Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום שני כד תשרי ה'�&פ"ד
	שיעורים יומיים ליום שני כד תשרי ה'�&פ"ד

חומש:

שני פרשת בראשית

(שיעורי שמח"ת ואסרו-חג ע"פ שיחת ש"פ בראשית תשמ"ו - התוועדויות ע' 451 ואילך)

תהילים:

פרקים קיג - קיח

תניא:

כד אהוביי אחיי... -קלח- בלבותם

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות פסולי המוקדשין פרקים ה-ז

פרק אחד :

הלכות שופר פרק ד

ספר המצוות :

מל"ת ק"כ

הלכות פסולי המוקדשין

פרק ה

הלכה א: המפריש מעות לחטאתו ומת ילכו המעות לים המלח, וכן המפריש מעות לחטאתו ואבדו והקריב חטאת תחתיהן ונמצאו המעות אחר כפרה ילכו לים המלח.

הלכה ב: הפריש מעות לחטאתו ואבדו והפריש מעות אחרות תחתיהן, ולא הספיק ליקח בהן חטאת עד שנמצאו מעות הראשונות יביא מאלו ואלו לחטאת והשאר יפלו לנדבה.

הלכה ג: הפריש מעות לחטאתו ואבדו והפריש חטאת תחתיהן ולא הספיק להקריבה עד שנמצאו המעות והרי החטאת בעלת מום, תמכר ויביא מאלו ואלו חטאת והשאר יפלו לנדבה.

הלכה ד: הפריש חטאתו ואבדה והפריש מעות תחתיה ולא הספיק ליקח בהם עד שנמצאת חטאתו והרי היא בעלת מום, תמכר ויביא מאלו ואלו חטאת והשאר יפלו לנדבה.

הלכה ה: הפריש שני צבורי מעות לאחריות, מתכפר באחד מהם והשני יפול לנדבה.

הלכה ו: המפריש חטאתו או דמי חטאתו וכסבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב, הרי אלו חולין ולא נתקדשו, הפריש שתים או דמי שתים וכסבור שהוא חייב שתים ונמצא שאינו חייב אלא אחת, יביא אחת והשאר יפלו לנדבה.

הלכה ז: הלוקח מעות בידו או שהיה מלקט ואמר אלו אביא מהם חטאתי, המותר חולין, וכן יראה לי שהדבר קל וחומר בשאר הקרבנות שהמותר חולין.

הלכה ח: המפריש מעות למנחת חוטא והביא מהם מנחתו, או שהפריש מנחת חוטא והותירה, המותר יביא מנחת נדבה, אבל מותר עשירית האיפה של כהן גדול שהיא החביתין ירקב, וכן מותר לחמי תודה ומותר לחמו של נזיר ירקבו, ומותר דמי נסכיו יפלו לנדבה, כבר ביארנו בשקלים שמותר השקלים חולין.

הלכה ט: מותר קיני זבים, קיני זבות, קיני יולדות, חטאות ואשמות, מותריהם יפלו לנדבה ויקרבו עולות כמו שביארנו, מותר עולה לעולה, מותר שלמים לשלמים, מותר מנחה למנחה, מותר פסח לשלמים, מותר נזירים לנזירים, מותר נזיר לאותו נזיר, במה דברים אמורים שמותר חטאת לנדבה, בחטאת קבועה, אבל מי שהוא חייב בקרבן עולה ויורד שהפריש מעות לחטאת בהמה והעני, מביא תחתיהם עוף ומחללן על העוף ויהנה מהם, וכן אם הפריש דמי העוף והעני, מביא תחתיהם עשירית האיפה ויחלל המעות עליה ויהנה בהם.

הלכה י: הפריש בהמה ונפל בו מום, תמכר ויביא בדמיה עוף, אבל אם הפריש עוף ונפסל, לא יביא בדמיו עשירית האיפה, שאין לעוף פדיון כמו שביארנו באיסורי המזבח.

