Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום שלישי כח אלול ה'�&פ"ד
	שיעורים יומיים ליום שלישי כח אלול ה'�&פ"ד

חומש:

שלישי פרשת וזאת הברכה

תהילים:

פרקים קלה - קלט

תניא:

כן עד"ז ממש... -256- מהאריז"ל

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות שגגות פרקים ט-יא

פרק אחד :

הלכות מעילה פרק א

ספר המצוות :

מ"ע ע"א

הלכות שגגות

פרק ט

הלכה א: על חמש עבירות מביא קרבן אשם והוא הנקרא אשם ודאי שהרי אינו בא משום ספק, ואלו הן: על שפחה חרופה ועל הגזל ועל המעילה ועל טומאת נזיר ועל הצרעת כשיטהר ממנה, על שפחה חרופה כיצד, הבא על שפחה חרופה בין בזדון בין בשגגה מביא אשם, והוא שתהיה גדולה ומזידה וברצונה ותהיה בעולה כדרכה ובגמר ביאה כדי שתלקה שנאמר בקורת תהיה והביא את אשמו היא לוקה והוא מביא קרבן.

הלכה ב: ומפי השמועה למדו שבזמן שהיא חייבת מלקות הוא חייב בקרבן ובזמן שהיא פטורה מן המלקות הוא פטור מן הקרבן.

הלכה ג: בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה, היא לוקה והוא מביא קרבן, ויראה לי שאינו מביא עד שיגדיל ויהיה בן דעת.

הלכה ד: כבר ביארנו בהלכות ביאות אסורות מה היא השפחה החרופה האמורה בתורה, ושאינן חייבין עד שיבעול כדרכה ויגמור, לפיכך אם אמרו לו שנים בעלת שפחה חרופה והוא אומר לא בעלתי נאמן ואינו מביא קרבן על פיהן, שהרי הוא יודע אם גמר ביאתו או לא גמר וזה שאמר לא בעלתי כלומר לא גמרתי.

הלכה ה: הבא על השפחה ביאות הרבה אינו חייב אלא אשם אחד, כיצד הבא על השפחה ביאות הרבה בזדון או שבא עליה בשגגה ונודע לו וחזר ובא עליה בשגגה ונודע לו, אפילו מאה פעמים במאה העלמות, מקריב אשם אחד ומתכפר לו על הכל על הזדונות שבה ועל השגגות, במה דברים אמורים בשפחה אחת אבל הבא על שפחות הרבה אפילו בהעלם אחת חייב אשם על כל שפחה ושפחה.

הלכה ו: בעל שפחה והפריש אשמו וחזר ובעלה אחר שהפריש אשמו חייב על כל אחת ואחת שההפרשה מחלקת ונמצא כמי שהקריב ואחר כך בעל, וכן אם בעל חמש בעילות בהעלם אחת בשפחה אחת, ונודע לו על אחת מהן והפריש אשמו ואחר כך נודע על השנייה מפריש אשם אחר אע"פ שבהעלם אחת היו כלן הואיל ולא נודע לו אלא אחר שהפריש נמצא כבועל אחר שהפריש, שדין השוגג והמזיד בשפחה אחד הוא.

הלכה ז: על הגזל כיצד, כל מי שיש בידו משוה פרוטה ומעלה מממון ישראל, בין שגזלו בין שגנבו בין שהפקידו אצלו או הלוהו או משום שותפות או משאר דרכים, וכפר בו ונשבע לשקר בין בזדון בין בשגגה הרי זה מביא אשם על חטאו, וזהו הנקרא אשם גזילות, ומפורש בתורה שאין מתכפר לו באשם זה עד שישיב הממון שבידו לבעליו, אבל החומש אינו מעכב הכפרה, כבר ביארנו בהלכות שבועות אימתי יהיה חייב בשבועה זו שמקריב עליה אשם זה ואימתי יהיה פטור ממנה, ועל אי זו דרך יתחייב אשמות רבות כמניין חיוב השבועות, ועל אי זו דרך לא יהיה חייב אלא אשם אחד.

הלכה ח: על המעילה כיצד, כל הנהנה משוה פרוטה מן ההקדש בשגגה, מחזיר מה שנהנה ויוסיף חומש ויקריב אשם ויתכפר לו, וכבר ביארנו בהלכות מעילה שהקרבן והקרן מעכבין הכפרה ואין החומש מעכב.

הלכה ט: האוכל מדבר שמועלין בו בחמשה תמחויין בהעלם אחת, אע"פ שהוא מזבח אחד אם יש בכל אכילה ואכילה שוה פרוטה חייב אשם על כל אחד ואחד, שהתמחויין מחלקין במעילה והרי הן כמינין הרבה אע"פ שאין מוחלקין בחיוב הכריתות, חומרא יתירה יש במעילה שהרי עשה בה המהנה כנהנה ומצטרפת לזמן מרובה, ושליח שעשה שליחותו חייב המשלח מה שאין דברים אלו בשאר האיסורין.

