Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום ראשון טז חשון ה'�&פ"ה
	שיעורים יומיים ליום ראשון טז חשון ה'�&פ"ה

חומש:

ראשון פרשת חיי שרה

תהילים:

פרקים עט - פב

תניא:

כח. למה נסמכה... -קמח- מטה מנוגה.

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות כלים פרקים כא-כג

פרק אחד :

הלכות מחוסרי כפרה פרק ד

ספר המצוות :

מ"ע ק"ד

הלכות כלים

פרק כא

הלכה א: החוטין היוצאין מן האריג ושבתחילת היריעה ושבסופה והן הנקראין נימין כמה שיעורן, של סדין ושל סודרין ושל צעיף ושל פליון של ראש שש אצבעות, ושל חלוק שהוא קרוע מתחילתו ועד סופו ואחר שלובשין אותו מקבצין אותו בלולאות שיעור חוטיו עשר אצבעות, הסגיס והרדיד והטלית שלש אצבעות, וכל היתר על השיעורין האלו הנוגע בו טהור אע"פ שהבגד טמא במדרס או בשאר טומאות, ואין צריך לומר שאם נגעה טומאה ביתר שהבגד טהור.

הלכה ב: נימי הכיפה של ראש, והמסוה שמניחין הערביים על פניהם, והקלקלין השזורין מן השיער, והפונדא שלובש האדם על בשרו, והשמלה והפרגוד שמניחין על הפתחים כמו פרוכת, נימיהן כל שהן.

הלכה ג: משקולת שנטמאת הרי י"ב טפח מן החוט שלה חיבור לה, וכל הנוגע בחוץ לשנים עשר טפח טהור, ומשקולת של חרשים שמנה עשר טפח, ושל בנאין חמשים אמה, והיתר על מדות אלו אע"פ שהוא רוצה בקיומו טהור.

הלכה ד: משקולות של סיידין ושל ציירין אפילו ארוכין כל שהן טמאין.

הלכה ה: חוט מאזנים של זהבים, של פלס, ושל שוקלי ארגמן טוב שאוחז השוקל בו ותולה המאזנים מידו שלש אצבעות, קנה שלה וחוטיה כל שהן, חוטי מאזנים של מוכרי עששיות של מתכות וכיוצא בהן שלשה טפחים, קנה שלה וחוטיה שנים עשר טפחים, חוט מאזנים של חנוונים ושל בעלי בתים טפח, קנה המאזנים וחוטיה ששה טפחים, חוט מאזנים של צמרים ושל שוקלי זכוכית טפחיים, קנה מאזנים וחוטיה תשעה טפחים, והיתר על השיעורין אלו אינן חיבור.

הלכה ו: החבל שמסרגין המטות מאימתי הוא חיבור לטומאה משיסרג בו שלשה בתים, והנוגע בחבל מן הקשר ולפנים טמא מן הקשר ולחוץ עד שלש אצבעות טמא מפני שהן צרכיו של קשר הרי הן מכלל המטה, וחוץ לשלש אצבעות טהור שאינו לצורך הכלי שאפילו פסקו אין הקשר ניתר.

הלכה ז: חבל היוצא מן המטה שהיא טמאה עד סוף ארבעה טפחים הנוגע בו טהור שאינו מצורכי המטה לפי שאינו ראוי לכלום, מתחלת חמשה ועד סוף עשרה טמא מפני שתולין בו את המטות, מעשרה ולחוץ טהור מפני שהוא יתר על צורך המטה.

הלכה ח: אבנט של אריג שמקיפין אותו על המטה כדי לקבץ איבריה והוא הנקרא מזרן שמקצתו יוצאה מן המטה עד עשרה טפחים הרי הוא מצורכי המטה, יתר על כן אינו מצרכי המטה, ומזרן שבלה אם נשאר ממנו שבעה טפחים כדי לעשות ממנו חבק לחמור ה"ז מקבל טומאה.

הלכה ט: מטה שהיתה טמאה מדרס ומזרן יוצא ממנה עד עשרה טפחים הרי הוא אב טומאה כמטה עצמה והכל מדרס, מעשרה ולחוץ הרי הוא כמגע מדרס, דרס הזב על המזרן היוצא מעשרה ולפנים הרי המטה כולה מדרס, מעשרה ולחוץ טהורה, בד"א למדרס אבל לשאר טומאות אפילו מאה אמה כולו חיבור, כיצד מזרן שהוא כרוך על המטה והכניס קצתו לאהל המת או שנגע שרץ בקצתו או שנפלו משקין טמאין על מקצתו נטמאת המטה ואפילו היה הקצה שנטמא יוצא מן המטה מאה אמה.

הלכה י: מטה הטמאה מדרס וכרך לה מזרן הכל טמא מדרס, הפרישו המטה מדרס כשהיתה והמזרן מגע מדרס, היתה טמאה טומאת שבעה וכרך לה מזרן כולה טמאה טומאת שבעה, הפרישו היא טמאה כשהיתה והמזרן טמא טומאת ערב, היתה טמאה טומאת ערב וכרך לה מזרן הכל טמא טומאת ערב, הפרישו היא טמאה טומאת ערב והמזרן טהור.