הלכה יא: כל חייבי קינין שבתורה שהפרישו מעות לקיניהן, רצה להביא בכל המעות חטאת העוף לבדה יביא, רצה להביא בהן עולת העוף לבדה יביא, אפילו אמר אלו דמי חטאתי ואלו דמי עולתי, יש לו לערב המעות וליקח בהן כאחד חטאתו ועולתו, או ליקח בכל חטאת או עולה, שאין הקינין מתפרשות אלא בלקיחת הבעלים או בעשיית כהן.

הלכה יב: לפיכך אם הפריש מעות לקינין סתם ומת, יפלו כל אותן המעות הסתומין לנדבה, שהרי כולן ראויין לבא עולה.

הלכה יג: מי שהיה מחוייב חטאת ואמר הרי עלי עולה והפריש מעות ואמר אלו לחובתי, רצה להביא בהן חטאת בהמה יביא, עולת בהמה יביא, מת והניח המעות ילכו לים המלח.

פרק ו

הלכה א: כל הזבחים שנתערב בהן אחת מחטאות המתות, או שור הנסקל, אפילו אחד ברבוא כולן ימותו לפי שבעלי חיים חשובין הן ואינם בטלין, ואם הקריב הורצה שאין בעלי חיין נדחין.

הלכה ב: נתערב בהן אחד מאיסורי המזבח, ירעו כלם עד שיפול בהן מום וימכור ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין של קדשים שנתערב.

הלכה ג: נתערבו קדשים בחולין תמימים ימכרו החולין שבתערובת לצרכי אותו המין ויקרבו כולן, כיצד ארבע בהמות שלמים שנתערבו בארבע בהמות חולין תמימים, ימכרו הארבע של חולין למי שהוא צריך להביא שלמים ויקרבו הכל שלמים, וכן בעולה או באשם, והדמים חולין לכל דבר שהרי דמי חולין הן.

הלכה ד: נתערב שור הקדש בשוורים של חול, גדול שבכולן הקדש וימכרו השאר לצרכי אותו המין, נתערבו קדשים בקדשים מין במינו, זה יקרב לשם בעליו וזה יקרב לשם בעליו אע"פ שאין כל אחד מהן מכיר קרבנו, במה דברים אמורים בקרבנות נשים שאין בהם סמיכה אבל קרבנות אנשים הואיל וכל אחד צריך לסמוך על ראש קרבנו, הרי אלו לא יקרבו עד שיתן האחד חלקו לחבירו, או עד שיפול מום בכל וימכרו ויביאו כל אחד בדמי היפה שבהן מאותו המין.

הלכה ה: נתערבו מין בשאינו מינו כגון עולה בשלמים, לא יקרבו אפילו כחמורה שבהן שאין מביאין קדשים לבית הפסול.

הלכה ו: וכשם שאין ממעטין בזמן אכילתן כך אין ממעטין באוכליהן ולא במקום אכילתן אלא כיצד יעשה ירעו הכל עד שיפול בהם מום וימכר כל אחד מהן לבדו ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין האחר ויפסיד המותר מביתו.

הלכה ז: אע"פ שכבר הקריב עולה שחייב בה או שלמים שהיה חייב להקריבן, הרי זה מקריב מדמי התערובת עולה אחרת ושלמים אחרים.

הלכה ח: חטאת שנתערבה בשלמים ירעו הכל עד שיפול בהן מום ויביא בדמי היפה שבהן שלמים ובדמי היפה שבהן חטאת, ואם קדם והקריב חטאת אחרת על חטאת שהפרישה לו כולן ימותו.

הלכה ט: וכן אם נתערבו מעות חטאות במעות אשם, לוקח שתי בהמות ומחלל דמי חטאת בכל מקום שהוא על חטאת ודמי אשם על אשם, ואם כבר קרבה חטאתו, יוליך כל המעות לים המלח, ואם כבר קרבה אשמו, יפלו הכל לנדבה.

הלכה י: תודה שנתערבה בתמורתה שתיהן תקרבנה ויניף הלחם עמהן, וכך אם נתערבה תודה בשאר זבחים אע"פ שקרבה תודתו, ירעו הכל עד שיפול בהן מום ויביא בדמי היפה תודה אחרת, ובדמי היפה זבח אחר.

הלכה יא: נתערבה באיל נזיר שתיהם תקרבנה ויניף הלחם עמהן.

