Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום רביעי ה חשון ה'�&פ"ה
	שיעורים יומיים ליום רביעי ה חשון ה'�&פ"ה

חומש:

רביעי פרשת לך לך

תהילים:

פרקים כט - לד

תניא:

והנה המובן... -קמג- של הלכה בלבד.

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות טומאת אוכלין פרקים ד-ו

פרק אחד :

הלכות שגגות פרק ח

ספר המצוות :

מ"ע צ"ח

הלכות טומאת אוכלין

פרק ד

הלכה א: כמה שיעור אוכלין לטומאה לטומאת עצמן כל שהן אפילו שמשום או חרדל מתטמא, שנאמר כל האוכל אשר יאכל כל שהוא, ואין אוכל טמא מטמא אוכל אחר או משקין או ידים עד שיהיה בו כביצה בלא קליפתה, וכן האוכל אוכלין טמאים אינו נפסל עד שיאכל כביצה ומחצה וזהו חצי פרס.

הלכה ב: המשקין מתטמאין כל שהן ומטמאין בכל שהן, אפילו טיפת משקין טמאים כחרדל שנגעה באוכלין או בכלים או במשקין אחרים נטמאו, ואע"פ כן אין השותה משקין טמאין נפסל עד שישתה רביעית כמו שביארנו.

הלכה ג: כל המשקין מצטרפין לפסול את הגוויה לרביעית, וכל האוכלין מצטרפין לכביצה לטמא טומאת אוכלים, ולכחצי פרס לפסול את הגוויה, אפילו חטה עם קמח עם בצק עם תאנה ובשר וכיוצא באלו הכל מצטרף.

הלכה ד: העור המחובר בבשר והמרק והתבלין והאלל אף ע"פ שמקצתו חישב עליו ומקצתו לא חישב עליו, מקצתו פלטתו חיה ומקצתו פלטתו סכין, והעצמות המחוברות בבשר, והגידים והמקומות הרכים מן הקרניים ומן הטלפיים והכנפיים והנוצה, והמקומות הרכים מן הציפרניים ומן החרטום המובלעין בבשר, כל אחד מאלו מתטמאין ומטמאין ומצטרפין לכביצה או לכחצי פרס.

הלכה ה: כביצה אוכלין טמאים שהניחן בחמה ונתמעטו אינן מטמאים, וכן כזית מן המת או מן הנבילה וכעדשה מן השרץ שהניחן בחמה ונתמעטו טהורין.

הלכה ו: כזית חלב ודם ונותר ופיגול שהניחן בחמה ונתמעטו אין חייבין עליהן כרת, הניחן בגשמים ונתפחו חזרו לכמות שהיו, בין לטומאה חמורה בין לטומאה קלה בין לאיסור.

הלכה ז: עלי בצלים ובני בצלים שהן חלולין אם יש בהם ריר משתערין כמות שהן, ואם היו חלולין וריקנים ממעך את חללן.

הלכה ח: פת סופגנין משתערת כמות שהיא ואם יש בה הלל /חלל/ ממעך את חללה.

הלכה ט: בשר העגל שנתפח ובשר זקנה שנתמעטה משתערין כמות שהן.

הלכה י: האגוז והתמרי' והשקד המתקרקשי' משתערין כמות שהן.

הלכה יא: כל שטומאתו ושיעורו שוין מצטרפין זה עם זה, היו טומאתן שוין אבל לא שיעורן, שיעורן אבל לא טומאתן אין מצטרפין ואפילו לטמא כקל שבשניהן, כיצד טומאתו ולא שיעורו כגון בשר המת ורקב שלו, שיעורו ולא טומאתו כגון בשר המת ובשר הנבילה, ואין צריך לומר שאם לא היו שוים לא בשיעור ולא בטומאה כגון בשר נבילה ובשר השרץ שאין מצטרפין.

הלכה יב: אוכלין טמאים שיעורם שוה שכל אוכל טמא אינו מטמא אלא כביצה, וטומאתם שוה שכל אוכל טמא אינו מטמא אלא במגע ואינו מטמא לא אדם ולא כלים, לפיכך מצטרפין לטמא כקל שבשניהן, כיצד כחצי ביצה אוכל ראשון וכחצי ביצה אוכל שני שבללן זה בזה הרי זה שני ואם נגע בתרומה פסלה, כחצי ביצה אוכל שני וכחצי ביצה אוכל שלישי שבללן הרי זה שלישי, וכן כל כיוצא בזה אפילו חצי ביצה אוכל ראשון וחצי ביצה אוכל רביעי של קודש שבללן זה בזה הרי הכל רביעי.

הלכה יג: כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שני שבללן זה בזה הכל ראשון, חלקן כל אחד מהן שני, נפל זה לעצמו וזה לעצמו על ככר של תרומה פסלוהו, נפלו שניהן כאחד עשאוהו שני.