הלכה יא: מטה שכרך עליה מזרן ונגע בהן המת הכל טמא טומאת שבעה, פירשו טמא טומאת שבעה, נגע בה שרץ וכיוצא בהן טמאין טומאת ערב, פירשו טמאין טומאת ערב.

הלכה יב: כרע שהיתה טמאה מדרס וחיברה למטה המטה כולה מדרס, פירשה הכרע טמאה מדרס כשהיתה והמטה מגע מדרס, וכן אם היתה הכרע טמאה טומאת שבעה וחיברה למטה המטה כולה טמאה שבעה כאילו נגע המת בכרע שלה, ואם הזה על המטה טהרה והכרע בכללה, ואם פירשה קודם הזייה הכרע טמאה טומאת שבעה כשהיתה והמטה טמאה טומאת ערב, היה הכרע טמאה טומאת ערב וחיברה למטה הכל טמא טומאת ערב, פירשה היא טמאה טומאת ערב והמטה טהורה שאין הטמא טומאת ערב מן המת מטמא לא אדם ולא כלים מפני שהוא ולד כמו שביארנו, וכן הדין בשן של מעדר שנטמא במת ואח"כ חיברו למעדר.

פרק כב

הלכה א: כמה שיעור הבגד להתטמא שלשה טפחים על שלשה טפחים למדרס, ושלש אצבעות על שלש אצבעות מכוונות עם המלל לטומאת המת או לשאר טומאות, בד"א בבגדי צמר ופשתים, אבל בגדים של שאר מינין אין מקבלין טומאה מכל הטומאות אלא אם כן היה בהן שלשה טפחים על שלשה טפחים או יתר, שנאמר או בגד מפי השמועה למדו שבא הכתוב לרבות שלשה טפחים על שלשה טפחים כשאר בגדים לטומאה, בד"א בקרעים מן הבגדים אבל האורג בגד בפני עצמו כל שהוא הרי זה מקבל שאר טומאות חוץ מטומאת מדרס שאין מקבל אותה אלא הראוי למדרס.

הלכה ב: הבגדים העבים ביותר כגון הלבדין והנמטין הקשין, או הבגדים הרכין ביותר כגון בגדי פשתן של מצרים שהבשר נראה מתחתן, אינן מקבלין טומאה עד שיהיה בקרע שלשה על שלשה טפחים בין למדרס בין לשאר טומאות.

הלכה ג: כל הקליעות מקבלות טומאה בבגדים, אחד הקולע חוטים ועשאן פיף או האורגן ועשאן אבנט וכיוצא בו, חוץ מקליעה שעושין הצמרים לקשור בה הצמר שהיא טהורה, הקלע שבית קיבול אבן שבה ארוג או עור מקבלת טומאה, נפסק בית אצבע שלה טהורה, נפסק [בית] הפקיע שלה בלבד עדיין היא בטומאתה, המכמורות והרשתות מקבלין טומאה, והחרם מקבל טומאה מפני זוטו, מפני שעיני אותה השבכה דקין ביותר והרי היא כבגד, העושה בגד מן החרם טהור, מן זוטו מתטמא.

הלכה ד: עשה חלוק מן המשמרת אם יש בו שלשה על שלשה מקבל טומאה.

הלכה ה: משמרת של יין שבלתה אם משמשת מעין מלאכה ראשונה טמאה, ואם לאו טהורה.

הלכה ו: מטפחות ספרים המצויירות אין מקבלין טומאה מפני שאינן משמשין אדם שהרי ציורן מעיד עליהן שבשביל ספר נעשו, ושאינן מצויירות מתטמאות בשאר טומאות חוץ מטומאת מדרס מפני שאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו כמו שביארנו בענין משכב ומושב.

הלכה ז: כסת הסבלים שמניחין על כתפיהן מפני המוט מתטמאה במררס /במדרס/ ומשמרת של יין אינה מתטמאה במדרס.

הלכה ח: בגד שחישב עליו לצורות אינו מקבל טומאה, ביטל מחשבתו מקבל טומאה, בעל הבית שעשה מטפחות לחפות בהן כותלים או עמודים אינם מקבלות טומאה.

הלכה ט: חלוק העשוי כסבכה כדי לשחק בו שותי שכר אינו מקבל טומאה.

הלכה י: כפה שנתנו על הספר טהור מלקבל טומאת מדרס, אבל מתטמא במת ובשאר טומאות.

הלכה יא: העושה אספלנית בין על העור בין על הבגד אע"פ שיש בהן שיעור טהורין, עשה עליהן מלוגמא על הבגד אינו מקבל טומאה שהרי נתלכלך ואינו ראוי, ועל העור מקבל טומאה מפני שהוא מתקנח וראוי למשכב.

הלכה יב: מאימתי יקבל הבגד טומאה משיארוג בו שלש אצבעות על שלש אצבעות, וכל הכלים הנארגין במחט כגון הכיס ואנפליא אין מקבלין טומאה עד שתיגמר מלאכתן.