הלכה יב: בכור שנתערב בפסח שניהם ירעו עד שיפול בהם מום ויאכלו כבכור, ולמה לא יקרבו, לפי שהפסח נאכל לכל אדם עד חצות והבכור לשני ימים ואינו נאכל אלא לכהנים, ואין מביאין קדשים לבית הפסול ואין ממעטין באכילתן.

הלכה יג: וכן מעשר שנתערב בפסח כשיפול בהן מום יאכלו כמעשר, הבכור והמעשר שנתערבו יאכלו במומן.

הלכה יד: וכן שאר קדשים שנתערבו בבכור ובמעשר ירעו עד שיפול בהם מום ויאכלו כבכור שנפל בו מום או כמעשר שנפל בו מום.

הלכה טו: אשם שנתערב בשלמים, אע"פ שאין מקריבין משניהן אלא האימורין אבל הבשר נאכל, לא יקרבו אלא ירעו עד שיפול בהן מום ויביא בדמי היפה אשם ובדמי היפה שלמים והמותר יפסיד מביתו, ואם קדם והקריב אשמו שניהן יפלו לנדבה.

הלכה טז: כל הקדשים אפשר שיתערבו מין במינו, חוץ מן החטאת עם האשם שאין האשם אלא מזכרי כבשים, ואין לך חטאת מן הכבשים אלא נקבה.

הלכה יז: וכל אלו המתערבין בחיים אם הקריב הורצה שאין בעלי חיים נדחין.

הלכה יח: בהמה שנמצאת מירושלים ועד מגדל עדר וכמדתה לכל רוח, אם נקבה בת שנתה היא כונסה לכיפה עד שתמות שמא חטאת היא, היתה בת שתים יביאנה שלמים ויביא עמה לחם שמא תודה היא, מצא זכר בן שתי שנים אין לו תקנה, שמא אשם הוא ועדיין לא כפרו בעליו, מצא זכר בן שנה מניחו עד שיפול בו מום, ומביא שתי בהמות תחתיו ומתנה ואומר אם עולה היה זה עולה תחתיו ואם שלמים היה זה שלמים תחתיו, ומקריב האחד עולה ונסכיו משל צבור, והאחר שלמים עם הלחם שמא תודה היה, ומה יעשה בזה הנמצא יאכל במומו שאפילו היה בכור או מעשר במומו הוא נאכל, ואם פסח אחר זמנו הוא הרי זה שלמים ובזמנו הכל נזהרין בו, ואם תאמר שמא אשם נזיר או אשם מצורע הוא, אינן מצויין תמיד, לפיכך לא חשו להן.

הלכה יט: נתערבו קדשים בקדשים אחר שנשחטו יאכלו כחמור שבהן, נתערבו בפסולי המוקדשין או בחולין שנשחטו בעזרה תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה.

הלכה כ: איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה, מניחין הכל עד שיפסדו ותעובר צורתן, ושורפין אותן בעזרה במקום ששורפין פסולי המוקדשין.

הלכה כא: אבר של בעלי מומין שנתערב באיברי קדשים אפילו אבר באלף איברים, יצאו הכל לבית השריפה, ואפילו קרבו כולן חוץ מאחד מן התערובת, הרי זה ישרף בעזרה במקום ששורפין פסולי המוקדשין.

הלכה כב: חתיכות קדשי קדשים שנתערבו בחתיכות קדשים קלים, או הנאכלין ליום אחד בנאכלין לשני ימים, יאכלו כחמור שבהן.

הלכה כג: חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חטאת טהורה, וכן פרוסה של לחם הפנים שנטמא שנתערבה במאה פרוסות של לחם הפנים הטהור, הרי זה תעלה כמו שביארנו בתרומות.

הלכה כד: אבל חתיכה של חטאת שנתערבה במאה חתיכות של חולין, וכן פרוסה של לחם הפנים הטהור שנתערבה במאה פרוסות של חולין, הרי אלו לא יעלו אלא יאכל הכל לכהנים ככל המדומעות.