הלכה יד: כביצה אוכל שני וכביצה אוכל שלישי שבללן זה בזה הרי הכל שני, חלקן כל אחד מהן שלישי, נפל זה לעצמו [וזה לעצמו] על ככר של תרומה לא פסלוהו, נפלו שניהן כאחד פסלוהו מפני שעשאוהו שלישי.

הלכה טו: כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שלישי שבללן זה בזה ראשון, חלקן זה שני וזה שני, שהשלישי שנגע בראשון נעשה שני.

הלכה טז: כשתי ביצים אוכל ראשון וכשתי ביצים אוכל שני שבללן הכל ראשון, חלקן לשנים כל אחד מהן ראשון, חלקן לשלשה חלקים או לארבעה כל אחד מהן שני, וכן כשתי ביצים אוכל שני וכשתי ביצים אוכל שלישי שבללן הכל שני, חלקן לשנים כל אחד מהן שני, לשלשה ולארבעה הרי כל אחד מהן שלישי.

פרק ה

הלכה א: ידות האוכלים, הן העצים הרכין והסמוכין לאוכל שהאוכל נתלה בהן מן האילן, כמו עוקצי התאנים והאגסים וקצת האשכול, וכן הגרעינים וכיוצא בהן מדברים שהאוכל צריך להן, ושומרי האוכלין הן הקליפה שעל האוכל שהיא שומרתו וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ב: כל שהוא יד ואינו שומר מתטמא ומטמא ולא מצטרף, וכל שהוא שומר אע"פ שאינו יד מטמא ומתטמא ומצטרף, וכל שאינו לא שומר ולא יד אינו מתטמא ולא מטמא ואין צריך לומר שאינו מצטרף, כיצד מתטמא ומטמא ואינו מצטרף, שאם נגעה טומאה ביד נטמא האוכל התלוי בו, ואם נגעה טומאה באוכל נטמא היד, ואין היד מצטרפת עם האוכל להשלימו לכביצה או לכחצי פרס, אבל אם היה שומר הרי זה מצטרף לכביצה ולכחצי פרס.

הלכה ג: כשם שיד לטומאה כך יש יד להכשר, שאם הוכשר היד הוכשר כל האוכל התלוי בו, ויש יד לפחות מכזית, ויש שומר לפחות מכפול, ושומר שחלקו אינו מצטרף עם האוכל.

הלכה ד: ומנין לשמורי אוכלין שהן מתטמאין עם האוכל כשהן מחוברין בהן שנאמר על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה, חטים בשעוריהן ושעורים בקליפיהן ועדשים בקליפיהן והוא הדין לשאר השומרין.

הלכה ה: ומנין לידות האוכלין שהן מתטמאות ומטמאות כשהן מחוברין עם האוכלין שנאמר טמא הוא לכם לכל שבצרכיכם.

הלכה ו: הבוצר לגת אין לו ידות שהרי אין לו צורך ביד מפני שמוצץ את המשקה.

הלכה ז: הקוצר לסיכוך אין לו ידות שהרי אינו צריך ליד.

הלכה ח: כל ידות האוכלין שבססן בגורן טהורין.

הלכה ט: פסיגה של אשכול שריקנה טהורה, ואם נשתייר בה גרגר אחד ה"ז יד לאותו גרגר ומקבלת טומאה, וכן שרביט תמרה שריקנו טהור, שייר בו תמרה אחת טמא, וכן שרביט קטניות שריקנו טהור, שייר בו גרגר אחד מקבל טומאה.

הלכה י: לעולם אין שומר על גבי שומר אלא שומר אחד בלבד הסמוך לאוכל הוא הנחשב עמו.

הלכה יא: שלש קליפות בבצל, פנימית בין שלימה בין קדורה מצטרפת, אמצעית שלימה מצטרפת קדורה אינה מצטרפת, החיצונה בין כך ובין כך טהורה.

הלכה יב: כל הקליפין מתטמאות ומטמאות ומצטרפות מפני שהן שומר, קליפי פולין ותורמוסין זרקן אינן מתטמאות כנסן לאוכלין מתטמאין, ואם נשאר בהן אוכל בין כך ובין כך מתטמאין, קליפת מלפפון אע"פ שאין בהן מתוך המלפפון מתטמאות טומאת אוכלין, השעורים בזמן שהן יבישין קליפתן מצטרפת עמהן ובזמן שהן לחין אין מצטרפין, אבל החטה בין לחה בין יבישה קליפתה מצטרפת.

הלכה יג: כל הגרעינין מתטמאות ומטמאות ולא מצטרפות חוץ מגרעינות הרוטב, אבל של תמרה יבשה אינה מצטרפת.

הלכה יד: החותל שעל הגרעינה של רוטב אינה מצטרפת ושעל גרעינת היבישה מצטרפת מפני שהוא דבוק באוכל נחשב כאוכל.

