Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום שני יג אלול ה'�&פ"ד
	שיעורים יומיים ליום שני יג אלול ה'�&פ"ד

חומש:

שני פרשת תבוא

תהילים:

פרקים סט - עא

תניא:

ובכל שנה ושנה... -קכא- בעשי"ת וד"ל

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות פסולי המוקדשין פרקים יז-יט

פרק אחד :

הלכות פסולי המוקדשין פרק י

ספר המצוות :

מ"ע צ

הלכות פסולי המוקדשין

פרק יז

הלכה א: כל הדמים הניתנין על מזבח החיצון שנתן מהם מתנה ראשונה במחשבה נכונה, ונתן ממתנה שניה ואילך במחשבת שינוי השם או במחשבת המקום או מחשבת הזמן הרי זה כיפר והורצה הקרבן, ואם נתן את הראשונה במחשבת הזמן והשלים המתנות במחשבת המקום, הרי זה פגול, שמתנה ראשונה היא העיקר, אבל כל הדמים הניתנין על מזבח הפנימי, הואיל וכולן מעכבין זה את זה כמו שביארנו, אם נתן אחת מהן שלא כתקנה אלא הפסיד בה המחשבה, אע"פ שנתן כל השאר כתקנן הזבח פסול.

הלכה ב: חשב בראשונה מחשבת הזמן ושתק בשאר, או שנתן כולן כתקנן חוץ מן האחרונה שנתן במחשבת הזמן, הרי זה פסול, ואינו פגול עד שיזה במחשבת הזמן שהרי כלם במתנה אחת הן.

הלכה ג: טבילת אצבע בדם החטאות הפנימיות מפגלת, כיצד חשב בשעת טבילת אצבע בדם מחשבת הזמן, הרי זה כמחשב בשעת הזייה.

הלכה ד: היה עומד בעזרה וחשב מחשבת הזמן בחטאות הנעשות בפנים בדבר הנעשה בפנים אינו פגול, חשב בדבר הנעשה בחוץ הרי זה פגול.

הלכה ה: כיצד היה עומד בעזרה ואמר הריני שוחט להזות דמו למחר, אינו פגול שההזיה לפנים בהיכל.

הלכה ו: היה עומד בהיכל ואמר הרי אני מזה לשפוך שירים למחר, אינו פגול שהרי חשב בפנים בדבר הנעשה בחוץ, אבל אם היה עומד בעזרה ושחט והוא מחשב לשפוך שירים למחר או להקטיר אימורין למחר, הרי זה פגול, שהרי חשב בחוץ בדבר הנעשה בחוץ.

הלכה ז: התודה מפגלת את הלחם והלחם אינו מפגל את התודה, כיצד השוחט את התודה והוא מחשב שיאכל מבשרה, או יזרוק דמה, או שיקטיר אימוריה למחר, הזבח עם הלחם פגול, אבל אם חשב לאכול מן הלחם למחר, הלחם לבדו פגול וזבח התודה אינו פגול.

הלכה ח: וכן הדין בשני כבשי עצרת עם שתי לחם הבאות עמהן שאם חשב מחשבת זמן בכבשים נתפגלו שתי הלחם, חשב שיאכל משתי הלחם למחר, שתי הלחם פגול והכבשים אינן פגול, חשב באחת מארבע העבודות לאכול כזית מבשר הזבח עם הלחם למחר, הלחם לבדו פגול והתודה או הכבשים אינן פגול.

הלכה ט: המקטיר שני בזיכי לבונה שעם לחם הפנים וחשב בשעת הקטרתן שיאכל לחם הפנים למחר, הרי הלחם פגול.

הלכה י: השוחט שני כבשי עצרת וחשב לאכול אחת משתי החלות למחר שתיהם פגול.

הלכה יא: הקטיר שני הבזיכים והוא מחשב לאכול אחד משני הסדרים למחר, שני הסדרים פגול.

הלכה יב: וכן אם חשב מחשבת הזמן באחת מחלות התודה, או באחת מחלות מנחת מאפה התנור, הרי כל החלות פגול.

הלכה יג: אבל אם נטמאת אחת משתי החלות, או אחד משני הסדרים, או אחת מחלות התודה, בין לפני זריקה בין לאחר זריקה, אותה החלה ואותו הסדר אסור, והטהור בטהרתו יאכל.

הלכה יד: חשב בעבודת אחד משני הכבשים שיאכל כזית משתי הלחם למחר, וכן אם חשב בהקטרת אחד משני הבזיכין שיאכל כזית מלחם הפנים למחר, הרי הלחם פסול, ואינו פגול עד שיחשב בכל המתיר שהוא עבודת שני הכבשים והקטרת שני הבזיכין.

הלכה טו: שחט אחד וחשב לאכול חצי זית מחלה זו למחר ושחט השני וחשב לאכול חצי זית מחלה שנייה למחר הרי אלו מצטרפין לפגול, והוא הדין בשני הבזיכין עם שני הסדרים.

הלכה טז: חשב באחד משני הכבשים מחשבת הזמן, ועשה השני במחשבה נכונה, זה שעשאוהו במחשבת הזמן פגול והשני כשר.

הלכה יז: שחט אחד מהן וחשב בשעת שחיטתו שיאכל מבשר השני למחר שניהן כשירים שאין מחשבין מזה על זה.

