Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום רביעי יב חשון ה'�&פ"ה
	שיעורים יומיים ליום רביעי יב חשון ה'�&פ"ה

חומש:

רביעי פרשת וירא

תהילים:

פרקים סו - סח

תניא:

וז"ש בזוה"ק דצדיקא... -292- קודם לברכה.

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות כלים פרקים ט-יא

פרק אחד :

הלכות שגגות פרק טו

ספר המצוות :

מ"ע ק"א

הלכות כלים

פרק ט

הלכה א: כל כלי מתכות שיש להן שם בפני עצמן מקבלין טומאה חוץ מן הדלת והנגר והמנעול והפותת שתחת הציר והציר והקורה והצינור מפני שאלו עשויין לקרקע או לשמש את העץ אינן מקבלין טומאה ואפילו קודם שיקבעו, וכל כלי מתכות שיש לו שם לווי אינו מתטמא בפ"ע מפני שהוא כמקצת כלי, כיצד עקרב של פרומביא טמא ולחיים שלה שעל לחיי הבהמה מכאן ומכאן טהורין, ואין מקבלין טומאה בפני עצמן מפני שאין להם שם בפני עצמן ובשעת חבורו הכל מקבל טומאה.

הלכה ב: טסין של ברזל שמניחין על לחיי האדם בשעת מלחמה אינן מקבלין טומאה מפני שאין להם שם בפני עצמן, ואם יש בהן בית קיבול מים מתטמאין ככל כלי קיבול.

הלכה ג: נזם העשוי כקדרה מלמטה וכעדשה מלמעלה ונפסק הקדרה שלו מקבלת טומאה בפני עצמה שהרי יש לה בית קיבול והעדשה מקבלת טומאה בפני עצמה מפני שיש לה שם בפ"ע, והצנירה שלה שהיא נכנסת באוזן או באף אינה מקבלת טומאה בפני עצמה, היה הנזם עשוי כמין אשכול ונפרק טהור מפני שאין בו בית קיבול ואין לכל גרגיר ממנו שם בפני עצמו והרי אינו ראוי לתכשיט משנפרק.

הלכה ד: טבעת אחת שמניחין הבנות ברגל אחת היא הנקראת בירית ואינה מקבלת טומאה מפני שאין עליה צורת כלי תכשיט אלא כמו טבעת הכלים או טבעת שקושר בה בין כתפיו, אבל שתי טבעות שמשימות הבנות ברגליהן ושלשלת מוטלת ביניהן מזו לזו מקבלין טומאה מפני שהן תכשיטי הבנות והן הנקראין כבלים.

הלכה ה: קטלא של חליות של מתכת והם בחוט של צמר או של פשתן ונפסק החוט, החוליות מקבלות טומאה שכל אחד ואחד כלי בפני עצמו, היה החוט שלה של מתכת והחוליות של אבנים טובות ושל מרגליות או של זכוכית ונשברו החוליות והחוט קיים הרי זו מתטמא בפני עצמו, שירי קטלא כמלא צואר קטנה.

הלכה ו: כל הכיסויין של מתכת טהורין ואין מקבלין טומאה מפני שאין להם שם בפני עצמן, חוץ מכיסוי המיחם ומכסוי טני של רופאין מפני שמניחין בו את האספלנית נעשה כלי קיבול.

הלכה ז: כסוי של מתכת ששפו ולטשו ועשהו מראה הרי זה מקבל טומאה.

הלכה ח: כל המשקולות של מתכות מקבלות טומאה והן הנקראין אונקיאות, קנה מאזנים של עץ שהיו אונקיות של ברזל תלויות בו מקבלת טומאה מפני האונקיות התלויות בו, בד"א במאזנים של מוכרי פשתן ומוכרי צמר אבל של בעלי בתים אינו מקבל טומאה עד שיהיו האונקיות קבועות בו.

הלכה ט: משקלות שנשתברו אע"פ שהחזירן ושוקל בהן אינן מקבלין טומאה, ייחד מהן חצאי ליטרין שלישי ליטרין רביעי ליטרין הרי אלו מקבלין טומאה.

הלכה י: סלע שנפסלה והתקינה להיות שוקל בה מקבלת טומאה.

הלכה יא: אונקלי של כתפים טהורה ושל רוכלים מתטמאין, אונקלי של נקליטי המטה טהורה ושל דרגיש מתטמאה, אונקלי של כוורת הציידים שצדין בהן הדגים טהורה ושל שדה מתטמאה, אונקלי של מנורות העץ טהור ושל שולחן מתטמא, זה הכלל כל כלי שמקבל טומאה בפני עצמו מן התורה הרי האונקלי של מתכת שלו ושלשלת שלו מקבלת טומאה, וכלי שאינו מקבל טומאה כגון פשוטי כלי עץ וכלי עץ הבאים במדה וכיוצא בהן אונקלי של מתכת והשלשלת שלו אינן מקבלין טומאה וכל אחת ואחת בפני עצמה טהור שאין האונקלי או השלשלת כלי בפני עצמו אלא הרי הן כמקצת כלי, ואפילו אונקלי שבכותלים שתולין בה הכלים והבגדים וכיוצא בהן טהורה.