הלכה יג: כל הכלים הנעשין ע"ג מחט כגון מצודה כיון שנעשה בהן בית קיבול מלאכתן מקבלין טומאה.

הלכה יד: סבכה שמניחות הבנות בראשיהן אם התחילו לעשות אותה מפיה אינה מקבלת טומאה עד שיגמר קרקעיתה, ואם התחילה מקרקעיתה אינה מקבלת טומאה עד שיגמור את פיה, ושביסה מקבלת טומאה בפני עצמה, וחוטיה חיבור לה לטמא ולהתטמא.

הלכה טו: סבכה שנקרעה אם אינה מקבלת רוב שיער הראש טהורה.

הלכה טז: חלוק של בגד או של לבד או של נייר מאימתי הוא גמר מלאכתו משיפתח את פיו, הגדול לפי גודלו והקטן לפי קוטנו, ואם נטמא החלוק מאימתי הוא טהרתו משיבלה ואינו משמש מעין מלאכתו ראשונה, נשתייר בו רובו מלמעלה עדיין הוא בטומאתו רובו מלמטה טהור, ואם נקרע מבית פיו טהור.

הלכה יז: העושה חגור מצואר של בגד ומצדו של סדין אינו מקבל טומאה עד שימלול שפתותיו, עשאהו מאמצע הבגד ומאמצע הסדין אינו מקבל טומאה עד שימלול מצד השני.

הלכה יח: חגור שבלו צדדיו ואמצעיתו קיימת טמא.

הלכה יט: שפה שפירשה מן הבגד והתקינה לחגור בה את מתניו מקבלת טומאה מפני שהיא כאבנט.

הלכה כ: טלית של עני שבלתה אם היו רוב שפתותיה קיימות אע"פ שאין בה שלש על שלש בריא הרי זו מקבלת טומאה, אין שפתותיה קיימות אם יש בה שלש על שלש חזק ובריא מקבלת טומאה ואם לאו אינה מקבלת טומאה, וכן שאר בגדי עניים.

הלכה כא: מטליות שאין בהן שלשה על שלשה אינן מקבלות טומאה, ואם חישב עליהן והכינן מקבלות טומאה עד שיהיו פחות משלש על שלש, שכל פחות משלש על שלש אינו מקבל טומאה כלל ואע"פ שהכינו.

הלכה כב: פחות משלשה על שלשה שהתקינו לפקוק בו את המרחץ ולנער בו את הקדירה ולקנח בו את הריחיים וכיוצא באלו, אם השליכו באשפה אינו מקבל טומאה, תלאו במגוד או הניחו אחורי הדלת הרי זה כמי שהניחו בתוך בגדיו ועדיין הוא חשוב אצלו ומקבל שאר טומאות חוץ מטומאת מדרס, שהרי הוא פחות משלשה טפחים.

הלכה כג: שלשה על שלשה שהיה מושלך באשפה אם היה בריא כדי לצרור בו רובע הקב מלח גס ולא יקרע הרי זה מתטמא במדרס ואם לאו אינו מתטמא, אבל אם היה בבית אם היה בריא אע"פ שאינו יכול לצרור בו מלח או שהיה צורר בו מלח ולא היה בריא הרי זה טמא מדרס.

הלכה כד: שלשה על שלשה שנקרע ולא הובדלו הקרעים אם נותנו על הכסא וכשישב עליו יגע בשרו בכסא הרי זה טהור ואם לאו הרי זה מתטמא במדרס.

הלכה כה: שלש על שלש שנמחה ממנו אפילו חוט אחד או שנמצא בה קשר או שני חוטין מתאימין ה"ז טהורה.

הלכה כו: שלש על שלש שהשליכה באשפה טהורה, החזירה מקבלת טומאה לעולם השלכתה מטהרתה והחזרתה מטמאתה חוץ משל ארגמן ושל זהורית טובה שאפילו היתה על האשפה מקבלת טומאה מפני שהיא חשובה.

הלכה כז: שלש על שלש שנתנה בכדור או שעשאה כדור בפני עצמה טהורה, אבל שלשה טפחים על שלשה טפחים שנתנו בכדור הרי הוא כמות שהיה ומתטמא במדרס, עשהו כדור בפני עצמו אינו מתטמא במדרס שהרי התפר ממעטו משלשה על שלשה.

פרק כג

הלכה א: המפץ הוא המחצלת שאורגין אותה מן החבלים ומן הסוף ומן הגומא וכיוצא בהן, ואין המפץ בכלל כלים האמורין בתורה ואעפ"כ מתטמא הוא במדרס דין תורה שהרי ריבה הכתוב כל המשכב וזה ראוי למשכב ועשוי לו, וכן מתטמא במת ובשאר טומאות מדבריהן ככל פשוטי כלי עץ כמו שביארנו, וזה כלל גדול שכל המתטמא במדרס מתטמא בשאר טומאות.