הלכה יח: שני כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה, כיצד שחטם וזרק דמם במחשבת שינוי השם לא קדש הלחם, שחטן לשמן וזרק דמם שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש, שחטן שלא לשמן אף על פי שזרק לשמן לא קדש הלחם.

הלכה יט: שתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה וזרק דם הכבשים במחשבת הזמן, נתפגלו שתי הלחם אף על פי שהן בחוץ, שהזריקה מועלת ליוצא אף על פי שעדיין הוא בחוץ.

הלכה כ: כבשי עצרת ששחטן לשמן ואבד הלחם, אם זרק דמן לשמן הרי אלו פסולין, זרק דמן במחשבת הזמן אחר שאבד הלחם, הרי אלו ספק אם הותרו באכילה או לא הותרו.

פרק יח

הלכה א: כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים, הרי זה עובר בלא תעשה שהרי הוא אומר לא יחשב.

הלכה ב: מפי השמועה למדו שבכלל דין זה שלא יפסיד הקדשים במחשבה, שהרי זה דומה למטיל מום בקדשים, ואע"פ כן אינו לוקה שאין המחשבה מעשה.

הלכה ג: כל קרבן שנאמר שהוא פסול בין שנפסל במחשבה בין במעשה בין שאירע בו דבר שפסלו, כל האוכל ממנו כזית במזיד לוקה שנאמר לא תאכל כל תועבה.

הלכה ד: מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין.

הלכה ה: וכן קדשים שהוטל בהם מום, האוכל מהם כזית לוקה, הרי הם בכלל כל תועבה עד שיולד להם מום אחר ויאכלו במומן כמו שביארנו, וכל שפיסולו מספק אין לוקין עליו.

הלכה ו: כל קרבן שנתפגל במחשבת הזמן כמו שביארנו כל האוכל ממנו כזית במזיד חייב כרת שנאמר והנפש האוכלת ממנו עונה תשא, ואם אכל ממנו בשגגה מביא חטאת קבועה.

הלכה ז: אין חייבין כרת אלא על אכילת דברים שהותרו בין לאדם בין למזבח, אבל אם אכל מן המתיר עצמו אינו חייב כרת אלא לוקה כאוכל פסולי המוקדשין שאין בהם פגול, כיצד מנחה שנתפגלה, האוכל כזית משיריה במזיד חייב כרת, אבל אם אכל מן הקומץ שלה או מן הלבונה אינו חייב כרת, לפי שהן הן המתירים את השירים לאדם, וכן זבח שנתפגל, האוכל כזית מבשרו או מאימוריו או מבשר העולה חייב כרת, אבל אם אכל כזית מן הדם אינו חייב עליו משום פגול שהדם מתיר את האימורין ליקרב למזבח, והאימורין מתירין את הבשר לאדם, ודם העולה מתיר בשרה למזבח, ודם חטאת העוף מתיר בשרה לכהנים, ודם עולת העוף מתיר בשרה למזבח, ודם חטאות הנשרפות מתיר אימוריהם למזבח, לפיכך חייבין על אימוריהן משום פגול, הקומץ והלבונה מתירין השירים לכהנים, שני כבשי עצרת מתירין שתי הלחם לכהנים, וכן שני בזיכי לבונה מתירין לחם הפנים לכהנים, אבל דברים שאין להם מתירין כגון בשר חטאות הנשרפות ומנחות הנשרפות אינן מתפגלין לעולם.

הלכה ח: ואלו דברים שאין חייבין עליהן משום פגול לעולם: הקומץ והלבונה, והקטרת והדם והיין, בין יין הבא עם הנסכים בין יין הבא בפני עצמו, ומנחות הנשרפות כולן, שהרי אין להם קומץ להתירן, כגון מנחת כהנים ומנחת נסכים ובשר חטאות הנשרפות, ולוג שמן של מצורע, ואם תאמר והלא דם האשם מתירו, אינו תלוי בו שהרי אדם מביא אשמו היום ולוג אחר כמה ימים כמו שיתבאר במקומו.

הלכה ט: אסור להותיר מבשר הקדשים לאחר זמן אכילתן שנאמר בקרבן תודה לא תותירו ממנו עד בקר והוא הדין לשאר הקדשים כולם, והמותיר אינו לוקה שהרי ניתקו הכתוב לעשה שנאמר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו.

הלכה י: האוכל כזית מבשר קדשים שנותר, במזיד חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה שנאמר ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה, ומאימתי יתחייב כרת על אכילת הנותר, אם קדשי קדשים הם חייב עליהן מאחר שיעלה עמוד השחר, ואם קדשים קלים הם חייב עליהן משקיעת החמה של יום שני שהוא תחלת הלילה של יום שלישי, והיכן הזהיר הכתוב על הפגול ועל הנותר, במלואים, שהרי נאמר שם לא יאכל כי קדש הם להזהיר על כל שפסולו בקדש שהוא בלא תעשה על אכילתו.

הלכה יא: והפגול והנותר מצטרפין זה עם זה לכזית, וכל הפוגלים והנותרין מצטרפין.