הלכה יב: שלשלת שיש בה בית נעילה מתטמא והעשויה לכפיתה טהורה.

הלכה יג: שלשלת של סיטונות מתטמאה מפני שהן נועלין בה את החנויות, ושל בעלי בתים טהורה שאינה עשויה אלא לנוי.

הלכה יד: שלשלת של מושחי קרקע ויתדותיהן שתוקעין בקרקע בשעה שמושחין מקבלין טומאה, ושל מקוששי עצים טהורה לפי שהיא משמשת את העץ.

הלכה טו: שלשלת דלי גדול ד' טפחים ממנה סמוך לדלי מתטמאה עם הדלי מפני שהיא צורך הדלי והשאר טהור לפי שאין לו שם בפני עצמו, ושלשלת דלי קטן י' טפחים.

הלכה טז: הכדור של מתכת והסדן, והקנטר של בנאי, והדקר של חרש, וחמור של נפח, והמטולטלת, והמשקולות של בנאים, והכיריים של ברזל שחובטין בהם הזיתים, והאפרכס של מתכת, והאולר שכורתין בו הסופרים ראש הקולמוס של קנה, והקולמוס של מתכת, והכן, והכנא שמשרטטין בו הסופרים, כל אלו מקבלין טומאה שכל אחד מהן יש לו שם בפני עצמו.

פרק י

הלכה א: מסמרות שמחזיקין בהן התקרה העשויין לתקוע אותו בעצים אינן מקבלין טומאה, וכן המסמרות שתוקעין אותן בכותלים לתלות בהן, ואם התקינו להיות כלי בפ"ע מקבל טומאה, כיצד מסמר שהתקינו להיות פותח ונועל בה או להוציא את הפתילה או שנתנו ברחיים של יד או של חמור ה"ז מקבל טומאה, התקינו לפתוח בו את החבית טהור עד שיצרפנו.

הלכה ב: מסמר העשוי בסימן לשמירת הפתח אינו מקבל טומאה, וכן מסמר של שולחני שתולה בו המאזנים והכיס טהור, וכן תלויי המגרדות טהורות, אע"פ שמסמרין אלו משונין בצורתן משאר מסמרות התקיעה.

הלכה ג: מסמר הגרע והוא הכלי שמקיזין מקבל טומאה, ומסמר של אבן השעות טהור.

הלכה ד: מסמר הגרדי והוא המסמר הארוך כעין שפוד שמכניס בו האורג שפופרת הקנה או העץ ולופף עליה חוטים מקבל טומאה.

הלכה ה: אלו כלי מתכות המתטמאות בעגלה: העול של מתכת, והקטרב, והכנפיים המקבלות את הרצועות, וברזל שתחת צוארי הבהמה, והסומך, והמחגר, והתמחויות, והענבול, והצנירה, ומסמר המחבר את כולם, ואלו טהורים בעגלה: העול של עץ המצופה, וכנפיים העשויין לנוי, והשפופרות המשמיעות את הקול, והאבר שבצד צוארי בהמה, והסובב של גלגל, והטסין והציפויין, ושאר כל המסמרות שבה טהורין.

הלכה ו: עקרב בית הבד מקבל טומאה, ארון של גרוסות אע"פ שהוא טהור אם היתה תחתיו עגלה של מתכת הרי זו מקבלת טומאה.

הלכה ז: ריחיים של פלפלין מקבלת טומאה משום שלשה כלים משום כלי מתכות ומשום כלי קיבול ומשום כברה.

הלכה ח: הדלת של מתכת שבמגדל של בעלי בתים אינה מקבלת טומאה, ושל רופאים מקבלת טומאה מפני שמניחים בה את האספלנית, ותולה בה את המספריים.

הלכה ט: טסין של מתכת שמנערין בהן את הקדרה מקבלין טומאה והקבועין בכירה טהורין.

הלכה י: המלקחיים שממעך בהן את הפתילה מקבלין טומאה, והצינורות שתופסות בהם את הרחים מלמעלה אינן מקבלות טומאה, מפני שאינן עשויות אלא לחזק.

הלכה יא: קלוסטרא שנועלין בה הדלתות אם היתה של מתכת מתטמאה, היתה של עץ ומצופה מתכת טהור.

הלכה יב: הפין והפורנא טמאים.

הלכה יג: פיקה של מתכת טהורה לפי שהיא משמשת את העץ.

