Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום רביעי ז תשרי ה'�&פ"ה
	שיעורים יומיים ליום רביעי ז תשרי ה'�&פ"ה

חומש:

רביעי פרשת וזאת הברכה

תהילים:

פרקים לט - מג

תניא:

אמנם מציאותו... -262- כנ"ל

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות טומאת מת פרקים ט-יא

פרק אחד :

הלכות קרבן פסח פרק א

ספר המצוות :

מ"ע ק"ז

הלכות טומאת מת

פרק ט

הלכה א: מי שהיה חופר בשדה ומצא מתים רבים בגומא אחת זה על גב זה או זה בצד זה או שמצא הרוגים או שמצא מת יושב או ראשו בין ברכיו אינו חושש שמא מקום זה בית הקברות היה אלא נוטל המת שמצא ונוטל כל העפר התיחוח שתחתיו וחופר בבתולת קרקע שלש אצבעות ומוציא הכל ושאר השדה בחזקת טהרה כשהיתה קודם שימצא, ועפר זה עם שלש אצבעות שחופר הוא הנקרא תבוסת המת. הלכה ב: שדה שנהרגו בו הרוגים מלקט כל העצמות שבה והרי היא טהורה, וכן המפנה קברו מתוך שדהו מלקט כל העצמות עצם עצם והרי היא טהורה, וכן בור שמטילים בתוכו נפלים או הרוגים מלקט כל העצמות שבו עצם עצם והרי הוא טהור.

הלכה ג: היה חופר ומצא מת מושכב כדרך שקוברין המתים נוטלו ואת תבוסתו, וכן אם מצא שנים נוטל כל אחד מהן ותבוסתו עמו וכל השדה טהורה, מצא שלשה מתים כל אחד מהן מוטל כדרך הנקברין אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמונה כמלוא מטה וקובריה ה"ז חושש שמא בית הקברות הוא זה וצריך לבדוק מן האחרון עשרים אמה שהן כשתי מערות וחצר שביניהן, ואם לא מצא שם מת אחר הרי אותן העשרים שבדק טהורות אע"פ שהן שכונת קברות, מצא מת אחד בסוף עשרים אמה צריך לבדוק ממנו עשרים אמה אחרות לפי שרגלים לדבר, ואם היה אחד מאלו שמצא בתחלה או בסוף הרוג או יושב או מושכב שלא כדרכו שיהיה ראשו בין ירכותיו אינו בודק עשרים אמה אלא נוטלן ואת תבוסתן בלבד שחזקתן עכו"ם.

הלכה ד: העכו"ם אין להם טומאת קברות הואיל ואינן מטמאין באהל הרי הנוגע בקברן טהור עד שיגע בעצמה של טומאה או ישאנה.

הלכה ה: מת שחסר אבר שאם ינטל מן החי ימות אין לו תבוסה ולא שכונת קברות, ומתים הנמצאים גלויים על פני השדה אין להם שכונת קברות ולא תבוסה אלא מלקט עצם עצם והכל טהור, והנקבר שלא ברשות יש לו תבוסה ואין לו שכונת קברות.

הלכה ו: אחד המוצא שלשה מתים כדרכן בתחלה או שמצא שלשה כוכין או כוך ונקיע ומערה הרי זו שכונת קברות, מצא שנים ואחד היה ידוע יש להם תבוסה ואין להם שכונת קברות שהקבר הידוע אינו עושה שכונה, ולא אמרו אלא המוצא שלשה בתחלה הוא שצריך בדיקה, כיצד בודק העשרים אמה שאמרנו, חופר עד שהוא מגיע לסלע או לבתולה, והיא הקרקע שנראית שאינה עבודה, העמיק אפילו מאה אמה ומצא חרש הרי זו כבתחילה וצריך להעמיק עד שיגיע לבתולה הגיע למים הרי זו כבתולה.

הלכה ז: אינו צריך לחפור תלם אחד מתחלת העשרים עד סופן אלא חופר אמה על אמה ומניח אמה וחופר אמה על אמה ומניח אמה וכן עד סופן שאין בין קבר לקבר פחות מאמה.

הלכה ח: היה בודק והגיע בתוך העשרים לנהר או לשלולית או לדרך הרבים יפסיק ואינו צריך לבדוק שהרי נפסקה שכונת הקברות.