הלכה יב: אסור לטמא את הקדשים או לסבב להם טומאה שהרי פוסלן, והמטמא את הקדשים אינו לוקה, אבל אדם טהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה, שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והוא הדין לשאר הקרבנות שאם אבל /אכל/ כזית מלבונת המנחה שנטמאה אחר שנתקדשה בכלי לוקה, אחד קדשים שנטמאו לפני כפרה או לאחר כפרה, בין שנטמאו באב הטומאה או בולד הטומאה של דברי תורה, אבל אם נטמאו בטומאות של דבריהם אינו לוקה על אכילתן, אבל מכין אותו מכת מרדות, ואינו לוקה אלא האוכל אחר זריקת דמים, אבל אם אכל קודם זריקה אינו לוקה משום אוכל קודש טמא אבל מכין אותו מכת מרדות.

הלכה יג: כל אדם שנטמא טומאה שחייבין עליה כרת על ביאת המקדש ואכל כזית מן הקדשים בין בקדש טהור בין בקדש טמא, במזיד הרי זה נתחייב כרת שנאמר והנפש אשר תאכל מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה, ואם אכל בשגגה מביא קרבן עולה ויורד, ומניין שאינו מדבר אלא בטומאת הגוף שנאמר ונפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה או בכל שקץ טמא ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' ונכרתה, והוא הדין לשאר קדשי מזבח, והיכן הזהיר על עון זה ביולדת שהרי נאמר בה בכל קדש לא תגע.

הלכה יד: מפי השמועה למדו שזו אזהרה לטמא שלא יאכל קדש קודם שיטבול, והאוכל קדש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו קודם שיביא כפרתו לוקה, ואינו חייב כרת שנאמר וטומאתו עליו עד שתהיה כל טומאתו עליו.

הלכה טו: היה טמא בטומאות של דבריהם אינו לוקה, ואין צריך לומר שאינו חייב כרת, אבל מכין אותו מכת מרדות.

הלכה טז: אינו חייב כרת על קדש שיש לו מתירין עד שיאכל ממנו אחר שקרבו מתיריו, אבל אם אכל את הבשר קודם זריקת הדם אינו לוקה משום טמא שאכל את הקדש, זה הכלל כל שיש לו מתירין אין חייבין עליו משום פגול או משום נותר או משום טמא עד שיקרבו מתיריו כהלכתן, וכל שאין לו מתירין כיון שקדש בכלי חייבין עליו משום טומאה, אפילו נטמא הבשר קודם שיטמא האוכל הואיל וקרבו המתירין ואחר כך אכל חייב כרת, וכן אם אכל מבשר חטאות הנשרפות והוא טמא אחר שנזרק דמם הרי זה חייב כרת.

הלכה יז: כבר נתבאר לך שאף דברים שאין חייבין עליהן משום פגול חייבין עליהן משום נותר וטמא, כיצד דברים שאין להם מתירין אין חייבין עליהן משום פגול וחייבין עליהם משום נותר וטמא, וכן המתירין עצמן אע"פ שאין חייבין עליהם משום פגול כמו שביארנו חייבין עליהן משום נותר וטמא, חוץ מן הדם שאין חייבין עליו לעולם אלא משום דבר אחד בלבד.

הלכה יח: טמא שאכל אימורין חייב כרת.

הלכה יט: אכל פסח שלא נצלה, ולחמי תודה שלא הורמה חלתן, הרי זה חייב כרת משום טומאת הגוף, אע"פ שאינן ראויין למה שהן, אי אפשר שיתחייב אדם על אכילה אחת משום פגול ומשום נותר, שהפגול הוא הקרבן שנפסל במחשבת הזמן ואינו עולה לשם קרבן ולא נרצה כלל, והנותר הוא הנשאר מקרבן שקרב כמצותו לאחר זמן אכילתו.

הלכה כ הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן חייב, אע"פ שריבה מין על חבירו אינו מבטלו שאין האיסורין מבטלין זה את זה.

הלכה כא: ופגול או נותר או טמא שהעלן לראש המזבח משמשלה האור ברובן פקע איסורן מהן, והאימורין מצטרפין עם הבשר לכזית בין בעולה בין בשאר קדשים לחייב עליו משום פגול או נותר או טמא.

הלכה כב: זבח שנתפגל, או שנותר לאחר זמנו ואכל ממנו, מן העור, או מן המרק, או מן התבלין, או מן האלל, או מן המוראה, מן הגידים ומן הקרניים ומן הטלפיים, מן הצפרניים מן החרטום ומן הנוצה ומביצי העוף, אינו חייב כרת, וכן טמא הגוף שאכל דברים אלו מקרבן כשר אינו חייב כרת, אבל מכין אותו מכת מרדות.

הלכה כג: אכל מן השליל, או מן השליא, חייב משום פגול ונותר וטמא כאוכל משאר בשר הזבח.

הלכה כד: קדשי עכו"ם אין חייבין עליהם משום פגול ונותר וטמא, וכן דם הקדשים כמו שביארנו, וכן הלבונה והקטורת והעצים אין חייבין עליהן כרת לא משום פגול ולא משום נותר ולא משום טומאת הגוף.

פרק יט

הלכה א: מצות עשה לשרוף כל הקדשים שנטמאו שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף, וכן הנותר מצות עשה לשרפו שנאמר והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף, ובכלל הנותר הפגול וכל פסולי המוקדשין הכל נשרפין.

הלכה ב: קרבן שנתפגל או נפסל ישרף במקדש מיד, וכל שפיסולו מספק תעובר צורתו ואחר כך ישרף במקדש.