הלכה ב: כבר ביארנו שהבגד מתטמא בשלש על שלש כמו שביארנו בשאר טומאות, ובשלשה טפחים על שלשה טפחים למדרס.

הלכה ג: השק שיעורו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, העור חמשה על חמשה, המפץ ששה על ששה בין למדרס בין לשאר הטומאות, ופחות מן השיעורין האלו טהורין מכלום, בד"א בקרע אחד מהן שנקרא בלא כוונה אבל הקוצץ בכוונה וקצץ אפילו טפח על טפח למושב או שלשה טפחים על שלשה טפחים למשכב ה"ז מתטמא במדרס, בין שהיה הטפח על טפח שקיצץ או השלשה בגד או שק או עור או מפץ, וכן המקצע מאחד מהן לאחיזה כדי שיאחז בו בידו כדרך שעושין קוצצי תאנים שלא יזוקו אצבעותיהן ה"ז טמא בכל שהוא, והוא שלא יהיה פחות משלש על שלש שכל פחות משלש אצבעות טהור מכלום.

הלכה ד: המחבר שני טפחים מן הבגד ומן השק טפח שלשה מן השק ואחד מן העור ארבעה מן העור ואחד מן המפץ ה"ז טהור מן המדרס, אבל אם חיבר חמשה טפחים מן המפץ ואחד מן העור ארבעה מן העור ואחד מן השק שלשה מן השק ואחד מן הבגד ה"ז טמא מדרס זה הכלל כל שהשלים שיעורו בחמור ממנו טמא מן הקל טהור.

הלכה ה: בלויי נפה וכברה שהתקינן לישיבה טהורין ואינן מקבלין טומאה עד שיקצצם ואחר כך יהיו כמפץ.

הלכה ו: חלוק של קטן אינו מתטמא במדרס עד שיהיה בו כשיעור שלשה טפחים על שלשה טפחים ונמדד כפול כברייתו, ואלו נמדדין כפולין בגדים שמלבישין אותן על הרגלים ועל השוקים ואת הראש והמכנסיים והכובע והכיס של פונדא ומטלית שתלאה על השפה אם פשוטה נמדדת פשוטה ואם כפולה נמדדת כפולה.

הלכה ז: הבגד שארג שלשה על שלשה נטמא במדרס ואח"כ השלים את כל הבגד כולו מדרס, נטל חוט אחד מתחילתו טהר מן המדרס אבל טמא מגע מדרס והרי הוא ראשון ככלי שנגע במדרס, נטל חוט אחד מתחילתו ואח"כ השלים את כל הבגד כל הבגד טמא מגע מדרס, וכן בגד שנארג בו שלש אצבעות על שלש אצבעות ונטמא במת ואחר כך השלים עליו את כל הבגד הבגד כולו טמא מת, נטל חוט אחד מתחילתו טהר מטמא מת, אבל טמא מגע טמא מת, נטל חוט אחד מתחילתו ואחר כך השלים את כל הבגד הכל טהור, ולמה יהיה הכל טהור מפני שאמרו שלש על שלש שנתמעטה טהורה מכלום אבל שלשה על שלשה שנתמעטה אע"פ שטהרה מן המדרס הרי היא טמאה בכל הטומאות.

הלכה ח: מטלית שהיא מדרס וטלאה על הקופה או על העור נעשה הכל ראשון לטומאה, הפריש את המטלית הרי הקופה או העור ראשון מפני שנגעו במדרס והמטלית טהורה שכיון שטלאה והפרישה בטלה, טלאה על הבגד או על השק נעשה הכל מדרס והרי הכל אב טומאה, הפרישה הרי הבגד או השק ראשון שהרי נגע במדרס והמטלית אב טומאה כשהיתה שאינה בטילה על האריג, תפר המטלית על הבגד כשטלאה מרוח אחת או משתי רוחות כמין גאם אינו חיבור ולא נעשה הכל אב אלא מגע מדרס בלבד, תפרה משתי רוחות זו בצד זו הרי היא חיבור ונעשה הכל אב.

הלכה ט: שלשה על שלשה שנטמא במדרס ואח"כ נחלק טהר מן המדרס ואין בקרעים אלו טומאה כלל והנם כשברי כלי שנטמא, אבל בגד שנטמא במדרס וקרע ממנו שלש אצבעות על שלש אצבעות אותו הקרע טהר מן המדרס אבל טמא מגע מדרס שבעת פרישתו מן הבגד הגדול נטמא במגע.

הלכה י: סדין שנטמא במדרס ואח"כ עשאהו פרוכת טהר מן המדרס, ומאימתי הוא טהרתו מן המדרס משיקשור בו הלולאות שהוא נתלה בהן כשאר הפרוכות.

הלכה יא: טלית שהיא מדרס והטבילה וקודם שיעריב שמשה התחיל לקרוע ממנה קרע כיון שנקרע בה רובה שוב אינה חיבור וטהרה כולה אע"פ שעדיין נשתייר בה כדי מעפורת שלא נקרע שהרי הוא קורע והולך, בד"א בטבולת יום שכיון שלא חס עליה להטבילה כך לא יחוס לקרוע את כולה ולפיכך טהרה כולה.