פרק ז

הלכה א: כל הפסולין לעבודה שמלקו מליקתן פסולה, ואע"פ שאותו העוף פסול אינו כנבלת העוף הטהור לטומאה, וכן אם מלק בלילה או ששחט חולין בפנים וקדשים בחוץ, אינה כנבלה.

הלכה ב: מלק תורים שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנם ושיבש גפה ושנסמית עינה ושנקטעה רגלה הרי זו נבלה לכל דבר, זה הכלל כל שהיה פסולה בקדש פסולה ואינה נבלה, לא היתה פסולה בקדש הרי זו נבלה לכל דבר.

הלכה ג: לפיכך המולק ונמצאת טריפה, או שמלק בסכין או שמלק חולין בפנים וקדשים בחוץ, הרי זו נבלה לכל דבר שאין המליקה מתרת ומטהרת אלא דבר שהוא כשר למזבח.

הלכה ד: אבל הנרבע והמוקצה והנעבד והאתנן והמחיר והטומטום והאנדרוגינוס שנמלקו, הרי אלו נבלה לכל דבר ומטמאין בגדים בבית הבליעה, שאין הקדושה חלה עליהן והרי אין פסולן בקדש.

הלכה ה: כבר ביארנו במעשה הקרבנות שחטאת העוף נעשית למטה ועולת העוף למעלה, חטאת העוף שעשאה למעלה פסולה, בין שעשה הזייתה כמעשה חטאת, בין שעשאה כמעשה עולה, בין שעשאה לשם עולה, בין שעשאה לשם חטאת.

הלכה ו: וכן עולת העוף שעשאה למטה אפילו מלק סימן אחד למטה וסימן אחד למעלה פסולה בין שמלקו כמליקת עולה בין שעשאה כמעשה חטאת, בין שעשאה לשם חטאת בין שעשאה לשם עולה.

הלכה ז: חטאת העוף שמלקה למטה כמליקת עולה לשם חטאת, או כמעשה חטאת לשם עולה, או כמעשה עולה לשם עולה פסולה.

הלכה ח: וכן עולת העוף שעשאה למעלה כמעשה חטאת לשם עולה, או כמעשה חטאת לשם חטאת פסולה, כמעשה עולה לשם חטאת כשירה, ובלבד שלא עלתה לבעלים לשם חובה.

הלכה ט: כל אלו העופות שנפסלו מפני מקום עשייתן או מפני שינוי מעשיהן או שינוי שמם, אינן כנבלת העוף לטומאה, וכן חטאת העוף או עולת העוף שנתפגלה או נטמאה או נעשית נותר, אינה מטמאה בבית הבליעה כנבלת העוף שכל אלו פסולן בקדש.

הלכה י: חטאת העוף הבאה על הספק נעשית כמצותה ואינה נאכלת אלא תשרף ככל פסולי המוקדשין, וכיצד תבא על הספק, כגון שהיתה האשה ספק זבה או ספק יולדת וכל כיוצא בזה, ואין לנו חטאת בהמה על ספק, שאם נסתפק לו אם חטא אם לא חטא יביא אשם תלוי כמו שיתבאר בהלכות שגגות.

הלכה יא: חטאת העוף הבאה על הספק ונודע שהיא חייבת בה ודאי, אם עד שלא נמלקה נודע לה תעשה ודאית ותאכל, ואם אחר שנמלקה נודע לה הרי זה גומר הזיית דמה ותמציתו ותשרף כדי שלא יאמרו חטאת העוף הבאה על הספק תאכל שהרי בתחלה על ספק באה.

הלכה יב: נודע לה שאינה חייבת בה מאחר שנמלקה הרי זו תקבר.

הלכות פסולי המוקדשין

פרק ה 
 
הלכה א: המפריש מעות לחטאתו ומת ילכו המעות לים המלח, וכן המפריש מעות לחטאתו ואבדו והקריב חטאת תחתיהן ונמצאו המעות אחר כפרה ילכו לים המלח. 
 
הלכה ב: הפריש מעות לחטאתו ואבדו והפריש מעות אחרות תחתיהן, ולא הספיק ליקח בהן חטאת עד שנמצאו מעות הראשונות יביא מאלו ואלו לחטאת והשאר יפלו לנדבה. 
 