הלכה י: כל המחוייב אשם ודאי צריך שיודע לו חטאו תחילה ואחר כך יקריב אשמו אבל אם הקריבו קודם שיודע לו ונודע לו אחר שהקריב אינו עולה לו, וכל חטא שחייבין עליו אשם ודאי אחד המלך ואחד כהן משוח או שאר עם הארץ שוין בו.

הלכה יא: כל חטא שחייבין עליו אשם ודאי אם נסתפק לו אם עשאהו או לא עשאהו פטור מכלום, לפיכך הבא על ידו ספק מעילה אינו חייב כלום כמו שביארנו בהלכות מעילה.

הלכה יב: היתה לפניו חתיכה של חולין וחתיכה של הקדש, אכל אחת מהן ואין ידוע אי זו היא פטור, חזר ואכל את השנייה מביא אשם על מעילתו, אכל אחר את השנייה שניהן פטורין.

הלכה יג: חתיכה של חלב וחתיכה של הקדש, אכל אחת מהן מביא אשם תלוי משום חלב, אכל את השנייה מביא חטאת על החלב ואשם ודאי של מעילה על ההקדש, בא אחר ואכל את השנייה אף השני מביא אשם תלוי, חתיכה של חלב וחתיכה של חלב הקדש, אכל אחת מהן מביא חטאת, אכל את השנייה אחר שנודע לו על הראשונה מביא שתי חטאות ואשם ודאי על מעילתו, בא אחר ואכל את השנייה זה מביא חטאת וזה מביא חטאת בלבד, כבר ביארנו בהלכות מאכלות אסורות מאיזה טעם נוסף ואיסור הקדש על איסור חלב וכן כל כיוצא באלו האיסורין.

פרק י

הלכה א: ששה מצותן שיקריבו קרבן עולה ויורד ואלו הן: המצורע, והיולדת, והנשבע שבועת העדות בין בזדון בין בשגגה, והנשבע שבועת ביטוי לשקר בשגגה, והטמא שאכל קודש בשגגה, והטמא שנכנס למקדש בשגגה.

הלכה ב: קרבן היולדת אם היתה עשירה מביאה כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת, ואם אין ידה משגת הרי קרבנה יורד ומביאה שתי תורים או שני בני יונה אחד עולה ואחד חטאת, אפילו היתה ידה משגת לשה ואינה משגת לנסכיו מביאה קרבן עני.

הלכה ג: המצורע כשיטהר מביא שלש בהמות מהן שני כבשים אחד עולה ואחד אשם וכבשה לחטאת, אםאין ידו משגת מביא שתי תורים או שני בני יונה אחד עולה ואחד חטאת, וכבש לאשם.

הלכה ד: על שבועת העדות ועל שגגת שבועת ביטוי ועל שגגת טומאת מקדש וטומאת קדשיו מביא כשבה או שעירה כשאר החטאות הקבועות, ואם אין ידו משגת מביא שתי תורים או שני בני יונה אחד עולה ואחד חטאת, ואם אין ידו משגת לעוף מביא עשירית האיפה סלת והיא הקרויה מנחת חוטא שכבר נתפרשו מעשיה בהלכות מעשה הקרבנות.

הלכה ה: כל הקרבנות האלו מפורשין בתורה ומפורש זה שחייב להביאן, חוץ מטמא שנכנס למקדש בשגגה או אכל קדש שכך כתוב שם ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה וגו', או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו', או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו', והיה כי יאשם לאחת מאלה וגו', מפי השמועה למדו שזה שחייב כאן קרבן לטמא כשנטמא ונכנס למקדש או אכל קדש והוא לא ידע אע"פ שהדבר מפי הקבלה הרי הוא כמפורש שהרי בפירוש חייבה תורה כרת לטמא שאכל קודש ולטמא שנכנס למקדש, באוכל נאמר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה, ובנכנס למקדש נאמר ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל כי את מקדש ה' טמא, וכיון שחייבה תורה כרת על טומאת מקדש וקדשיו פירש הקרבן שמביאין על שגגתן.

הלכה ו: כל קרבנות שהאשה חייבת בעלה מביא על ידיה, אם היה עני מביא קרבן עני ואם היה עשיר מביא על ידיה קרבן עשיר, ומביא אדם על ידי בנו ועל ידי בתו ועל ידי עבדו ושפחתו קרבן עני ומאכילן בזבחים.