הלכות כלים

פרק כא 
 
הלכה א: החוטין היוצאין מן האריג ושבתחילת היריעה ושבסופה והן הנקראין נימין כמה שיעורן, של סדין ושל סודרין ושל צעיף ושל פליון של ראש שש אצבעות, ושל חלוק שהוא קרוע מתחילתו ועד סופו ואחר שלובשין אותו מקבצין אותו בלולאות שיעור חוטיו עשר אצבעות, הסגיס והרדיד והטלית שלש אצבעות, וכל היתר על השיעורין האלו הנוגע בו טהור אע"פ שהבגד טמא במדרס או בשאר טומאות, ואין צריך לומר שאם נגעה טומאה ביתר שהבגד טהור. 
 
הלכה ב: נימי הכיפה של ראש, והמסוה שמניחין הערביים על פניהם, והקלקלין השזורין מן השיער, והפונדא שלובש האדם על בשרו, והשמלה והפרגוד שמניחין על הפתחים כמו פרוכת, נימיהן כל שהן. 
 
הלכה ג: משקולת שנטמאת הרי י"ב טפח מן החוט שלה חיבור לה, וכל הנוגע בחוץ לשנים עשר טפח טהור, ומשקולת של חרשים שמנה עשר טפח, ושל בנאין חמשים אמה, והיתר על מדות אלו אע"פ שהוא רוצה בקיומו טהור. 
 
הלכה ד: משקולות של סיידין ושל ציירין אפילו ארוכין כל שהן טמאין. 
 
הלכה ה: חוט מאזנים של זהבים, של פלס, ושל שוקלי ארגמן טוב שאוחז השוקל בו ותולה המאזנים מידו שלש אצבעות, קנה שלה וחוטיה כל שהן, חוטי מאזנים של מוכרי עששיות של מתכות וכיוצא בהן שלשה טפחים, קנה שלה וחוטיה שנים עשר טפחים, חוט מאזנים של חנוונים ושל בעלי בתים טפח, קנה המאזנים וחוטיה ששה טפחים, חוט מאזנים של צמרים ושל שוקלי זכוכית טפחיים, קנה מאזנים וחוטיה תשעה טפחים, והיתר על השיעורין אלו אינן חיבור. 
 
הלכה ו: החבל שמסרגין המטות מאימתי הוא חיבור לטומאה משיסרג בו שלשה בתים, והנוגע בחבל מן הקשר ולפנים טמא מן הקשר ולחוץ עד שלש אצבעות טמא מפני שהן צרכיו של קשר הרי הן מכלל המטה, וחוץ לשלש אצבעות טהור שאינו לצורך הכלי שאפילו פסקו אין הקשר ניתר. 
 
הלכה ז: חבל היוצא מן המטה שהיא טמאה עד סוף ארבעה טפחים הנוגע בו טהור שאינו מצורכי המטה לפי שאינו ראוי לכלום, מתחלת חמשה ועד סוף עשרה טמא מפני שתולין בו את המטות, מעשרה ולחוץ טהור מפני שהוא יתר על צורך המטה. 
 
הלכה ח: אבנט של אריג שמקיפין אותו על המטה כדי לקבץ איבריה והוא הנקרא מזרן שמקצתו יוצאה מן המטה עד עשרה טפחים הרי הוא מצורכי המטה, יתר על כן אינו מצרכי המטה, ומזרן שבלה אם נשאר ממנו שבעה טפחים כדי לעשות ממנו חבק לחמור ה"ז מקבל טומאה. 
 
הלכה ט: מטה שהיתה טמאה מדרס ומזרן יוצא ממנה עד עשרה טפחים הרי הוא אב טומאה כמטה עצמה והכל מדרס, מעשרה ולחוץ הרי הוא כמגע מדרס, דרס הזב על המזרן היוצא מעשרה ולפנים הרי המטה כולה מדרס, מעשרה ולחוץ טהורה, בד"א למדרס אבל לשאר טומאות אפילו מאה אמה כולו חיבור, כיצד מזרן שהוא כרוך על המטה והכניס קצתו לאהל המת או שנגע שרץ בקצתו או שנפלו משקין טמאין על מקצתו נטמאת המטה ואפילו היה הקצה שנטמא יוצא מן המטה מאה אמה. 
 
הלכה י: מטה הטמאה מדרס וכרך לה מזרן הכל טמא מדרס, הפרישו המטה מדרס כשהיתה והמזרן מגע מדרס, היתה טמאה טומאת שבעה וכרך לה מזרן כולה טמאה טומאת שבעה, הפרישו היא טמאה כשהיתה והמזרן טמא טומאת ערב, היתה טמאה טומאת ערב וכרך לה מזרן הכל טמא טומאת ערב, הפרישו היא טמאה טומאת ערב והמזרן טהור. 
 
הלכה יא: מטה שכרך עליה מזרן ונגע בהן המת הכל טמא טומאת שבעה, פירשו טמא טומאת שבעה, נגע בה שרץ וכיוצא בהן טמאין טומאת ערב, פירשו טמאין טומאת ערב. 
 
