Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום שבת כה אלול ה'�&פ"ד
	שיעורים יומיים ליום שבת כה אלול ה'�&פ"ד

חומש:

שביעי פרשת נצבים וילך

תהילים:

פרק קיט א-צו

תניא:

יט. עוטה... -254- וכתר דאצילות

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות בכורות פרק ח. הלכות שגגות פרקים א-ב

פרק אחד :

הלכות עבודת יוהכ"פ פרק ג

ספר המצוות :

מל"ת ק"&, מ"ע ס"&

הלכות בכורות

פרק ח

הלכה א: המכניס צאן לדיר והתחילו לצאת אחת אחת והוא מונה כמו שביארנו וטעה במניין וקרא לשמיני או לשלמטה ממנו עשירי או שקרא לשנים עשר או שלמעלה ממנו עשירי לא נתקדשו, אבל אם קרא לתשיעי או לאחד עשר עשירי נתקדשו, ודבר זה הלכה מפי הקבלה נשמע שהטעות מתקדשות למעשר שלמעלה ממנו ושלמטה ממנו אבל לא שלפניהם ושלאחריהם, אפילו קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי בין בטעות בין בכוונה שלשתן מוקדשים.

הלכה ב: והיאך דינם, התשיעי אינו קרב אלא נאכל במומו, והעשירי מעשר, והאחד עשר יקרב שלמים וטעון נסכים כשלמים ואינו עושה תמורה מפני שהוא עצמו כתמורה, במה דברים אמורים כשהיה המונה הוא בעל הבהמות אבל העושה שליח לעשר לו וטעה בין בתשיעי בין באחד עשר אין מקדש אלא העשירי הודאי בלבד, שלא עשאהו שליח לטעות ולהפסיד אלא לקדש כראוי.

הלכה ג: זה שאמרנו שאם קרא לאחד עשר עשירי נתקדש כשקרא לעשירי תשיעי אבל אם קרא לעשירי עשירי וקרא אחריו לאחד עשר עשירי לא נתקדש אחד עשר שהרי העשירי הודאי לא עקר שם עשירי מעליו, ואפילו יצא העשירי ולא קראהו לא עשירי ולא אחד עשר אלא שתק ואחר כך יצא אחד עשר וקראהו עשירי לא נתקדש שהעשירי מעצמו נתקדש, ואע"פ שלא קראהו עשירי הואיל ולא עקר שם עשירי מעליו אין אחד עשר מקודש.

הלכה ד: יצאו תשיעי ועשירי כאחד בין שקרא שניהם עשירי, בין שקראם תשיעי, שניהם מוקדשין ויאכלו במומן ואינן קרבין, וכן אם יצא עשירי ואחד עשר כאחד, אם קראן עשירי הרי עשירי ואחד עשר מעורבים זה בזה והם כמו מעשר שנתערב בשלמים שיאכלו במומן כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין, ואם קראן אחד עשר הרי העשירי והחולין מעורבין זה בזה ויאכלו במומן.

הלכה ה: התחיל למנות ויצאו תחילה שנים שהן ראשון ושני הרי זה מונה הכל זוג זוג ומקדש זוג עשירי, וכן אם מנאן שלשה שלשה בכל פעם ופעם או חמשה חמשה מקדש הכת העשירית.

הלכה ו: יצאו בתחילה שנים ומנאן אחד וקרא השלישי שיצא אחריהן שני ומנה כדרכו אחד אחד הרי התשיעי והעשירי מוקדשין ויאכלו במומן, התשיעי מפני שהוא העשירי הודאי שהרי שנים יצאו בתחילה, וזה שקראו עשירי הוא אחד עשר והקורא לאחד עשר עשירי נתקדש כמו שביארנו.

הלכה ז: מנאן למפרע כגון שיצא ראשון ואמר עשירי ויצא שני ואמר תשיעי עד שיצא העשירי ומנה אחת הרי זה קדש שהעשירי מאליו נתקדש.

הלכה ח: קרא לתשיעי עשירי ונשאר העשירי בדיר, התשיעי יאכל במומו וזה שנשאר בדיר מעשר אע"פ שלא יצא ולא ביררו שהעשירי מאליו נתקדש, מת העשירי בדיר התשיעי יאכל במומו וכל השמונה שיצאו ונמנו פטורין ואע"פ שלא נתקדש עשירי שלהן ליקרב אלא מת קודם שיצא, שהמניין הראוי פוטר.

הלכה ט: הכניס עשרה טלאים לדיר והיה מונה והולך, מת אחד מן המנויין מונה ומשלים כדרכו ומקדש עשירי אע"פ שאין שם עתה חיים אלא תשעה.