הלכה ז: המלך וכהן משיח מביאין קרבנן על שבועת העדות או על שבועת ביטוי או על טומאת מקדש וקדשיו כשאר הדיוטות, שלא חילק הכתוב קרבן מלך מקרבן הדיוט ומקרבן כהן משיח אלא במצוות שחייבים על שגגתן חטאת קבועה כמו שביארנו אבל בקרבן עולה ויורד כלן שוים, כבר ביארנו בהלכות שבועות אימתי יהיה חייב על שבועת העדות ועל שבועת שגגת ביטוי ואימתי יהיה פטור עליהן ועל אי זו דרך יהיה חייב קרבנות הרבה כמנין השבועות ועל אי זה דרך לא יהיה חייב אלא קרבן אחד, ובהלכות מחוסרי כפרה אבאר באיזה דרך תתחייב היולדת והמצורע קרבנות הרבה ובאי זה דרך יתחייב כל אחד מהן קרבן אחד.

הלכה ח: כל המביא קרבן על הזדון כשגגה, אם היה אנוס פטור מן הקרבן, ואין צריך לומר שאר עבירות שאינו חייב חטאת אלא על שגגתן שאם היה אנוס פטור.

הלכה ט: מי שהפריש מעות לכבשה של חטאתו וצריך להן, הרי זה מביא שעירה ויחלל אותם המעות על השעירה ויהנה בהן, וכן אם הפריש לשעירה ולקח כשבה יהנה בהן.

הלכה י: הפריש מעות לבהמה והעני יקח שתי תורים או שני בני יונה ויחלל עליהן אותם המעות ויהנה בהם, הפריש מעות לבני יונה או לתורים והעני, יביא עשירית האיפה ויחלל עליהן אותם המעות ויהנה בהן, וכן אם היה עני והפריש מעות לעשירית האיפה והעשיר יוסיף עליהן ויביא עוף, הפריש לעוף והעשיר יוסיף עליהן ויביא כשבה או שעירה, אפילו היה מורישו גוסס הרי זה עני עד שימות מורישו ויירשנו.

הלכה יא: עשיר שהפריש כשבה או שעירה ונפל בה מום [והעני] אם רצה יביא בדמיה עוף אבל אם הפריש עוף ונפסל לא יביא בדמיו עשירית האיפה שאין לעוף פדיון.

הלכה יב: הפריש עשירית האיפה והעשיר, עד שלא קדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותפדה ותאכל, ומשקדשה בכלי תעובר צורתה ותצא לבית השריפה.

הלכה יג: עשיר שהפריש קן למכרה וליקח בדמיה כשבה או שעירה והעני יביא קן זו אע"פ שהיא קדושת דמים שהיא נדחית ולמה לא נדחית מפני שדיחוי מעיקרו אינו דיחוי והרי נראה קן זו לו עתה, עני שהקריב קרבן עשיר יצא ועשיר שהקריב קרבן עני לא יצא.

פרק יא

הלכה א: שינוי יש בשגגת טומאת מקדש וקדשיו מה שאין כן בשאר כריתות, שכל הכריתות כיון ששגג ונודע לו בסוף שחטא אע"פ שלא היתה לו ידיעה בתחילה הרי זה חייב חטאת, אבל בטומאת מקדש וקדשיו אינו מביא קרבן עולה ויורד עד שתהיה לו ידיעה לטומאה וידיעה לקודש או למקדש בתחלה וידיעה לטומאה וידיעה לקדש או למקדש בסוף והעלם בינתיים, כיצד נטמא ונכנס למקדש או אכל קודש, ואחר כך נודע לו שנטמא ושהיה טמא בשעה שאכל או שנכנס, ושקודש היה זה שאכלו או מקדש היה זה שנכנס לו, הרי זה פטור מקרבן עד שידע שנטמא [ושזה קודש] ושזה מקדש קודם שיכנס או קודם שיאכל, כיצד נטמא וידע שנטמא וידע שזה מקדש ושזה קודש, ואחר כך נעלמה ממנו הטומאה ושכח שנטמא ונכנס למקדש או אכל קודש, והוא יודע שזה מקדש ושזה קודש, או ששגג ושכח שזה מקדש או שזה בשר קודש והוא יודע שהוא טמא ונכנס או אכל, או ששגג או שכח שנטמא ושכח שזה בשר קדש ושזה מקדש ונכנס או אכל ואחר כך נודע לו דברים שנתעלמו ממנו, הרי זה מביא קרבן עולה ויורד בכל צד וצד משש מחלוקות אלו, ומניין שדין שגגת מקדש וקדשיו כך הוא, שהרי בשאר שגגות נאמר בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה ואשם או הודע אליו חטאתו אשר חטא, כיון שידע בסוף אע"פ שלא ידע בתחילה, ובטומאת מקדש וקדשיו נאמר ונעלם ממנו והוא ידע ואשם מאחר שנאמר ונעלם ממנו מכלל שהיתה שם ידיעה בתחילה ונאמר והוא ידע [ואשם] הא למדת שהוא צריך ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתיים.