הלכה טו: גרעינה של רוטב שיצאת מקצתה כל שכנגד האוכל מצטרף והיוצא אינו מצטרף, וכן עצם שיש עליו בשר כל שכנגד הבשר מצטרף, היה עליו הבשר מצד אחר אינו מצטרף ממנו אלא העצם שתחת הבשר עד חלל העצם, ואם לא היה לעצם חלל רואין אותו כאילו הוא כעובי האזוב ושאר העצם אין מצטרף שהעצמות לבשר כשומר הן חשובין.

הלכה טז: קולית שהיה עליה בשר אפילו כפול גורר את כולה לטומאה.

הלכה יז: גרעיני זיתים ותמרה אע"פ ששלקן לאוכלין אין מתטמאין.

הלכה יח: גרעיני חרובין אע"פ שכנסן לאוכלין אין מתטמאין שלקן לאוכלין מתטמאין.

הלכה יט: ואלו מתטמאין ומטמאין ומצטרפין שורשי השום והבצלים והקפלוטות בזמן שהן לחין, והפטמה שלהן בין לחה בין יבישה, והעמוד שהוא מכוון כנגד האוכל, ושרשי החזרין והנפוס, ושורש צנון גדול מצטרף, והסיב שלו אינו מצטרף, ושרשי המנתא והפיגם, ושרשי ירקות שדה וירקות גינה שעיקרן לשתלים, והשורה של שיבולת והלבוש שלה, ועוקצי תאנים וגרוגרות, והכלסים והחרובין.

הלכה כ: ואלו מתטמאים ומטמאין ולא מצטרפין, שורשי השום והבצלים והקפלוטות בזמן שהן יבשין, והעמוד שאינו מכוון כנגד האוכל, ומלעין של שבולים והן השערות השחורות שבראש השבולת שדומין כמו מסר, ועוקצי האגסים והקרוסטמלין והפרישין והעוזרדין, ועוקץ דלעת טפח הסמוך לאוכל, ועוקץ קונדס טפח, וכן יד הפרכיל טפח מכאן וטפח מכאן, והפרכיל הוא השריג שהאשכלות תלויין בו, ויד האשכול כל שהוא, וזנב האשכול שריקנו, ויד המכבד של תמרה ארבעה טפחים, והמכבד הוא העץ האדום שהשרביטין תלויין בו והתמרין דבוקות בשרביטין, וקנה השבולת שלשה טפחים, ויד כל הנקצרין שלשה טפחים, ושאין דרכו להקצר ידיהם ושרשיהן כל שהן, כל אלו מתטמאין ומטמאין ולא מצטרפין מפני שהן ידות אוכלין.

הלכה כא: ואלו לא מתטמאין ולא מטמאין ולא מצטרפין, שאר כל העוקצים, ושרשי קלחי הכרוב, וחלפי תרדים וחלפי הלפת והן העיקרין שנשארו בקרקע כשלקטו הכרוב והלפת וחזרו והחליפו, וכל השרשין שדרכן להגזז שנעקרו עם האוכל, הפטמה של רימון מצטרפת, והנץ שלו אינו מצטרף.

הלכה כב: הרימון והאבטיח שנימוק מקצתו אין הנשאר חיבור לאותו שנימוק, ואין הנשאר מן הקליפה מצטרף שהרי אין שמירתו מועלת כלום, וכן אם היה שלם מכאן ומכאן ונימוק באמצע אין הצדדין חיבור זה לזה ואין קליפתו מצטרפת, עלי ירקות ירוקין מצטרפין ולבנים אינם מצטרפין שהרי אינן כלום.

פרק ו

הלכה א: האגוזין והשקדים שנסדקה קליפתן עדיין הוא חיבור לאוכל עד שירצץ את הקליפה.

הלכה ב: ביצה מגולגלת משיקוב בה מקום לגומעה ממנו אין שאר קליפתה חיבור, ושלוקה קליפתה חיבור עד שירצץ את הקליפה, ואם נתבלה בקליפתה אע"פ שרצצה כולה חיבור.

הלכה ג: עצם שיש בו מוח חיבור עד שירצץ, צמר שבראשי הכבשים ושיער שבזקן התיישים אע"פ שחרכן באור הרי הן חיבור עד שיתחיל לתלוש.

הלכה ד: כנפי חגבים וקשקשי דגים אע"פ שהעביר סכין עליהן חיבור עד שיתחיל לקלף, הרימון שפרדו חיבור עד שיקיש עליו בקנה.

הלכה ה: השרביטים של תמרים אינן חיבור זה לזה.

הלכה ו: מלפפון שחתכו ונתנו על השולחן חיבור עד שיתחיל לפרק, התחיל לפרק חתיכה וכל העולה עמה חיבור והשאר אינה חיבור, פיקה התחתונה חיבור לעצמה ואינה חיבור לחתיכות, היו שנים או שלשה מלפפונות וחתך כל אחד מהן והניחן על השולחן והתחיל באחד מהן זה שהתחיל בו חיבור והשאר אינו חיבור, אפילו אמר חציו אני אוכל שחרית וחציו ערבית זה החצי שהתחיל בו חיבור והשאר אינו חיבור.