הלכה יב: כרע שהיתה טמאה מדרס וחיברה למטה המטה כולה מדרס, פירשה הכרע טמאה מדרס כשהיתה והמטה מגע מדרס, וכן אם היתה הכרע טמאה טומאת שבעה וחיברה למטה המטה כולה טמאה שבעה כאילו נגע המת בכרע שלה, ואם הזה על המטה טהרה והכרע בכללה, ואם פירשה קודם הזייה הכרע טמאה טומאת שבעה כשהיתה והמטה טמאה טומאת ערב, היה הכרע טמאה טומאת ערב וחיברה למטה הכל טמא טומאת ערב, פירשה היא טמאה טומאת ערב והמטה טהורה שאין הטמא טומאת ערב מן המת מטמא לא אדם ולא כלים מפני שהוא ולד כמו שביארנו, וכן הדין בשן של מעדר שנטמא במת ואח"כ חיברו למעדר. פרק כב 
 
הלכה א: כמה שיעור הבגד להתטמא שלשה טפחים על שלשה טפחים למדרס, ושלש אצבעות על שלש אצבעות מכוונות עם המלל לטומאת המת או לשאר טומאות, בד"א בבגדי צמר ופשתים, אבל בגדים של שאר מינין אין מקבלין טומאה מכל הטומאות אלא אם כן היה בהן שלשה טפחים על שלשה טפחים או יתר, שנאמר או בגד מפי השמועה למדו שבא הכתוב לרבות שלשה טפחים על שלשה טפחים כשאר בגדים לטומאה, בד"א בקרעים מן הבגדים אבל האורג בגד בפני עצמו כל שהוא הרי זה מקבל שאר טומאות חוץ מטומאת מדרס שאין מקבל אותה אלא הראוי למדרס. 
 
הלכה ב: הבגדים העבים ביותר כגון הלבדין והנמטין הקשין, או הבגדים הרכין ביותר כגון בגדי פשתן של מצרים שהבשר נראה מתחתן, אינן מקבלין טומאה עד שיהיה בקרע שלשה על שלשה טפחים בין למדרס בין לשאר טומאות. 
 
הלכה ג: כל הקליעות מקבלות טומאה בבגדים, אחד הקולע חוטים ועשאן פיף או האורגן ועשאן אבנט וכיוצא בו, חוץ מקליעה שעושין הצמרים לקשור בה הצמר שהיא טהורה, הקלע שבית קיבול אבן שבה ארוג או עור מקבלת טומאה, נפסק בית אצבע שלה טהורה, נפסק [בית] הפקיע שלה בלבד עדיין היא בטומאתה, המכמורות והרשתות מקבלין טומאה, והחרם מקבל טומאה מפני זוטו, מפני שעיני אותה השבכה דקין ביותר והרי היא כבגד, העושה בגד מן החרם טהור, מן זוטו מתטמא. 
 
הלכה ד: עשה חלוק מן המשמרת אם יש בו שלשה על שלשה מקבל טומאה. 
 
הלכה ה: משמרת של יין שבלתה אם משמשת מעין מלאכה ראשונה טמאה, ואם לאו טהורה. 
 
הלכה ו: מטפחות ספרים המצויירות אין מקבלין טומאה מפני שאינן משמשין אדם שהרי ציורן מעיד עליהן שבשביל ספר נעשו, ושאינן מצויירות מתטמאות בשאר טומאות חוץ מטומאת מדרס מפני שאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו כמו שביארנו בענין משכב ומושב. 
 
הלכה ז: כסת הסבלים שמניחין על כתפיהן מפני המוט מתטמאה במררס /במדרס/ ומשמרת של יין אינה מתטמאה במדרס. 
 
הלכה ח: בגד שחישב עליו לצורות אינו מקבל טומאה, ביטל מחשבתו מקבל טומאה, בעל הבית שעשה מטפחות לחפות בהן כותלים או עמודים אינם מקבלות טומאה. 
 
הלכה ט: חלוק העשוי כסבכה כדי לשחק בו שותי שכר אינו מקבל טומאה. 
 
הלכה י: כפה שנתנו על הספר טהור מלקבל טומאת מדרס, אבל מתטמא במת ובשאר טומאות. 
 
הלכה יא: העושה אספלנית בין על העור בין על הבגד אע"פ שיש בהן שיעור טהורין, עשה עליהן מלוגמא על הבגד אינו מקבל טומאה שהרי נתלכלך ואינו ראוי, ועל העור מקבל טומאה מפני שהוא מתקנח וראוי למשכב. 
 
הלכה יב: מאימתי יקבל הבגד טומאה משיארוג בו שלש אצבעות על שלש אצבעות, וכל הכלים הנארגין במחט כגון הכיס ואנפליא אין מקבלין טומאה עד שתיגמר מלאכתן. 
 
הלכה יג: כל הכלים הנעשין ע"ג מחט כגון מצודה כיון שנעשה בהן בית קיבול מלאכתן מקבלין טומאה. 
 