הלכה ט: המוצא עפר זה של בדיקה טהור אא"כ מצא טומאה במקום שחפר, אבל קודם שימצא אוכל בתרומה, והמפקח בגל אינו אוכל בתרומה שהרי יודע ודאי שהמתים שם תחת הגל אלא שאינו מכיר מקומן.

הלכה י: גל טמא שנתערב בשני גלין טהורין בדק אחד מהן ומצאו טהור הוא טהור והשנים טמאין, בדק שנים ונמצאו טהורים הן טהורים והשלישי בחזקת טמא, בדק שלשתן ומצא טהור כולן בחזקת טומאה עד שיבדוק שלשתן עד שיגיע לסלע או לבתולה ויהיו שלשתן טהורין.

הלכה יא: בור שמטילין לתוכו נפלים המאהיל עליו טמא דין תורה אף ע"פ שחולדה וברדלס מצויין שם אין ספק מוציא מידי ודאי, אבל אם הפילה שם אשה נפל ואין ידוע אם הפילה דבר המטמא או לא הפילה הואיל וחולדה וברדלס מצויין שם הרי ספקו טהור.

הלכה יב: דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהן משום ספק הרי הן של דבריהן, ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאת ודאי אבל כל הספיקות בין בטומאות בין במאכלו' אסורות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מדברי סופרים [ואע"פ כן דבר שחייבין על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה, שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי] כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה ובכמה מקומות.

פרק י

הלכה א: איזהו בית הפרס זה המקום שנחרש בו קבר, שהרי נתדקדקו עצמות המת בתוך העפר ונתפרסו בכל השדה וגזרו טומאה על כל השדה שנחרש בה הקבר אפילו חרש על גבי הארון ואפילו היה מושקע ברובדין ובאבנים, ואפילו היה על גבי הארון רום שתי קומות הואיל וחרש על קבר ה"ז עושה בית הפרס, עד כמה הוא נעשית בית הפרס מאה אמה על מאה אמה ממקום הקבר.

הלכה ב: כל המרובע שהוא בית ארבעת סאין הרי הוא בית הפרס ועפרו מטמא במגע ובמשא כמו שביארנו ואינו מטמא באהל, וכן המאהיל על בית הפרס הזה טהור.

הלכה ג: התחיל לחרוש את הקבר והיה חורשו והולך וקודם שיגמור מאה אמה ניער את המחרישה או שהטיח בסלע או בגדר, עד שם הוא עושה בית הפרס בלבד והשאר טהור שהרי לא הגיע אליו במשוך המחרישה, חרש כמו חמשים אמה או יתר וחזר וחרש עד שהשלים המאה הכל בית הפרס, היה חורש והולך חוץ למאה אמה ממאה אמה ולחוץ טהור שאין עצמות קבר מגיעות ליתר ממאה.

הלכה ד: חזקת העצמות המכוסות שהן של אדם עד שיודע שהן של בהמה וחזקת העצמות המגולות שהן של בהמה עד שיודע שהן של אדם, היה שם חריץ מלא עצמות אדם, או שהיו עצמות אדם צבורות על גבי קרקע וחרש עצמות אלו עם השדה, או שחרש שדה שאבד בה [או שנמצא בה] קבר, ה"ז אינו עושה בית הפרס שלא גזרו טומאה אלא על שדה שנחרש בה קבר ודאי, וכן החורש את המת בשדה אינו עושה בית הפרס שכל אלו דבר שאינו מצוי הוא ולא גזרו אלא בקבר שנחרש שהוא דבר המצוי.

הלכה ה: החורש את הקבר בשדה שאינה שלו אינו עושה בית הפרס שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אפילו שותף או אריס או אפוטרופוס אינו עושה בית הפרס, חרש קבר בשדה שלו ושל חבירו כאחד, שלו עושה בית הפרס ושל חבירו אינו עושה בית הפרס.

הלכה ו: עכו"ם שחרש קבר בשדהו אינו עושה בית הפרס שאין בית פרס לעכו"ם.

הלכה ז: שדה בית פרס למעלה ושדה טהורה למטה ושטפו גשמים מעפר בית הפרס לטהורה, אפילו היתה אדומה והלבינה או לבנה והאדימה טהורה שאין בית פרס עושה בית פרס, ולא גזרו טומאה אלא על גוש כברייתו.