הלכה יד: הכוש, והפימא, והמקל, וסמפוניא, וחליל של מתכת מקבלין טומאה, היו של עץ ומצופין מתכת טהור, חוץ מן הסמפוניא שאם היה בה בית קיבול כנפים אע"פ שהיא מצופה טמאה.

הלכה טו: החצוצרת שמפוצלת חליות חליות, אם אין יודע להחזירה אלא אומן ה"ז מקבלת טומאה כשהיא מחוברת, ואם יכולין הכל לפרקה ולהחזירה אינה מקבלת טומאה.

הלכה טז: הקצה שמניחין הפה עליו בשעת תקיעה מקבל טומאה בפני עצמו, והקצה האחר הרחב אינו מקבל טומאה בפני עצמו ובשעת חיבור הכל טמא, כיוצא בו קני מנורה בפני עצמן אינן מקבלין טומאה מפני שיש להן שם לווי, הפרח שלה והבסיס מתטמאין בפני עצמן ובשעת חיבור הכל טמא.

הלכה יז: קורת החצים שהיא המטרה שיש בה לשונות של מתכת מקבלת טומאה, ושמניחים אותה ברגלי האסורים טהורה, והקולר מקבל טומאה, מגירה שעשה שיניה לחור הדלת אע"פ שמשתמש בה אינה מקבלת טומאה ואם משנטמאת עשאה לחור הדלת ה"ז בטומאתה עד שיקבענה במסמר, הפכה בין מלמעלה בין מלמטה בין מן הצדדים טהורה.

פרק יא

הלכה א: כמה שיעור השבר שישבר כלי מתכת ולא יקבל טומאה או יטהר מטומאתו הכל לפי מה שהוא.

הלכה ב: כל זמן שהכלי יכול לעשות מעין מלאכתו עדיין הוא כלי וחשוב כלי שלם, כיצד כלי של מתכת שנשבר והרי הוא יכול למלאות בו הרי הוא כלי כשהיה, הקומקום כדי לחום בו חמין, המיחם כדי לקבל סלעים, הלפס כדי לקבל קיתונות של מתכת, הקיתון כדי לקבל פרוטות, מדות היין כדי למוד בהן היין, וכן מדות השמן כדי למוד בהן השמן, מסננת של חרדל שנפרצו בה שלשה נקבים מלמטה זה לתוך זה טהורה לפי שאינה משמשת מעין מלאכתה, מגריפה שניטלה כפה אף ע"פ שהיא כקורנס טהורה שאינה עושה מעין מלאכתה אלא מעין הקורנס, והיא לא נעשית לתקוע בה כקורנס וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ג: מסרק של צמר שניטלו שיניו אם נשתייר בו שלשה במקום אחד טמא, היתה החיצונה אחת מן השלשה טהור לפי שאינו יכול לסרוק בו פשתן שהחיצונה אינה מועלת לסרוק וכל שאינו עושה מעין מלאכתו בכלי מתכת טהור, נטלו מן המסרק שתים ועשאן למלקטת טמאות, אחת והתקינה לנר או ללפוף עליה החוט לריקום מקבלת טומאה, ואם היתה השן עבה וגדולה אע"פ שלא התקינה ה"ז מתטמאת בפני עצמה.

הלכה ד: מסרק של פשתן שניטלו שיניו ונשתייר בו שתים טמא, נשתייר בו אחת טהור.

הלכה ה: הכרומים שנשברו ואונקלי שלהן קיימת טמאין שהרי אפשר להוציא בהן הדלי מן הבאר כשהיו מקודם.

הלכה ו: מגירה שניטלה שן אחת מבינתיים טהורה, נשתייר בה מלוא הסיט במקום אחד טמאה שהרי אפשר לגור בנשאר.

הלכה ז: המעצד, והאיזמל, והמפסלת, והמקדח שנפגמו עדיין מקבלין טומאה, ניטל חסומן טהורין, וכולן שנחלקו לשנים טמאין חוץ מן המקדח שהרי אינו יכול לנקוב בו, והרונקי בפני עצמה אינה מקבלת טומאה מפני שהיא מקצת כלי.

הלכה ח: הסייף והסכין והסכין העקום כמו מגל והרומח ומגל יד ומגל קציר וזוג מספריים קטנים של בעלי בתים וזוג מספריים גדולים של ספרים שנחלקו כל חלק מהן מקבל טומאה מפני שהוא עושה מעין מלאכתו.

הלכה ט: מספריים שנחלקה לשנים טהורה לפי שאינה מעברת את השיער אלא בדוחק.

הלכה י: שריון שנחלק לאורכו טהור לרוחבו אם משמש מעין מלאכתו ראשונה טמא, מאימתי טהרתו משיבלה ואינו משמש מעין מלאכתו, בלה ונשתייר בו רובו אם מלמעלה טמא ואם מלמטה טהור, קצץ ממנו ועשה חוליא לתכשיט ה"ז מקבלת טומאה.