הלכה י: מת אחד מאלו שבתוך הדיר אלו שנמנו פטורין מפני שהמניין הראוי למעשר פוטר אע"פ שלא הפריש עליהן כמו שביארנו, ואלו שבתוך הדיר מניחן לגורן אחר עד שיצטרפו לאחרים, וכן מי שהיו לו ארבעה עשר טלאים והכניסן לדיר ויצאו ארבעה ומנאן בפתח זה ויצאו ששה ומנאן בפתח אחר ונשארו שם ארבעה בתוך הדיר, אם יצאו הארבעה הנשארים מן הפתח שיצאו בו הששה נוטל מהן אחד וכולן פטורין, שאותן הארבעה שיצאו תחילה מפתח ראשון מניין הראוי פטרן, ואם יצאו אלו הארבעה הנשארים מן הפתח שיצאו בו הארבעה תחילה, הרי אותם הארבעה שיצאו בתחילה ואותן הששה שיצאו אחריהן בפתח שני פטורין שכל אחד מהן נמנה מניין הראוי למעשר שהרי נשארו שם בדיר אחרים להשלים המנין ולעשר, אבל אלו הארבעה שנשארו אע"פ שיצאו ונמנו מפתח הראשון אינו מניין הראוי לפיכך מצטרפין לגורן אחר, יצאו ארבעה מפתח זה וארבעה מפתח שני ונשארו שם ששה, אם יצאו הששה מאחד משני הפתחים נוטל מהן אחד מעשר וכולן פטורין, ואם יצאו הששה בשני הפתחים הרי הששה מצטרפין לגורן אחר והשמונה שיצאו תחילה מכאן ומכאן פטורין שכל ארבעה מהן נמנו מניין הראוי להשלים עליו עשרה ולעשר שהרי ששה היו שם נשארים בתוך הדיר.

הלכה יא: היו לו תשעה עשר טלאים בתוך הדיר ויצאו תשעה בפתח זה ותשעה בפתח שני נוטל האחרון לשם מעשר וכולן פטורין, שאותן התשעה נמנו מניין הראוי.

הלכה יב: היה מונה והוציא הטלה ראשו ורובו מן הדיר וחזר הרי הוא כמנוי לכל דבר.

הלכה יג: היה מונה והפסיק המניין מפני חבירו שדבר עמו או שחשכה ליל שבת הרי זה חוזר ומשלים מניינו אחר כך.

הלכה יד: היה מונה היוצאין אחד אחד ומקדש עשירי וקפץ אחד מן המנויין לתוך הדיר לתוך אלו שעדיין לא נמנו ולא נתעשרו, נפטרו הכל, שכל אחד מהן ספק אם הוא המנוי שקפץ או אחר וכבר ביארנו שכל המנויין פטורין.

הלכה טו: קפץ אחד מן העשיריים לתוך הדיר, כולן ירעו עד שיפול בהן מום ויאכלו במומן. סליקו להו הלכות בכורות בס"ד.

הלכות שגגות

הלכות שגגות. יש בכללן חמש מצות עשה, וזה הוא פרטן: (א) שיקריב היחיד קרבן חטאת קבועה על שגגתו. (ב) שיקריב אשם מי שלא נודע לו אם חטא אם לא חטא עד שיודע לו ויביא חטאתו, וזהו הנקרא אשם תלוי. (ג) שיקריב החוטא אשם על עבירות ידועות, וזהו הנקרא אשם ודאי. (ד) שיקריב החוטא קרבן על עבירות ידועות, אם היה עשיר בהמה, ואם היה עני עוף או עשירית האיפה, וזהו הנקרא קרבן עולה ויורד. (ה) שיקריבו הסנהדרין קרבן אם טעו והורו שלא כהלכה באחת מן החמורות. וביאור מצות אלו בפרקים אלו.

פרק א

הלכה א: כל העובר בשגגה על אחת ממצות לא תעשה שיש בה מעשה שחייבין עליה כרת, הרי זה חייב להקריב קרבן חטאת, ומצות עשה שיקריב חטאתו על שגגתו.

הלכה ב: וכל עבירה שחייבין על זדונה כרת, חייבין על שגגתה חטאת חוץ משלש עבירות, מגדף, ומבטל מילה, וקרבן פסח, הפסח והמילה מפני שהן מצות עשה וחטאת אין מביאין אלא על שגגת לא תעשה שנאמר אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה, והמגדף מפני שאין בו מעשה ונאמר לעושה בשגגה יצא מגדף שאין בו מעשה, לפיכך המקבל ע"ז באלוה אע"פ שהוא חייב כרת אם היה מזיד נסקל ואם קיבל בשגגה פטור מן הקרבן לפי שלא עשה מעשה ונאמר בעשותה אחת.

הלכה ג: כל כריתות שבתורה חוץ משלש כריתות שביארנו אם עבר היחיד על אחת מהן בשגגה מביא חטאת קבועה חוץ מטמא שאכל קדש וטמא שנכנס למקדש ששניהם אין מביאין חטאת קבועה אלא קרבן עולה ויורד כמו שיתבאר.