הלכה ז: המחתך ירקות וכיוצא בהן לבשל אע"פ שלא מירק והבדיל אינו חיבור, אלא אם נטמא זה לא נטמא זה אע"פ שהוא מעורה בו, חתך לכבוש או לשלוק או להניח על השולחן הרי זה חיבור ואפילו התחיל לפרק מה שחתך.

הלכה ח: כל אוכל שעדיין לא פרקו חיבור ואם נטמא מקצתו נטמא כולו.

הלכה ט: אוכל שנפרס ומעורה במקצת ונגע טמא באחד מהן אם אחז בזה שנגע בו והשני עולה עמו הרי זה חיבור, ואם כשאוחז בזה הטמא ומגביהו ישמט האחר ויפול אינו חיבור אלא ה"ז האחר כנוגע בראשון שנטמא.

הלכה י: כל האוכלין שהיו עליו או קלחין מחוברין בהן את שדרכו להאחז בעלה אוחזין אותו בעלה, בקלח אוחזין אותו בקלח, אם נתלה עמו ה"ז חיבור בטבול יום ואין צריך לומר בשאר טומאות, וכן אם היה לו יד אוחזין אותו ביד שלו, היתה לו יד ועלה אוחזין אותו באי זה מהן שירצה, לא היתה לו יד ולא עלה בזה אמרו אם אוחז בטמא והשני עולה עמו חיבור ואם לאו אינו חיבור.

הלכה יא: האגוזין שקצצן בעוקציהן כשהן רכין ואמנן כולן כמו חבל, וכן הבצלים שחיברן בדרך הזאת הרי אלו חיבור, התחיל לפרק באגוזים ולפקל בבצלים אין השאר חיבור, אפילו היו לפניו מאה כור אין כולן חיבור שהרי הוכיח שדעתו לפרק הכל.

הלכה יב: קליעה של שום שנפלו משקין על אחד מהן הוא טמא וחיבורו טהור שאין חיבורי אדם חיבור לכל דבר, וכן אתרוג שנפרש ותחבו בכוש או בקיסם אינו חיבור.

הלכה יג: עיסה שלשה במי פירות אינה חיבור, שאין לך דבר שמחבר את האוכלין אלא שבעה משקין בלבד.

הלכה יד: הממעך אוכלין זה בזה וקבצן כגון הדבילה והתמרים והצימוקין שקבצן ועשאן גוף אחד אינן חיבור, לפיכך עיגול של דבילה שנפלו משקין טמאין על מקצתו הרי זה נוטל ממנו מקום המשקין בלבד והשאר טהור.

הלכה טו: התמרים והגרוגרות ששלקן ונעשו אום הרי זה חיבור.

הלכה טז: הזיתים שעטנן ונעשו גוש אחד הרי זה חיבור, מפני שמתחילה לא נתנן למעטן אלא על מנת שיינקו זה מזה, לפיכך שרץ שנמצא על אום של זיתים והן הזיתים שנעשו כולן גוף אחד אפילו נגע בכשעורה הכל טמא שהכל גוף אחד, היתה לו אום של זיתים ועתיד להפכה כיון שתקע בה את היתד אע"פ שיש בה גושים הרבה אינן חיבור, ואם משהפכה נעשו אום אינן חיבור.

הלכה יז: אוכל פרוד שהוא כולו מכונס ודבק זה בזה אע"פ שאינו חיבור להתטמא ואינו כגוף אחד כמו שביארנו הרי הוא מצטרף לכביצה לטמא טומאת אוכלים אחרים, ואם לא כנסו אלא הרי הוא מפורד כמעשה קדירה והקטנית אינו מצטרף עד שיקבצם ויעשם גוש אחד, היו גושים הרבה זה בצד זה ונגע אב הטומאה באחד מהן הרי הוא ראשון והגוש שבצדו שני ושבצד השני שלישי ושבצד השלישי רביעי.

הלכה יח: ככר של תרומה שהיתה ראשון לטומאה והשיך לה אחרות כולם ראשון, פירשה היא ראשון וכולן שניות, היתה שנייה והשיך לה אחרות כולן שניות פירשה היא שנייה וכולן שלישיות, היתה שלישית והשיך לה אחרות היא שלישית וכולן טהורות בין שפירשו בין שלא פירשו.

הלכה יט: ככרות של תרומה נושכות זו בזו נטמאת אחת מהן בשרץ כולן ראשון ואע"פ שפירשו אחר מכאן, [נטמאת אחת במשקין טמאין כולן שניות אע"פ שפירשו אחר מכאן], נטמאת אחת מהן בידים כולן שלישיות ואף ע"פ שפירשו מפני שהיו גוף אחד בשעת טומאתן.