הלכה ח: בית הפרס הזה מותר לנטוע בו כל נטע לפי שהשרשים יורדים למטה משלשה. ולמטה משלשה בבית הפרס טהור שהרי הקבר נפרס על פני השדה, אבל אין זורעין בתוכה אלא זרע הנקצר, ואם זרע ועקר צובר את גרנו בתוכו וכובר את התבואה בשתי כברות, ואת הקטניות בג' כברות, שמא יש בהן עצם כשעורה, ושורף את הקש ואת העצה שם גזירה שמא יהיה בהן עצם כשעורה, ואם תתיר לו בהנייה מוציאו ומוכרו ונמצא מרגיל את הטומאה.

הלכה ט: שדה שהוחזקה שהיא בית הפרס, אפילו היא בית ד' כורין ואפילו משוכה ממקום הטיט הרך שאינו נחרש ולא נעשה בית הפרס, ואפילו שדה טהורה מקפת אותה מד' רוחותיה הרי היא בחזקתה.

הלכה י: מצא שדה מצויינת ואין יודע מה טיבה, אם יש בה אילן בידוע שנחרש קבר בתוכה, אין בה אילן בידוע שאבד קבר בתוכה כמו שביארנו, והוא שיהיה באותו מקום זקן או תלמיד חכם, שאין כל אדם בקיאין בכך ויודעין שמותר לנטוע בזו ואסור לנטוע באחרת.

הלכה יא: המהלך בבית הפרס על גבי אבנים שאין מתנדנדין תחת רגלי אדם בשעה שמהלך עליהן, או שנכנס לה והוא רוכב על גבי אדם ובהמה שכחן יפה, הרי זה טהור, אבל אם הלך על גבי אבנים שמזדעזעין בשעת הילוך, אע"פ שנשמר ולא נתנדנד ה"ז טמא כמי שהלך על העפר עצמו, וכן אם הלך על גבי אדם שכחו רע עד שתהיינה ארכובותיו נוקשות זו לזו, ושוקיו מרעידות כשהוא נושאו, או על גבי בהמה שכחה רע עד שתטיל גללים בשעת רכיבה, ה"ז טמא וכאילו הלך ברגליו.

הלכה יב: המטהר בית הפרס צריך לטהרו במעמד שני תלמידי חכמים, וכיצד מטהרין אותו, כונס את כל העפר שהוא יכול להסיטו מעל כל פני השדה ונותנו לתוך כברה שנקביה דקין, וממחה ומוציא כל עצם כשעורה הנמצא שם ויטהר, וכן אם נתן על גביו שלשה טפחים עפר ממקום אחד, או שנטל מעל כל פניו שלשה טפחים ה"ז טהור, נטל מחציו אחד ג' טפחים ונתן על חציו האחר ג' טפחים ה"ז טהור, נטל מעל פניו טפח ומחצה ונתן עליה טפח ומחצה עפר ממקום אחר, לא עשה כלום, וכן אם עזקו ובדק בשעת עזוק מלמטה ומלמעלה לא עשה כלום, רצפו באבנים שאינן מתנדנין /מתנדנדין/ מהילוך אדם ה"ז טהור.

פרק יא

הלכה א: ארץ העכו"ם בתחילה גזרו על גושה בלבד כבית הפרס ולא היו מטמאים אלא המהלך בה או נוגע או נושא מעפרה, חזרו וגזרו על אוירה שיטמא ואע"פ שלא נגע ולא נשא אלא כיון שהכניס ראשו ורובו לאויר ארץ העכו"ם נטמא, וכן כלי חרש שהכניס אוירו לארץ העכו"ם ושאר כלים שהכניס רובם לאויר ארץ העכו"ם נטמאו.

הלכה ב: טומאת אויר ארץ העכו"ם לא עשו אותה כטומאת עפרה אלא קלה היא ממנה, שעל טומאת עפרה שורפין תרומות וקדשים, והמתטמא בגושא טמא טומאת שבעה וצריך הזייה שלישי ושביעי, אבל הנטמא באוירה א"צ הזייה שלישי ושביעי אלא טבילה והערב שמש, וכן תרומה וקדשים שנטמאו מחמת אוירה תולין לא אוכלין ולא שורפין.