הלכה יד: סבכה שמניחות הבנות בראשיהן אם התחילו לעשות אותה מפיה אינה מקבלת טומאה עד שיגמר קרקעיתה, ואם התחילה מקרקעיתה אינה מקבלת טומאה עד שיגמור את פיה, ושביסה מקבלת טומאה בפני עצמה, וחוטיה חיבור לה לטמא ולהתטמא. 
 
הלכה טו: סבכה שנקרעה אם אינה מקבלת רוב שיער הראש טהורה. 
 
הלכה טז: חלוק של בגד או של לבד או של נייר מאימתי הוא גמר מלאכתו משיפתח את פיו, הגדול לפי גודלו והקטן לפי קוטנו, ואם נטמא החלוק מאימתי הוא טהרתו משיבלה ואינו משמש מעין מלאכתו ראשונה, נשתייר בו רובו מלמעלה עדיין הוא בטומאתו רובו מלמטה טהור, ואם נקרע מבית פיו טהור. 
 
הלכה יז: העושה חגור מצואר של בגד ומצדו של סדין אינו מקבל טומאה עד שימלול שפתותיו, עשאהו מאמצע הבגד ומאמצע הסדין אינו מקבל טומאה עד שימלול מצד השני. 
 
הלכה יח: חגור שבלו צדדיו ואמצעיתו קיימת טמא. 
 
הלכה יט: שפה שפירשה מן הבגד והתקינה לחגור בה את מתניו מקבלת טומאה מפני שהיא כאבנט. 
 
הלכה כ: טלית של עני שבלתה אם היו רוב שפתותיה קיימות אע"פ שאין בה שלש על שלש בריא הרי זו מקבלת טומאה, אין שפתותיה קיימות אם יש בה שלש על שלש חזק ובריא מקבלת טומאה ואם לאו אינה מקבלת טומאה, וכן שאר בגדי עניים. 
 
הלכה כא: מטליות שאין בהן שלשה על שלשה אינן מקבלות טומאה, ואם חישב עליהן והכינן מקבלות טומאה עד שיהיו פחות משלש על שלש, שכל פחות משלש על שלש אינו מקבל טומאה כלל ואע"פ שהכינו. 
 
הלכה כב: פחות משלשה על שלשה שהתקינו לפקוק בו את המרחץ ולנער בו את הקדירה ולקנח בו את הריחיים וכיוצא באלו, אם השליכו באשפה אינו מקבל טומאה, תלאו במגוד או הניחו אחורי הדלת הרי זה כמי שהניחו בתוך בגדיו ועדיין הוא חשוב אצלו ומקבל שאר טומאות חוץ מטומאת מדרס, שהרי הוא פחות משלשה טפחים. 
 
הלכה כג: שלשה על שלשה שהיה מושלך באשפה אם היה בריא כדי לצרור בו רובע הקב מלח גס ולא יקרע הרי זה מתטמא במדרס ואם לאו אינו מתטמא, אבל אם היה בבית אם היה בריא אע"פ שאינו יכול לצרור בו מלח או שהיה צורר בו מלח ולא היה בריא הרי זה טמא מדרס. 
 
הלכה כד: שלשה על שלשה שנקרע ולא הובדלו הקרעים אם נותנו על הכסא וכשישב עליו יגע בשרו בכסא הרי זה טהור ואם לאו הרי זה מתטמא במדרס. 
 
הלכה כה: שלש על שלש שנמחה ממנו אפילו חוט אחד או שנמצא בה קשר או שני חוטין מתאימין ה"ז טהורה. 
 
הלכה כו: שלש על שלש שהשליכה באשפה טהורה, החזירה מקבלת טומאה לעולם השלכתה מטהרתה והחזרתה מטמאתה חוץ משל ארגמן ושל זהורית טובה שאפילו היתה על האשפה מקבלת טומאה מפני שהיא חשובה. 
 
הלכה כז: שלש על שלש שנתנה בכדור או שעשאה כדור בפני עצמה טהורה, אבל שלשה טפחים על שלשה טפחים שנתנו בכדור הרי הוא כמות שהיה ומתטמא במדרס, עשהו כדור בפני עצמו אינו מתטמא במדרס שהרי התפר ממעטו משלשה על שלשה. פרק כג 
 
הלכה א: המפץ הוא המחצלת שאורגין אותה מן החבלים ומן הסוף ומן הגומא וכיוצא בהן, ואין המפץ בכלל כלים האמורין בתורה ואעפ"כ מתטמא הוא במדרס דין תורה שהרי ריבה הכתוב כל המשכב וזה ראוי למשכב ועשוי לו, וכן מתטמא במת ובשאר טומאות מדבריהן ככל פשוטי כלי עץ כמו שביארנו, וזה כלל גדול שכל המתטמא במדרס מתטמא בשאר טומאות. 
 
הלכה ב: כבר ביארנו שהבגד מתטמא בשלש על שלש כמו שביארנו בשאר טומאות, ובשלשה טפחים על שלשה טפחים למדרס. 
 