הלכות טומאת אוכלין

פרק ד 
 
הלכה א: כמה שיעור אוכלין לטומאה לטומאת עצמן כל שהן אפילו שמשום או חרדל מתטמא, שנאמר כל האוכל אשר יאכל כל שהוא, ואין אוכל טמא מטמא אוכל אחר או משקין או ידים עד שיהיה בו כביצה בלא קליפתה, וכן האוכל אוכלין טמאים אינו נפסל עד שיאכל כביצה ומחצה וזהו חצי פרס. 
 
הלכה ב: המשקין מתטמאין כל שהן ומטמאין בכל שהן, אפילו טיפת משקין טמאים כחרדל שנגעה באוכלין או בכלים או במשקין אחרים נטמאו, ואע"פ כן אין השותה משקין טמאין נפסל עד שישתה רביעית כמו שביארנו. 
 
הלכה ג: כל המשקין מצטרפין לפסול את הגוויה לרביעית, וכל האוכלין מצטרפין לכביצה לטמא טומאת אוכלים, ולכחצי פרס לפסול את הגוויה, אפילו חטה עם קמח עם בצק עם תאנה ובשר וכיוצא באלו הכל מצטרף. 
 
הלכה ד: העור המחובר בבשר והמרק והתבלין והאלל אף ע"פ שמקצתו חישב עליו ומקצתו לא חישב עליו, מקצתו פלטתו חיה ומקצתו פלטתו סכין, והעצמות המחוברות בבשר, והגידים והמקומות הרכים מן הקרניים ומן הטלפיים והכנפיים והנוצה, והמקומות הרכים מן הציפרניים ומן החרטום המובלעין בבשר, כל אחד מאלו מתטמאין ומטמאין ומצטרפין לכביצה או לכחצי פרס. 
 
הלכה ה: כביצה אוכלין טמאים שהניחן בחמה ונתמעטו אינן מטמאים, וכן כזית מן המת או מן הנבילה וכעדשה מן השרץ שהניחן בחמה ונתמעטו טהורין. 
 
הלכה ו: כזית חלב ודם ונותר ופיגול שהניחן בחמה ונתמעטו אין חייבין עליהן כרת, הניחן בגשמים ונתפחו חזרו לכמות שהיו, בין לטומאה חמורה בין לטומאה קלה בין לאיסור. 
 
הלכה ז: עלי בצלים ובני בצלים שהן חלולין אם יש בהם ריר משתערין כמות שהן, ואם היו חלולין וריקנים ממעך את חללן. 
 
הלכה ח: פת סופגנין משתערת כמות שהיא ואם יש בה הלל /חלל/ ממעך את חללה. 
 
הלכה ט: בשר העגל שנתפח ובשר זקנה שנתמעטה משתערין כמות שהן. 
 
הלכה י: האגוז והתמרי' והשקד המתקרקשי' משתערין כמות שהן. 
 
הלכה יא: כל שטומאתו ושיעורו שוין מצטרפין זה עם זה, היו טומאתן שוין אבל לא שיעורן, שיעורן אבל לא טומאתן אין מצטרפין ואפילו לטמא כקל שבשניהן, כיצד טומאתו ולא שיעורו כגון בשר המת ורקב שלו, שיעורו ולא טומאתו כגון בשר המת ובשר הנבילה, ואין צריך לומר שאם לא היו שוים לא בשיעור ולא בטומאה כגון בשר נבילה ובשר השרץ שאין מצטרפין. 
 
הלכה יב: אוכלין טמאים שיעורם שוה שכל אוכל טמא אינו מטמא אלא כביצה, וטומאתם שוה שכל אוכל טמא אינו מטמא אלא במגע ואינו מטמא לא אדם ולא כלים, לפיכך מצטרפין לטמא כקל שבשניהן, כיצד כחצי ביצה אוכל ראשון וכחצי ביצה אוכל שני שבללן זה בזה הרי זה שני ואם נגע בתרומה פסלה, כחצי ביצה אוכל שני וכחצי ביצה אוכל שלישי שבללן הרי זה שלישי, וכן כל כיוצא בזה אפילו חצי ביצה אוכל ראשון וחצי ביצה אוכל רביעי של קודש שבללן זה בזה הרי הכל רביעי. 
 
הלכה יג: כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שני שבללן זה בזה הכל ראשון, חלקן כל אחד מהן שני, נפל זה לעצמו וזה לעצמו על ככר של תרומה פסלוהו, נפלו שניהן כאחד עשאוהו שני. 
 
הלכה יד: כביצה אוכל שני וכביצה אוכל שלישי שבללן זה בזה הרי הכל שני, חלקן כל אחד מהן שלישי, נפל זה לעצמו [וזה לעצמו] על ככר של תרומה לא פסלוהו, נפלו שניהן כאחד פסלוהו מפני שעשאוהו שלישי. 
 