הלכה ג: פרים ושעירים הנשרפים יש בהם ספק אם הלינה והיציאה קודם שיגיע זמנם לצאת פוסלת בשרם כאימוריהן או אינה פוסלת בשרן, לפיכך פוסלין אותן להחמיר וישרפו בעזרה, וכן אם יצא חצי הבהמה ברוב האבר אם מחזיקין אותן כיוצא הואיל ויצא רוב האבר או עדיין אינן יוצאין שהרי לא יצא רוב הבהמה, לפיכך נפסלו מספק וישרפו בעזרה, וכן אם נשאום חמשה להוציאן ויצאו שלשה ונשארו שנים, והוציאו השלשה חצי הבהמה הרי אלו נפסלו מספק וישרפו בעזרה, ויראה לי שאין אלו צריכין להמתין עד שתעובר צורתן, הואיל והן עומדין לשריפה לעולם אפילו לא נפסלו.

הלכה ד: בשר הנמצא בעזרה, איברים עולות וחתיכות חטאות, והנמצא בירושלים שלמים, הכל תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה שמא נותר הוא, אם כן מה הועיל שתהיה חזקתו עולה או חטאת או שלמים, למי שעבר ואכל, אין שורפין את הנותר אלא ביום שנאמר ביום השלישי באש ישרף.

הלכה ה: אע"פ שהשלמים אסורין באכילה מתחילת ליל שלישי, אין שורפין אותן אלא ביום, בין בזמנו בין שלא בזמנו, וכן הפגול אינו נשרף אלא ביום, ואין שריפת טמא ונותר ופגול דוחה את יום טוב ואין צריך לומר את השבת, ומותר לשרוף טמא ונותר ופגול כאחד.

הלכה ו: בשר קדשי קדשים שנטמא בפנים, שורפין אותו בפנים, ואם נטמא בחוץ שורפין אותו בחוץ, בין שנטמא באב הטומאה בין שנטמא בולד הטומאה, ומימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא באב הטומאה שהרי הוא ראשון לטומאה עם הבשר שנטמא בולד הטומאה שהרי הוא שלישי אע"פ שמוסיפין לו טומאה על טומאתו, שהשלישי שנגע בראשון יחזור שני כמו שיתבאר במקומו, ולא עוד אלא אפילו שמן שנפסל בטבול יום שהוא שלישי מותר להדליקו בנר של מתכת שנגע בה טמא מת שהנר אב הטומאה, אע"פ שזה השמן נעשה ראשון כשיגע בנר הואיל ויש שם שום טומאה אין מקפידין על תוספתה ואין נזהרין אלא מן הטהור שלא יפסל.

הלכה ז: נותר של קדשים קלים שורפין אותו בעליו בבתיהן.

הלכה ח: מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש, אם עבר הצופין שורפו במקומו, ואם לאו אם יש בו כזית או יתר חוזר ושורפו בירושלים, ואם הוא אורח שאין לו בית שורפו לפני הבירה מעצי המערכה.

הלכה ט: כל עצמות הקדשים שאין בהן מוח, אינן טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח, כבר ביארנו שהקרבן שנפסל אחר שהופשט העור לכהנים או לבעליו כקדשים קלים, אבל אם נפסל קודם הפשט, הרי העור כבשר וישרף הכל, וכן זבח שהופשט ונמצא טריפה או שנפסל במחשבת הזמן או במחשבת המקום, הואיל ולא נרצה הזבח ישרף העור בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים, אבל אם נעשה במחשבת שינוי השם, אע"פ שלא עלה לבעלים הואיל ונרצה הרי העור לכהנים או לבעליו כמו שביארנו, וזבח שהופשט קודם זריקה אינו פוסל.

הלכה י: אלו הן הנשרפים: בשר קדש שנטמא או נותר או נפסל, וכן המנחה שנטמא או נפסלה או נותרה, ואשם תלוי שנודע לו שלא חטא קודם שנזרק דמו וחטאת העוף הבאה על הספק, ושער נזיר טהור, והערלה וכלאי הכרם, ודבר שאין דרכו להשרף כגון משקין של ערלה ושל כלאי הכרם הרי אלו יקברו.

הלכה יא: ואלו הם הנקברים: קדשים שמתו בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית, וקדשים שהפילו נפל, הפילו שליא תקבר, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וצפורי מצורע, ושיער נזיר טמא, ופטר חמור, ובשר בחלב, וחולין שנשחטו בעזרה.

הלכה יב: האורג מלא הסיט משער נזיר ומפטר חמור בשק ידלק.

הלכה יג: כל הנקברין אפרן אסור, וכל הנשרפין של הקדש אפרם מותר חוץ מדשן המזבח החיצון והפנימי ודישון המנורה.

הלכה יד: כל הנשרפין לא יקברו, וכן כל הנקברים לא ישרפו, שאע"פ שהוא מחמיר בשריפתו הרי הקל באפרן, שאפר הנקברים אסור.

הלכה טו: היה מקריב עמו בזבחים ואמר לו נתפגלו, עושה עמו בטהרות ואמר לו נטמאו, נאמן, לא נחשדו ישראל על כך, אבל אם אמר לו זבחים שהקרבתי לך באותו היום נתפגלו, ואותן הטהרות נטמאו, אם היה נאמן לו סומך על דבריו, ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן והרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח. סליקו להו הלכות פסולי המוקדשין בס"ד.