הלכה ד: חטאת קבועה היא הבאה מן הבהמה בלבד וקרבן עולה ויורד הוא קרבן שאינו קבוע אלא אם היה עשיר מביא חטאת בהמה ואם היה עני מביא עוף או עשירית האיפה כמו שיתבאר, נמצאת למד שכל העבירות שהיחיד מביא על שגגתן חטאת קבועה ארבעים ושלש, ואלו הן: (א) הבא על אמו, (ב) הבא על אם אשתו, (ג) הבא על אם אמה, (ד) הבא על אם אביה, (ה) הבא על בתו, (ו) הבא על בת בתו, (ז) הבא על בת בנו, (ח) הבא על בת אשתו, (ט) הבא על בת בתה, (י) הבא על בת בנה, (יא) הבא על אחותו, (יב) הבא על אחותו שהיא בת אשת אביו, (יג) הבא על אחות אביו, (יד) הבא על אחות אמו, (טו) הבא על אחות אשתו, (טז) הבא על אשת אביו, (יז) הבא על אשת אחי אביו, (יח) הבא על אשת בנו, (יט) הבא על אשת אחיו, (כ) הבא על אשת איש, (כא) הבא על הנדה, (כב) השוכב עם זכר, (כג) הבא על אביו, (כד) הבא על אחי אביו, (כה) השוכב עם בהמה, (כו) האשה שמביאה עליה את הבהמה, נמצאו כל כריתות שבעריות עשרים ושלש. ובשאר העבירות שבעעשרה, ואלו הן: (א) העובד עבודה זרה במעשה, (ב) הנותן מזרעו למולך, (ג) בעל אוב, (ד) בעל ידעוני במעשה, (ה) המחלל את השבת, (ו) העושה מלאכה ביום הכפורים, (ז) האוכל ושותה ביום הכפורים, (ח) האוכל נותר, (ט) האוכל חמץ בפסח, (י) האוכל חלב, (יא) האוכל דם, (יב) האוכל פיגול, (יג) השוחט קדשים חוץ לעזרה, (יד) המעלה קרבן חוץ לעזרה, (טו) המפטם את שמן המשחה, (טז) המפטם את הקטורת, (יז) הסך בשמן המשחה, הרי אלו ארבעים ושלש עבירות שמביאין על שגגתן חטאת קבועה, ומה הוא הקרבן שמביא השוגג באחת מאלו, אם שגג בעבודה זרה מביא עז בת שנתה לחטאת והיא האמורה בפרשת שלח לך בין שהיה החוטא הדיוט או מלך או כהן גדול או משוח מלחמה הכל שוין בשגגת ע"ז, אבל אם שגג באחת משאר ארבעים ושתים אם היה הדיוט מביא שעירת עזים או נקבה מן הכבשים וזו היא חטאת של אחד מעם הארץ האמורה בפרשת ויקרא, ואם המלך הוא ששגג באחת מהן מביא שעירת עזים לחטאת, ואם כהן משוח הוא מביא פר בן בקר לחטאת והוא נשרף כמו שנתפרש שם.

הלכה ה: אחד יחיד ששגג באחת מאלו או מרובין שנאמר תורה אחת תהיה לכם לעושה בשגגה, כיצד אנשי מדינה ששגגו ודמו שהיום חול והרי הוא יום הכפורים וכולן אכלו ועשו מלאכה, כל אחד מהן מביא שתי חטאות כבשות או שעירות, וכן אם שגגו כולן והקטירו לעבודה זרה כל אחד ואחד מן העובדים מביא עז בת שנתה לחטאת.

פרק ב

הלכה א: אין אדם חייב חטאת על שגגתו עד שיהיה שוגג מתחילה ועד סוף אבל אם שגג בתחלה והזיד בסוף או הזיד בתחלה ושגג בסוף פטור מקרבן חטאת, כיצד כגון שהוציא חפץ מרשות לרשות בשבת עקר בזדון והניח בשגגה או שעקר בשגגה והניח בזדון פטור עד שיעקור בשגגה ויניח בשגגה וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ב: עבר עבירה ויודע שהיא בלא תעשה אבל אינו יודע שחייבין עליה כרת הרי זו שגגה ומביא חטאת, אבל אם ידע שהיא בכרת ושגג בקרבן ולא ידע אם חייבין עליה קרבן אם לאו הרי זה מזיד, ששגגת קרבן אינה שגגה בעבירות אלו שחייבין עליהן כרת.

הלכה ג: מי שלא נודע לו עצמו של חטא שחטא, אע"פ שידע בודאי שעבר על לא תעשה שיש בו כרת, הרי זה פטור מקרבן חטאת, שנאמר אשר חטא בה עד שידע החטא שחטא בו, כיצד חלב ונותר לפניו ואכל את אחד מהם ואין ידוע אי זה אכל, אשתו נדה ואחותו בבית ושגג ובא על אחת מהן ואין ידוע אי זו מהן בעל, שבת ויום הכפורים לפניו ועשה מלאכה באחד מהן ואין ידוע באי זה מהן עשה הרי זה פטור מקרבן חטאת.

הלכה ד: חטא ונודע לו חטאתו וחזר ושכחו הרי זה מביא חטאת לשם מה שהוא ותאכל כשאר חטאות הנאכלות.

הלכה ה: שגג בשם אחד והם שני גופין חייב, כיצד שתי נדות ושגג באחת מהן ואין ידוע אי זו היא, שתי אחיות ושגג באחת מהן ואין ידוע אי זו היא חייב חטאת שהרי ידע עצמו של חטא למה זה דומה לשתי נרות דולקות שכבה אחת מהן ואין ידוע אי זו נר היא, או לשני תמחויין של חלב שאכל מאחד מהן ואין ידוע מאי זה תמחוי מהן אכל שהוא חייב, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ו: כל המחוייב חטאת קבועה על שגגתו ועשה בשגגה ונודע לו אחר שחטא אע"פ שלא היתה לו ידיעה בתחלה שזה חטא הוא הרי זה חייב חטאת, כיצד תינוק שנשבה לבין העכו"ם וגדל והוא אינו יודע מה הם ישראל ולא דתם ועשה מלאכה בשבת ואכל חלב ודם וכיוצא בהן, כשיודע לו שהוא ישראל ומצווה על כל אלו חייב להביא חטאת על כל עבירה ועבירה וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ז: השוגג בלא כוונה בעריות או במאכלות אסורות חייב חטאת, בשבת פטור מחטאת, כיצד היה מתעסק עם אשה ובעלה בלא כוונה לבעילה והרי היא ערוה עליו, דמה שזה שבפיו רוק הוא ובלעו בלא כוונה לשם אכילה בעולם והרי הוא חלב הרי זה חייב חטאת, נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר בלא כוונה לחתיכתו פטור, מלאכת מחשבת אסרה תורה כמו שביארנו במקומו.