הלכה טו: כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שלישי שבללן זה בזה ראשון, חלקן זה שני וזה שני, שהשלישי שנגע בראשון נעשה שני. 
 
הלכה טז: כשתי ביצים אוכל ראשון וכשתי ביצים אוכל שני שבללן הכל ראשון, חלקן לשנים כל אחד מהן ראשון, חלקן לשלשה חלקים או לארבעה כל אחד מהן שני, וכן כשתי ביצים אוכל שני וכשתי ביצים אוכל שלישי שבללן הכל שני, חלקן לשנים כל אחד מהן שני, לשלשה ולארבעה הרי כל אחד מהן שלישי. פרק ה 
 
הלכה א: ידות האוכלים, הן העצים הרכין והסמוכין לאוכל שהאוכל נתלה בהן מן האילן, כמו עוקצי התאנים והאגסים וקצת האשכול, וכן הגרעינים וכיוצא בהן מדברים שהאוכל צריך להן, ושומרי האוכלין הן הקליפה שעל האוכל שהיא שומרתו וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה ב: כל שהוא יד ואינו שומר מתטמא ומטמא ולא מצטרף, וכל שהוא שומר אע"פ שאינו יד מטמא ומתטמא ומצטרף, וכל שאינו לא שומר ולא יד אינו מתטמא ולא מטמא ואין צריך לומר שאינו מצטרף, כיצד מתטמא ומטמא ואינו מצטרף, שאם נגעה טומאה ביד נטמא האוכל התלוי בו, ואם נגעה טומאה באוכל נטמא היד, ואין היד מצטרפת עם האוכל להשלימו לכביצה או לכחצי פרס, אבל אם היה שומר הרי זה מצטרף לכביצה ולכחצי פרס. 
 
הלכה ג: כשם שיד לטומאה כך יש יד להכשר, שאם הוכשר היד הוכשר כל האוכל התלוי בו, ויש יד לפחות מכזית, ויש שומר לפחות מכפול, ושומר שחלקו אינו מצטרף עם האוכל. 
 
הלכה ד: ומנין לשמורי אוכלין שהן מתטמאין עם האוכל כשהן מחוברין בהן שנאמר על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה, חטים בשעוריהן ושעורים בקליפיהן ועדשים בקליפיהן והוא הדין לשאר השומרין. 
 
הלכה ה: ומנין לידות האוכלין שהן מתטמאות ומטמאות כשהן מחוברין עם האוכלין שנאמר טמא הוא לכם לכל שבצרכיכם. 
 
הלכה ו: הבוצר לגת אין לו ידות שהרי אין לו צורך ביד מפני שמוצץ את המשקה. 
 
הלכה ז: הקוצר לסיכוך אין לו ידות שהרי אינו צריך ליד. 
 
הלכה ח: כל ידות האוכלין שבססן בגורן טהורין. 
 
הלכה ט: פסיגה של אשכול שריקנה טהורה, ואם נשתייר בה גרגר אחד ה"ז יד לאותו גרגר ומקבלת טומאה, וכן שרביט תמרה שריקנו טהור, שייר בו תמרה אחת טמא, וכן שרביט קטניות שריקנו טהור, שייר בו גרגר אחד מקבל טומאה. 
 
הלכה י: לעולם אין שומר על גבי שומר אלא שומר אחד בלבד הסמוך לאוכל הוא הנחשב עמו. 
 
הלכה יא: שלש קליפות בבצל, פנימית בין שלימה בין קדורה מצטרפת, אמצעית שלימה מצטרפת קדורה אינה מצטרפת, החיצונה בין כך ובין כך טהורה. 
 
הלכה יב: כל הקליפין מתטמאות ומטמאות ומצטרפות מפני שהן שומר, קליפי פולין ותורמוסין זרקן אינן מתטמאות כנסן לאוכלין מתטמאין, ואם נשאר בהן אוכל בין כך ובין כך מתטמאין, קליפת מלפפון אע"פ שאין בהן מתוך המלפפון מתטמאות טומאת אוכלין, השעורים בזמן שהן יבישין קליפתן מצטרפת עמהן ובזמן שהן לחין אין מצטרפין, אבל החטה בין לחה בין יבישה קליפתה מצטרפת. 
 
הלכה יג: כל הגרעינין מתטמאות ומטמאות ולא מצטרפות חוץ מגרעינות הרוטב, אבל של תמרה יבשה אינה מצטרפת. 
 
הלכה יד: החותל שעל הגרעינה של רוטב אינה מצטרפת ושעל גרעינת היבישה מצטרפת מפני שהוא דבוק באוכל נחשב כאוכל. 
 
הלכה טו: גרעינה של רוטב שיצאת מקצתה כל שכנגד האוכל מצטרף והיוצא אינו מצטרף, וכן עצם שיש עליו בשר כל שכנגד הבשר מצטרף, היה עליו הבשר מצד אחר אינו מצטרף ממנו אלא העצם שתחת הבשר עד חלל העצם, ואם לא היה לעצם חלל רואין אותו כאילו הוא כעובי האזוב ושאר העצם אין מצטרף שהעצמות לבשר כשומר הן חשובין. 
 
