ילדה גזל רחל ונטענה אצלו בין שגזזה קודם שתבעו בדין בין שעדיין לא גזזה הואיל ונתיאשו הבעלים משלם כשעת הגזלה, ואם ילדה וגזזה הגזות והולדות של גזלן ואם עדיין לא ילדה ולא גזזה שמין לו ונוטל השבח מן הנגזל ומחזיר הבהמה עצמה. 
 
הלכה ז: גזל פרה מעוברת ונתיאשו הבעלים ואחר כך ילדה, רחל טעונה ונתיאשו הבעלים ואחר כך גזזה משלם דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל העומדת ליגזז, ואם לפני יאוש או קודם שנשתנית ילדה או גזזה הרי הגזות והולדות של בעלים ואע"פ שנתעברה או נטענה ביד הגזלן הואיל ולא נתיאשו הבעלים ולא נשתנית הגזלה ברשות בעליה היא עדיין אע"פ שהגזלן חייב באונסיה. 
 
הלכה ח: גנב או גזל והקדיש וטבח אחר שנתיאשו הבעלים הרי היא ברשות הגזלן משעה שהקדישה בלבד כדי שלא יהא חוטא נשכר וכל ולדותיה וגזותיה משעת גניבה עד שעת הקדש של בעלים. 
 
הלכה ט: במה דברים אמורים בשבח הבא מאליו כגון גזות וולדות אבל אם היתה כחושה ופטמה אפילו לפני יאוש נוטל מן הנגזל שבח הפטום, וכן כל כיוצא בזה משבח שיש בו הוצאה. 
 
הלכה י: שינוי החוזר לברייתו אינו שינוי, כיצד הגוזל עצים ודבק אותן במסמרים ועשה מהן תיבה אינו שינוי שהרי אפשר לפרק אותן והן חוזרין לוחות כשהיו. 
 
הלכה יא: גזל עפר ועשהו לבינה לא קנה שאם ידוק הלבינה תחזור עפר כשהיתה, גזל לשון של מתכת ועשהו מטבע לא קנה שאם יתיך המטבע יחזור לשון כשהיתה, וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה יב: אבל הגוזל עצים ושפן וקצצן, או חפר בהן ועשאן כלים, או שגזל צמר וצבעו או נפצו ולבנו, או שגזל טווי ועשהו בגדים, או שגזל לבינה ועשאה עפר, או אבנים וסתתן, או מעות והתיכן, הרי זה שינוי בידו, שאם יעשה אותן מעות אחרות פנים חדשות הן, וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה יג: הגוזל מעות ישנות ושפן וחדשן לא קנה שהרי מתישנין וחוזרין כשהיו, גזל מעות חדשים וישנם קנה שאם יחדש אותן פנים חדשות הן, גזל דקל מחובר וקצצו לא קנה אפילו כרתו חליות חליות, עשהו קורות קנה. 
 
הלכה יד: גזל קורות גדולות ועשאן קטנות לא קנה, קצצן לוחות עד שנשתנה שמם קנה, גזל לולב והפריד עליו קנה העלים, גזל עלים ועשאן חופייה קנה. גזל טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור הרי זה שינוי בידו וקנהו ומשלם כשעת הגזלה, ואף על פי שלא נתיאשו הבעלים. 
 
הלכה טו: גזל כלי ושברו אין שמין לו הפחת אלא משלם דמיו והכלי השבור של גזלן, ואם רצו הבעלים ליטול הכלי השבור נוטלין ומשלם הפחת, שזו תקנה היא לבעלים ואם לא רצו בה הרשות בידן, וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה טז: גזלה שלא נשתנית והוקרה אף על פי שנתיאשו ממנה הבעלים הרי זו חוזרת לבעליה ואין לגזלן בה כלום שלא תקנו לגזלן את השבח אחר יאוש אלא כגון שבח גזות וולדות אבל שבח היוקר אם היתה הגזלה חוזרת בעיניה אינו זוכה בו. פרק ג 
 
הלכה א: הגוזל חבית של יין מחבירו והרי היא שוה דינר בשעת הגזלה והוקרה אצלו ועמדה בארבעה, אם שבר את החבית או שתה אותה או מכרה או נתנה במתנה אחר שהוקרה משלם ארבעה כשעת הוצאה מן העולם שאילו הניחה היתה חוזרת בעצמה, נשברה מאליה או אבדה משלם דינר כשעת הגזלה. 
 
הלכה ב: היתה שוה בשעת הגזלה ארבעה ובשעת הוצאה מן העולם דינר משלם ארבעה כשעת הגזלה בין ששבר אותה או שתאה בין שנשברה או אבדה מאליה וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה ג: הגוזל חותל שיש בו חמשים תמרים וכשימכר החותל כולו כאחת ימכר בתשעה וכשימכר אחת אחת ימכר בעשרה אינו משלם אלא תשעה ואין הנגזל יכול לומר לו אני אחת אחת הייתי מוכר, וכן הדין במזיק וכן כל כיוצא בזה בנכסי הדיוט אבל בהקדש אינו כן אלא משלם עשרה. 
 