הלכה ג: הפריש מעות לחטאתו ואבדו והפריש חטאת תחתיהן ולא הספיק להקריבה עד שנמצאו המעות והרי החטאת בעלת מום, תמכר ויביא מאלו ואלו חטאת והשאר יפלו לנדבה. 
 
הלכה ד: הפריש חטאתו ואבדה והפריש מעות תחתיה ולא הספיק ליקח בהם עד שנמצאת חטאתו והרי היא בעלת מום, תמכר ויביא מאלו ואלו חטאת והשאר יפלו לנדבה. 
 
הלכה ה: הפריש שני צבורי מעות לאחריות, מתכפר באחד מהם והשני יפול לנדבה. 
 
הלכה ו: המפריש חטאתו או דמי חטאתו וכסבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב, הרי אלו חולין ולא נתקדשו, הפריש שתים או דמי שתים וכסבור שהוא חייב שתים ונמצא שאינו חייב אלא אחת, יביא אחת והשאר יפלו לנדבה. 
 
הלכה ז: הלוקח מעות בידו או שהיה מלקט ואמר אלו אביא מהם חטאתי, המותר חולין, וכן יראה לי שהדבר קל וחומר בשאר הקרבנות שהמותר חולין. 
 
הלכה ח: המפריש מעות למנחת חוטא והביא מהם מנחתו, או שהפריש מנחת חוטא והותירה, המותר יביא מנחת נדבה, אבל מותר עשירית האיפה של כהן גדול שהיא החביתין ירקב, וכן מותר לחמי תודה ומותר לחמו של נזיר ירקבו, ומותר דמי נסכיו יפלו לנדבה, כבר ביארנו בשקלים שמותר השקלים חולין. 
 
הלכה ט: מותר קיני זבים, קיני זבות, קיני יולדות, חטאות ואשמות, מותריהם יפלו לנדבה ויקרבו עולות כמו שביארנו, מותר עולה לעולה, מותר שלמים לשלמים, מותר מנחה למנחה, מותר פסח לשלמים, מותר נזירים לנזירים, מותר נזיר לאותו נזיר, במה דברים אמורים שמותר חטאת לנדבה, בחטאת קבועה, אבל מי שהוא חייב בקרבן עולה ויורד שהפריש מעות לחטאת בהמה והעני, מביא תחתיהם עוף ומחללן על העוף ויהנה מהם, וכן אם הפריש דמי העוף והעני, מביא תחתיהם עשירית האיפה ויחלל המעות עליה ויהנה בהם. 
 
הלכה י: הפריש בהמה ונפל בו מום, תמכר ויביא בדמיה עוף, אבל אם הפריש עוף ונפסל, לא יביא בדמיו עשירית האיפה, שאין לעוף פדיון כמו שביארנו באיסורי המזבח. 
 
הלכה יא: כל חייבי קינין שבתורה שהפרישו מעות לקיניהן, רצה להביא בכל המעות חטאת העוף לבדה יביא, רצה להביא בהן עולת העוף לבדה יביא, אפילו אמר אלו דמי חטאתי ואלו דמי עולתי, יש לו לערב המעות וליקח בהן כאחד חטאתו ועולתו, או ליקח בכל חטאת או עולה, שאין הקינין מתפרשות אלא בלקיחת הבעלים או בעשיית כהן. 
 
הלכה יב: לפיכך אם הפריש מעות לקינין סתם ומת, יפלו כל אותן המעות הסתומין לנדבה, שהרי כולן ראויין לבא עולה. 
 
הלכה יג: מי שהיה מחוייב חטאת ואמר הרי עלי עולה והפריש מעות ואמר אלו לחובתי, רצה להביא בהן חטאת בהמה יביא, עולת בהמה יביא, מת והניח המעות ילכו לים המלח. פרק ו 
 
הלכה א: כל הזבחים שנתערב בהן אחת מחטאות המתות, או שור הנסקל, אפילו אחד ברבוא כולן ימותו לפי שבעלי חיים חשובין הן ואינם בטלין, ואם הקריב הורצה שאין בעלי חיין נדחין. 
 