הלכות פסולי המוקדשין

פרק יז 
 
הלכה א: כל הדמים הניתנין על מזבח החיצון שנתן מהם מתנה ראשונה במחשבה נכונה, ונתן ממתנה שניה ואילך במחשבת שינוי השם או במחשבת המקום או מחשבת הזמן הרי זה כיפר והורצה הקרבן, ואם נתן את הראשונה במחשבת הזמן והשלים המתנות במחשבת המקום, הרי זה פגול, שמתנה ראשונה היא העיקר, אבל כל הדמים הניתנין על מזבח הפנימי, הואיל וכולן מעכבין זה את זה כמו שביארנו, אם נתן אחת מהן שלא כתקנה אלא הפסיד בה המחשבה, אע"פ שנתן כל השאר כתקנן הזבח פסול. 
 
הלכה ב: חשב בראשונה מחשבת הזמן ושתק בשאר, או שנתן כולן כתקנן חוץ מן האחרונה שנתן במחשבת הזמן, הרי זה פסול, ואינו פגול עד שיזה במחשבת הזמן שהרי כלם במתנה אחת הן. 
 
הלכה ג: טבילת אצבע בדם החטאות הפנימיות מפגלת, כיצד חשב בשעת טבילת אצבע בדם מחשבת הזמן, הרי זה כמחשב בשעת הזייה. 
 
הלכה ד: היה עומד בעזרה וחשב מחשבת הזמן בחטאות הנעשות בפנים בדבר הנעשה בפנים אינו פגול, חשב בדבר הנעשה בחוץ הרי זה פגול. 
 
הלכה ה: כיצד היה עומד בעזרה ואמר הריני שוחט להזות דמו למחר, אינו פגול שההזיה לפנים בהיכל. 
 
הלכה ו: היה עומד בהיכל ואמר הרי אני מזה לשפוך שירים למחר, אינו פגול שהרי חשב בפנים בדבר הנעשה בחוץ, אבל אם היה עומד בעזרה ושחט והוא מחשב לשפוך שירים למחר או להקטיר אימורין למחר, הרי זה פגול, שהרי חשב בחוץ בדבר הנעשה בחוץ. 
 
הלכה ז: התודה מפגלת את הלחם והלחם אינו מפגל את התודה, כיצד השוחט את התודה והוא מחשב שיאכל מבשרה, או יזרוק דמה, או שיקטיר אימוריה למחר, הזבח עם הלחם פגול, אבל אם חשב לאכול מן הלחם למחר, הלחם לבדו פגול וזבח התודה אינו פגול. 
 
הלכה ח: וכן הדין בשני כבשי עצרת עם שתי לחם הבאות עמהן שאם חשב מחשבת זמן בכבשים נתפגלו שתי הלחם, חשב שיאכל משתי הלחם למחר, שתי הלחם פגול והכבשים אינן פגול, חשב באחת מארבע העבודות לאכול כזית מבשר הזבח עם הלחם למחר, הלחם לבדו פגול והתודה או הכבשים אינן פגול. 
 
הלכה ט: המקטיר שני בזיכי לבונה שעם לחם הפנים וחשב בשעת הקטרתן שיאכל לחם הפנים למחר, הרי הלחם פגול. 
 
הלכה י: השוחט שני כבשי עצרת וחשב לאכול אחת משתי החלות למחר שתיהם פגול. 
 
הלכה יא: הקטיר שני הבזיכים והוא מחשב לאכול אחד משני הסדרים למחר, שני הסדרים פגול. 
 
הלכה יב: וכן אם חשב מחשבת הזמן באחת מחלות התודה, או באחת מחלות מנחת מאפה התנור, הרי כל החלות פגול. 
 
הלכה יג: אבל אם נטמאת אחת משתי החלות, או אחד משני הסדרים, או אחת מחלות התודה, בין לפני זריקה בין לאחר זריקה, אותה החלה ואותו הסדר אסור, והטהור בטהרתו יאכל. 
 
הלכה יד: חשב בעבודת אחד משני הכבשים שיאכל כזית משתי הלחם למחר, וכן אם חשב בהקטרת אחד משני הבזיכין שיאכל כזית מלחם הפנים למחר, הרי הלחם פסול, ואינו פגול עד שיחשב בכל המתיר שהוא עבודת שני הכבשים והקטרת שני הבזיכין. 
 
הלכה טו: שחט אחד וחשב לאכול חצי זית מחלה זו למחר ושחט השני וחשב לאכול חצי זית מחלה שנייה למחר הרי אלו מצטרפין לפגול, והוא הדין בשני הבזיכין עם שני הסדרים. 
 
הלכה טז: חשב באחד משני הכבשים מחשבת הזמן, ועשה השני במחשבה נכונה, זה שעשאוהו במחשבת הזמן פגול והשני כשר. 
 
הלכה יז: שחט אחד מהן וחשב בשעת שחיטתו שיאכל מבשר השני למחר שניהן כשירים שאין מחשבין מזה על זה. 
 
הלכה יח: שני כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה, כיצד שחטם וזרק דמם במחשבת שינוי השם לא קדש הלחם, שחטן לשמן וזרק דמם שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש, שחטן שלא לשמן אף על פי שזרק לשמן לא קדש הלחם. 
 