הלכה יא: שפופרת של זהבים ושל זוגין ושל נפחים ושל עושי זכוכית שנחלקה לאורכה טהורה לרוחבה אם משמשת מעין מלאכתה ראשונה טמאה ואם לאו טהורה.

הלכה יב: כלביא של ספרים ושל רופאים ושל עושי זכוכית שנחלקה לשנים טהורה, ושל נפחים טמאה מפני שהוא בתחילה [חותה בה את הגחלים] ועכשיו חותה בה את הגחלים.

הלכה יג: מראה של מתכת שנשברה או שנטשטשה אם אינה מראה רוב הפנים טהורה היתה מראה רוב הפנים עדיין היא כלי כשהיתה.

הלכה יד: מחט שניטל קצתה הנקוב או עוקצה טהורה, ואם התקינה ללפוף עליה החוט לרקום בה טמאה, אבל מחט של שקין שניטל קצתה הנקוב טמאה מפני שהוא רושם בקצה השני.

הלכה טו: המחט שלופפין עליה השני או הזהב וכיוצא בהן כדרך שעושין הרוקמין בין שניטל הנקוב שלה בין שניטל עוקצה טמאה שאין מלאכתה התפירה.

הלכה טז: מחט שהעלתה חלודה אם מעכבת התפירה טהורה ואם לאו טמאה.

הלכה יז: הסייף והסכין שהעלו חלודה טהורין שפאן והשחיזן חזרו לטומאתן הישנה, וכן צינורא שפשטה טהורה כפפה חזרה לטומאתה הישנה.

הלכה יח: מפתח עקום כמו ארכובה שנשבר מתוך ארכובותיו טהור, וכן מפתח העשוי כמין גם שנשבר מתוך גמו טהור שהרי אינו יכול לפתוח בהן והרי אינן משמשין מעין מלאכתן, היו בה שינים ונקבים טמא שעדיין הוא מפתח, ניטלו השינים טמא מפני הנקבים נסתמו הנקבים טמא מפני השינים, ניטלו השינים ונסתמו הנקבים או שנפרצו הנקבים זה לתוך זה טהור.

הלכה יט: כלי שיש בראשו האחד כף להרים בו הדשן ובראשו השני מזלג לצלות בו הבשר ניטלה כפו טמא מפני שיניו ניטלו שיניו טמא מפני כפו, וכן מכחול שניטלה כפו שגורפין בה הכחול טמא מפני הזכר שכוחלים בו העין ניטל הזכר טמא מפני הכף.

הלכה כ: כלי שבראשו כף אחד כסבכה לצלות עליו ובקצה השני שינים להוציא מהן הבשר מן הקדירה או מעל האש ניטלה כפו טמא מפני שיניו ניטלו שיניו טמא מפני כפו, וכן עט של מתכת שכותבין בראשו האחד ובראשו השני מוחקין ניטל הכותב טמא מפני המוחק ניטל המוחק טמא מפני הכותב, וכן כיוצא באלו והוא שיהיה הנשאר יכול לעשות מעין מלאכתן, כיצד עט שניטל המוחק שלו ונשאר הכותב אם נשאר מאורכו כדי שיגע לקשרי אצבעותיו טמא שהרי אפשר שיאחז בו ויכתוב בו, ניטל הכותב ונשאר המוחק אם נשאר מאורכו מלוא פס ידו טמא שהרי אפשר לו למחוק בו, נשאר פחות מזה טהור וכן כל כיוצא בזה.

הלכה כא: קורדום שניטל עושפו והוא הצד שהחרש מנגר בו טמא מפני בית ביקועו ניטל בית ביקועו טמא מפני בית עושפו, נשבר מקיפו טהור.

הלכה כב: חרחור שנפגם עדיין הוא כלי עד שינטל רובו נשבר מקיפו טהור.

הלכה כג: המרדע הוא המלמד והוא עץ ארוך עב וכמו מסמר חד תקוע בקצתו מלמעלה וזה הברזל נקרא דרבן ובקצה השני מלמטה ממנו ברזל כמו רומח והעץ נכנס וזה הברזל נקרא חרחור.

הלכה כד: מניקת של מתכת שהיא כמו שפופרת שנטמאה משיקבענה במקל או בדלת ויחברנה עם העץ תטהר, לא נטמאה וקבעה במקל או בדלת הרי זו מקבלת טומאה במקומה שכל כלי מתכות שקבעם בקורה או בכותל מקבלין טומאה כשהיו עד שישנה את מעשיהם, לפיכך דף של נחתומין של מתכת שקבעו בכותל טמא וכן כל כיוצא בזה משאר כלי מתכות שנקבעו בין מקבליהן בין פשוטיהן מקבלים טומאה כשהיו.