הלכה ג: עפר ארץ העכו"ם ועפר בית הפרס מטמאין במגע ובמשא כמו שביארנו, וכמה שיעורן כחותם המרצופין והוא כפיקה גדולה של סקאין, עפר בית הפרס ועפר חוצה לארץ שבא בירק, אם יש במקום אחד כחותם המרצופין מטמא ואם לאו אינו מצטרף, שלא גזרו אלא על גוש כברייתו, מעשה שהיו אגרות באות מחוצה לארץ לבני כהנים גדולים והיו בהן כסאה וכסאתים חותמות ולא חשו להן משום טומאה לפי שלא היה בחותם מהן כחותם המרצופין.

הלכה ד: המביא תנורים וספלין וכלי חרש מחו"ל עד שלא הוסקו טמאים משום ארץ העכו"ם, משהוסקו טמאים משום כלי חרס שנטמא בארץ העכו"ם שאינו מטמא אדם וכלים כמו שביארנו.

הלכה ה: המהלך בארץ העכו"ם בהרים ובסלעים טמא טומאת שבעה, בים ובמקום שהים עולה בזעפו טהור משום נוגע בארץ העכו"ם וטמא משום אוירה, הנכנס לארץ העכו"ם בשידה תיבה ומגדל הפורחין באויר טמא, שאהל זרוק אינו קרוי אהל.

הלכה ו: סוריא עפרה טמא כחוצה לארץ ואוירה טהור לא גזרו על אוירה, לפיכך אם היתה סמוכה לארץ ישראל שפה בשפה ולא היה מפסיק ביניהן לא ארץ העכו"ם ולא בית הקברות ולא בית הפרס הרי זה יכול להכנס לה בטהרה בשידה תיבה ומגדל והוא שלא יגע בגושה, וכן ארץ העכו"ם הסמוכה לארץ ישראל ואין ביניהן מקום טמא הרי זו נבדקת וטהורה.

הלכה ז: מקום ששכנו בו עכו"ם בא"י הרי זה מטמא כארץ העכו"ם עד שיבדק שמא קברו בו נפלים.

הלכה ח: ותרומה וקדשים שנטמאו מחמת מדור העכו"ם תולין לא אוכלין ולא שורפין, וכמה ישהו במקום ויהיה צריך בדיקה, ארבעים יום כדי שתתעבר אשה ותפיל נפל שמטמא, אפילו איש שאין עמו אשה אם שהה ארבעים יום מדורו טמא עד שיבדק, גזירה משום מדור שתהיה בו אשה, אפילו עבד וסריס או אשה או קטן בן תשע שנים ויום אחד עושה מדור העכו"ם.

הלכה ט: מדור עכו"ם שהיה בו עבד (מישראל) או אשה או קטן בן תשע משמרין אותו שלא יקברו שם נפל אינו צריך בדיקה, ואת מה הן בודקין את הביבין העמוקים ואת המים הסרוחין, וכ"מ שהחזיר והחולדה יכולין להוליך משם הנפל אינו צריך בדיקה מפני שהן גוררי /גוררין/ אותם משם, מדור העכו"ם שחרב הרי הוא בטומאתו עד שיבדק.

הלכה י: האיצטווניות אין בהן משום מדור עכו"ם לפי שהיא גלויה ואין בה מקום להטמין הנפלים, ועשרה מקומות אין בהם משום מדור עכו"ם לפי שאין דירתן קבועה לא גזרו עליהן טומאה, ואלו הן העשרה מקומות אהלי הערביים והסוכות והצריפין והבורגנין והתקרה שע"ג העמודים ואין לה דפנות והן בתי הקיץ ובית שער ואוירה של חצר והמרחץ ומקום שעושין בו החצים וכלי המלחמה ומקום הלגיונות.

הלכה יא: החנות אין בה משום מדור עכו"ם אלא אם כן היה דר בתוכה, חצר שהיא טמאה משום מדור העכו"ם הרי בית שער שלה ואוירה טמאין כמוה, ואין מדור העכו"ם ולא בית הפרס בחוצה לארץ.

הלכה יב: עיירות המובלעות בארץ ישראל, כגון סיסית וחברותיה, [אשקלון וחברותיה] אע"פ שפטורות מן המעשרות ומן השביעית אין בהן משום ארץ העכו"ם, וחזקת דרכים של עולי בבל טהורות אע"פ שהן מובלעות בארץ העכו"ם.