הלכה יט: שתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה וזרק דם הכבשים במחשבת הזמן, נתפגלו שתי הלחם אף על פי שהן בחוץ, שהזריקה מועלת ליוצא אף על פי שעדיין הוא בחוץ. 
 
הלכה כ: כבשי עצרת ששחטן לשמן ואבד הלחם, אם זרק דמן לשמן הרי אלו פסולין, זרק דמן במחשבת הזמן אחר שאבד הלחם, הרי אלו ספק אם הותרו באכילה או לא הותרו. פרק יח 
 
הלכה א: כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים, הרי זה עובר בלא תעשה שהרי הוא אומר לא יחשב. 
 
הלכה ב: מפי השמועה למדו שבכלל דין זה שלא יפסיד הקדשים במחשבה, שהרי זה דומה למטיל מום בקדשים, ואע"פ כן אינו לוקה שאין המחשבה מעשה. 
 
הלכה ג: כל קרבן שנאמר שהוא פסול בין שנפסל במחשבה בין במעשה בין שאירע בו דבר שפסלו, כל האוכל ממנו כזית במזיד לוקה שנאמר לא תאכל כל תועבה. 
 
הלכה ד: מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין. 
 
הלכה ה: וכן קדשים שהוטל בהם מום, האוכל מהם כזית לוקה, הרי הם בכלל כל תועבה עד שיולד להם מום אחר ויאכלו במומן כמו שביארנו, וכל שפיסולו מספק אין לוקין עליו. 
 
הלכה ו: כל קרבן שנתפגל במחשבת הזמן כמו שביארנו כל האוכל ממנו כזית במזיד חייב כרת שנאמר והנפש האוכלת ממנו עונה תשא, ואם אכל ממנו בשגגה מביא חטאת קבועה. 
 
הלכה ז: אין חייבין כרת אלא על אכילת דברים שהותרו בין לאדם בין למזבח, אבל אם אכל מן המתיר עצמו אינו חייב כרת אלא לוקה כאוכל פסולי המוקדשין שאין בהם פגול, כיצד מנחה שנתפגלה, האוכל כזית משיריה במזיד חייב כרת, אבל אם אכל מן הקומץ שלה או מן הלבונה אינו חייב כרת, לפי שהן הן המתירים את השירים לאדם, וכן זבח שנתפגל, האוכל כזית מבשרו או מאימוריו או מבשר העולה חייב כרת, אבל אם אכל כזית מן הדם אינו חייב עליו משום פגול שהדם מתיר את האימורין ליקרב למזבח, והאימורין מתירין את הבשר לאדם, ודם העולה מתיר בשרה למזבח, ודם חטאת העוף מתיר בשרה לכהנים, ודם עולת העוף מתיר בשרה למזבח, ודם חטאות הנשרפות מתיר אימוריהם למזבח, לפיכך חייבין על אימוריהן משום פגול, הקומץ והלבונה מתירין השירים לכהנים, שני כבשי עצרת מתירין שתי הלחם לכהנים, וכן שני בזיכי לבונה מתירין לחם הפנים לכהנים, אבל דברים שאין להם מתירין כגון בשר חטאות הנשרפות ומנחות הנשרפות אינן מתפגלין לעולם. 
 
הלכה ח: ואלו דברים שאין חייבין עליהן משום פגול לעולם: הקומץ והלבונה, והקטרת והדם והיין, בין יין הבא עם הנסכים בין יין הבא בפני עצמו, ומנחות הנשרפות כולן, שהרי אין להם קומץ להתירן, כגון מנחת כהנים ומנחת נסכים ובשר חטאות הנשרפות, ולוג שמן של מצורע, ואם תאמר והלא דם האשם מתירו, אינו תלוי בו שהרי אדם מביא אשמו היום ולוג אחר כמה ימים כמו שיתבאר במקומו. 
 
הלכה ט: אסור להותיר מבשר הקדשים לאחר זמן אכילתן שנאמר בקרבן תודה לא תותירו ממנו עד בקר והוא הדין לשאר הקדשים כולם, והמותיר אינו לוקה שהרי ניתקו הכתוב לעשה שנאמר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו. 
 
הלכה י: האוכל כזית מבשר קדשים שנותר, במזיד חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה שנאמר ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה, ומאימתי יתחייב כרת על אכילת הנותר, אם קדשי קדשים הם חייב עליהן מאחר שיעלה עמוד השחר, ואם קדשים קלים הם חייב עליהן משקיעת החמה של יום שני שהוא תחלת הלילה של יום שלישי, והיכן הזהיר הכתוב על הפגול ועל הנותר, במלואים, שהרי נאמר שם לא יאכל כי קדש הם להזהיר על כל שפסולו בקדש שהוא בלא תעשה על אכילתו. 
 
הלכה יא: והפגול והנותר מצטרפין זה עם זה לכזית, וכל הפוגלים והנותרין מצטרפין. 
 
הלכה יב: אסור לטמא את הקדשים או לסבב להם טומאה שהרי פוסלן, והמטמא את הקדשים אינו לוקה, אבל אדם טהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה, שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והוא הדין לשאר הקרבנות שאם אבל /אכל/ כזית מלבונת המנחה שנטמאה אחר שנתקדשה בכלי לוקה, אחד קדשים שנטמאו לפני כפרה או לאחר כפרה, בין שנטמאו באב הטומאה או בולד הטומאה של דברי תורה, אבל אם נטמאו בטומאות של דבריהם אינו לוקה על אכילתן, אבל מכין אותו מכת מרדות, ואינו לוקה אלא האוכל אחר זריקת דמים, אבל אם אכל קודם זריקה אינו לוקה משום אוכל קודש טמא אבל מכין אותו מכת מרדות. 
 