הלכה ב: נטמא וידע שנטמא [וידע שזה קדש ושזה מקדש] אבל לא ידע באי זה אב נטמא ושכח שנטמא ואחר כך נכנס למקדש או אכל קדש ונודע לו אחר שנכנס או אחר שאכל באי זה אב נטמא [הרי זה חייב קרבן] אע"פ שלא ידע בתחלה באי זה אב נטמא הואיל וידע שהוא טמא הרי היתה שם ידיעת טומאה בתחילה, אבל אם נעלמו ממנו הלכות טומאה, כגון שנטמא בכעדשה מן השרץ וידע שהשרץ מטמא ולא ידע בשיעור ושכח שנגע בשרץ כלל ונכנס או אכל ואחר כך נודע לו [שנגע] בכעדשה מן השרץ הרי זה ספק אם חייב קרבן או פטור, וכן מי שלא ראה המקדש מימיו ולא הבין מקומו, אם נטמא וידע שנטמא ונכנס למקדש ולא ידע בתחילהשזהו מקומו שהרי לא ראהו מעולם, ואחר כך זכר הטומאה וידע שזה מקדש, הרי זה ספק אם ידיעה שיש מקדש בעולם ידיעה, או עד שידע מקומו תחילה, יראה לי שאלו החייבים קרבן מספק אינן מביאין קרבן שמא יכניסו חולין לעזרה, ואם תאמר והלא חטאת העוף באה על הספק ואינה נאכלת, מפני שהמביא אותה מחוסר כפורים אסור לאכול בקדשים עד שיביא כפרתו, אבל מי שאינו מחוסר כפורים אינו מביא קרבן מספק.

הלכה ג: מי שנטמא בעזרה צריך שידע תחילה שנטמא ושזה מקדש, ואם נעלם ממנו אחרי כן שנטמא והרי הוא זכור שזה מקדש, או שנעלם ממנו שזה מקדש ולא שכח שנטמא, או שנתעלמו ממנו זה וזה, כשיודע לו יביא קרבן עולה ויורד, והוא שישהה כשיעור כמו שביארנו בהלכות ביאת מקדש.

הלכה ד: מי שטימא עצמו במזיד ולא שהה כשיעור, הרי זה ספק אם שיעור השתחוייה לאנוס בלבד או אף למזיד, ולפיכך אם נעלם ממנו ויצא ולא שהה אינו מביא קרבן, וכן אם תלה עצמו באויר עזרה, הדבר ספק אם אויר עזרה כעזרה או אינו כעזרה.

הלכה ה: מי שנסתפק לו אם נכנס למקדש או אכל קדש בטומאה או לאו אינו מביא אשם תלוי, שאין מביאין קרבן על לא הודע אלא בכרת שחייבין על שגגתו חטאת קבועה.

הלכה ו: מי שהיו לפניו שני שבילים אחד טמא ואחד טהור הלך בראשון וחזר והלך בשני ובעת שהלך בשני שכח שהלך בראשון ונעלמה ממנה טומאה זו ונכנס למקדש או אכל קדש חייב, ואף על פי שלא היתה לו בתחילה ידיעה גמורה לטומאה אלא מקצת ידיעה שהרי לא ידע שהלך בשני שבילין שבהילוך שניהן יהא טמא בודאי ואע"פ כן חייב חטאת שמקצת ידיעה ככל ידיעה, הלך בראשון ונכנס למקדש או אכל קודש, פטור מפני שהוא ספק טמא.

הלכה ז: הזה שלישי ושביעי וטבל ואחר שנכנס למקדש הלך בשני וחזר ונכנס למקדש חייב, שהרי נכנס כשהוא טמא למקדש בודאי או בפעם ראשונה או בפעם שנייה, ואע"פ שכל ידיעה מהן ספק ידיעה היא שהרי כל שביל מהן ספק הוא כאן בטומאת מקדש וקדשיו עשו ספק ידיעה כידיעה.

הלכה ח: היה טמא ואמרו לו שנים נכנסת למקדש והוא אומר להם לא נכנסתי נאמן ואינו מביא קרבן שאם ירצה יאמר מזיד הייתי, אמרו לו שנים טמא היית כשנכנסת למקדש ובפנינו נטמאת וידעת שאתה טמא אע"פ שהיה בין טומאה זו שמעידין בה ובין כניסתו למקדש ימים רבים שאפשר לו שיאמר כבר טבלתי הואיל והכחיש את העדים ואמר לא נטמאתי מעולם הרי אלו נאמנים ומביא קרבן על פיהם, אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה קל וחומר שיביאוהו לידי קרבן הקל שהרי הכחישן.

הלכה ט: טומאת מקדש וקדשיו שהיה לה ידיעה בתחלה ולא היה לה ידיעה בסוף שעיר של יום הכפורים הנעשה בפנים ויום הכפורים תולין עד שיודע לו ויביא קרבן עולה ויורד, ושאין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ ביום הכפורים ויום הכפורים מכפרין, ועל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין, ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו פר כהן גדול של יום הכפורים מכפר אם היה המזיד מן הכהנים, ואם היה מישראל דם שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפר, שנאמר וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל.