הלכה טז: קולית שהיה עליה בשר אפילו כפול גורר את כולה לטומאה. 
 
הלכה יז: גרעיני זיתים ותמרה אע"פ ששלקן לאוכלין אין מתטמאין. 
 
הלכה יח: גרעיני חרובין אע"פ שכנסן לאוכלין אין מתטמאין שלקן לאוכלין מתטמאין. 
 
הלכה יט: ואלו מתטמאין ומטמאין ומצטרפין שורשי השום והבצלים והקפלוטות בזמן שהן לחין, והפטמה שלהן בין לחה בין יבישה, והעמוד שהוא מכוון כנגד האוכל, ושרשי החזרין והנפוס, ושורש צנון גדול מצטרף, והסיב שלו אינו מצטרף, ושרשי המנתא והפיגם, ושרשי ירקות שדה וירקות גינה שעיקרן לשתלים, והשורה של שיבולת והלבוש שלה, ועוקצי תאנים וגרוגרות, והכלסים והחרובין. 
 
הלכה כ: ואלו מתטמאים ומטמאין ולא מצטרפין, שורשי השום והבצלים והקפלוטות בזמן שהן יבשין, והעמוד שאינו מכוון כנגד האוכל, ומלעין של שבולים והן השערות השחורות שבראש השבולת שדומין כמו מסר, ועוקצי האגסים והקרוסטמלין והפרישין והעוזרדין, ועוקץ דלעת טפח הסמוך לאוכל, ועוקץ קונדס טפח, וכן יד הפרכיל טפח מכאן וטפח מכאן, והפרכיל הוא השריג שהאשכלות תלויין בו, ויד האשכול כל שהוא, וזנב האשכול שריקנו, ויד המכבד של תמרה ארבעה טפחים, והמכבד הוא העץ האדום שהשרביטין תלויין בו והתמרין דבוקות בשרביטין, וקנה השבולת שלשה טפחים, ויד כל הנקצרין שלשה טפחים, ושאין דרכו להקצר ידיהם ושרשיהן כל שהן, כל אלו מתטמאין ומטמאין ולא מצטרפין מפני שהן ידות אוכלין. 
 
הלכה כא: ואלו לא מתטמאין ולא מטמאין ולא מצטרפין, שאר כל העוקצים, ושרשי קלחי הכרוב, וחלפי תרדים וחלפי הלפת והן העיקרין שנשארו בקרקע כשלקטו הכרוב והלפת וחזרו והחליפו, וכל השרשין שדרכן להגזז שנעקרו עם האוכל, הפטמה של רימון מצטרפת, והנץ שלו אינו מצטרף. 
 
הלכה כב: הרימון והאבטיח שנימוק מקצתו אין הנשאר חיבור לאותו שנימוק, ואין הנשאר מן הקליפה מצטרף שהרי אין שמירתו מועלת כלום, וכן אם היה שלם מכאן ומכאן ונימוק באמצע אין הצדדין חיבור זה לזה ואין קליפתו מצטרפת, עלי ירקות ירוקין מצטרפין ולבנים אינם מצטרפין שהרי אינן כלום. פרק ו 
 
הלכה א: האגוזין והשקדים שנסדקה קליפתן עדיין הוא חיבור לאוכל עד שירצץ את הקליפה. 
 
הלכה ב: ביצה מגולגלת משיקוב בה מקום לגומעה ממנו אין שאר קליפתה חיבור, ושלוקה קליפתה חיבור עד שירצץ את הקליפה, ואם נתבלה בקליפתה אע"פ שרצצה כולה חיבור. 
 
הלכה ג: עצם שיש בו מוח חיבור עד שירצץ, צמר שבראשי הכבשים ושיער שבזקן התיישים אע"פ שחרכן באור הרי הן חיבור עד שיתחיל לתלוש. 
 
הלכה ד: כנפי חגבים וקשקשי דגים אע"פ שהעביר סכין עליהן חיבור עד שיתחיל לקלף, הרימון שפרדו חיבור עד שיקיש עליו בקנה. 
 
הלכה ה: השרביטים של תמרים אינן חיבור זה לזה. 
 
הלכה ו: מלפפון שחתכו ונתנו על השולחן חיבור עד שיתחיל לפרק, התחיל לפרק חתיכה וכל העולה עמה חיבור והשאר אינה חיבור, פיקה התחתונה חיבור לעצמה ואינה חיבור לחתיכות, היו שנים או שלשה מלפפונות וחתך כל אחד מהן והניחן על השולחן והתחיל באחד מהן זה שהתחיל בו חיבור והשאר אינו חיבור, אפילו אמר חציו אני אוכל שחרית וחציו ערבית זה החצי שהתחיל בו חיבור והשאר אינו חיבור. 
 
