Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום חמישי ב אלול ה'�&פ"ד
	שיעורים יומיים ליום חמישי ב אלול ה'�&פ"ד

חומש:

חמישי פרשת שופטים

תהילים:

פרקים י - כא

תניא:

והנה עיקר... -קטז- נפשו כתיב

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות מעשה הקרבנות פרקים יג-טו

פרק אחד :

הלכות תמידין ומוספין פרק ט

ספר המצוות :

מל"ת קכ"ד, מ"ע פ"ח, מ"ע פ"ג, מל"ת קנ"ה

הלכות מעשה הקרבנות

פרק יג

הלכה א: מצות עשה לעשות כל מנחה כמצותה האמורה בתורה.

הלכה ב: וכיצד עשיית חביתי כהן גדול, מביא עשרון שלם ומקדישו וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש שאע"פ שהיא קריבה חציין אינה מתקדשת לחציין, ומביא עמה שלשת לוגין שמן שנאמר בשמן תעשה להוסיף לה שמן כנסכי הכבש, ובולל הסולת בשמן וחולטה ברותחין, ולש מכל חצי עשרון שש חלות, נמצאו שתים עשרה חלות.

הלכה ג: ואחת אחת היו נעשות וכיצד עושה מחלק השלשה לוגין ברביעית שבמקדש, רביעית לכל חלה, ואופה החלה מעט ואחר כך קולה אותה על המחבת בשאר רביעית השמן שלה, ואינו מבשלה הרבה שנאמר תופיני בין בשל ונא.

הלכה ד: ואחר כך חולק כל חלה וחלה לשנים באומד, כדי שיקריב החצי בבקר והחצי בערב ולוקח החציים וכופל כל אחד מהן לשנים ופותת עד שתמצא כל פתיתה כפולה לשנים, ומקריב החציין עם חצי קומץ לבונה בבוקר והחצי הנשאר עם חצי קומץ לבונה בערב, ואם היתה מנחת חינוך אינו חוצה אלא מקריבה כולה כאחת עם קומץ לבונה ושתיהן כליל לאשים.

הלכה ה: מנחת הסולת כיצד היתה נעשית, מביא עשרון סולת או כמה עשרונות או כפי נדרו ושמן הראוי לה ומודד בעשרון של מקדש, ונותן שמן בכלי, ואח"כ נותן עליו את הסולת, ואח"כ נותן שמן אחר על הסולת ובולל הסולת בו, ואח"כ נותנה בכלי שרת וצק לתוכה שמן, ושמן שנתן תחלה עם השמן הבלול עם שמן שיצק הכל לוג לעשרון ונותן עליה לבונתה.

הלכה ו מנחת המחבת והמחרשת כיצד, נותן השמן בכלי ונותן עליו הסלת, ונותן על הסלת שמן אחר ובולל הסלת ואח"כ לשה בפושרין ואופה אותה במחבת או במרחשת כמו שנדר, ופותת אותה פתים ונותנה בכלי שרת ויוצק עליה שאר השמן ונותן לבונתה.

הלכה ז: מה בין מחבת למרחשת, מרחשת יש לה שפה והבצק שאופין אותו עליה רך שהרי יש לה שפה ואינו יוצא, ומחבת אין לה שפה והבצק שאופין אותו בה קשה כדי שלא יצא מכאן ומכאן.

הלכה ח: מנחת מאפה תנור כיצד, אם חלות היא בולל הסלת בשמן ולש בפושרין ואופה ופותת ונותן בכלי שרת ונותן עליה לבונתה ואין בה יציקת שמן שנאמר חלות מצות בלולות בשמן, ואם רקיקין היא לש את הסלת בפושרין ומושח את הרקיקין בשמן שנאמר ורקיקי מצות משוחים בשמן, ויראה לי שאחר אפייה מושח אותם.

הלכה ט: וכיצד מושחן, מביא לוג שמן לכל עשרון ומושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן שבלוג.