הלכות כלים

פרק ט 
 
הלכה א: כל כלי מתכות שיש להן שם בפני עצמן מקבלין טומאה חוץ מן הדלת והנגר והמנעול והפותת שתחת הציר והציר והקורה והצינור מפני שאלו עשויין לקרקע או לשמש את העץ אינן מקבלין טומאה ואפילו קודם שיקבעו, וכל כלי מתכות שיש לו שם לווי אינו מתטמא בפ"ע מפני שהוא כמקצת כלי, כיצד עקרב של פרומביא טמא ולחיים שלה שעל לחיי הבהמה מכאן ומכאן טהורין, ואין מקבלין טומאה בפני עצמן מפני שאין להם שם בפני עצמן ובשעת חבורו הכל מקבל טומאה. 
 
הלכה ב: טסין של ברזל שמניחין על לחיי האדם בשעת מלחמה אינן מקבלין טומאה מפני שאין להם שם בפני עצמן, ואם יש בהן בית קיבול מים מתטמאין ככל כלי קיבול. 
 
הלכה ג: נזם העשוי כקדרה מלמטה וכעדשה מלמעלה ונפסק הקדרה שלו מקבלת טומאה בפני עצמה שהרי יש לה בית קיבול והעדשה מקבלת טומאה בפני עצמה מפני שיש לה שם בפ"ע, והצנירה שלה שהיא נכנסת באוזן או באף אינה מקבלת טומאה בפני עצמה, היה הנזם עשוי כמין אשכול ונפרק טהור מפני שאין בו בית קיבול ואין לכל גרגיר ממנו שם בפני עצמו והרי אינו ראוי לתכשיט משנפרק. 
 
הלכה ד: טבעת אחת שמניחין הבנות ברגל אחת היא הנקראת בירית ואינה מקבלת טומאה מפני שאין עליה צורת כלי תכשיט אלא כמו טבעת הכלים או טבעת שקושר בה בין כתפיו, אבל שתי טבעות שמשימות הבנות ברגליהן ושלשלת מוטלת ביניהן מזו לזו מקבלין טומאה מפני שהן תכשיטי הבנות והן הנקראין כבלים. 
 
הלכה ה: קטלא של חליות של מתכת והם בחוט של צמר או של פשתן ונפסק החוט, החוליות מקבלות טומאה שכל אחד ואחד כלי בפני עצמו, היה החוט שלה של מתכת והחוליות של אבנים טובות ושל מרגליות או של זכוכית ונשברו החוליות והחוט קיים הרי זו מתטמא בפני עצמו, שירי קטלא כמלא צואר קטנה. 
 
הלכה ו: כל הכיסויין של מתכת טהורין ואין מקבלין טומאה מפני שאין להם שם בפני עצמן, חוץ מכיסוי המיחם ומכסוי טני של רופאין מפני שמניחין בו את האספלנית נעשה כלי קיבול. 
 
הלכה ז: כסוי של מתכת ששפו ולטשו ועשהו מראה הרי זה מקבל טומאה. 
 
הלכה ח: כל המשקולות של מתכות מקבלות טומאה והן הנקראין אונקיאות, קנה מאזנים של עץ שהיו אונקיות של ברזל תלויות בו מקבלת טומאה מפני האונקיות התלויות בו, בד"א במאזנים של מוכרי פשתן ומוכרי צמר אבל של בעלי בתים אינו מקבל טומאה עד שיהיו האונקיות קבועות בו. 
 
הלכה ט: משקלות שנשתברו אע"פ שהחזירן ושוקל בהן אינן מקבלין טומאה, ייחד מהן חצאי ליטרין שלישי ליטרין רביעי ליטרין הרי אלו מקבלין טומאה. 
 
הלכה י: סלע שנפסלה והתקינה להיות שוקל בה מקבלת טומאה. 
 
הלכה יא: אונקלי של כתפים טהורה ושל רוכלים מתטמאין, אונקלי של נקליטי המטה טהורה ושל דרגיש מתטמאה, אונקלי של כוורת הציידים שצדין בהן הדגים טהורה ושל שדה מתטמאה, אונקלי של מנורות העץ טהור ושל שולחן מתטמא, זה הכלל כל כלי שמקבל טומאה בפני עצמו מן התורה הרי האונקלי של מתכת שלו ושלשלת שלו מקבלת טומאה, וכלי שאינו מקבל טומאה כגון פשוטי כלי עץ וכלי עץ הבאים במדה וכיוצא בהן אונקלי של מתכת והשלשלת שלו אינן מקבלין טומאה וכל אחת ואחת בפני עצמה טהור שאין האונקלי או השלשלת כלי בפני עצמו אלא הרי הן כמקצת כלי, ואפילו אונקלי שבכותלים שתולין בה הכלים והבגדים וכיוצא בהן טהורה. 
 