הלכה ז: המחתך ירקות וכיוצא בהן לבשל אע"פ שלא מירק והבדיל אינו חיבור, אלא אם נטמא זה לא נטמא זה אע"פ שהוא מעורה בו, חתך לכבוש או לשלוק או להניח על השולחן הרי זה חיבור ואפילו התחיל לפרק מה שחתך. 
 
הלכה ח: כל אוכל שעדיין לא פרקו חיבור ואם נטמא מקצתו נטמא כולו. 
 
הלכה ט: אוכל שנפרס ומעורה במקצת ונגע טמא באחד מהן אם אחז בזה שנגע בו והשני עולה עמו הרי זה חיבור, ואם כשאוחז בזה הטמא ומגביהו ישמט האחר ויפול אינו חיבור אלא ה"ז האחר כנוגע בראשון שנטמא. 
 
הלכה י: כל האוכלין שהיו עליו או קלחין מחוברין בהן את שדרכו להאחז בעלה אוחזין אותו בעלה, בקלח אוחזין אותו בקלח, אם נתלה עמו ה"ז חיבור בטבול יום ואין צריך לומר בשאר טומאות, וכן אם היה לו יד אוחזין אותו ביד שלו, היתה לו יד ועלה אוחזין אותו באי זה מהן שירצה, לא היתה לו יד ולא עלה בזה אמרו אם אוחז בטמא והשני עולה עמו חיבור ואם לאו אינו חיבור. 
 
הלכה יא: האגוזין שקצצן בעוקציהן כשהן רכין ואמנן כולן כמו חבל, וכן הבצלים שחיברן בדרך הזאת הרי אלו חיבור, התחיל לפרק באגוזים ולפקל בבצלים אין השאר חיבור, אפילו היו לפניו מאה כור אין כולן חיבור שהרי הוכיח שדעתו לפרק הכל. 
 
הלכה יב: קליעה של שום שנפלו משקין על אחד מהן הוא טמא וחיבורו טהור שאין חיבורי אדם חיבור לכל דבר, וכן אתרוג שנפרש ותחבו בכוש או בקיסם אינו חיבור. 
 
הלכה יג: עיסה שלשה במי פירות אינה חיבור, שאין לך דבר שמחבר את האוכלין אלא שבעה משקין בלבד. 
 
הלכה יד: הממעך אוכלין זה בזה וקבצן כגון הדבילה והתמרים והצימוקין שקבצן ועשאן גוף אחד אינן חיבור, לפיכך עיגול של דבילה שנפלו משקין טמאין על מקצתו הרי זה נוטל ממנו מקום המשקין בלבד והשאר טהור. 
 
הלכה טו: התמרים והגרוגרות ששלקן ונעשו אום הרי זה חיבור. 
 
הלכה טז: הזיתים שעטנן ונעשו גוש אחד הרי זה חיבור, מפני שמתחילה לא נתנן למעטן אלא על מנת שיינקו זה מזה, לפיכך שרץ שנמצא על אום של זיתים והן הזיתים שנעשו כולן גוף אחד אפילו נגע בכשעורה הכל טמא שהכל גוף אחד, היתה לו אום של זיתים ועתיד להפכה כיון שתקע בה את היתד אע"פ שיש בה גושים הרבה אינן חיבור, ואם משהפכה נעשו אום אינן חיבור. 
 
הלכה יז: אוכל פרוד שהוא כולו מכונס ודבק זה בזה אע"פ שאינו חיבור להתטמא ואינו כגוף אחד כמו שביארנו הרי הוא מצטרף לכביצה לטמא טומאת אוכלים אחרים, ואם לא כנסו אלא הרי הוא מפורד כמעשה קדירה והקטנית אינו מצטרף עד שיקבצם ויעשם גוש אחד, היו גושים הרבה זה בצד זה ונגע אב הטומאה באחד מהן הרי הוא ראשון והגוש שבצדו שני ושבצד השני שלישי ושבצד השלישי רביעי. 
 
הלכה יח: ככר של תרומה שהיתה ראשון לטומאה והשיך לה אחרות כולם ראשון, פירשה היא ראשון וכולן שניות, היתה שנייה והשיך לה אחרות כולן שניות פירשה היא שנייה וכולן שלישיות, היתה שלישית והשיך לה אחרות היא שלישית וכולן טהורות בין שפירשו בין שלא פירשו. 
 
הלכה יט: ככרות של תרומה נושכות זו בזו נטמאת אחת מהן בשרץ כולן ראשון ואע"פ שפירשו אחר מכאן, [נטמאת אחת במשקין טמאין כולן שניות אע"פ שפירשו אחר מכאן], נטמאת אחת מהן בידים כולן שלישיות ואף ע"פ שפירשו מפני שהיו גוף אחד בשעת טומאתן.