הלכה י: כל ארבע מנחות אלו האפויות, כשאופין אותן אופין כל עשרון עשר חלות, ואם רבה בחלות או חסר כשירה, וכיצד פותתין אותן כופל החלה לשנים והשנים לארבעה ומבדיל, ואם היתה המנחה של זכרי כהונה אינו מבדיל ופותת, וכולן פתיתין כזיתים, ואם הגדיל הפתיתין או הקטין אותן כשרים.

הלכה יא: לא בלל לא פתת לא הגיש לא משח את הרקיקין כשירה, לא נאמרו כל הדברים האלו אלא למצוה שכך היא מצותה.

הלכה יב: סדר הבאת המנחה כיצד, מביא אדם סולת מתוך ביתו בקלתות של כסף או של זהב או של שאר מיני מתכות כלי שהוא ראוי לכלי שרת, ואם היתה מנחת הסלת נותנה לכלי שרת ומקדשה בכלי שרת, ואם היתה מן המנחות הנאפות אופה אותה שם במקדש ופותת כמו שביארנו ונותן הפתיתין לכלי שרת ונותן עליה שמנה ולבונתה ומוליכה אצל כהן, והכהן מוליכה אצל המזבח ומגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ודיו, ומסלק את כל לבונתה לצד אחד וקומץ ממקום שנתרבה שמנה שנאמר מסלתה ומשמנה, ונותן הקומץ לכלי שרת ומקדשו בכלי שרת, וקומץ שחלקו בשני כלים אינו קדוש וחוזר ומקדש ומלקט את כל לבונתה ונותנה על הקומץ שבכלי ומעלהו על המזבח ומולחו, ונותנו על גבי האשים מכלי שרת, ואם מנחת כהנים היא אינו קומץ אלא נותן מלח על כלה ומשליך הכל על גבי האשים.

הלכה יג: כיצד קומצין מנחות הנקמצות, כדרך שקומץ כל האדם פושט אצבעותיו על פס ידו וקומץ, קמץ בראשי אצבעותיו או מן הצדדין לא יקטיר ואם הקטיר הורצה, ואם הוסיף בקומץ כגון שהרחיק אצבעותיו וקמץ הרי זה פסול.

הלכה יד: אין קומץ פחות מכשני זיתים, ומקצת הקומץ מעכב את כולו, והקומץ והלבונה מעכבין זה את זה, הסלת והשמן מעכבין זה את זה ומקצת השמן מעכב את כולו, אין פחות מלוג לעשרון כמו שביארנו.

פרק יד

הלכה א: מתנדב אדם ונודר עולה ושלמים וכל מין שירצה מחמשה מיני מנחות הבאין בנדר ונדבה, ומתנדב או נודר מנחה ממנחת נסכים לבדה מאי זה מין משלשה מיני מנחות נסכים כמו שביארנו, ומתנדב או נודר יין בפני עצמו או לבונה בפני עצמו או שמן בפני עצמו או עצים למערכה מפני שהן כקרבן שנאמר ולקרבן העצים.

הלכה ב: שנים מתנדבין או נודרין קרבן אחד עולה או שלמים אפילו פרידה אחת של תורים או בני יונה מביאין אותה בשותפות, אבל המנחה אינה באה בשותפות, ודברים אלו הן דברי קבלה.

הלכה ג: הניח מנחה לשני בניו ומת הרי אלו מביאין אותה.

הלכה ד: אי זה הוא נדר ואי זו היא נדבה, האומר הרי עלי עולה או הרי עלי שלמים או הרי עלי מנחה או הרי דמי בהמה זו עלי עולה או שלמים זהו הנדר, אבל האומר הרי בהמה זו או דמי בהמה זו עולה או שלמים או הרי העשרון הזה מנחה הרי זו נדבה.

הלכה ה: מה בין נדרים לנדבות, שהנודר אם הפריש קרבנו ואבד או נגנב חייב באחריותו עד שיקריב כמו שנדר, והמתנדב ואומר זו אם מת או נגנב אינו חייב באחריותו.

הלכה ו: האומר דמי שור זה עלי עולה ודמי בית זה עלי קרבן ומת השור ונפל הבית חייב לשלם, אמר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה אינו חייב באחריותה.