הלכה ח: כל העושה מצוה מן המצות ובכלל עשייתה נעשית עבירה שחייבין עליה כרת בשגגה הרי זה פטור מחטאת מפני שעשה ברשות, כיצד הבא על יבמתו והרי היא נדה והוא לא ידע, הרי זה פטור מחטאת שהרי עשאה ברשות, אבל אם בא על אשתו והרי היא נדה חייב חטאת מפני שלא שאלה ואחר כך יבעול, אבל יבמתו אינו רגיל בה כדי שישאל לה, וכן מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול בערב שבת או באחד בשבת ושכח ומל שניהן בשבת, פטור מחטאת שהרי יש לו רשות למול אחד מהן בשבת ושבת דחויה היא אצלו ומצוה עשה אע"פ שהם שני גופין הואיל וזמנו בחול אינו מדקדק, אבל אם לא היה אחד מהן ראוי למול בשבת ושכח ומל בשבת מי שאינו ראוי למול בשבת חייב חטאת.

הלכה ט: אומן שבא למול לפנות היום ביום השבת ואמרו לו לא נשאר פנאי ביום כדי שתמול ואם תתחיל למול לא תשלים עד יציאת השבת ונמצאת חובל בשבת ולא עושה מצוה, ואמר רגיל אני וזריז ובמהרה אמול, אם לא השלים אלא עד יציאת השבת הרי זה חייב חטאת שהרי התרו בו.

הלכה י: המוציא את הלולב ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת כדי לצאת בו והעבירו ארבע אמות ברשות הרבים בשוגג פטור שהרי ברשות הוציא, וכן השוחט את הפסח ביום ארבעה עשר שחל להיות בשבת ונודע לו אחר כן שמשכו הבעלים את ידיהם או שמתו או נטמאו קודם שחיטה, או שנמצא טריפה בסתר כגון נקוב מעיים או ריאה, הרי זה פטור מפני ששחט ברשות, אבל נמצא בעל מום או שהיתה טריפה גלויה הרי זה חייב חטאת מפני שהיה לו לבדוק ואחר כך ישחוט, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יא: שחט את הפסח בשבת שלא לשמו בטעות פטור מפני שהזבח כשר שעקירת שמו בטעות אינו עקירה כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין.

הלכה יב: שחט זבחים אחרים לשם פסח בטעות, אם ראויין הם לקרבן פסח פטור מקרבן חטאת מפני ששחט ברשות, אם אינן ראויין כגון שהיתה נקבה או בן שתים חייב חטאת שהרי אינו ראוי לקרבן פסח, וכן אם שגג ושחטו בשבת שלא לאוכליו או שלא למנוייו או לערלים או לטמאים חייב חטאת, שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו למנוייו ושלא למנוייו למולים ולערלים לטמאים ולטהורים פטור, שהרי הפסח כשר וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יג: השוחט בשבת קרבן צבור שלא לשמו הרי זה חייב חטאת ויקטיר אימורים לערב, וכן אם שחט יתר על חובת היום חייב חטאת על התוספת.

הלכה יד: שחט קרבנות יחיד שאין דוחים את השבת בשבת בשגגה חייב חטאת והבשר מותר בהנאה, ואין זורקין את הדם, ואם עבר וזרק דמם לשמן בין בשוגג בין במזיד עלו לבעלים לשם חובה, ויקטיר אימורין לערב והבשר יאכל ויביא השוחט חטאת על שגגתו.

הלכה טו: היו לפניו שתי בהמות של צבור אחת כחושה ואחת שמינה והיתה חובת היום באחת בין חטאת בין עולה ושגג ושחט השתים, אם שחט כחושה בתחלה ואחר כך שחט השמינה פטור מקרבן חטאת ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמינה ושחוט לכתחלה, אבל אם שחט השמינה תחילה ואחר כך הכחושה חייב חטאת על התוספת, נמצאת הראשונה השמינה טריפה בבני מעיים אע"פ שלא ידע שהיא טריפה בעת ששחט הכחושה ולא לזה נתכוון הואיל ונשחטה האחרונה כמצותה הרי זה פטור מחטאת, וכן הפורס מצודה להעלות דגים מן הים בשגגה והעלה תינוק עם הדגים בין ששמע שטבע תינוק בין שלא שמע הואיל והעלה תינוק הרי זה פטור מחטאת אף על פי שלא היתה כוונתו אלא לצוד מפני שהיה שוגג וכן כל כיוצא בזה.

הלכה טז: מי שהיה לפניו בלילי הפסח צלי של פסח ונותר מן הקדשים ונתכוין לאכול צלי שהוא מצוה ושגג ואכל הנותר הרי זה חייב חטאת שהרי לא עשה מצוה באכילה זו, וכן כל כיוצא בזה.