הלכה ב: נתערב בהן אחד מאיסורי המזבח, ירעו כלם עד שיפול בהן מום וימכור ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין של קדשים שנתערב. 
 
הלכה ג: נתערבו קדשים בחולין תמימים ימכרו החולין שבתערובת לצרכי אותו המין ויקרבו כולן, כיצד ארבע בהמות שלמים שנתערבו בארבע בהמות חולין תמימים, ימכרו הארבע של חולין למי שהוא צריך להביא שלמים ויקרבו הכל שלמים, וכן בעולה או באשם, והדמים חולין לכל דבר שהרי דמי חולין הן. 
 
הלכה ד: נתערב שור הקדש בשוורים של חול, גדול שבכולן הקדש וימכרו השאר לצרכי אותו המין, נתערבו קדשים בקדשים מין במינו, זה יקרב לשם בעליו וזה יקרב לשם בעליו אע"פ שאין כל אחד מהן מכיר קרבנו, במה דברים אמורים בקרבנות נשים שאין בהם סמיכה אבל קרבנות אנשים הואיל וכל אחד צריך לסמוך על ראש קרבנו, הרי אלו לא יקרבו עד שיתן האחד חלקו לחבירו, או עד שיפול מום בכל וימכרו ויביאו כל אחד בדמי היפה שבהן מאותו המין. 
 
הלכה ה: נתערבו מין בשאינו מינו כגון עולה בשלמים, לא יקרבו אפילו כחמורה שבהן שאין מביאין קדשים לבית הפסול. 
 
הלכה ו: וכשם שאין ממעטין בזמן אכילתן כך אין ממעטין באוכליהן ולא במקום אכילתן אלא כיצד יעשה ירעו הכל עד שיפול בהם מום וימכר כל אחד מהן לבדו ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין האחר ויפסיד המותר מביתו. 
 
הלכה ז: אע"פ שכבר הקריב עולה שחייב בה או שלמים שהיה חייב להקריבן, הרי זה מקריב מדמי התערובת עולה אחרת ושלמים אחרים. 
 
הלכה ח: חטאת שנתערבה בשלמים ירעו הכל עד שיפול בהן מום ויביא בדמי היפה שבהן שלמים ובדמי היפה שבהן חטאת, ואם קדם והקריב חטאת אחרת על חטאת שהפרישה לו כולן ימותו. 
 
הלכה ט: וכן אם נתערבו מעות חטאות במעות אשם, לוקח שתי בהמות ומחלל דמי חטאת בכל מקום שהוא על חטאת ודמי אשם על אשם, ואם כבר קרבה חטאתו, יוליך כל המעות לים המלח, ואם כבר קרבה אשמו, יפלו הכל לנדבה. 
 
הלכה י: תודה שנתערבה בתמורתה שתיהן תקרבנה ויניף הלחם עמהן, וכך אם נתערבה תודה בשאר זבחים אע"פ שקרבה תודתו, ירעו הכל עד שיפול בהן מום ויביא בדמי היפה תודה אחרת, ובדמי היפה זבח אחר. 
 
הלכה יא: נתערבה באיל נזיר שתיהם תקרבנה ויניף הלחם עמהן. 
 
הלכה יב: בכור שנתערב בפסח שניהם ירעו עד שיפול בהם מום ויאכלו כבכור, ולמה לא יקרבו, לפי שהפסח נאכל לכל אדם עד חצות והבכור לשני ימים ואינו נאכל אלא לכהנים, ואין מביאין קדשים לבית הפסול ואין ממעטין באכילתן. 
 
הלכה יג: וכן מעשר שנתערב בפסח כשיפול בהן מום יאכלו כמעשר, הבכור והמעשר שנתערבו יאכלו במומן. 
 
הלכה יד: וכן שאר קדשים שנתערבו בבכור ובמעשר ירעו עד שיפול בהם מום ויאכלו כבכור שנפל בו מום או כמעשר שנפל בו מום. 
 