הלכה ג: השק שיעורו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, העור חמשה על חמשה, המפץ ששה על ששה בין למדרס בין לשאר הטומאות, ופחות מן השיעורין האלו טהורין מכלום, בד"א בקרע אחד מהן שנקרא בלא כוונה אבל הקוצץ בכוונה וקצץ אפילו טפח על טפח למושב או שלשה טפחים על שלשה טפחים למשכב ה"ז מתטמא במדרס, בין שהיה הטפח על טפח שקיצץ או השלשה בגד או שק או עור או מפץ, וכן המקצע מאחד מהן לאחיזה כדי שיאחז בו בידו כדרך שעושין קוצצי תאנים שלא יזוקו אצבעותיהן ה"ז טמא בכל שהוא, והוא שלא יהיה פחות משלש על שלש שכל פחות משלש אצבעות טהור מכלום. 
 
הלכה ד: המחבר שני טפחים מן הבגד ומן השק טפח שלשה מן השק ואחד מן העור ארבעה מן העור ואחד מן המפץ ה"ז טהור מן המדרס, אבל אם חיבר חמשה טפחים מן המפץ ואחד מן העור ארבעה מן העור ואחד מן השק שלשה מן השק ואחד מן הבגד ה"ז טמא מדרס זה הכלל כל שהשלים שיעורו בחמור ממנו טמא מן הקל טהור. 
 
הלכה ה: בלויי נפה וכברה שהתקינן לישיבה טהורין ואינן מקבלין טומאה עד שיקצצם ואחר כך יהיו כמפץ. 
 
הלכה ו: חלוק של קטן אינו מתטמא במדרס עד שיהיה בו כשיעור שלשה טפחים על שלשה טפחים ונמדד כפול כברייתו, ואלו נמדדין כפולין בגדים שמלבישין אותן על הרגלים ועל השוקים ואת הראש והמכנסיים והכובע והכיס של פונדא ומטלית שתלאה על השפה אם פשוטה נמדדת פשוטה ואם כפולה נמדדת כפולה. 
 
הלכה ז: הבגד שארג שלשה על שלשה נטמא במדרס ואח"כ השלים את כל הבגד כולו מדרס, נטל חוט אחד מתחילתו טהר מן המדרס אבל טמא מגע מדרס והרי הוא ראשון ככלי שנגע במדרס, נטל חוט אחד מתחילתו ואח"כ השלים את כל הבגד כל הבגד טמא מגע מדרס, וכן בגד שנארג בו שלש אצבעות על שלש אצבעות ונטמא במת ואחר כך השלים עליו את כל הבגד הבגד כולו טמא מת, נטל חוט אחד מתחילתו טהר מטמא מת, אבל טמא מגע טמא מת, נטל חוט אחד מתחילתו ואחר כך השלים את כל הבגד הכל טהור, ולמה יהיה הכל טהור מפני שאמרו שלש על שלש שנתמעטה טהורה מכלום אבל שלשה על שלשה שנתמעטה אע"פ שטהרה מן המדרס הרי היא טמאה בכל הטומאות. 
 
הלכה ח: מטלית שהיא מדרס וטלאה על הקופה או על העור נעשה הכל ראשון לטומאה, הפריש את המטלית הרי הקופה או העור ראשון מפני שנגעו במדרס והמטלית טהורה שכיון שטלאה והפרישה בטלה, טלאה על הבגד או על השק נעשה הכל מדרס והרי הכל אב טומאה, הפרישה הרי הבגד או השק ראשון שהרי נגע במדרס והמטלית אב טומאה כשהיתה שאינה בטילה על האריג, תפר המטלית על הבגד כשטלאה מרוח אחת או משתי רוחות כמין גאם אינו חיבור ולא נעשה הכל אב אלא מגע מדרס בלבד, תפרה משתי רוחות זו בצד זו הרי היא חיבור ונעשה הכל אב. 
 
הלכה ט: שלשה על שלשה שנטמא במדרס ואח"כ נחלק טהר מן המדרס ואין בקרעים אלו טומאה כלל והנם כשברי כלי שנטמא, אבל בגד שנטמא במדרס וקרע ממנו שלש אצבעות על שלש אצבעות אותו הקרע טהר מן המדרס אבל טמא מגע מדרס שבעת פרישתו מן הבגד הגדול נטמא במגע. 
 
הלכה י: סדין שנטמא במדרס ואח"כ עשאהו פרוכת טהר מן המדרס, ומאימתי הוא טהרתו מן המדרס משיקשור בו הלולאות שהוא נתלה בהן כשאר הפרוכות. 
 
הלכה יא: טלית שהיא מדרס והטבילה וקודם שיעריב שמשה התחיל לקרוע ממנה קרע כיון שנקרע בה רובה שוב אינה חיבור וטהרה כולה אע"פ שעדיין נשתייר בה כדי מעפורת שלא נקרע שהרי הוא קורע והולך, בד"א בטבולת יום שכיון שלא חס עליה להטבילה כך לא יחוס לקרוע את כולה ולפיכך טהרה כולה.