הלכות בכורות

פרק ח 
 
הלכה א: המכניס צאן לדיר והתחילו לצאת אחת אחת והוא מונה כמו שביארנו וטעה במניין וקרא לשמיני או לשלמטה ממנו עשירי או שקרא לשנים עשר או שלמעלה ממנו עשירי לא נתקדשו, אבל אם קרא לתשיעי או לאחד עשר עשירי נתקדשו, ודבר זה הלכה מפי הקבלה נשמע שהטעות מתקדשות למעשר שלמעלה ממנו ושלמטה ממנו אבל לא שלפניהם ושלאחריהם, אפילו קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי בין בטעות בין בכוונה שלשתן מוקדשים. 
 
הלכה ב: והיאך דינם, התשיעי אינו קרב אלא נאכל במומו, והעשירי מעשר, והאחד עשר יקרב שלמים וטעון נסכים כשלמים ואינו עושה תמורה מפני שהוא עצמו כתמורה, במה דברים אמורים כשהיה המונה הוא בעל הבהמות אבל העושה שליח לעשר לו וטעה בין בתשיעי בין באחד עשר אין מקדש אלא העשירי הודאי בלבד, שלא עשאהו שליח לטעות ולהפסיד אלא לקדש כראוי. 
 
הלכה ג: זה שאמרנו שאם קרא לאחד עשר עשירי נתקדש כשקרא לעשירי תשיעי אבל אם קרא לעשירי עשירי וקרא אחריו לאחד עשר עשירי לא נתקדש אחד עשר שהרי העשירי הודאי לא עקר שם עשירי מעליו, ואפילו יצא העשירי ולא קראהו לא עשירי ולא אחד עשר אלא שתק ואחר כך יצא אחד עשר וקראהו עשירי לא נתקדש שהעשירי מעצמו נתקדש, ואע"פ שלא קראהו עשירי הואיל ולא עקר שם עשירי מעליו אין אחד עשר מקודש. 
 
הלכה ד: יצאו תשיעי ועשירי כאחד בין שקרא שניהם עשירי, בין שקראם תשיעי, שניהם מוקדשין ויאכלו במומן ואינן קרבין, וכן אם יצא עשירי ואחד עשר כאחד, אם קראן עשירי הרי עשירי ואחד עשר מעורבים זה בזה והם כמו מעשר שנתערב בשלמים שיאכלו במומן כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין, ואם קראן אחד עשר הרי העשירי והחולין מעורבין זה בזה ויאכלו במומן. 
 
הלכה ה: התחיל למנות ויצאו תחילה שנים שהן ראשון ושני הרי זה מונה הכל זוג זוג ומקדש זוג עשירי, וכן אם מנאן שלשה שלשה בכל פעם ופעם או חמשה חמשה מקדש הכת העשירית. 
 
הלכה ו: יצאו בתחילה שנים ומנאן אחד וקרא השלישי שיצא אחריהן שני ומנה כדרכו אחד אחד הרי התשיעי והעשירי מוקדשין ויאכלו במומן, התשיעי מפני שהוא העשירי הודאי שהרי שנים יצאו בתחילה, וזה שקראו עשירי הוא אחד עשר והקורא לאחד עשר עשירי נתקדש כמו שביארנו. 
 
הלכה ז: מנאן למפרע כגון שיצא ראשון ואמר עשירי ויצא שני ואמר תשיעי עד שיצא העשירי ומנה אחת הרי זה קדש שהעשירי מאליו נתקדש. 
 
הלכה ח: קרא לתשיעי עשירי ונשאר העשירי בדיר, התשיעי יאכל במומו וזה שנשאר בדיר מעשר אע"פ שלא יצא ולא ביררו שהעשירי מאליו נתקדש, מת העשירי בדיר התשיעי יאכל במומו וכל השמונה שיצאו ונמנו פטורין ואע"פ שלא נתקדש עשירי שלהן ליקרב אלא מת קודם שיצא, שהמניין הראוי פוטר. 
 
הלכה ט: הכניס עשרה טלאים לדיר והיה מונה והולך, מת אחד מן המנויין מונה ומשלים כדרכו ומקדש עשירי אע"פ שאין שם עתה חיים אלא תשעה. 
 
הלכה י: מת אחד מאלו שבתוך הדיר אלו שנמנו פטורין מפני שהמניין הראוי למעשר פוטר אע"פ שלא הפריש עליהן כמו שביארנו, ואלו שבתוך הדיר מניחן לגורן אחר עד שיצטרפו לאחרים, וכן מי שהיו לו ארבעה עשר טלאים והכניסן לדיר ויצאו ארבעה ומנאן בפתח זה ויצאו ששה ומנאן בפתח אחר ונשארו שם ארבעה בתוך הדיר, אם יצאו הארבעה הנשארים מן הפתח שיצאו בו הששה נוטל מהן אחד וכולן פטורין, שאותן הארבעה שיצאו תחילה מפתח ראשון מניין הראוי פטרן, ואם יצאו אלו הארבעה הנשארים מן הפתח שיצאו בו הארבעה תחילה, הרי אותם הארבעה שיצאו בתחילה ואותן הששה שיצאו אחריהן בפתח שני פטורין שכל אחד מהן נמנה מניין הראוי למעשר שהרי נשארו שם בדיר אחרים להשלים המנין ולעשר, אבל אלו הארבעה שנשארו אע"פ שיצאו ונמנו מפתח הראשון אינו מניין הראוי לפיכך מצטרפין לגורן אחר, יצאו ארבעה מפתח זה וארבעה מפתח שני ונשארו שם ששה, אם יצאו הששה מאחד משני הפתחים נוטל מהן אחד מעשר וכולן פטורין, ואם יצאו הששה בשני הפתחים הרי הששה מצטרפין לגורן אחר והשמונה שיצאו תחילה מכאן ומכאן פטורין שכל ארבעה מהן נמנו מניין הראוי להשלים עליו עשרה ולעשר שהרי ששה היו שם נשארים בתוך הדיר. 
 