הלכות טומאת מת

פרק ט 
 
הלכה א: מי שהיה חופר בשדה ומצא מתים רבים בגומא אחת זה על גב זה או זה בצד זה או שמצא הרוגים או שמצא מת יושב או ראשו בין ברכיו אינו חושש שמא מקום זה בית הקברות היה אלא נוטל המת שמצא ונוטל כל העפר התיחוח שתחתיו וחופר בבתולת קרקע שלש אצבעות ומוציא הכל ושאר השדה בחזקת טהרה כשהיתה קודם שימצא, ועפר זה עם שלש אצבעות שחופר הוא הנקרא תבוסת המת. הלכה ב: שדה שנהרגו בו הרוגים מלקט כל העצמות שבה והרי היא טהורה, וכן המפנה קברו מתוך שדהו מלקט כל העצמות עצם עצם והרי היא טהורה, וכן בור שמטילים בתוכו נפלים או הרוגים מלקט כל העצמות שבו עצם עצם והרי הוא טהור. 
 
הלכה ג: היה חופר ומצא מת מושכב כדרך שקוברין המתים נוטלו ואת תבוסתו, וכן אם מצא שנים נוטל כל אחד מהן ותבוסתו עמו וכל השדה טהורה, מצא שלשה מתים כל אחד מהן מוטל כדרך הנקברין אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמונה כמלוא מטה וקובריה ה"ז חושש שמא בית הקברות הוא זה וצריך לבדוק מן האחרון עשרים אמה שהן כשתי מערות וחצר שביניהן, ואם לא מצא שם מת אחר הרי אותן העשרים שבדק טהורות אע"פ שהן שכונת קברות, מצא מת אחד בסוף עשרים אמה צריך לבדוק ממנו עשרים אמה אחרות לפי שרגלים לדבר, ואם היה אחד מאלו שמצא בתחלה או בסוף הרוג או יושב או מושכב שלא כדרכו שיהיה ראשו בין ירכותיו אינו בודק עשרים אמה אלא נוטלן ואת תבוסתן בלבד שחזקתן עכו"ם. 
 
הלכה ד: העכו"ם אין להם טומאת קברות הואיל ואינן מטמאין באהל הרי הנוגע בקברן טהור עד שיגע בעצמה של טומאה או ישאנה. 
 
הלכה ה: מת שחסר אבר שאם ינטל מן החי ימות אין לו תבוסה ולא שכונת קברות, ומתים הנמצאים גלויים על פני השדה אין להם שכונת קברות ולא תבוסה אלא מלקט עצם עצם והכל טהור, והנקבר שלא ברשות יש לו תבוסה ואין לו שכונת קברות. 
 
הלכה ו: אחד המוצא שלשה מתים כדרכן בתחלה או שמצא שלשה כוכין או כוך ונקיע ומערה הרי זו שכונת קברות, מצא שנים ואחד היה ידוע יש להם תבוסה ואין להם שכונת קברות שהקבר הידוע אינו עושה שכונה, ולא אמרו אלא המוצא שלשה בתחלה הוא שצריך בדיקה, כיצד בודק העשרים אמה שאמרנו, חופר עד שהוא מגיע לסלע או לבתולה, והיא הקרקע שנראית שאינה עבודה, העמיק אפילו מאה אמה ומצא חרש הרי זו כבתחילה וצריך להעמיק עד שיגיע לבתולה הגיע למים הרי זו כבתולה. 
 
הלכה ז: אינו צריך לחפור תלם אחד מתחלת העשרים עד סופן אלא חופר אמה על אמה ומניח אמה וחופר אמה על אמה ומניח אמה וכן עד סופן שאין בין קבר לקבר פחות מאמה. 
 
הלכה ח: היה בודק והגיע בתוך העשרים לנהר או לשלולית או לדרך הרבים יפסיק ואינו צריך לבדוק שהרי נפסקה שכונת הקברות. 
 
הלכה ט: המוצא עפר זה של בדיקה טהור אא"כ מצא טומאה במקום שחפר, אבל קודם שימצא אוכל בתרומה, והמפקח בגל אינו אוכל בתרומה שהרי יודע ודאי שהמתים שם תחת הגל אלא שאינו מכיר מקומן. 
 