הלכה יג: כל אדם שנטמא טומאה שחייבין עליה כרת על ביאת המקדש ואכל כזית מן הקדשים בין בקדש טהור בין בקדש טמא, במזיד הרי זה נתחייב כרת שנאמר והנפש אשר תאכל מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה, ואם אכל בשגגה מביא קרבן עולה ויורד, ומניין שאינו מדבר אלא בטומאת הגוף שנאמר ונפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה או בכל שקץ טמא ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' ונכרתה, והוא הדין לשאר קדשי מזבח, והיכן הזהיר על עון זה ביולדת שהרי נאמר בה בכל קדש לא תגע. 
 
הלכה יד: מפי השמועה למדו שזו אזהרה לטמא שלא יאכל קדש קודם שיטבול, והאוכל קדש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו קודם שיביא כפרתו לוקה, ואינו חייב כרת שנאמר וטומאתו עליו עד שתהיה כל טומאתו עליו. 
 
הלכה טו: היה טמא בטומאות של דבריהם אינו לוקה, ואין צריך לומר שאינו חייב כרת, אבל מכין אותו מכת מרדות. 
 
הלכה טז: אינו חייב כרת על קדש שיש לו מתירין עד שיאכל ממנו אחר שקרבו מתיריו, אבל אם אכל את הבשר קודם זריקת הדם אינו לוקה משום טמא שאכל את הקדש, זה הכלל כל שיש לו מתירין אין חייבין עליו משום פגול או משום נותר או משום טמא עד שיקרבו מתיריו כהלכתן, וכל שאין לו מתירין כיון שקדש בכלי חייבין עליו משום טומאה, אפילו נטמא הבשר קודם שיטמא האוכל הואיל וקרבו המתירין ואחר כך אכל חייב כרת, וכן אם אכל מבשר חטאות הנשרפות והוא טמא אחר שנזרק דמם הרי זה חייב כרת. 
 
הלכה יז: כבר נתבאר לך שאף דברים שאין חייבין עליהן משום פגול חייבין עליהן משום נותר וטמא, כיצד דברים שאין להם מתירין אין חייבין עליהן משום פגול וחייבין עליהם משום נותר וטמא, וכן המתירין עצמן אע"פ שאין חייבין עליהם משום פגול כמו שביארנו חייבין עליהן משום נותר וטמא, חוץ מן הדם שאין חייבין עליו לעולם אלא משום דבר אחד בלבד. 
 
הלכה יח: טמא שאכל אימורין חייב כרת. 
 
הלכה יט: אכל פסח שלא נצלה, ולחמי תודה שלא הורמה חלתן, הרי זה חייב כרת משום טומאת הגוף, אע"פ שאינן ראויין למה שהן, אי אפשר שיתחייב אדם על אכילה אחת משום פגול ומשום נותר, שהפגול הוא הקרבן שנפסל במחשבת הזמן ואינו עולה לשם קרבן ולא נרצה כלל, והנותר הוא הנשאר מקרבן שקרב כמצותו לאחר זמן אכילתו. 
 
הלכה כ הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן חייב, אע"פ שריבה מין על חבירו אינו מבטלו שאין האיסורין מבטלין זה את זה. 
 
הלכה כא: ופגול או נותר או טמא שהעלן לראש המזבח משמשלה האור ברובן פקע איסורן מהן, והאימורין מצטרפין עם הבשר לכזית בין בעולה בין בשאר קדשים לחייב עליו משום פגול או נותר או טמא. 
 
הלכה כב: זבח שנתפגל, או שנותר לאחר זמנו ואכל ממנו, מן העור, או מן המרק, או מן התבלין, או מן האלל, או מן המוראה, מן הגידים ומן הקרניים ומן הטלפיים, מן הצפרניים מן החרטום ומן הנוצה ומביצי העוף, אינו חייב כרת, וכן טמא הגוף שאכל דברים אלו מקרבן כשר אינו חייב כרת, אבל מכין אותו מכת מרדות. 
 
הלכה כג: אכל מן השליל, או מן השליא, חייב משום פגול ונותר וטמא כאוכל משאר בשר הזבח. 
 
הלכה כד: קדשי עכו"ם אין חייבין עליהם משום פגול ונותר וטמא, וכן דם הקדשים כמו שביארנו, וכן הלבונה והקטורת והעצים אין חייבין עליהן כרת לא משום פגול ולא משום נותר ולא משום טומאת הגוף. פרק יט 
 
הלכה א: מצות עשה לשרוף כל הקדשים שנטמאו שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף, וכן הנותר מצות עשה לשרפו שנאמר והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף, ובכלל הנותר הפגול וכל פסולי המוקדשין הכל נשרפין. 
 
הלכה ב: קרבן שנתפגל או נפסל ישרף במקדש מיד, וכל שפיסולו מספק תעובר צורתו ואחר כך ישרף במקדש. 
 