הלכה יא: היו לו תשעה עשר טלאים בתוך הדיר ויצאו תשעה בפתח זה ותשעה בפתח שני נוטל האחרון לשם מעשר וכולן פטורין, שאותן התשעה נמנו מניין הראוי. 
 
הלכה יב: היה מונה והוציא הטלה ראשו ורובו מן הדיר וחזר הרי הוא כמנוי לכל דבר. 
 
הלכה יג: היה מונה והפסיק המניין מפני חבירו שדבר עמו או שחשכה ליל שבת הרי זה חוזר ומשלים מניינו אחר כך. 
 
הלכה יד: היה מונה היוצאין אחד אחד ומקדש עשירי וקפץ אחד מן המנויין לתוך הדיר לתוך אלו שעדיין לא נמנו ולא נתעשרו, נפטרו הכל, שכל אחד מהן ספק אם הוא המנוי שקפץ או אחר וכבר ביארנו שכל המנויין פטורין. 
 
הלכה טו: קפץ אחד מן העשיריים לתוך הדיר, כולן ירעו עד שיפול בהן מום ויאכלו במומן. סליקו להו הלכות בכורות בס"ד. הלכות שגגות

הלכות שגגות. יש בכללן חמש מצות עשה, וזה הוא פרטן: (א) שיקריב היחיד קרבן חטאת קבועה על שגגתו. (ב) שיקריב אשם מי שלא נודע לו אם חטא אם לא חטא עד שיודע לו ויביא חטאתו, וזהו הנקרא אשם תלוי. (ג) שיקריב החוטא אשם על עבירות ידועות, וזהו הנקרא אשם ודאי. (ד) שיקריב החוטא קרבן על עבירות ידועות, אם היה עשיר בהמה, ואם היה עני עוף או עשירית האיפה, וזהו הנקרא קרבן עולה ויורד. (ה) שיקריבו הסנהדרין קרבן אם טעו והורו שלא כהלכה באחת מן החמורות. וביאור מצות אלו בפרקים אלו. 
 
פרק א 
 
הלכה א: כל העובר בשגגה על אחת ממצות לא תעשה שיש בה מעשה שחייבין עליה כרת, הרי זה חייב להקריב קרבן חטאת, ומצות עשה שיקריב חטאתו על שגגתו. 
 
הלכה ב: וכל עבירה שחייבין על זדונה כרת, חייבין על שגגתה חטאת חוץ משלש עבירות, מגדף, ומבטל מילה, וקרבן פסח, הפסח והמילה מפני שהן מצות עשה וחטאת אין מביאין אלא על שגגת לא תעשה שנאמר אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה, והמגדף מפני שאין בו מעשה ונאמר לעושה בשגגה יצא מגדף שאין בו מעשה, לפיכך המקבל ע"ז באלוה אע"פ שהוא חייב כרת אם היה מזיד נסקל ואם קיבל בשגגה פטור מן הקרבן לפי שלא עשה מעשה ונאמר בעשותה אחת. 
 
הלכה ג: כל כריתות שבתורה חוץ משלש כריתות שביארנו אם עבר היחיד על אחת מהן בשגגה מביא חטאת קבועה חוץ מטמא שאכל קדש וטמא שנכנס למקדש ששניהם אין מביאין חטאת קבועה אלא קרבן עולה ויורד כמו שיתבאר. 
 