הלכה י: גל טמא שנתערב בשני גלין טהורין בדק אחד מהן ומצאו טהור הוא טהור והשנים טמאין, בדק שנים ונמצאו טהורים הן טהורים והשלישי בחזקת טמא, בדק שלשתן ומצא טהור כולן בחזקת טומאה עד שיבדוק שלשתן עד שיגיע לסלע או לבתולה ויהיו שלשתן טהורין. 
 
הלכה יא: בור שמטילין לתוכו נפלים המאהיל עליו טמא דין תורה אף ע"פ שחולדה וברדלס מצויין שם אין ספק מוציא מידי ודאי, אבל אם הפילה שם אשה נפל ואין ידוע אם הפילה דבר המטמא או לא הפילה הואיל וחולדה וברדלס מצויין שם הרי ספקו טהור. 
 
הלכה יב: דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהן משום ספק הרי הן של דבריהן, ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאת ודאי אבל כל הספיקות בין בטומאות בין במאכלו' אסורות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מדברי סופרים [ואע"פ כן דבר שחייבין על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה, שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי] כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה ובכמה מקומות. פרק י 
 
הלכה א: איזהו בית הפרס זה המקום שנחרש בו קבר, שהרי נתדקדקו עצמות המת בתוך העפר ונתפרסו בכל השדה וגזרו טומאה על כל השדה שנחרש בה הקבר אפילו חרש על גבי הארון ואפילו היה מושקע ברובדין ובאבנים, ואפילו היה על גבי הארון רום שתי קומות הואיל וחרש על קבר ה"ז עושה בית הפרס, עד כמה הוא נעשית בית הפרס מאה אמה על מאה אמה ממקום הקבר. 
 
הלכה ב: כל המרובע שהוא בית ארבעת סאין הרי הוא בית הפרס ועפרו מטמא במגע ובמשא כמו שביארנו ואינו מטמא באהל, וכן המאהיל על בית הפרס הזה טהור. 
 
הלכה ג: התחיל לחרוש את הקבר והיה חורשו והולך וקודם שיגמור מאה אמה ניער את המחרישה או שהטיח בסלע או בגדר, עד שם הוא עושה בית הפרס בלבד והשאר טהור שהרי לא הגיע אליו במשוך המחרישה, חרש כמו חמשים אמה או יתר וחזר וחרש עד שהשלים המאה הכל בית הפרס, היה חורש והולך חוץ למאה אמה ממאה אמה ולחוץ טהור שאין עצמות קבר מגיעות ליתר ממאה. 
 
הלכה ד: חזקת העצמות המכוסות שהן של אדם עד שיודע שהן של בהמה וחזקת העצמות המגולות שהן של בהמה עד שיודע שהן של אדם, היה שם חריץ מלא עצמות אדם, או שהיו עצמות אדם צבורות על גבי קרקע וחרש עצמות אלו עם השדה, או שחרש שדה שאבד בה [או שנמצא בה] קבר, ה"ז אינו עושה בית הפרס שלא גזרו טומאה אלא על שדה שנחרש בה קבר ודאי, וכן החורש את המת בשדה אינו עושה בית הפרס שכל אלו דבר שאינו מצוי הוא ולא גזרו אלא בקבר שנחרש שהוא דבר המצוי. 
 
הלכה ה: החורש את הקבר בשדה שאינה שלו אינו עושה בית הפרס שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אפילו שותף או אריס או אפוטרופוס אינו עושה בית הפרס, חרש קבר בשדה שלו ושל חבירו כאחד, שלו עושה בית הפרס ושל חבירו אינו עושה בית הפרס. 
 
הלכה ו: עכו"ם שחרש קבר בשדהו אינו עושה בית הפרס שאין בית פרס לעכו"ם. 
 
הלכה ז: שדה בית פרס למעלה ושדה טהורה למטה ושטפו גשמים מעפר בית הפרס לטהורה, אפילו היתה אדומה והלבינה או לבנה והאדימה טהורה שאין בית פרס עושה בית פרס, ולא גזרו טומאה אלא על גוש כברייתו. 
 