הלכות שגגות

פרק ט 
 
הלכה א: על חמש עבירות מביא קרבן אשם והוא הנקרא אשם ודאי שהרי אינו בא משום ספק, ואלו הן: על שפחה חרופה ועל הגזל ועל המעילה ועל טומאת נזיר ועל הצרעת כשיטהר ממנה, על שפחה חרופה כיצד, הבא על שפחה חרופה בין בזדון בין בשגגה מביא אשם, והוא שתהיה גדולה ומזידה וברצונה ותהיה בעולה כדרכה ובגמר ביאה כדי שתלקה שנאמר בקורת תהיה והביא את אשמו היא לוקה והוא מביא קרבן. 
 
הלכה ב: ומפי השמועה למדו שבזמן שהיא חייבת מלקות הוא חייב בקרבן ובזמן שהיא פטורה מן המלקות הוא פטור מן הקרבן. 
 
הלכה ג: בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה, היא לוקה והוא מביא קרבן, ויראה לי שאינו מביא עד שיגדיל ויהיה בן דעת. 
 
הלכה ד: כבר ביארנו בהלכות ביאות אסורות מה היא השפחה החרופה האמורה בתורה, ושאינן חייבין עד שיבעול כדרכה ויגמור, לפיכך אם אמרו לו שנים בעלת שפחה חרופה והוא אומר לא בעלתי נאמן ואינו מביא קרבן על פיהן, שהרי הוא יודע אם גמר ביאתו או לא גמר וזה שאמר לא בעלתי כלומר לא גמרתי. 
 
הלכה ה: הבא על השפחה ביאות הרבה אינו חייב אלא אשם אחד, כיצד הבא על השפחה ביאות הרבה בזדון או שבא עליה בשגגה ונודע לו וחזר ובא עליה בשגגה ונודע לו, אפילו מאה פעמים במאה העלמות, מקריב אשם אחד ומתכפר לו על הכל על הזדונות שבה ועל השגגות, במה דברים אמורים בשפחה אחת אבל הבא על שפחות הרבה אפילו בהעלם אחת חייב אשם על כל שפחה ושפחה. 
 
הלכה ו: בעל שפחה והפריש אשמו וחזר ובעלה אחר שהפריש אשמו חייב על כל אחת ואחת שההפרשה מחלקת ונמצא כמי שהקריב ואחר כך בעל, וכן אם בעל חמש בעילות בהעלם אחת בשפחה אחת, ונודע לו על אחת מהן והפריש אשמו ואחר כך נודע על השנייה מפריש אשם אחר אע"פ שבהעלם אחת היו כלן הואיל ולא נודע לו אלא אחר שהפריש נמצא כבועל אחר שהפריש, שדין השוגג והמזיד בשפחה אחד הוא. 
 
הלכה ז: על הגזל כיצד, כל מי שיש בידו משוה פרוטה ומעלה מממון ישראל, בין שגזלו בין שגנבו בין שהפקידו אצלו או הלוהו או משום שותפות או משאר דרכים, וכפר בו ונשבע לשקר בין בזדון בין בשגגה הרי זה מביא אשם על חטאו, וזהו הנקרא אשם גזילות, ומפורש בתורה שאין מתכפר לו באשם זה עד שישיב הממון שבידו לבעליו, אבל החומש אינו מעכב הכפרה, כבר ביארנו בהלכות שבועות אימתי יהיה חייב בשבועה זו שמקריב עליה אשם זה ואימתי יהיה פטור ממנה, ועל אי זו דרך יתחייב אשמות רבות כמניין חיוב השבועות, ועל אי זו דרך לא יהיה חייב אלא אשם אחד. 
 
הלכה ח: על המעילה כיצד, כל הנהנה משוה פרוטה מן ההקדש בשגגה, מחזיר מה שנהנה ויוסיף חומש ויקריב אשם ויתכפר לו, וכבר ביארנו בהלכות מעילה שהקרבן והקרן מעכבין הכפרה ואין החומש מעכב. 
 
הלכה ט: האוכל מדבר שמועלין בו בחמשה תמחויין בהעלם אחת, אע"פ שהוא מזבח אחד אם יש בכל אכילה ואכילה שוה פרוטה חייב אשם על כל אחד ואחד, שהתמחויין מחלקין במעילה והרי הן כמינין הרבה אע"פ שאין מוחלקין בחיוב הכריתות, חומרא יתירה יש במעילה שהרי עשה בה המהנה כנהנה ומצטרפת לזמן מרובה, ושליח שעשה שליחותו חייב המשלח מה שאין דברים אלו בשאר האיסורין. 
 