הלכה ד: חטאת קבועה היא הבאה מן הבהמה בלבד וקרבן עולה ויורד הוא קרבן שאינו קבוע אלא אם היה עשיר מביא חטאת בהמה ואם היה עני מביא עוף או עשירית האיפה כמו שיתבאר, נמצאת למד שכל העבירות שהיחיד מביא על שגגתן חטאת קבועה ארבעים ושלש, ואלו הן: (א) הבא על אמו, (ב) הבא על אם אשתו, (ג) הבא על אם אמה, (ד) הבא על אם אביה, (ה) הבא על בתו, (ו) הבא על בת בתו, (ז) הבא על בת בנו, (ח) הבא על בת אשתו, (ט) הבא על בת בתה, (י) הבא על בת בנה, (יא) הבא על אחותו, (יב) הבא על אחותו שהיא בת אשת אביו, (יג) הבא על אחות אביו, (יד) הבא על אחות אמו, (טו) הבא על אחות אשתו, (טז) הבא על אשת אביו, (יז) הבא על אשת אחי אביו, (יח) הבא על אשת בנו, (יט) הבא על אשת אחיו, (כ) הבא על אשת איש, (כא) הבא על הנדה, (כב) השוכב עם זכר, (כג) הבא על אביו, (כד) הבא על אחי אביו, (כה) השוכב עם בהמה, (כו) האשה שמביאה עליה את הבהמה, נמצאו כל כריתות שבעריות עשרים ושלש. ובשאר העבירות שבעעשרה, ואלו הן: (א) העובד עבודה זרה במעשה, (ב) הנותן מזרעו למולך, (ג) בעל אוב, (ד) בעל ידעוני במעשה, (ה) המחלל את השבת, (ו) העושה מלאכה ביום הכפורים, (ז) האוכל ושותה ביום הכפורים, (ח) האוכל נותר, (ט) האוכל חמץ בפסח, (י) האוכל חלב, (יא) האוכל דם, (יב) האוכל פיגול, (יג) השוחט קדשים חוץ לעזרה, (יד) המעלה קרבן חוץ לעזרה, (טו) המפטם את שמן המשחה, (טז) המפטם את הקטורת, (יז) הסך בשמן המשחה, הרי אלו ארבעים ושלש עבירות שמביאין על שגגתן חטאת קבועה, ומה הוא הקרבן שמביא השוגג באחת מאלו, אם שגג בעבודה זרה מביא עז בת שנתה לחטאת והיא האמורה בפרשת שלח לך בין שהיה החוטא הדיוט או מלך או כהן גדול או משוח מלחמה הכל שוין בשגגת ע"ז, אבל אם שגג באחת משאר ארבעים ושתים אם היה הדיוט מביא שעירת עזים או נקבה מן הכבשים וזו היא חטאת של אחד מעם הארץ האמורה בפרשת ויקרא, ואם המלך הוא ששגג באחת מהן מביא שעירת עזים לחטאת, ואם כהן משוח הוא מביא פר בן בקר לחטאת והוא נשרף כמו שנתפרש שם. 
 
הלכה ה: אחד יחיד ששגג באחת מאלו או מרובין שנאמר תורה אחת תהיה לכם לעושה בשגגה, כיצד אנשי מדינה ששגגו ודמו שהיום חול והרי הוא יום הכפורים וכולן אכלו ועשו מלאכה, כל אחד מהן מביא שתי חטאות כבשות או שעירות, וכן אם שגגו כולן והקטירו לעבודה זרה כל אחד ואחד מן העובדים מביא עז בת שנתה לחטאת. פרק ב 
 
הלכה א: אין אדם חייב חטאת על שגגתו עד שיהיה שוגג מתחילה ועד סוף אבל אם שגג בתחלה והזיד בסוף או הזיד בתחלה ושגג בסוף פטור מקרבן חטאת, כיצד כגון שהוציא חפץ מרשות לרשות בשבת עקר בזדון והניח בשגגה או שעקר בשגגה והניח בזדון פטור עד שיעקור בשגגה ויניח בשגגה וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה ב: עבר עבירה ויודע שהיא בלא תעשה אבל אינו יודע שחייבין עליה כרת הרי זו שגגה ומביא חטאת, אבל אם ידע שהיא בכרת ושגג בקרבן ולא ידע אם חייבין עליה קרבן אם לאו הרי זה מזיד, ששגגת קרבן אינה שגגה בעבירות אלו שחייבין עליהן כרת. 
 
הלכה ג: מי שלא נודע לו עצמו של חטא שחטא, אע"פ שידע בודאי שעבר על לא תעשה שיש בו כרת, הרי זה פטור מקרבן חטאת, שנאמר אשר חטא בה עד שידע החטא שחטא בו, כיצד חלב ונותר לפניו ואכל את אחד מהם ואין ידוע אי זה אכל, אשתו נדה ואחותו בבית ושגג ובא על אחת מהן ואין ידוע אי זו מהן בעל, שבת ויום הכפורים לפניו ועשה מלאכה באחד מהן ואין ידוע באי זה מהן עשה הרי זה פטור מקרבן חטאת. 
 
הלכה ד: חטא ונודע לו חטאתו וחזר ושכחו הרי זה מביא חטאת לשם מה שהוא ותאכל כשאר חטאות הנאכלות. 
 
הלכה ה: שגג בשם אחד והם שני גופין חייב, כיצד שתי נדות ושגג באחת מהן ואין ידוע אי זו היא, שתי אחיות ושגג באחת מהן ואין ידוע אי זו היא חייב חטאת שהרי ידע עצמו של חטא למה זה דומה לשתי נרות דולקות שכבה אחת מהן ואין ידוע אי זו נר היא, או לשני תמחויין של חלב שאכל מאחד מהן ואין ידוע מאי זה תמחוי מהן אכל שהוא חייב, וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה ו: כל המחוייב חטאת קבועה על שגגתו ועשה בשגגה ונודע לו אחר שחטא אע"פ שלא היתה לו ידיעה בתחלה שזה חטא הוא הרי זה חייב חטאת, כיצד תינוק שנשבה לבין העכו"ם וגדל והוא אינו יודע מה הם ישראל ולא דתם ועשה מלאכה בשבת ואכל חלב ודם וכיוצא בהן, כשיודע לו שהוא ישראל ומצווה על כל אלו חייב להביא חטאת על כל עבירה ועבירה וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה ז: השוגג בלא כוונה בעריות או במאכלות אסורות חייב חטאת, בשבת פטור מחטאת, כיצד היה מתעסק עם אשה ובעלה בלא כוונה לבעילה והרי היא ערוה עליו, דמה שזה שבפיו רוק הוא ובלעו בלא כוונה לשם אכילה בעולם והרי הוא חלב הרי זה חייב חטאת, נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר בלא כוונה לחתיכתו פטור, מלאכת מחשבת אסרה תורה כמו שביארנו במקומו. 
 