הלכה ח: בית הפרס הזה מותר לנטוע בו כל נטע לפי שהשרשים יורדים למטה משלשה. ולמטה משלשה בבית הפרס טהור שהרי הקבר נפרס על פני השדה, אבל אין זורעין בתוכה אלא זרע הנקצר, ואם זרע ועקר צובר את גרנו בתוכו וכובר את התבואה בשתי כברות, ואת הקטניות בג' כברות, שמא יש בהן עצם כשעורה, ושורף את הקש ואת העצה שם גזירה שמא יהיה בהן עצם כשעורה, ואם תתיר לו בהנייה מוציאו ומוכרו ונמצא מרגיל את הטומאה. 
 
הלכה ט: שדה שהוחזקה שהיא בית הפרס, אפילו היא בית ד' כורין ואפילו משוכה ממקום הטיט הרך שאינו נחרש ולא נעשה בית הפרס, ואפילו שדה טהורה מקפת אותה מד' רוחותיה הרי היא בחזקתה. 
 
הלכה י: מצא שדה מצויינת ואין יודע מה טיבה, אם יש בה אילן בידוע שנחרש קבר בתוכה, אין בה אילן בידוע שאבד קבר בתוכה כמו שביארנו, והוא שיהיה באותו מקום זקן או תלמיד חכם, שאין כל אדם בקיאין בכך ויודעין שמותר לנטוע בזו ואסור לנטוע באחרת. 
 
הלכה יא: המהלך בבית הפרס על גבי אבנים שאין מתנדנדין תחת רגלי אדם בשעה שמהלך עליהן, או שנכנס לה והוא רוכב על גבי אדם ובהמה שכחן יפה, הרי זה טהור, אבל אם הלך על גבי אבנים שמזדעזעין בשעת הילוך, אע"פ שנשמר ולא נתנדנד ה"ז טמא כמי שהלך על העפר עצמו, וכן אם הלך על גבי אדם שכחו רע עד שתהיינה ארכובותיו נוקשות זו לזו, ושוקיו מרעידות כשהוא נושאו, או על גבי בהמה שכחה רע עד שתטיל גללים בשעת רכיבה, ה"ז טמא וכאילו הלך ברגליו. 
 
הלכה יב: המטהר בית הפרס צריך לטהרו במעמד שני תלמידי חכמים, וכיצד מטהרין אותו, כונס את כל העפר שהוא יכול להסיטו מעל כל פני השדה ונותנו לתוך כברה שנקביה דקין, וממחה ומוציא כל עצם כשעורה הנמצא שם ויטהר, וכן אם נתן על גביו שלשה טפחים עפר ממקום אחד, או שנטל מעל כל פניו שלשה טפחים ה"ז טהור, נטל מחציו אחד ג' טפחים ונתן על חציו האחר ג' טפחים ה"ז טהור, נטל מעל פניו טפח ומחצה ונתן עליה טפח ומחצה עפר ממקום אחר, לא עשה כלום, וכן אם עזקו ובדק בשעת עזוק מלמטה ומלמעלה לא עשה כלום, רצפו באבנים שאינן מתנדנין /מתנדנדין/ מהילוך אדם ה"ז טהור. פרק יא 
 
הלכה א: ארץ העכו"ם בתחילה גזרו על גושה בלבד כבית הפרס ולא היו מטמאים אלא המהלך בה או נוגע או נושא מעפרה, חזרו וגזרו על אוירה שיטמא ואע"פ שלא נגע ולא נשא אלא כיון שהכניס ראשו ורובו לאויר ארץ העכו"ם נטמא, וכן כלי חרש שהכניס אוירו לארץ העכו"ם ושאר כלים שהכניס רובם לאויר ארץ העכו"ם נטמאו. 
 
הלכה ב: טומאת אויר ארץ העכו"ם לא עשו אותה כטומאת עפרה אלא קלה היא ממנה, שעל טומאת עפרה שורפין תרומות וקדשים, והמתטמא בגושא טמא טומאת שבעה וצריך הזייה שלישי ושביעי, אבל הנטמא באוירה א"צ הזייה שלישי ושביעי אלא טבילה והערב שמש, וכן תרומה וקדשים שנטמאו מחמת אוירה תולין לא אוכלין ולא שורפין. 
 