הלכה י: כל המחוייב אשם ודאי צריך שיודע לו חטאו תחילה ואחר כך יקריב אשמו אבל אם הקריבו קודם שיודע לו ונודע לו אחר שהקריב אינו עולה לו, וכל חטא שחייבין עליו אשם ודאי אחד המלך ואחד כהן משוח או שאר עם הארץ שוין בו. 
 
הלכה יא: כל חטא שחייבין עליו אשם ודאי אם נסתפק לו אם עשאהו או לא עשאהו פטור מכלום, לפיכך הבא על ידו ספק מעילה אינו חייב כלום כמו שביארנו בהלכות מעילה. 
 
הלכה יב: היתה לפניו חתיכה של חולין וחתיכה של הקדש, אכל אחת מהן ואין ידוע אי זו היא פטור, חזר ואכל את השנייה מביא אשם על מעילתו, אכל אחר את השנייה שניהן פטורין. 
 
הלכה יג: חתיכה של חלב וחתיכה של הקדש, אכל אחת מהן מביא אשם תלוי משום חלב, אכל את השנייה מביא חטאת על החלב ואשם ודאי של מעילה על ההקדש, בא אחר ואכל את השנייה אף השני מביא אשם תלוי, חתיכה של חלב וחתיכה של חלב הקדש, אכל אחת מהן מביא חטאת, אכל את השנייה אחר שנודע לו על הראשונה מביא שתי חטאות ואשם ודאי על מעילתו, בא אחר ואכל את השנייה זה מביא חטאת וזה מביא חטאת בלבד, כבר ביארנו בהלכות מאכלות אסורות מאיזה טעם נוסף ואיסור הקדש על איסור חלב וכן כל כיוצא באלו האיסורין. פרק י 
 
הלכה א: ששה מצותן שיקריבו קרבן עולה ויורד ואלו הן: המצורע, והיולדת, והנשבע שבועת העדות בין בזדון בין בשגגה, והנשבע שבועת ביטוי לשקר בשגגה, והטמא שאכל קודש בשגגה, והטמא שנכנס למקדש בשגגה. 
 
הלכה ב: קרבן היולדת אם היתה עשירה מביאה כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת, ואם אין ידה משגת הרי קרבנה יורד ומביאה שתי תורים או שני בני יונה אחד עולה ואחד חטאת, אפילו היתה ידה משגת לשה ואינה משגת לנסכיו מביאה קרבן עני. 
 
הלכה ג: המצורע כשיטהר מביא שלש בהמות מהן שני כבשים אחד עולה ואחד אשם וכבשה לחטאת, אםאין ידו משגת מביא שתי תורים או שני בני יונה אחד עולה ואחד חטאת, וכבש לאשם. 
 
הלכה ד: על שבועת העדות ועל שגגת שבועת ביטוי ועל שגגת טומאת מקדש וטומאת קדשיו מביא כשבה או שעירה כשאר החטאות הקבועות, ואם אין ידו משגת מביא שתי תורים או שני בני יונה אחד עולה ואחד חטאת, ואם אין ידו משגת לעוף מביא עשירית האיפה סלת והיא הקרויה מנחת חוטא שכבר נתפרשו מעשיה בהלכות מעשה הקרבנות. 
 
הלכה ה: כל הקרבנות האלו מפורשין בתורה ומפורש זה שחייב להביאן, חוץ מטמא שנכנס למקדש בשגגה או אכל קדש שכך כתוב שם ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה וגו', או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו', או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו', והיה כי יאשם לאחת מאלה וגו', מפי השמועה למדו שזה שחייב כאן קרבן לטמא כשנטמא ונכנס למקדש או אכל קדש והוא לא ידע אע"פ שהדבר מפי הקבלה הרי הוא כמפורש שהרי בפירוש חייבה תורה כרת לטמא שאכל קודש ולטמא שנכנס למקדש, באוכל נאמר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה, ובנכנס למקדש נאמר ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל כי את מקדש ה' טמא, וכיון שחייבה תורה כרת על טומאת מקדש וקדשיו פירש הקרבן שמביאין על שגגתן. 
 
הלכה ו: כל קרבנות שהאשה חייבת בעלה מביא על ידיה, אם היה עני מביא קרבן עני ואם היה עשיר מביא על ידיה קרבן עשיר, ומביא אדם על ידי בנו ועל ידי בתו ועל ידי עבדו ושפחתו קרבן עני ומאכילן בזבחים. 
 
הלכה ז: המלך וכהן משיח מביאין קרבנן על שבועת העדות או על שבועת ביטוי או על טומאת מקדש וקדשיו כשאר הדיוטות, שלא חילק הכתוב קרבן מלך מקרבן הדיוט ומקרבן כהן משיח אלא במצוות שחייבים על שגגתן חטאת קבועה כמו שביארנו אבל בקרבן עולה ויורד כלן שוים, כבר ביארנו בהלכות שבועות אימתי יהיה חייב על שבועת העדות ועל שבועת שגגת ביטוי ואימתי יהיה פטור עליהן ועל אי זו דרך יהיה חייב קרבנות הרבה כמנין השבועות ועל אי זה דרך לא יהיה חייב אלא קרבן אחד, ובהלכות מחוסרי כפרה אבאר באיזה דרך תתחייב היולדת והמצורע קרבנות הרבה ובאי זה דרך יתחייב כל אחד מהן קרבן אחד. 
 