הלכה ח: כל העושה מצוה מן המצות ובכלל עשייתה נעשית עבירה שחייבין עליה כרת בשגגה הרי זה פטור מחטאת מפני שעשה ברשות, כיצד הבא על יבמתו והרי היא נדה והוא לא ידע, הרי זה פטור מחטאת שהרי עשאה ברשות, אבל אם בא על אשתו והרי היא נדה חייב חטאת מפני שלא שאלה ואחר כך יבעול, אבל יבמתו אינו רגיל בה כדי שישאל לה, וכן מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול בערב שבת או באחד בשבת ושכח ומל שניהן בשבת, פטור מחטאת שהרי יש לו רשות למול אחד מהן בשבת ושבת דחויה היא אצלו ומצוה עשה אע"פ שהם שני גופין הואיל וזמנו בחול אינו מדקדק, אבל אם לא היה אחד מהן ראוי למול בשבת ושכח ומל בשבת מי שאינו ראוי למול בשבת חייב חטאת. 
 
הלכה ט: אומן שבא למול לפנות היום ביום השבת ואמרו לו לא נשאר פנאי ביום כדי שתמול ואם תתחיל למול לא תשלים עד יציאת השבת ונמצאת חובל בשבת ולא עושה מצוה, ואמר רגיל אני וזריז ובמהרה אמול, אם לא השלים אלא עד יציאת השבת הרי זה חייב חטאת שהרי התרו בו. 
 
הלכה י: המוציא את הלולב ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת כדי לצאת בו והעבירו ארבע אמות ברשות הרבים בשוגג פטור שהרי ברשות הוציא, וכן השוחט את הפסח ביום ארבעה עשר שחל להיות בשבת ונודע לו אחר כן שמשכו הבעלים את ידיהם או שמתו או נטמאו קודם שחיטה, או שנמצא טריפה בסתר כגון נקוב מעיים או ריאה, הרי זה פטור מפני ששחט ברשות, אבל נמצא בעל מום או שהיתה טריפה גלויה הרי זה חייב חטאת מפני שהיה לו לבדוק ואחר כך ישחוט, וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה יא: שחט את הפסח בשבת שלא לשמו בטעות פטור מפני שהזבח כשר שעקירת שמו בטעות אינו עקירה כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין. 
 
הלכה יב: שחט זבחים אחרים לשם פסח בטעות, אם ראויין הם לקרבן פסח פטור מקרבן חטאת מפני ששחט ברשות, אם אינן ראויין כגון שהיתה נקבה או בן שתים חייב חטאת שהרי אינו ראוי לקרבן פסח, וכן אם שגג ושחטו בשבת שלא לאוכליו או שלא למנוייו או לערלים או לטמאים חייב חטאת, שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו למנוייו ושלא למנוייו למולים ולערלים לטמאים ולטהורים פטור, שהרי הפסח כשר וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה יג: השוחט בשבת קרבן צבור שלא לשמו הרי זה חייב חטאת ויקטיר אימורים לערב, וכן אם שחט יתר על חובת היום חייב חטאת על התוספת. 
 
הלכה יד: שחט קרבנות יחיד שאין דוחים את השבת בשבת בשגגה חייב חטאת והבשר מותר בהנאה, ואין זורקין את הדם, ואם עבר וזרק דמם לשמן בין בשוגג בין במזיד עלו לבעלים לשם חובה, ויקטיר אימורין לערב והבשר יאכל ויביא השוחט חטאת על שגגתו. 
 
הלכה טו: היו לפניו שתי בהמות של צבור אחת כחושה ואחת שמינה והיתה חובת היום באחת בין חטאת בין עולה ושגג ושחט השתים, אם שחט כחושה בתחלה ואחר כך שחט השמינה פטור מקרבן חטאת ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמינה ושחוט לכתחלה, אבל אם שחט השמינה תחילה ואחר כך הכחושה חייב חטאת על התוספת, נמצאת הראשונה השמינה טריפה בבני מעיים אע"פ שלא ידע שהיא טריפה בעת ששחט הכחושה ולא לזה נתכוון הואיל ונשחטה האחרונה כמצותה הרי זה פטור מחטאת, וכן הפורס מצודה להעלות דגים מן הים בשגגה והעלה תינוק עם הדגים בין ששמע שטבע תינוק בין שלא שמע הואיל והעלה תינוק הרי זה פטור מחטאת אף על פי שלא היתה כוונתו אלא לצוד מפני שהיה שוגג וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה טז: מי שהיה לפניו בלילי הפסח צלי של פסח ונותר מן הקדשים ונתכוין לאכול צלי שהוא מצוה ושגג ואכל הנותר הרי זה חייב חטאת שהרי לא עשה מצוה באכילה זו, וכן כל כיוצא בזה.