הלכה יב: שלשלת שיש בה בית נעילה מתטמא והעשויה לכפיתה טהורה. 
 
הלכה יג: שלשלת של סיטונות מתטמאה מפני שהן נועלין בה את החנויות, ושל בעלי בתים טהורה שאינה עשויה אלא לנוי. 
 
הלכה יד: שלשלת של מושחי קרקע ויתדותיהן שתוקעין בקרקע בשעה שמושחין מקבלין טומאה, ושל מקוששי עצים טהורה לפי שהיא משמשת את העץ. 
 
הלכה טו: שלשלת דלי גדול ד' טפחים ממנה סמוך לדלי מתטמאה עם הדלי מפני שהיא צורך הדלי והשאר טהור לפי שאין לו שם בפני עצמו, ושלשלת דלי קטן י' טפחים. 
 
הלכה טז: הכדור של מתכת והסדן, והקנטר של בנאי, והדקר של חרש, וחמור של נפח, והמטולטלת, והמשקולות של בנאים, והכיריים של ברזל שחובטין בהם הזיתים, והאפרכס של מתכת, והאולר שכורתין בו הסופרים ראש הקולמוס של קנה, והקולמוס של מתכת, והכן, והכנא שמשרטטין בו הסופרים, כל אלו מקבלין טומאה שכל אחד מהן יש לו שם בפני עצמו. פרק י 
 
הלכה א: מסמרות שמחזיקין בהן התקרה העשויין לתקוע אותו בעצים אינן מקבלין טומאה, וכן המסמרות שתוקעין אותן בכותלים לתלות בהן, ואם התקינו להיות כלי בפ"ע מקבל טומאה, כיצד מסמר שהתקינו להיות פותח ונועל בה או להוציא את הפתילה או שנתנו ברחיים של יד או של חמור ה"ז מקבל טומאה, התקינו לפתוח בו את החבית טהור עד שיצרפנו. 
 
הלכה ב: מסמר העשוי בסימן לשמירת הפתח אינו מקבל טומאה, וכן מסמר של שולחני שתולה בו המאזנים והכיס טהור, וכן תלויי המגרדות טהורות, אע"פ שמסמרין אלו משונין בצורתן משאר מסמרות התקיעה. 
 
הלכה ג: מסמר הגרע והוא הכלי שמקיזין מקבל טומאה, ומסמר של אבן השעות טהור. 
 
הלכה ד: מסמר הגרדי והוא המסמר הארוך כעין שפוד שמכניס בו האורג שפופרת הקנה או העץ ולופף עליה חוטים מקבל טומאה. 
 
הלכה ה: אלו כלי מתכות המתטמאות בעגלה: העול של מתכת, והקטרב, והכנפיים המקבלות את הרצועות, וברזל שתחת צוארי הבהמה, והסומך, והמחגר, והתמחויות, והענבול, והצנירה, ומסמר המחבר את כולם, ואלו טהורים בעגלה: העול של עץ המצופה, וכנפיים העשויין לנוי, והשפופרות המשמיעות את הקול, והאבר שבצד צוארי בהמה, והסובב של גלגל, והטסין והציפויין, ושאר כל המסמרות שבה טהורין. 
 
הלכה ו: עקרב בית הבד מקבל טומאה, ארון של גרוסות אע"פ שהוא טהור אם היתה תחתיו עגלה של מתכת הרי זו מקבלת טומאה. 
 
הלכה ז: ריחיים של פלפלין מקבלת טומאה משום שלשה כלים משום כלי מתכות ומשום כלי קיבול ומשום כברה. 
 
הלכה ח: הדלת של מתכת שבמגדל של בעלי בתים אינה מקבלת טומאה, ושל רופאים מקבלת טומאה מפני שמניחים בה את האספלנית, ותולה בה את המספריים. 
 
הלכה ט: טסין של מתכת שמנערין בהן את הקדרה מקבלין טומאה והקבועין בכירה טהורין. 
 
הלכה י: המלקחיים שממעך בהן את הפתילה מקבלין טומאה, והצינורות שתופסות בהם את הרחים מלמעלה אינן מקבלות טומאה, מפני שאינן עשויות אלא לחזק. 
 
הלכה יא: קלוסטרא שנועלין בה הדלתות אם היתה של מתכת מתטמאה, היתה של עץ ומצופה מתכת טהור. 
 
הלכה יב: הפין והפורנא טמאים. 
 
הלכה יג: פיקה של מתכת טהורה לפי שהיא משמשת את העץ. 
 
הלכה יד: הכוש, והפימא, והמקל, וסמפוניא, וחליל של מתכת מקבלין טומאה, היו של עץ ומצופין מתכת טהור, חוץ מן הסמפוניא שאם היה בה בית קיבול כנפים אע"פ שהיא מצופה טמאה. 
 