הלכה ג: פרים ושעירים הנשרפים יש בהם ספק אם הלינה והיציאה קודם שיגיע זמנם לצאת פוסלת בשרם כאימוריהן או אינה פוסלת בשרן, לפיכך פוסלין אותן להחמיר וישרפו בעזרה, וכן אם יצא חצי הבהמה ברוב האבר אם מחזיקין אותן כיוצא הואיל ויצא רוב האבר או עדיין אינן יוצאין שהרי לא יצא רוב הבהמה, לפיכך נפסלו מספק וישרפו בעזרה, וכן אם נשאום חמשה להוציאן ויצאו שלשה ונשארו שנים, והוציאו השלשה חצי הבהמה הרי אלו נפסלו מספק וישרפו בעזרה, ויראה לי שאין אלו צריכין להמתין עד שתעובר צורתן, הואיל והן עומדין לשריפה לעולם אפילו לא נפסלו. 
 
הלכה ד: בשר הנמצא בעזרה, איברים עולות וחתיכות חטאות, והנמצא בירושלים שלמים, הכל תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה שמא נותר הוא, אם כן מה הועיל שתהיה חזקתו עולה או חטאת או שלמים, למי שעבר ואכל, אין שורפין את הנותר אלא ביום שנאמר ביום השלישי באש ישרף. 
 
הלכה ה: אע"פ שהשלמים אסורין באכילה מתחילת ליל שלישי, אין שורפין אותן אלא ביום, בין בזמנו בין שלא בזמנו, וכן הפגול אינו נשרף אלא ביום, ואין שריפת טמא ונותר ופגול דוחה את יום טוב ואין צריך לומר את השבת, ומותר לשרוף טמא ונותר ופגול כאחד. 
 
הלכה ו: בשר קדשי קדשים שנטמא בפנים, שורפין אותו בפנים, ואם נטמא בחוץ שורפין אותו בחוץ, בין שנטמא באב הטומאה בין שנטמא בולד הטומאה, ומימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא באב הטומאה שהרי הוא ראשון לטומאה עם הבשר שנטמא בולד הטומאה שהרי הוא שלישי אע"פ שמוסיפין לו טומאה על טומאתו, שהשלישי שנגע בראשון יחזור שני כמו שיתבאר במקומו, ולא עוד אלא אפילו שמן שנפסל בטבול יום שהוא שלישי מותר להדליקו בנר של מתכת שנגע בה טמא מת שהנר אב הטומאה, אע"פ שזה השמן נעשה ראשון כשיגע בנר הואיל ויש שם שום טומאה אין מקפידין על תוספתה ואין נזהרין אלא מן הטהור שלא יפסל. 
 
הלכה ז: נותר של קדשים קלים שורפין אותו בעליו בבתיהן. 
 
הלכה ח: מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש, אם עבר הצופין שורפו במקומו, ואם לאו אם יש בו כזית או יתר חוזר ושורפו בירושלים, ואם הוא אורח שאין לו בית שורפו לפני הבירה מעצי המערכה. 
 
הלכה ט: כל עצמות הקדשים שאין בהן מוח, אינן טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח, כבר ביארנו שהקרבן שנפסל אחר שהופשט העור לכהנים או לבעליו כקדשים קלים, אבל אם נפסל קודם הפשט, הרי העור כבשר וישרף הכל, וכן זבח שהופשט ונמצא טריפה או שנפסל במחשבת הזמן או במחשבת המקום, הואיל ולא נרצה הזבח ישרף העור בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים, אבל אם נעשה במחשבת שינוי השם, אע"פ שלא עלה לבעלים הואיל ונרצה הרי העור לכהנים או לבעליו כמו שביארנו, וזבח שהופשט קודם זריקה אינו פוסל. 
 
הלכה י: אלו הן הנשרפים: בשר קדש שנטמא או נותר או נפסל, וכן המנחה שנטמא או נפסלה או נותרה, ואשם תלוי שנודע לו שלא חטא קודם שנזרק דמו וחטאת העוף הבאה על הספק, ושער נזיר טהור, והערלה וכלאי הכרם, ודבר שאין דרכו להשרף כגון משקין של ערלה ושל כלאי הכרם הרי אלו יקברו. 
 
הלכה יא: ואלו הם הנקברים: קדשים שמתו בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית, וקדשים שהפילו נפל, הפילו שליא תקבר, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וצפורי מצורע, ושיער נזיר טמא, ופטר חמור, ובשר בחלב, וחולין שנשחטו בעזרה. 
 
הלכה יב: האורג מלא הסיט משער נזיר ומפטר חמור בשק ידלק. 
 
הלכה יג: כל הנקברין אפרן אסור, וכל הנשרפין של הקדש אפרם מותר חוץ מדשן המזבח החיצון והפנימי ודישון המנורה. 
 
הלכה יד: כל הנשרפין לא יקברו, וכן כל הנקברים לא ישרפו, שאע"פ שהוא מחמיר בשריפתו הרי הקל באפרן, שאפר הנקברים אסור. 
 
הלכה טו: היה מקריב עמו בזבחים ואמר לו נתפגלו, עושה עמו בטהרות ואמר לו נטמאו, נאמן, לא נחשדו ישראל על כך, אבל אם אמר לו זבחים שהקרבתי לך באותו היום נתפגלו, ואותן הטהרות נטמאו, אם היה נאמן לו סומך על דבריו, ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן והרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח. סליקו להו הלכות פסולי המוקדשין בס"ד.