הלכה ד: גזל בהמה והזקינה או כחשה כחש שאינו יכול לחזור כגון חלאים שאין להם רפואת תעלה, או שגזל מטבע ונסדק או פסלו המלך, או שגזל פירות והרקיבו כולן, או יין והחמיץ, הרי זה כמי שגזל כלי ושברו ומשלם כשעת הגזלה. אבל אם גזל בהמות וכחשו כחש שאפשר לחזור, או שגזל עבדים והזקינו, או שגזל מטבע ונפסל במדינה זו והרי הוא יוצא במדינה אחרת, או שגזל פירות והרקיבו מקצתן, או תרומה ונטמאת, או שגזל חמץ ועבר עליו הפסח, או בהמה ונעברה בה עבירה או נפסלה מליקרב או שהיתה יוצאה להסקל, אומר לו הרי שלך לפניך ומחזיר אותה בעצמה. 
 
הלכה ה: במה דברים אמורים בשהחזיר הגזלה, אבל אם נשרפה הגזלה או אבדה אחר שנאסרה בהנאה חייב להחזיר לו דמיה כשעת הגזלה, לפיכך אם כפר בו אחר שנאסרה בהנאה ונשבע חייב לשלם קרן וחומש ואשם. 
 
הלכה ו: הגוזל בהמה ונשא עליה משא או רכב עליה או חרש בה או דש בה וכיוצא בזה והחזירה לבעליה אע"פ שעבר בלא תעשה אינו חייב לשלם כלום שהרי לא הפסידה ולא הכחישה, ואם הוחזק אדם זה לגזול או לעשוק או לעשות מעשים אלו פעם אחר פעם קונסין אותו ואפילו בחוצה לארץ, ושמין השכר או השבח שהשביח בבהמה ומשלם לנגזל. 
 
הלכה ז: התוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה ולא בטלו ממלאכה אחרת פטור שנוח לו לאדם שלא יבטל עבדו, ואם ביטלו ממלאכה אחרת משלם לו כפועל. 
 
הלכה ח: התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה אם אינה עשויה לשכר שמין כמה פחתה ומשלם, ואם היא עשויה לשכר אם ירד לה בתורת שכירות הואיל וירד שלא ברשות אם רצה הבעל ליטול שכרה נוטל רצה ליטול פחתה נוטל, ואם ירד לה בתורת גזל נותן הפחת, וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה ט: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, אם אותה חצר אינה עשויה לשכר אינו צריך להעלות לו שכר, אע"פ שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו, שזה נהנה וזה לא חסר, ואם החצר עשויה לשכר אע"פ שאין דרך זה לשכור צריך להעלות לו שכר שהרי חסרו ממון. 
 
הלכה י: מי שהיה לו צמר וסמנין שרויין ובא אחד וצבע הצמר בסמנין שלא מדעת חבירו, משלם לו דמי מה שהפסיד בצמר ואינו מחשב לו שבח סמנין שעל גבי הצמר, ואם תפש הניזק דמי מה שחסרו מן הסמנין אין מוציאין מידו. 
 
הלכה יא: השולח יד בפקדון בין ששלח יד בעצמו או על יד בנו ועבדו ושלוחו הרי זה גזלן ונתחייב באונסיו ונעשית הגזלה ברשותו כדין כל הגזלנים. חשב לשלוח יד בפקדון אינו חייב באחריותו עד שישלח יד ומששלח יד נתחייב בו אע"פ שלא חסר ממנו כלום אלא נטל הפקדון ממקום למקום ברשותו כדי לשלוח בו יד הרי זה חייב, ששליחות יד אינה צריכה חסרון. 
 
הלכה יב: הגביה את החבית ליטול ממנה רביעית נתחייב באונסיה אע"פ שלא נטל, אבל אם הגביה את הכיס ליטול ממנו דינר וכיוצא בכיס מדברים שאינן גוף אחד הרי זה ספק אם נתחייב בכל הכיס או לא נתחייב אלא בדינר בלבד. 
 
הלכה יג: היו פירות מופקדין אצלו ונטל מקצתן אינו חייב אלא באחריות הפירות שנטל ושאר הפקדון המונח במקומו הרי הוא ברשות בעליו ואם נפסד השאר מחמת זה שנטל חייב בכל. כיצד הטה את החבית במקומה ונטל ממנה רביעית או יתר אם נשברה אחר שנטל והיא במקומה אינו חייב אלא במה שנטל שהרי לא הגביה החבית, ואם החמיצה משלם את דמי כולה כשעת הגזלה, וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה יד: הכופר בפקדון בבית דין אם היה ברשותו בעת שכפר נעשה עליו גזלן וחייב באונסיו. 
 
הלכה טו: השואל שלא מדעת הבעלים הרי זה גזלן, היה כלי ביד בנו של בעל הבית או ביד עבדו ולקחו אחד מהן ונשתמש בו הרי זה שואל שלא מדעת ונעשה ברשותו ונתחייב באונסיו עד שיחזירנו לבעלים, לפיכך אם החזירו לקטן שהיה בידו או לעבד ואבד מהן או נשבר חייב לשלם, וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה טז: החוטף משכון מיד הלוה שלא ברשות בית דין הרי זה גזלן אע"פ שהוא חייב לו, ואין צריך לומר אם נכנס לתוך בית חבירו ומשכנו שהוא גזלן שנאמר בחוץ תעמוד.