הלכה טו: החצוצרת שמפוצלת חליות חליות, אם אין יודע להחזירה אלא אומן ה"ז מקבלת טומאה כשהיא מחוברת, ואם יכולין הכל לפרקה ולהחזירה אינה מקבלת טומאה. 
 
הלכה טז: הקצה שמניחין הפה עליו בשעת תקיעה מקבל טומאה בפני עצמו, והקצה האחר הרחב אינו מקבל טומאה בפני עצמו ובשעת חיבור הכל טמא, כיוצא בו קני מנורה בפני עצמן אינן מקבלין טומאה מפני שיש להן שם לווי, הפרח שלה והבסיס מתטמאין בפני עצמן ובשעת חיבור הכל טמא. 
 
הלכה יז: קורת החצים שהיא המטרה שיש בה לשונות של מתכת מקבלת טומאה, ושמניחים אותה ברגלי האסורים טהורה, והקולר מקבל טומאה, מגירה שעשה שיניה לחור הדלת אע"פ שמשתמש בה אינה מקבלת טומאה ואם משנטמאת עשאה לחור הדלת ה"ז בטומאתה עד שיקבענה במסמר, הפכה בין מלמעלה בין מלמטה בין מן הצדדים טהורה. פרק יא 
 
הלכה א: כמה שיעור השבר שישבר כלי מתכת ולא יקבל טומאה או יטהר מטומאתו הכל לפי מה שהוא. 
 
הלכה ב: כל זמן שהכלי יכול לעשות מעין מלאכתו עדיין הוא כלי וחשוב כלי שלם, כיצד כלי של מתכת שנשבר והרי הוא יכול למלאות בו הרי הוא כלי כשהיה, הקומקום כדי לחום בו חמין, המיחם כדי לקבל סלעים, הלפס כדי לקבל קיתונות של מתכת, הקיתון כדי לקבל פרוטות, מדות היין כדי למוד בהן היין, וכן מדות השמן כדי למוד בהן השמן, מסננת של חרדל שנפרצו בה שלשה נקבים מלמטה זה לתוך זה טהורה לפי שאינה משמשת מעין מלאכתה, מגריפה שניטלה כפה אף ע"פ שהיא כקורנס טהורה שאינה עושה מעין מלאכתה אלא מעין הקורנס, והיא לא נעשית לתקוע בה כקורנס וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה ג: מסרק של צמר שניטלו שיניו אם נשתייר בו שלשה במקום אחד טמא, היתה החיצונה אחת מן השלשה טהור לפי שאינו יכול לסרוק בו פשתן שהחיצונה אינה מועלת לסרוק וכל שאינו עושה מעין מלאכתו בכלי מתכת טהור, נטלו מן המסרק שתים ועשאן למלקטת טמאות, אחת והתקינה לנר או ללפוף עליה החוט לריקום מקבלת טומאה, ואם היתה השן עבה וגדולה אע"פ שלא התקינה ה"ז מתטמאת בפני עצמה. 
 
הלכה ד: מסרק של פשתן שניטלו שיניו ונשתייר בו שתים טמא, נשתייר בו אחת טהור. 
 
הלכה ה: הכרומים שנשברו ואונקלי שלהן קיימת טמאין שהרי אפשר להוציא בהן הדלי מן הבאר כשהיו מקודם. 
 
הלכה ו: מגירה שניטלה שן אחת מבינתיים טהורה, נשתייר בה מלוא הסיט במקום אחד טמאה שהרי אפשר לגור בנשאר. 
 
הלכה ז: המעצד, והאיזמל, והמפסלת, והמקדח שנפגמו עדיין מקבלין טומאה, ניטל חסומן טהורין, וכולן שנחלקו לשנים טמאין חוץ מן המקדח שהרי אינו יכול לנקוב בו, והרונקי בפני עצמה אינה מקבלת טומאה מפני שהיא מקצת כלי. 
 
הלכה ח: הסייף והסכין והסכין העקום כמו מגל והרומח ומגל יד ומגל קציר וזוג מספריים קטנים של בעלי בתים וזוג מספריים גדולים של ספרים שנחלקו כל חלק מהן מקבל טומאה מפני שהוא עושה מעין מלאכתו. 
 
הלכה ט: מספריים שנחלקה לשנים טהורה לפי שאינה מעברת את השיער אלא בדוחק. 
 
הלכה י: שריון שנחלק לאורכו טהור לרוחבו אם משמש מעין מלאכתו ראשונה טמא, מאימתי טהרתו משיבלה ואינו משמש מעין מלאכתו, בלה ונשתייר בו רובו אם מלמעלה טמא ואם מלמטה טהור, קצץ ממנו ועשה חוליא לתכשיט ה"ז מקבלת טומאה. 
 