הלכה ח: כל המביא קרבן על הזדון כשגגה, אם היה אנוס פטור מן הקרבן, ואין צריך לומר שאר עבירות שאינו חייב חטאת אלא על שגגתן שאם היה אנוס פטור. 
 
הלכה ט: מי שהפריש מעות לכבשה של חטאתו וצריך להן, הרי זה מביא שעירה ויחלל אותם המעות על השעירה ויהנה בהן, וכן אם הפריש לשעירה ולקח כשבה יהנה בהן. 
 
הלכה י: הפריש מעות לבהמה והעני יקח שתי תורים או שני בני יונה ויחלל עליהן אותם המעות ויהנה בהם, הפריש מעות לבני יונה או לתורים והעני, יביא עשירית האיפה ויחלל עליהן אותם המעות ויהנה בהן, וכן אם היה עני והפריש מעות לעשירית האיפה והעשיר יוסיף עליהן ויביא עוף, הפריש לעוף והעשיר יוסיף עליהן ויביא כשבה או שעירה, אפילו היה מורישו גוסס הרי זה עני עד שימות מורישו ויירשנו. 
 
הלכה יא: עשיר שהפריש כשבה או שעירה ונפל בה מום [והעני] אם רצה יביא בדמיה עוף אבל אם הפריש עוף ונפסל לא יביא בדמיו עשירית האיפה שאין לעוף פדיון. 
 
הלכה יב: הפריש עשירית האיפה והעשיר, עד שלא קדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותפדה ותאכל, ומשקדשה בכלי תעובר צורתה ותצא לבית השריפה. 
 
הלכה יג: עשיר שהפריש קן למכרה וליקח בדמיה כשבה או שעירה והעני יביא קן זו אע"פ שהיא קדושת דמים שהיא נדחית ולמה לא נדחית מפני שדיחוי מעיקרו אינו דיחוי והרי נראה קן זו לו עתה, עני שהקריב קרבן עשיר יצא ועשיר שהקריב קרבן עני לא יצא. פרק יא 
 
הלכה א: שינוי יש בשגגת טומאת מקדש וקדשיו מה שאין כן בשאר כריתות, שכל הכריתות כיון ששגג ונודע לו בסוף שחטא אע"פ שלא היתה לו ידיעה בתחילה הרי זה חייב חטאת, אבל בטומאת מקדש וקדשיו אינו מביא קרבן עולה ויורד עד שתהיה לו ידיעה לטומאה וידיעה לקודש או למקדש בתחלה וידיעה לטומאה וידיעה לקדש או למקדש בסוף והעלם בינתיים, כיצד נטמא ונכנס למקדש או אכל קודש, ואחר כך נודע לו שנטמא ושהיה טמא בשעה שאכל או שנכנס, ושקודש היה זה שאכלו או מקדש היה זה שנכנס לו, הרי זה פטור מקרבן עד שידע שנטמא [ושזה קודש] ושזה מקדש קודם שיכנס או קודם שיאכל, כיצד נטמא וידע שנטמא וידע שזה מקדש ושזה קודש, ואחר כך נעלמה ממנו הטומאה ושכח שנטמא ונכנס למקדש או אכל קודש, והוא יודע שזה מקדש ושזה קודש, או ששגג ושכח שזה מקדש או שזה בשר קודש והוא יודע שהוא טמא ונכנס או אכל, או ששגג או שכח שנטמא ושכח שזה בשר קדש ושזה מקדש ונכנס או אכל ואחר כך נודע לו דברים שנתעלמו ממנו, הרי זה מביא קרבן עולה ויורד בכל צד וצד משש מחלוקות אלו, ומניין שדין שגגת מקדש וקדשיו כך הוא, שהרי בשאר שגגות נאמר בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה ואשם או הודע אליו חטאתו אשר חטא, כיון שידע בסוף אע"פ שלא ידע בתחילה, ובטומאת מקדש וקדשיו נאמר ונעלם ממנו והוא ידע ואשם מאחר שנאמר ונעלם ממנו מכלל שהיתה שם ידיעה בתחילה ונאמר והוא ידע [ואשם] הא למדת שהוא צריך ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתיים. 
 