הלכה ז: כבר ביארנו שהעושה בית חוץ למקדש להקריב בו קרבנות אינו כבית ע"ז והאומר הרי עלי עולה שאקריבנה במקדש והקריבה בבית זה לא יצא, שאקריבנה בבית זה והקריבה במקדש יצא, ואם הקריבה באותו הבית יצא, הרי הוא כמי שנדר עולה על מנת שלא יתחייב באחריותה וענוש כרת על העליתה בחוץ, וכן אם אמר הריני נזיר על מנת שאגלח בבית זה, אם גלח שם יצא, הרי הוא כמי שנדר לצער עצמו והרי ציער עצמו ואינה נזירות.

הלכה ח: חטאת ואשם אינן באין אלא על חטא, ואינן באין בנדר ונדבה, האומר הרי עלי חטאת או אשם, או שאמר הרי זו חטאת או אשם לא אמר כלום, היה מחוייב חטאת או אשם ואמר הרי זו לחטאתי או לאשמי או הרי המעות האלו לחטאתי או לאשמי דבריו קיימים.

הלכה ט: האומר קרבן מצורע זה או יולדת זו עלי, אם היה אותו מצורע או היולדת עניים מביא הנודר קרבן עני, ואם היו עשירים מביא הנודר קרבן עשיר אע"פ שהנודר עני.

הלכה י: האומר חטאתו ועולתו ואשמו ושלמיו של פלוני עלי, אם רצה אותו פלוני הרי זה מניחו להקריבן על ידו ומתכפר לו, רצה בשעת הפרשה ולא רצה בשעת הקרבה אלא חזר בו בעולה ובשלמים מקריבין ומתכפר לו בהן, אע"פ שאינו רוצה עתה שהרי רצה בשעת הפרשה, אבל בחטאת ובאשם לא נתכפר לו עד שירצה מתחלה ועד סוף.

הלכה יא: האומר הרי עלי כנדרי רשעים שמנדריהן נזיר וקרבן ושבועה חייב בכולן, כנדרי כשרין לא נתחייב כלום, הרי עלי כנדבות כשרין הרי זה נדר בנזיר ובקרבן, וכל כינויי קרבן כקרבן.

הלכה יב: אין הנודר ולא המתנדב חייב עד שיהא פיו ולבו שוין, כיצד המתכוון לומר הרי עלי עולה ואמר שלמים, או שנתכוון לומר הרי זו עולה ואמר שלמים לא אמר כלום, נתכוון לנדור בעולה ואמר קרבן, לנדור בחרם ואמר הקדש דבריו קיימים, שהעולה קרבן והחרם הקדש וכן כל כיוצא בזה, בנדרים ונדבות אינו צריך להוציא בשפתיו כלום אלא אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום חייב, כיצד גמר בלבו שזו עולה או שיביא עולה הרי זה חייב להביא שנאמר כל נדיב לב יביאה בנדיבות לב יתחייב להביא, וכן כל כיוצא בזה מנדרי קדשים ונדבותן.

הלכה יג: אחד נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהן מערכין ודמים ומעשרות ומתנות עניים מצות עשה מן התורה שיביא הכל ברגל שפגע בו תחלה שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה וגו' כלומר בעת שתבא לחוג תביא כל מה שאתה חייב בו ותתן כל חוב שעליך לשם, הגיע הרגל ולא הביא הרי זה ביטל מצות עשה, עברו עליו שלשה רגלים ולא הביא קרבנותיו שנדר או התנדב או שלא נתן הערכים והחרמים והדמים הרי זה עבר בלא תעשה שנאמר לא תאחר לשלמו אינו עובר בלא תעשה עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה, ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה.

הלכה יד: הקדיש בהמה למזבח ועברו עליו שני רגלים ונפל בה מום ופדאה על גב בהמה אחרת אינו עובר בלא תעשה עד שיעברו על האחרת שלשה רגלים, ואחד האיש ואחד האשה עובר בבל תאחר, אבל היורש אינו עובר בבל תאחר.

הלכה טו כל הקרבנות שעברו עליהן שלשה רגלים לא נפסלו, אלא מקריבן וכשרים, ובכל יום ויום אחר השלשה רגלים הוא עובר בלא תאחר, ובית דין מצווין לעשותו מיד עד שיקריב קרבנותיו ברגל שפגע בו תחלה.

הלכה טז: אע"פ שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, בין שנדר ולא הפריש בין שהפריש ולא הקריב כופין אותו עד שיקריב.

הלכה יז: כל חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותם, אע"פ שאין מתכפר לו עד שירצה שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, אבל חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן הואיל והם מעוכבי כפרה אין חוששין להם שמא יפשעו וישהו קרבנותיהן, חוץ מחטאת נזיר הואיל ואינה מעכבתו מלשתות יין שמא יאחר אותה לפיכך ממשכנין אותו עליה.

פרק טו

הלכה א: האומר ולדה של זו עולה והיא שלמים דבריו קיימים, היא שלמים וולדה עולה, אם לכך נתכוון דבריו קיימים, ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו שתהיה שלמים חזר בו ואמר וולדה עולה, אע"פ שחזר בו בתוך כדי דבור הרי ולדה שלמים, שאין חזרה בהקדש ואפילו בתוך כדי דבור.

הלכה ב: האומר ידה של זו עולה או רגלה של זו עולה תמכר לחייבי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר, והוא שיהיה זה המחוייב עולה שקנה אותה נדר עולה בדמים קצובים, האומר לבה או ראשה של זו עולה, הואיל ודבר שהנשמה תלויה בו הוא כולה עולה, הקדיש אבר אחד מן העוף הרי זה ספק אם נתקדש כולו או לא נתקדש.

הלכה ג: האומר בהמה זו חצייה עולה וחצייה שלמים קדשה, ואינה קריבה אלא תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בחצי דמיה עולה ובחצי דמיה שלמים, היה מחוייב חטאת ואמר חצייה חטאת וחצייה עולה או שלמים, או שאמר חצייה עולה או שלמים וחצייה חטאת, הרי היא תמות כמו שיתבאר בחטאות המתות.

הלכה ד: בהמת השותפין שהקדיש אחד מהן חצייה שלו וחזר ולקח חצייה האחר והקדישו הרי זה קדשה וקריבה, אע"פ שמתחילתה דחויה היתה כשהקדיש חציה אין הדחוי מעיקרו דחוי ואע"פ שהוא קדושת דמים הואיל והיא בעלי חיים אין בעלי חיים נדחים, והרי נראית כולה להקרבה לפיכך תקרב ועושה תמורה.

הלכה ה: האומר דמי בהמה זו עולה או הרי זו לעולה, אם היתה ראויה ליקרב עולה נתקדשה קדושת הגוף והיא עצמה תקרב עולה, ואם אינה ראויה תמכר ויביא בדמיה עולה.

הלכה ו: אמר על בהמה טמאה וכיוצא בה מאסורי קרבן שאין קדושה חלה עליהן הרי אלו עולה לא אמר כלום כמו שביארנו בהלכות איסורי מזבח, אמר הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהן עולה.

הלכה ז: האומר דמי פרה זו לעולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום לשלמים או שאמר דמיה לשלמים כל שלשים יום ולאחר שלשים יום לעולה דבריו קיימים, ואם הקריב דמיה בתוך שלשים יום מביא בהן כמו שנדר ואם הקריבו לאחר שלשים יום מביא כמו שנדר.

הלכה ח: היתה לו בהמה מעוברת ואמר אם תלד זכר הרי הוא עולה ואם היא נקבה זבחי שלמים, ילדה זכר יקרב עולה, ילדה נקבה תקרב זבחי שלמים, ילדה זכר ונקבה הזכר יקרב עולה והנקבה זבחי שלמים, ילדה שני זכרים אחד יקרב עולה והשני ימכר לצרכי עולה ודמיו חולין, וכן אם ילדה שתי נקבות אחת תקרב שלמים ושניה תמכר לצרכי שלמים ודמיה חולין, ילדה טומטום ואנדרוגינוס אינן קדשים והרי הן חולין כמו שביארנו, והמקדיש עובר במעי בעלת מום וכיוצא בה הרי זה קדוש.

הלכות מעשה הקרבנות

פרק יג 
 
הלכה א: מצות עשה לעשות כל מנחה כמצותה האמורה בתורה. 
 
הלכה ב: וכיצד עשיית חביתי כהן גדול, מביא עשרון שלם ומקדישו וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש שאע"פ שהיא קריבה חציין אינה מתקדשת לחציין, ומביא עמה שלשת לוגין שמן שנאמר בשמן תעשה להוסיף לה שמן כנסכי הכבש, ובולל הסולת בשמן וחולטה ברותחין, ולש מכל חצי עשרון שש חלות, נמצאו שתים עשרה חלות. 
 
הלכה ג: ואחת אחת היו נעשות וכיצד עושה מחלק השלשה לוגין ברביעית שבמקדש, רביעית לכל חלה, ואופה החלה מעט ואחר כך קולה אותה על המחבת בשאר רביעית השמן שלה, ואינו מבשלה הרבה שנאמר תופיני בין בשל ונא. 
 
הלכה ד: ואחר כך חולק כל חלה וחלה לשנים באומד, כדי שיקריב החצי בבקר והחצי בערב ולוקח החציים וכופל כל אחד מהן לשנים ופותת עד שתמצא כל פתיתה כפולה לשנים, ומקריב החציין עם חצי קומץ לבונה בבוקר והחצי הנשאר עם חצי קומץ לבונה בערב, ואם היתה מנחת חינוך אינו חוצה אלא מקריבה כולה כאחת עם קומץ לבונה ושתיהן כליל לאשים. 
 
הלכה ה: מנחת הסולת כיצד היתה נעשית, מביא עשרון סולת או כמה עשרונות או כפי נדרו ושמן הראוי לה ומודד בעשרון של מקדש, ונותן שמן בכלי, ואח"כ נותן עליו את הסולת, ואח"כ נותן שמן אחר על הסולת ובולל הסולת בו, ואח"כ נותנה בכלי שרת וצק לתוכה שמן, ושמן שנתן תחלה עם השמן הבלול עם שמן שיצק הכל לוג לעשרון ונותן עליה לבונתה. 
 
הלכה ו מנחת המחבת והמחרשת כיצד, נותן השמן בכלי ונותן עליו הסלת, ונותן על הסלת שמן אחר ובולל הסלת ואח"כ לשה בפושרין ואופה אותה במחבת או במרחשת כמו שנדר, ופותת אותה פתים ונותנה בכלי שרת ויוצק עליה שאר השמן ונותן לבונתה. 
 
הלכה ז: מה בין מחבת למרחשת, מרחשת יש לה שפה והבצק שאופין אותו עליה רך שהרי יש לה שפה ואינו יוצא, ומחבת אין לה שפה והבצק שאופין אותו בה קשה כדי שלא יצא מכאן ומכאן. 
 
הלכה ח: מנחת מאפה תנור כיצד, אם חלות היא בולל הסלת בשמן ולש בפושרין ואופה ופותת ונותן בכלי שרת ונותן עליה לבונתה ואין בה יציקת שמן שנאמר חלות מצות בלולות בשמן, ואם רקיקין היא לש את הסלת בפושרין ומושח את הרקיקין בשמן שנאמר ורקיקי מצות משוחים בשמן, ויראה לי שאחר אפייה מושח אותם. 
 
הלכה ט: וכיצד מושחן, מביא לוג שמן לכל עשרון ומושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן שבלוג. 
 
הלכה י: כל ארבע מנחות אלו האפויות, כשאופין אותן אופין כל עשרון עשר חלות, ואם רבה בחלות או חסר כשירה, וכיצד פותתין אותן כופל החלה לשנים והשנים לארבעה ומבדיל, ואם היתה המנחה של זכרי כהונה אינו מבדיל ופותת, וכולן פתיתין כזיתים, ואם הגדיל הפתיתין או הקטין אותן כשרים. 
 
הלכה יא: לא בלל לא פתת לא הגיש לא משח את הרקיקין כשירה, לא נאמרו כל הדברים האלו אלא למצוה שכך היא מצותה. 
 
הלכה יב: סדר הבאת המנחה כיצד, מביא אדם סולת מתוך ביתו בקלתות של כסף או של זהב או של שאר מיני מתכות כלי שהוא ראוי לכלי שרת, ואם היתה מנחת הסלת נותנה לכלי שרת ומקדשה בכלי שרת, ואם היתה מן המנחות הנאפות אופה אותה שם במקדש ופותת כמו שביארנו ונותן הפתיתין לכלי שרת ונותן עליה שמנה ולבונתה ומוליכה אצל כהן, והכהן מוליכה אצל המזבח ומגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ודיו, ומסלק את כל לבונתה לצד אחד וקומץ ממקום שנתרבה שמנה שנאמר מסלתה ומשמנה, ונותן הקומץ לכלי שרת ומקדשו בכלי שרת, וקומץ שחלקו בשני כלים אינו קדוש וחוזר ומקדש ומלקט את כל לבונתה ונותנה על הקומץ שבכלי ומעלהו על המזבח ומולחו, ונותנו על גבי האשים מכלי שרת, ואם מנחת כהנים היא אינו קומץ אלא נותן מלח על כלה ומשליך הכל על גבי האשים. 
 
הלכה יג: כיצד קומצין מנחות הנקמצות, כדרך שקומץ כל האדם פושט אצבעותיו על פס ידו וקומץ, קמץ בראשי אצבעותיו או מן הצדדין לא יקטיר ואם הקטיר הורצה, ואם הוסיף בקומץ כגון שהרחיק אצבעותיו וקמץ הרי זה פסול. 
 
הלכה יד: אין קומץ פחות מכשני זיתים, ומקצת הקומץ מעכב את כולו, והקומץ והלבונה מעכבין זה את זה, הסלת והשמן מעכבין זה את זה ומקצת השמן מעכב את כולו, אין פחות מלוג לעשרון כמו שביארנו. פרק יד 
 
הלכה א: מתנדב אדם ונודר עולה ושלמים וכל מין שירצה מחמשה מיני מנחות הבאין בנדר ונדבה, ומתנדב או נודר מנחה ממנחת נסכים לבדה מאי זה מין משלשה מיני מנחות נסכים כמו שביארנו, ומתנדב או נודר יין בפני עצמו או לבונה בפני עצמו או שמן בפני עצמו או עצים למערכה מפני שהן כקרבן שנאמר ולקרבן העצים. 
 
הלכה ב: שנים מתנדבין או נודרין קרבן אחד עולה או שלמים אפילו פרידה אחת של תורים או בני יונה מביאין אותה בשותפות, אבל המנחה אינה באה בשותפות, ודברים אלו הן דברי קבלה. 
 
הלכה ג: הניח מנחה לשני בניו ומת הרי אלו מביאין אותה. 
 
הלכה ד: אי זה הוא נדר ואי זו היא נדבה, האומר הרי עלי עולה או הרי עלי שלמים או הרי עלי מנחה או הרי דמי בהמה זו עלי עולה או שלמים זהו הנדר, אבל האומר הרי בהמה זו או דמי בהמה זו עולה או שלמים או הרי העשרון הזה מנחה הרי זו נדבה. 
 
הלכה ה: מה בין נדרים לנדבות, שהנודר אם הפריש קרבנו ואבד או נגנב חייב באחריותו עד שיקריב כמו שנדר, והמתנדב ואומר זו אם מת או נגנב אינו חייב באחריותו. 
 
הלכה ו: האומר דמי שור זה עלי עולה ודמי בית זה עלי קרבן ומת השור ונפל הבית חייב לשלם, אמר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה אינו חייב באחריותה. 
 
הלכה ז: כבר ביארנו שהעושה בית חוץ למקדש להקריב בו קרבנות אינו כבית ע"ז והאומר הרי עלי עולה שאקריבנה במקדש והקריבה בבית זה לא יצא, שאקריבנה בבית זה והקריבה במקדש יצא, ואם הקריבה באותו הבית יצא, הרי הוא כמי שנדר עולה על מנת שלא יתחייב באחריותה וענוש כרת על העליתה בחוץ, וכן אם אמר הריני נזיר על מנת שאגלח בבית זה, אם גלח שם יצא, הרי הוא כמי שנדר לצער עצמו והרי ציער עצמו ואינה נזירות. 
 
הלכה ח: חטאת ואשם אינן באין אלא על חטא, ואינן באין בנדר ונדבה, האומר הרי עלי חטאת או אשם, או שאמר הרי זו חטאת או אשם לא אמר כלום, היה מחוייב חטאת או אשם ואמר הרי זו לחטאתי או לאשמי או הרי המעות האלו לחטאתי או לאשמי דבריו קיימים. 
 
הלכה ט: האומר קרבן מצורע זה או יולדת זו עלי, אם היה אותו מצורע או היולדת עניים מביא הנודר קרבן עני, ואם היו עשירים מביא הנודר קרבן עשיר אע"פ שהנודר עני. 
 
הלכה י: האומר חטאתו ועולתו ואשמו ושלמיו של פלוני עלי, אם רצה אותו פלוני הרי זה מניחו להקריבן על ידו ומתכפר לו, רצה בשעת הפרשה ולא רצה בשעת הקרבה אלא חזר בו בעולה ובשלמים מקריבין ומתכפר לו בהן, אע"פ שאינו רוצה עתה שהרי רצה בשעת הפרשה, אבל בחטאת ובאשם לא נתכפר לו עד שירצה מתחלה ועד סוף. 
 
הלכה יא: האומר הרי עלי כנדרי רשעים שמנדריהן נזיר וקרבן ושבועה חייב בכולן, כנדרי כשרין לא נתחייב כלום, הרי עלי כנדבות כשרין הרי זה נדר בנזיר ובקרבן, וכל כינויי קרבן כקרבן. 
 
הלכה יב: אין הנודר ולא המתנדב חייב עד שיהא פיו ולבו שוין, כיצד המתכוון לומר הרי עלי עולה ואמר שלמים, או שנתכוון לומר הרי זו עולה ואמר שלמים לא אמר כלום, נתכוון לנדור בעולה ואמר קרבן, לנדור בחרם ואמר הקדש דבריו קיימים, שהעולה קרבן והחרם הקדש וכן כל כיוצא בזה, בנדרים ונדבות אינו צריך להוציא בשפתיו כלום אלא אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום חייב, כיצד גמר בלבו שזו עולה או שיביא עולה הרי זה חייב להביא שנאמר כל נדיב לב יביאה בנדיבות לב יתחייב להביא, וכן כל כיוצא בזה מנדרי קדשים ונדבותן. 
 
הלכה יג: אחד נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהן מערכין ודמים ומעשרות ומתנות עניים מצות עשה מן התורה שיביא הכל ברגל שפגע בו תחלה שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה וגו' כלומר בעת שתבא לחוג תביא כל מה שאתה חייב בו ותתן כל חוב שעליך לשם, הגיע הרגל ולא הביא הרי זה ביטל מצות עשה, עברו עליו שלשה רגלים ולא הביא קרבנותיו שנדר או התנדב או שלא נתן הערכים והחרמים והדמים הרי זה עבר בלא תעשה שנאמר לא תאחר לשלמו אינו עובר בלא תעשה עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה, ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה. 
 
הלכה יד: הקדיש בהמה למזבח ועברו עליו שני רגלים ונפל בה מום ופדאה על גב בהמה אחרת אינו עובר בלא תעשה עד שיעברו על האחרת שלשה רגלים, ואחד האיש ואחד האשה עובר בבל תאחר, אבל היורש אינו עובר בבל תאחר. 
 
הלכה טו כל הקרבנות שעברו עליהן שלשה רגלים לא נפסלו, אלא מקריבן וכשרים, ובכל יום ויום אחר השלשה רגלים הוא עובר בלא תאחר, ובית דין מצווין לעשותו מיד עד שיקריב קרבנותיו ברגל שפגע בו תחלה. 
 
הלכה טז: אע"פ שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, בין שנדר ולא הפריש בין שהפריש ולא הקריב כופין אותו עד שיקריב. 
 
הלכה יז: כל חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותם, אע"פ שאין מתכפר לו עד שירצה שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, אבל חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן הואיל והם מעוכבי כפרה אין חוששין להם שמא יפשעו וישהו קרבנותיהן, חוץ מחטאת נזיר הואיל ואינה מעכבתו מלשתות יין שמא יאחר אותה לפיכך ממשכנין אותו עליה. פרק טו 
 
הלכה א: האומר ולדה של זו עולה והיא שלמים דבריו קיימים, היא שלמים וולדה עולה, אם לכך נתכוון דבריו קיימים, ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו שתהיה שלמים חזר בו ואמר וולדה עולה, אע"פ שחזר בו בתוך כדי דבור הרי ולדה שלמים, שאין חזרה בהקדש ואפילו בתוך כדי דבור. 
 
הלכה ב: האומר ידה של זו עולה או רגלה של זו עולה תמכר לחייבי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר, והוא שיהיה זה המחוייב עולה שקנה אותה נדר עולה בדמים קצובים, האומר לבה או ראשה של זו עולה, הואיל ודבר שהנשמה תלויה בו הוא כולה עולה, הקדיש אבר אחד מן העוף הרי זה ספק אם נתקדש כולו או לא נתקדש. 
 
הלכה ג: האומר בהמה זו חצייה עולה וחצייה שלמים קדשה, ואינה קריבה אלא תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בחצי דמיה עולה ובחצי דמיה שלמים, היה מחוייב חטאת ואמר חצייה חטאת וחצייה עולה או שלמים, או שאמר חצייה עולה או שלמים וחצייה חטאת, הרי היא תמות כמו שיתבאר בחטאות המתות. 
 
הלכה ד: בהמת השותפין שהקדיש אחד מהן חצייה שלו וחזר ולקח חצייה האחר והקדישו הרי זה קדשה וקריבה, אע"פ שמתחילתה דחויה היתה כשהקדיש חציה אין הדחוי מעיקרו דחוי ואע"פ שהוא קדושת דמים הואיל והיא בעלי חיים אין בעלי חיים נדחים, והרי נראית כולה להקרבה לפיכך תקרב ועושה תמורה. 
 
הלכה ה: האומר דמי בהמה זו עולה או הרי זו לעולה, אם היתה ראויה ליקרב עולה נתקדשה קדושת הגוף והיא עצמה תקרב עולה, ואם אינה ראויה תמכר ויביא בדמיה עולה. 
 
הלכה ו: אמר על בהמה טמאה וכיוצא בה מאסורי קרבן שאין קדושה חלה עליהן הרי אלו עולה לא אמר כלום כמו שביארנו בהלכות איסורי מזבח, אמר הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהן עולה. 
 
הלכה ז: האומר דמי פרה זו לעולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום לשלמים או שאמר דמיה לשלמים כל שלשים יום ולאחר שלשים יום לעולה דבריו קיימים, ואם הקריב דמיה בתוך שלשים יום מביא בהן כמו שנדר ואם הקריבו לאחר שלשים יום מביא כמו שנדר. 
 
הלכה ח: היתה לו בהמה מעוברת ואמר אם תלד זכר הרי הוא עולה ואם היא נקבה זבחי שלמים, ילדה זכר יקרב עולה, ילדה נקבה תקרב זבחי שלמים, ילדה זכר ונקבה הזכר יקרב עולה והנקבה זבחי שלמים, ילדה שני זכרים אחד יקרב עולה והשני ימכר לצרכי עולה ודמיו חולין, וכן אם ילדה שתי נקבות אחת תקרב שלמים ושניה תמכר לצרכי שלמים ודמיה חולין, ילדה טומטום ואנדרוגינוס אינן קדשים והרי הן חולין כמו שביארנו, והמקדיש עובר במעי בעלת מום וכיוצא בה הרי זה קדוש.