הלכה יא: שפופרת של זהבים ושל זוגין ושל נפחים ושל עושי זכוכית שנחלקה לאורכה טהורה לרוחבה אם משמשת מעין מלאכתה ראשונה טמאה ואם לאו טהורה. 
 
הלכה יב: כלביא של ספרים ושל רופאים ושל עושי זכוכית שנחלקה לשנים טהורה, ושל נפחים טמאה מפני שהוא בתחילה [חותה בה את הגחלים] ועכשיו חותה בה את הגחלים. 
 
הלכה יג: מראה של מתכת שנשברה או שנטשטשה אם אינה מראה רוב הפנים טהורה היתה מראה רוב הפנים עדיין היא כלי כשהיתה. 
 
הלכה יד: מחט שניטל קצתה הנקוב או עוקצה טהורה, ואם התקינה ללפוף עליה החוט לרקום בה טמאה, אבל מחט של שקין שניטל קצתה הנקוב טמאה מפני שהוא רושם בקצה השני. 
 
הלכה טו: המחט שלופפין עליה השני או הזהב וכיוצא בהן כדרך שעושין הרוקמין בין שניטל הנקוב שלה בין שניטל עוקצה טמאה שאין מלאכתה התפירה. 
 
הלכה טז: מחט שהעלתה חלודה אם מעכבת התפירה טהורה ואם לאו טמאה. 
 
הלכה יז: הסייף והסכין שהעלו חלודה טהורין שפאן והשחיזן חזרו לטומאתן הישנה, וכן צינורא שפשטה טהורה כפפה חזרה לטומאתה הישנה. 
 
הלכה יח: מפתח עקום כמו ארכובה שנשבר מתוך ארכובותיו טהור, וכן מפתח העשוי כמין גם שנשבר מתוך גמו טהור שהרי אינו יכול לפתוח בהן והרי אינן משמשין מעין מלאכתן, היו בה שינים ונקבים טמא שעדיין הוא מפתח, ניטלו השינים טמא מפני הנקבים נסתמו הנקבים טמא מפני השינים, ניטלו השינים ונסתמו הנקבים או שנפרצו הנקבים זה לתוך זה טהור. 
 
הלכה יט: כלי שיש בראשו האחד כף להרים בו הדשן ובראשו השני מזלג לצלות בו הבשר ניטלה כפו טמא מפני שיניו ניטלו שיניו טמא מפני כפו, וכן מכחול שניטלה כפו שגורפין בה הכחול טמא מפני הזכר שכוחלים בו העין ניטל הזכר טמא מפני הכף. 
 
הלכה כ: כלי שבראשו כף אחד כסבכה לצלות עליו ובקצה השני שינים להוציא מהן הבשר מן הקדירה או מעל האש ניטלה כפו טמא מפני שיניו ניטלו שיניו טמא מפני כפו, וכן עט של מתכת שכותבין בראשו האחד ובראשו השני מוחקין ניטל הכותב טמא מפני המוחק ניטל המוחק טמא מפני הכותב, וכן כיוצא באלו והוא שיהיה הנשאר יכול לעשות מעין מלאכתן, כיצד עט שניטל המוחק שלו ונשאר הכותב אם נשאר מאורכו כדי שיגע לקשרי אצבעותיו טמא שהרי אפשר שיאחז בו ויכתוב בו, ניטל הכותב ונשאר המוחק אם נשאר מאורכו מלוא פס ידו טמא שהרי אפשר לו למחוק בו, נשאר פחות מזה טהור וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה כא: קורדום שניטל עושפו והוא הצד שהחרש מנגר בו טמא מפני בית ביקועו ניטל בית ביקועו טמא מפני בית עושפו, נשבר מקיפו טהור. 
 
הלכה כב: חרחור שנפגם עדיין הוא כלי עד שינטל רובו נשבר מקיפו טהור. 
 
הלכה כג: המרדע הוא המלמד והוא עץ ארוך עב וכמו מסמר חד תקוע בקצתו מלמעלה וזה הברזל נקרא דרבן ובקצה השני מלמטה ממנו ברזל כמו רומח והעץ נכנס וזה הברזל נקרא חרחור. 
 
הלכה כד: מניקת של מתכת שהיא כמו שפופרת שנטמאה משיקבענה במקל או בדלת ויחברנה עם העץ תטהר, לא נטמאה וקבעה במקל או בדלת הרי זו מקבלת טומאה במקומה שכל כלי מתכות שקבעם בקורה או בכותל מקבלין טומאה כשהיו עד שישנה את מעשיהם, לפיכך דף של נחתומין של מתכת שקבעו בכותל טמא וכן כל כיוצא בזה משאר כלי מתכות שנקבעו בין מקבליהן בין פשוטיהן מקבלים טומאה כשהיו.