הלכה ג: עפר ארץ העכו"ם ועפר בית הפרס מטמאין במגע ובמשא כמו שביארנו, וכמה שיעורן כחותם המרצופין והוא כפיקה גדולה של סקאין, עפר בית הפרס ועפר חוצה לארץ שבא בירק, אם יש במקום אחד כחותם המרצופין מטמא ואם לאו אינו מצטרף, שלא גזרו אלא על גוש כברייתו, מעשה שהיו אגרות באות מחוצה לארץ לבני כהנים גדולים והיו בהן כסאה וכסאתים חותמות ולא חשו להן משום טומאה לפי שלא היה בחותם מהן כחותם המרצופין. 
 
הלכה ד: המביא תנורים וספלין וכלי חרש מחו"ל עד שלא הוסקו טמאים משום ארץ העכו"ם, משהוסקו טמאים משום כלי חרס שנטמא בארץ העכו"ם שאינו מטמא אדם וכלים כמו שביארנו. 
 
הלכה ה: המהלך בארץ העכו"ם בהרים ובסלעים טמא טומאת שבעה, בים ובמקום שהים עולה בזעפו טהור משום נוגע בארץ העכו"ם וטמא משום אוירה, הנכנס לארץ העכו"ם בשידה תיבה ומגדל הפורחין באויר טמא, שאהל זרוק אינו קרוי אהל. 
 
הלכה ו: סוריא עפרה טמא כחוצה לארץ ואוירה טהור לא גזרו על אוירה, לפיכך אם היתה סמוכה לארץ ישראל שפה בשפה ולא היה מפסיק ביניהן לא ארץ העכו"ם ולא בית הקברות ולא בית הפרס הרי זה יכול להכנס לה בטהרה בשידה תיבה ומגדל והוא שלא יגע בגושה, וכן ארץ העכו"ם הסמוכה לארץ ישראל ואין ביניהן מקום טמא הרי זו נבדקת וטהורה. 
 
הלכה ז: מקום ששכנו בו עכו"ם בא"י הרי זה מטמא כארץ העכו"ם עד שיבדק שמא קברו בו נפלים. 
 
הלכה ח: ותרומה וקדשים שנטמאו מחמת מדור העכו"ם תולין לא אוכלין ולא שורפין, וכמה ישהו במקום ויהיה צריך בדיקה, ארבעים יום כדי שתתעבר אשה ותפיל נפל שמטמא, אפילו איש שאין עמו אשה אם שהה ארבעים יום מדורו טמא עד שיבדק, גזירה משום מדור שתהיה בו אשה, אפילו עבד וסריס או אשה או קטן בן תשע שנים ויום אחד עושה מדור העכו"ם. 
 
הלכה ט: מדור עכו"ם שהיה בו עבד (מישראל) או אשה או קטן בן תשע משמרין אותו שלא יקברו שם נפל אינו צריך בדיקה, ואת מה הן בודקין את הביבין העמוקים ואת המים הסרוחין, וכ"מ שהחזיר והחולדה יכולין להוליך משם הנפל אינו צריך בדיקה מפני שהן גוררי /גוררין/ אותם משם, מדור העכו"ם שחרב הרי הוא בטומאתו עד שיבדק. 
 
הלכה י: האיצטווניות אין בהן משום מדור עכו"ם לפי שהיא גלויה ואין בה מקום להטמין הנפלים, ועשרה מקומות אין בהם משום מדור עכו"ם לפי שאין דירתן קבועה לא גזרו עליהן טומאה, ואלו הן העשרה מקומות אהלי הערביים והסוכות והצריפין והבורגנין והתקרה שע"ג העמודים ואין לה דפנות והן בתי הקיץ ובית שער ואוירה של חצר והמרחץ ומקום שעושין בו החצים וכלי המלחמה ומקום הלגיונות. 
 
הלכה יא: החנות אין בה משום מדור עכו"ם אלא אם כן היה דר בתוכה, חצר שהיא טמאה משום מדור העכו"ם הרי בית שער שלה ואוירה טמאין כמוה, ואין מדור העכו"ם ולא בית הפרס בחוצה לארץ. 
 
הלכה יב: עיירות המובלעות בארץ ישראל, כגון סיסית וחברותיה, [אשקלון וחברותיה] אע"פ שפטורות מן המעשרות ומן השביעית אין בהן משום ארץ העכו"ם, וחזקת דרכים של עולי בבל טהורות אע"פ שהן מובלעות בארץ העכו"ם.