הלכה ב: נטמא וידע שנטמא [וידע שזה קדש ושזה מקדש] אבל לא ידע באי זה אב נטמא ושכח שנטמא ואחר כך נכנס למקדש או אכל קדש ונודע לו אחר שנכנס או אחר שאכל באי זה אב נטמא [הרי זה חייב קרבן] אע"פ שלא ידע בתחלה באי זה אב נטמא הואיל וידע שהוא טמא הרי היתה שם ידיעת טומאה בתחילה, אבל אם נעלמו ממנו הלכות טומאה, כגון שנטמא בכעדשה מן השרץ וידע שהשרץ מטמא ולא ידע בשיעור ושכח שנגע בשרץ כלל ונכנס או אכל ואחר כך נודע לו [שנגע] בכעדשה מן השרץ הרי זה ספק אם חייב קרבן או פטור, וכן מי שלא ראה המקדש מימיו ולא הבין מקומו, אם נטמא וידע שנטמא ונכנס למקדש ולא ידע בתחילהשזהו מקומו שהרי לא ראהו מעולם, ואחר כך זכר הטומאה וידע שזה מקדש, הרי זה ספק אם ידיעה שיש מקדש בעולם ידיעה, או עד שידע מקומו תחילה, יראה לי שאלו החייבים קרבן מספק אינן מביאין קרבן שמא יכניסו חולין לעזרה, ואם תאמר והלא חטאת העוף באה על הספק ואינה נאכלת, מפני שהמביא אותה מחוסר כפורים אסור לאכול בקדשים עד שיביא כפרתו, אבל מי שאינו מחוסר כפורים אינו מביא קרבן מספק. 
 
הלכה ג: מי שנטמא בעזרה צריך שידע תחילה שנטמא ושזה מקדש, ואם נעלם ממנו אחרי כן שנטמא והרי הוא זכור שזה מקדש, או שנעלם ממנו שזה מקדש ולא שכח שנטמא, או שנתעלמו ממנו זה וזה, כשיודע לו יביא קרבן עולה ויורד, והוא שישהה כשיעור כמו שביארנו בהלכות ביאת מקדש. 
 
הלכה ד: מי שטימא עצמו במזיד ולא שהה כשיעור, הרי זה ספק אם שיעור השתחוייה לאנוס בלבד או אף למזיד, ולפיכך אם נעלם ממנו ויצא ולא שהה אינו מביא קרבן, וכן אם תלה עצמו באויר עזרה, הדבר ספק אם אויר עזרה כעזרה או אינו כעזרה. 
 
הלכה ה: מי שנסתפק לו אם נכנס למקדש או אכל קדש בטומאה או לאו אינו מביא אשם תלוי, שאין מביאין קרבן על לא הודע אלא בכרת שחייבין על שגגתו חטאת קבועה. 
 
הלכה ו: מי שהיו לפניו שני שבילים אחד טמא ואחד טהור הלך בראשון וחזר והלך בשני ובעת שהלך בשני שכח שהלך בראשון ונעלמה ממנה טומאה זו ונכנס למקדש או אכל קדש חייב, ואף על פי שלא היתה לו בתחילה ידיעה גמורה לטומאה אלא מקצת ידיעה שהרי לא ידע שהלך בשני שבילין שבהילוך שניהן יהא טמא בודאי ואע"פ כן חייב חטאת שמקצת ידיעה ככל ידיעה, הלך בראשון ונכנס למקדש או אכל קודש, פטור מפני שהוא ספק טמא. 
 
הלכה ז: הזה שלישי ושביעי וטבל ואחר שנכנס למקדש הלך בשני וחזר ונכנס למקדש חייב, שהרי נכנס כשהוא טמא למקדש בודאי או בפעם ראשונה או בפעם שנייה, ואע"פ שכל ידיעה מהן ספק ידיעה היא שהרי כל שביל מהן ספק הוא כאן בטומאת מקדש וקדשיו עשו ספק ידיעה כידיעה. 
 
הלכה ח: היה טמא ואמרו לו שנים נכנסת למקדש והוא אומר להם לא נכנסתי נאמן ואינו מביא קרבן שאם ירצה יאמר מזיד הייתי, אמרו לו שנים טמא היית כשנכנסת למקדש ובפנינו נטמאת וידעת שאתה טמא אע"פ שהיה בין טומאה זו שמעידין בה ובין כניסתו למקדש ימים רבים שאפשר לו שיאמר כבר טבלתי הואיל והכחיש את העדים ואמר לא נטמאתי מעולם הרי אלו נאמנים ומביא קרבן על פיהם, אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה קל וחומר שיביאוהו לידי קרבן הקל שהרי הכחישן. 
 
הלכה ט: טומאת מקדש וקדשיו שהיה לה ידיעה בתחלה ולא היה לה ידיעה בסוף שעיר של יום הכפורים הנעשה בפנים ויום הכפורים תולין עד שיודע לו ויביא קרבן עולה ויורד, ושאין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ ביום הכפורים ויום הכפורים מכפרין, ועל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין, ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו פר כהן גדול של יום הכפורים מכפר אם היה המזיד מן הכהנים, ואם היה מישראל דם שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפר, שנאמר וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל.