|
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
הלכות מאכלות אסורות פרק ה הלכה א: מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה לא תאכל הנפש עם הבשר לאסור אבר שנחתך מן החי, ועל אבר מן החי הוא אומר לנח אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, ואיסור אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בטהורים אבל לא בטמאים. הלכה ב: אחד אבר שיש בו בשר וגידים ועצמות כגון היד והרגל, ואחד אבר שאין בו עצם כגון הלשון והביצים והטחול והכליות וחלב וכיוצא בהן, אלא שהאבר שאין בו עצם בין שחתך כולו בין שחתך מקצתו הרי זה אסור משום אבר מן החי, והאבר שיש בו עצם אינו חייב עליו משום אבר מן החי עד שיפרוש כברייתו בשר וגידים ועצמות, אבל אם פרש מן החי הבשר בלבד חייב עליו משום טריפה כמו שביארנו לא משום אבר מן החי. הלכה ג: האוכל מאבר מן החי כזית לוקה ואפילו אכל אבר שלם אם יש בו כזית חייב פחות מכזית פטור, חתך מן האבר כברייתו בשר וגידים ועצמות כזית ואכלו לוקה אע"פ שאין בו בשר אלא כל שהוא, אבל אם הפריד האבר אחר שתלשו מן החי והפריד הבשר מן הגידים ומן העצמות אינו לוקה עד שיאכל כזית מן הבשר לבדו ואין העצמות והגידים מצטרפין בו לכזית מאחר ששנה ברייתו. הלכה ד: חלקו לאבר זה ואכלו מעט מעט, אם יש במה שאכל כזית בשר חייב ואם לאו פטור, לקח כזית מן האבר כברייתו בשר וגידים ועצמות ואכלו אע"פ שנחלק בפיו בפנים קודם שיבלענו חייב. הלכה ה: תלש אבר מן החי ונטרפה בנטילתו ואכלו חייב שתים, משום אבר מן החי ומשום טריפה שהרי שני האסורין באין כאחת, וכן התולש חלב מן החי ואכלו לוקה שתים, משום אבר מן החי ומשום חלב, תלש חלב מן הטריפה ואכלו לוקה שלש. הלכה ו: בשר המדולדל בבהמה ואבר המדולדל בה אם אינו יכול לחזור ולחיות אע"פ שלא פרש אלא אחר שנשחטה אסור ואין לוקין עליו, ואם מתה הבהמה רואין אותו כאילו נפל מחיים, לפיכך לוקין עליו משום אבר מן החי, אבל היכול לחזור ולחיות אם נשחטה הבהמה הרי זה מותר. הלכה ז: שמט אבר או מעכו או דכו כגון הביצים שמעך אותן או נתקן הרי זה אינו אסור מן התורה שהרי יש בו מקצת חיים, ולפיכך אין מסריח, ואעפ"כ אסור לאכלו ממנהג שנהגו כל ישראל מקדם שהרי הוא דומה לאבר מן החי. הלכה ח: עצם שנשבר אם היה הבשר או העור חופה רוב עוביו של עצם הנשבר ורוב הקף השבר הרי זה מותר, ואם יצא העצם לחוץ הרי האבר אסור, וכשישחוט הבהמה או העוף יחתוך ממקום השבר וישליכו והשאר מותר, נשבר העצם והבשר חופה את רובו אבל היה אותו בשר מרוסס או נתאכל כבשר שהרופא גוררו, או שהיה מתלקט הרוב ממקומות הרבה, או שהיה הבשר שעליו נקבים נקבים, או שנסדק הבשר, או שנקדר כמין טבעת, או שנגרר הבשר מלמעלה עד שלא נשאר מן הבשר אלא כקליפה, או שנתאכל הבשר מלמטה מעל העצם שנשבר עד שנמצא הבשר החופה אינו נוגע בעצם, בכל אלו מורין לאיסור, עד שיתרפא הבשר, ואם אכל מכל אלו מכין אותו מכת מרדות. הלכה ט: המושיט ידו למעי הבהמה וחתך מן הטחול ומן הכליות וכיוצא בהן והניח החתיכות בתוך מעיה ואחר כך שחטה, הרי אותן החתיכות אסורות משום אבר מן החי, ואע"פ שהוא בתוך מעיה, אבל אם חתך מן העובר שבמעיה ולא הוציאו ואחר כך שחטה הרי חתיכת העובר או אברו מותר הואיל ולא יצא, עובר שהוציא ידו או רגלו נאסר אותו אבר לעולם בין שחתכו קודם שתשחט אמו בין שחתכו אחר שנשחטה אמו, ואפילו החזיר אותו אבר למעי אמו ואחר כך נשחט או נולד הולד וחיה כמה שנים הרי אותו האבר אסור משום טריפה, שכל בשר שיצא חוץ למחיצתו נאסר כבשר שפרש מן החי שנאמר ובשר בשדה טרפה כיון שיצא למקום שהוא לו כשדה נעשה טריפה כמו שביארנו. הלכה י: הוציא מקצת האבר ונשאר מקצתו בפנים אפילו לא נשאר אלא מיעוטו היוצא אסור ושבפנים מותר, ואם חתך היוצא מן האבר אחר שהחזירו ונשחטה, אותו שיצא בלבד אסור ושאר האבר מותר, ואם לא החזירו וחתכו והוא בחוץ, בין שחתכו קודם שחיטה או אחר שחיטה, מקום החתך אסור והוא המקום שנגד האויר אחר שיחתך היוצא חוזר וחותך מקום החתך. הלכה יא: כל אבר עובר שיצא וחתכו קודם שחיטה והוא בחוץ הרי זה אבר מן החי ולוקין עליו ואפילו מת העובר קודם שחיטה, ואם נחתך אחר שחיטה האוכלו אינו לוקה ואפילו מת, ואם מתה הבהמה ואחר כך חתכו האוכלו לוקה משום אבר מן החי. הלכה יב: עובר שהוציא אבר ונאסר האבר ואחר כך נולד והרי היא נקבה, החלב שלה אסור לשתותו מספק, הואיל והוא בא מכלל האיברין ויש בה אבר אחד אסור והרי זה כחלב טריפה שנתערב בחלב טהורה. הלכה יג: השוחט בהמה מעוברת ומצא בה שליל בין חי בין מת הרי זה מותר באכילה, ואפילו שליא מותרת באכילה ושליא שיצאת מקצתה ושחט את הבהמה, אם היתה שליא זו קשורה בולד מה שיצא ממנה אסור והשאר מותר, ואם לא היתה קשורה בו כולה אסורה, שמא שליא זו שיצאת מקצתה הלך לו ולד שהיה בה וולד זה שנמצא בבטן הלכה שליא שלו, ואין צריך לומר שאם לא נמצא בבטן ולד כלל שהשליא כולה אסורה. הלכה יד: מצא בה עובר חי אע"פ שהוא בן תשעה חדשים גמורין ואפשר שיחיה אינו צריך שחיטה אלא שחיטת אמו מטהרתו, ואם הפריס על גבי קרקע צריך שחיטה. הלכה טו: קרע את הבהמה או שחט בהמה טריפה ומצא בה בן תשעה חי צריך שחיטה להתירו ואין שחיטת אמו מועלת לו, ואם לא גמרו לו חדשיו אע"פ שהוא חי במעי הטריפה הרי זה אסור מפני שהוא כאבר מאמו, כל עובר שהוציא ראשו והחזירו ואח"כ שחט את אמו אין שחיטת אמו מועלת לו והרי הוא כילוד וצריך שחיטה. פרק ו הלכה א: האוכל כזית מן הדם במזיד חייב כרת בשוגג מביא חטאת קבועה, ודבר מפורש בתורה שאינו חייב אלא על דם בהמה חיה ועוף בלבד בין טמאין בין טהורין שנאמר וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה, וחיה בכלל בהמה שנאמר זאת הבהמה אשר תאכלו שור וגו' איל וצבי וגו', אבל דם דגים וחגבים ושקצים ורמשים ודם האדם אין חייבין עליו משום דם, לפיכך דם דגים וחגבים טהורים מותר לאכלו ואפילו כנסו בכלי ושתהו מותר, ודם חגבים ודגים טמאים אסור משום שהוא תמצית גופן כחלב בהמה טמאה, ודם שקצים כבשרן כמו שביארנו. הלכה ב: דם האדם אסור מדברי סופרים אם פירש, ומכין עליו מכת מרדות, אבל דם השינים בולעו ואינו נמנע, הרי שנשך בפת ומצא עליה דם גורר את הדם ואחר כך אוכל שהרי פירש. הלכה ג: אין חייבין כרת אלא על דם היוצא בשעת שחיטה ונחירה או התזת הראש כל זמן שיש בו אדמומית, ועל הדם הכנוס בתוך הלב, ועל דם הקזה כל זמן שהוא מקלח ויוצא, אבל הדם השותת בתחלת הקזה קודם שיתחיל לקלח, ודם השותת בסוף הקזה כשיתחיל הדם לפסוק אין חייבין עליו והרי הוא כדם האיברים שדם הקלוח הוא הדם שהנפש יוצאה בו. הלכה ד: דם התמצית ודם האיברין כגון דם הטחול ודם הכליות ודם ביצים ודם המתכנס ללב בשעת שחיטה ודם הנמצא בכבד אין חייבין עליו כרת, אבל האוכל ממנו כזית לוקה שנאמר וכל דם לא תאכלו, ובחיוב כרת הוא אומר כי נפש הבשר בדם היא אינו חייב כרת אלא על הדם שהנפש יוצאה בו. הלכה ה: השליל הנמצא במעי הבהמה הרי דמו כדם הילוד, לפיכך הדם הנמצא כנוס בתוך לבו חייבין עליו כרת אבל שאר דמו הרי הוא כדם האברין. הלכה ו: הלב בין לצלי בין לקדרה קורעו ומוציא את דמו ואחר כך מולחו, ואם בשל הלב ולא קרעו קורעו אחר שבשלו ומותר ואם לא קרעו ואכלו אינו חייב עליו כרת, במה דברים אמורים בלב העוף שאין בו כזית דם, אבל אם היה לב בהמה חייב כרת שהרי יש בו כזית מדם שבתוך הלב שחייבין עליו כרת. הלכה ז: הכבד אם חתכה והשליכה לתוך החומץ או לתוך מים רותחין עד שתתלבן הרי זו מותרת לבשל אותה אחר כן, וכבר נהגו כל ישראל להבהבה על האור ואחר כך מבשלין אותה בין שבשלה לבדה בין שבשלה עם בשר אחר, וכן מנהג פשוט שאין מבשלין המוח של ראש ולא קולין אותו עד שמהבהבין אותו באור. הלכה ח: הכבד שבשלה ולא הבהבה על האור ולא חלטה בחומץ או ברותחין הרי הקדרה כולה אסורה הכבד וכל שנתבשל עמה, ומותר לצלות כבד עם הבשר בשפוד אחד והוא שתהיה הכבד למטה, ואם עבר וצלאה למעלה מבשר הרי זה אוכלו. הלכה ט: הטחול מותר לבשלו אפילו עם הבשר שאינו דם אלא בשר הדומה לדם, השובר מפרקת בהמה קודם שתצא נפשה הרי הדם נבלע באברים ואסור לאכול ממנה בשר חי ואפילו חלטו, אלא כיצד יעשה יחתוך החתיכה וימלח יפה יפה ואחר כך יבשל או יצלה, וכבר ביארנו שהשוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם שהן מותרין. הלכה י: אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, כיצד עושה מדיח הבשר תחלה ואחר כך מולחו יפה יפה ומניחו במלחו כדי הילוך מיל, ואחר כך מדיחו יפה יפה עד שיצאו המים זכים ומשליכו מיד לתוך מים רותחין אבל לא לפושרין כדי שיתלבן מיד ולא יצא דם. הלכה יא: כשמולחין הבשר אין מולחין אותו אלא בכלי מנוקב, ואין מולחין אלא במלח עבה כחול הגס, שהמלח דק כקמח יבלע בבשר ולא יוציא דם, וצריך לנפץ הבשר מן המלח ואחר כך ידיחנו. הלכה יב: כל הדברים האלו לבשר שצריך לבשלו אבל לצלי מולח וצולה מיד, והרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה ואחר כך יאכל, ואם חלטו בחומץ מותר לאכלו כשהוא חי, ומותר לשתות החומץ שחלטו בו שאין החומץ מוציא הדם. הלכה יג: חומץ שחלט בו בשר לא יחלוט בו פעם שניה, וחתיכה שהאדימה בתוך החומץ היא והחומץ אסורין עד שימלח אותה יפה יפה ויצלה, בשר שהאדים וכן ביצי בהמה וחיה בקליפה שעליהן, וכן העורף שבו המזרקים שהן מלאים דם, אם חתכן ומלחן כדת מותר לבשלן, ואם לא חתכן וצלאן בשפוד וצלה העורף ופיו למטה או שצלאן כולן על הגחלים הרי אלו מותרין. הלכה יד: ראש הבהמה שצלהו בתנור או בכבשן אם תלהו ובית שחיטתו למטה מותר שהדם יוצא ושותת, ואם היה בית השחיטה מן הצד מוחו אסור, שהדם מתקבץ לתוכו ושאר הבשר שעל העצמות מבחוץ מותר, הניח חוטמו למטה אם הניח בו גמי או קנה כדי שישאר פתוח ויצא דמו דרך חוטמו מותר ואם לאו מוחו אסור. הלכה טו: אין מניחין כלי תחת הצלי לקבל מימיו עד שתכלה כל מראה אדמומית שבו, וכיצד עושין משליכין לתוך הכלי מעט מלח ומניח הכלי עד שיצלה ולוקח השמנונית של מעלה והמים של מטה שתחת השמנונית אסורה. הלכה טז: פת שחתך עליה בשר צלי מותר לאכלה שאינה אלא שמנונית, דגים ועופות שמלחן זה עם זה אפילו בכלי מנוקב הדגים אסורין שהדג רפה ובולע דם היוצא מן העוף, ואין צריך לומר אם מלח דג עם בשר בהמה או חיה. הלכה יז: עופות שהניחן שלמים ומלא חללן בשר וביצים ובשלן אסורות שהרי דם יוצא לתוכן ואע"פ שמלחן יפה יפה, ואפילו היה הבשר שבתוכן שלוק או צלוי, ואם צלאן הרי אלו מותרות אף על פי שהבשר שבתוכן חי ואפילו פיהן למעלה. הלכה יח: בני מעיים שמלאן על דרך זו בבשר צלוי או שלוק או שמלאן בביצים ושלקן או קלאן הרי אלו מותרין שאין מחזיקין דם בבני מעים, וכן הורו הגאונים. הלכה יט: עופות שטפלן בבצק וצלאן בין שלמים בין מחותכין אם טפלן בסולת גסה אפילו הסמיקה הטפלה אוכל את הטפילה מפני שסלת גסה מתפררת ויוצא הדם, ואם טפלן בקמח חטים שלתתןאם היתה הטפלה לבנה כמו הכסף מותר לאכול ממנה ואם לאו אסורה, טפלן בשאר קמחין אם האדימו אסורין ואם לא האדימו מותרין. הלכה כ: סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח עד שילבן הסכין באור או ישחיזנה במשחזת או ינעצנה בקרקע קשה עשר פעמים, ואם חתך בה רותח מותר, וכן אינו חותך בה צנון וכיוצא בו מדברים החריפים לכתחלה, ואם הדיח הסכין או שקנחה בכלי מותר לחתוך בו צנון וכיוצא בו אבל לא רותח. הלכה כא: קערה שמלח בה בשר אפילו היתה שועה באבר אסור לאכול בה רותח לעולם שכבר נבלע הדם בחרסיה. פרק ז הלכה א: האוכל כזית חלב במזיד חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה, ובפירוש אמרה תורה שאינו חייב אלא על שלשה מיני בהמה טהורה בלבד שנאמר כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו בין שאכל מחלב שחוטה בין שאכל מחלב נבלה וטריפה שלהן, אבל שאר בהמה וחיה בין טמאה בין טהורה חלבה כבשרה, וכן נפל של שלשה מיני בהמה טהורה חלבו כבשרו והאוכל מחלבו כזית לוקה משום אוכל נבילה. הלכה ב: האוכל מחלב נבילה וטריפה חייב משום אוכל חלב ומשום אוכל נבלה וטרפה מתוך שנוסף האיסור בבשרה שהיה מותר נוסף על החלב ולפיכך לוקה שתים. הלכה ג: השוחט בהמה ומצא בה שליל כל חלבו מותר ואפילו מצאו חי מפני שהוא כאבר ממנה, ואם שלמו לו חדשיו ומצאו חי אע"פ שלא הפריס על הקרקע ואינו צריך שחיטה חלבו אסור וחייבין עליו כרת, ומוציאין ממנו כל החוטין והקרומות האסורין כשאר הבהמות. הלכה ד: הושיט ידו למעי בהמה וחתך מחלב העובר שכלו לו חדשיו והוציאו הרי זה חייב עליו כאילו חתכו מחלב האם עצמה, שהחדשים הן הגורמין לאסור החלב. הלכה ה: שלשה חלבים הן שחייבין עליהן כרת: חלב שעל הקרב ושעל שתי הכליות ושעל הכסלים, אבל האליה מותרת באכילה, לא נקראת חלב אלא לענין קרבן בלבד כמו שנקראו חלבים כליות ויותרת הכבד לענין קרבן, כמו שאתה אומר חלב הארץ וחלב כליות חטה שהוא טובם, ולפי שמרימין דברים אלו מן הקרבן לשריפה לשם נקראו חלב, שאין שם דבר טוב אלא המורם לשם, ולכך נאמר בתרומת מעשר בהרימכם את חלבו ממנו. הלכה ו: חלב שעל המסס ושעל בית הכוסות הוא החלב שעל הקרב, וחלב שבעיקרי הירכות מבפנים חייבין עליו כרת והוא החלב שעל הכסלים, ויש שם חלב על הקיבה עקום כמו קשת והוא האסור וחוט משוך כמו יתר והוא מותר, חוטין שבחלב אסורין ואין חייבין עליהן כרת. הלכה ז: חלב שהבשר חופה אותו מותר, שעל הכסלים אסר הכתוב לא שבתוך הכסלים, וכן חלב שעל הכליות נאסר ולא שבתוך הכליות, ואף על פי כן נוטל אדם לובן שבתוך הכוליא ואחר כך אוכל אותה ואינו צריך לחטט אחריו. הלכה ח: יש כמו שתי פתילות של חלב בעיקרי המתנים סמוך לראש הירך, כשהבהמה חיה חלב זה נראה במעים, וכשתמות ידבק בשר בבשר ויתכסה חלב זה ואינו נראה עד שיתפרק הבשר מן הבשר, ואעפ"כ הרי זה אסור, שאין זה חלב שהבשר חופה אותו, וכל מקום שתמצא בו החלב תחת הבשר והבשר מקיף אותו מכל סביביו ולא יראה עד שיקרע הבשר הרי זה מותר. הלכה ט: חלב הלב וחלב המעים הן הדקין המלופפין כולן מותרין והרי הם כשומן שהוא מותר, חוץ מראש המעי שסמוך לקיבה שהוא תחלת בני מעים שצריך לגרור החלב שעליו וזהו חלב שעל הדקין שאסור, ויש מן הגאונים שאומר שראש המעי שצריך לגררו הוא המעי שיצא בו הרעי שהוא סוף המעים. הלכה י: יש בגוף הבהמה חוטין וקרומות שהן אסורין, מהם משום חלב ומהן משום דם, וכל חוט או קרום שאסור משום כל דם לא תאכלו צריך לנטלו ואחר כך ימלח ויבשל הבשר כמו שאמרנו, ואם חתכו ומלחו אינו צריך לנטלו וכן לצלי (אינו צריך לנטלו), וכל חוט או קרום שהוא אסור משום כל חלב בין לצלי בין לבשול צריך לנטלו מן הבהמה. הלכה יא: חמשה חוטין יש בכסלים, שלשה מן הימין ושנים מן השמאל, השלשה שמן הימין מתפצל כל אחד מהם לשנים שנים, והשנים שמן השמאל מתפצלין לשלשה שלשה וכולן משום חלב, וחוטי הטחול וחוטי הכליות משום חלב, וכן קרום שעל הטחול וקרום שעל הכסלים וקרום שעל הכליות אסורין משום חלב, וקרום שעל דד הטחול חייבין עליו כרת, ושאר הקרום אסור ואין חייבין עליו. הלכה יב: ושני קרומות יש לכוליא, העליון חייבין עליו כרת כחלב שעל הכוליא, והתחתון הרי הוא כשאר קרומות, וחוטין שבהן אסורין ואין בהן כרת. הלכה יג: חוטי הלב וחוטי היד וחוטי העוקץ וחוטי הלחי התחתון שבצד הלשון מיכן ומיכן, וכן החוטין הדקין שהן בתוך חלב הדקין כמו בית עכביש מסובכין זה בזה, וקרום שעל המוח שבקדקד, וקרום שעל הביצים הכל אסורין משום דם. הלכה יד: ביצי גדי או טלה שלא השלים שלשים יום מותר לבשלן בלא קליפה, לאחר שלשים יום אם נראה בהן חוטין דקין אדומים בידוע שהלך בהם הדם ולא יבשל עד שיקלוף או עד שיחתך וימלח כמו שביארנו, ואם עדיין לא נראו בהן חוטין האדומים מותרין. הלכה טו: וכל בני מעים שהמאכל סובב בחללן אין מחזיקין בהן דם. הלכה טז: יראה לי שכל אלו החוטין והקרומות איסורן מדברי סופרים ואם תאמר שהן אסורין מן התורה בכלל כל חלב וכל דם אין לוקין עליהן אלא מכת מרדות ויהיו כחצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואין לוקין עליו. הלכה יז: אין מולחין חלבים עם הבשר ולא מדיחין חלבים עם בשר, וסכין שחתך בה חלבים לא יחתך בה בשר, וכלי שהדיח בו חלבים לא ידיח בו בשר, לפיכך צריך הטבח להתקין שלש סכינין, אחת ששוחט בה, ואחת שמחתך בה בשר, ואחת שמחתך בה חלבים. הלכה יח: ואם דרך אותו מקום שידיח הטבח הבשר בחנות, צריך להתקין לו שני כלים של מים אחד שמדיח בו בשר ואחד שמדיח בו חלבים. הלכה יט: ואסור לטבח לפרוש חלב הכסלים על הבשר כדי לנאותו, שהקרום שעל החלב דק ויתמעך ביד הטבח ויזוב החלב ויבלע בבשר, וכל הדברים האלו אסור לעשותן, ואם נעשו לא נאסר הבשר, ואין מכין את העושה אלא מלמדין אותו שלא יעשה. הלכה כ: וכן אין מולחין את הבשר קודם שיסיר ממנו את הקרומות ואת החוטין האסורין, ואם מלח מסירם אחר שנמלחו ואפילו היה בהן גיד הנשה מסירו אחר שנמלח ומבשל. הלכה כא: וטבח שדרכו לנקות הבשר ונמצא אחריו חוט או קרום מלמדין אותו ומזהירין אותו שלא יזלזל באיסורין, אבל אם נמצא אחריו חלב אם היה כשעורה מעבירין אותו, ואם נמצא אחריו כזית חלב אפילו במקומות הרבה מכין אותו מכת מרדות ומעבירין אותו, מפני שהטבח נאמן על החלב. |