הלכה טו: אשם שנתערב בשלמים, אע"פ שאין מקריבין משניהן אלא האימורין אבל הבשר נאכל, לא יקרבו אלא ירעו עד שיפול בהן מום ויביא בדמי היפה אשם ובדמי היפה שלמים והמותר יפסיד מביתו, ואם קדם והקריב אשמו שניהן יפלו לנדבה. 
 
הלכה טז: כל הקדשים אפשר שיתערבו מין במינו, חוץ מן החטאת עם האשם שאין האשם אלא מזכרי כבשים, ואין לך חטאת מן הכבשים אלא נקבה. 
 
הלכה יז: וכל אלו המתערבין בחיים אם הקריב הורצה שאין בעלי חיים נדחין. 
 
הלכה יח: בהמה שנמצאת מירושלים ועד מגדל עדר וכמדתה לכל רוח, אם נקבה בת שנתה היא כונסה לכיפה עד שתמות שמא חטאת היא, היתה בת שתים יביאנה שלמים ויביא עמה לחם שמא תודה היא, מצא זכר בן שתי שנים אין לו תקנה, שמא אשם הוא ועדיין לא כפרו בעליו, מצא זכר בן שנה מניחו עד שיפול בו מום, ומביא שתי בהמות תחתיו ומתנה ואומר אם עולה היה זה עולה תחתיו ואם שלמים היה זה שלמים תחתיו, ומקריב האחד עולה ונסכיו משל צבור, והאחר שלמים עם הלחם שמא תודה היה, ומה יעשה בזה הנמצא יאכל במומו שאפילו היה בכור או מעשר במומו הוא נאכל, ואם פסח אחר זמנו הוא הרי זה שלמים ובזמנו הכל נזהרין בו, ואם תאמר שמא אשם נזיר או אשם מצורע הוא, אינן מצויין תמיד, לפיכך לא חשו להן. 
 
הלכה יט: נתערבו קדשים בקדשים אחר שנשחטו יאכלו כחמור שבהן, נתערבו בפסולי המוקדשין או בחולין שנשחטו בעזרה תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה. 
 
הלכה כ: איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה, מניחין הכל עד שיפסדו ותעובר צורתן, ושורפין אותן בעזרה במקום ששורפין פסולי המוקדשין. 
 
הלכה כא: אבר של בעלי מומין שנתערב באיברי קדשים אפילו אבר באלף איברים, יצאו הכל לבית השריפה, ואפילו קרבו כולן חוץ מאחד מן התערובת, הרי זה ישרף בעזרה במקום ששורפין פסולי המוקדשין. 
 
הלכה כב: חתיכות קדשי קדשים שנתערבו בחתיכות קדשים קלים, או הנאכלין ליום אחד בנאכלין לשני ימים, יאכלו כחמור שבהן. 
 
הלכה כג: חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חטאת טהורה, וכן פרוסה של לחם הפנים שנטמא שנתערבה במאה פרוסות של לחם הפנים הטהור, הרי זה תעלה כמו שביארנו בתרומות. 
 
הלכה כד: אבל חתיכה של חטאת שנתערבה במאה חתיכות של חולין, וכן פרוסה של לחם הפנים הטהור שנתערבה במאה פרוסות של חולין, הרי אלו לא יעלו אלא יאכל הכל לכהנים ככל המדומעות. פרק ז 
 
הלכה א: כל הפסולין לעבודה שמלקו מליקתן פסולה, ואע"פ שאותו העוף פסול אינו כנבלת העוף הטהור לטומאה, וכן אם מלק בלילה או ששחט חולין בפנים וקדשים בחוץ, אינה כנבלה. 
 
הלכה ב: מלק תורים שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנם ושיבש גפה ושנסמית עינה ושנקטעה רגלה הרי זו נבלה לכל דבר, זה הכלל כל שהיה פסולה בקדש פסולה ואינה נבלה, לא היתה פסולה בקדש הרי זו נבלה לכל דבר. 
 
הלכה ג: לפיכך המולק ונמצאת טריפה, או שמלק בסכין או שמלק חולין בפנים וקדשים בחוץ, הרי זו נבלה לכל דבר שאין המליקה מתרת ומטהרת אלא דבר שהוא כשר למזבח. 
 
הלכה ד: אבל הנרבע והמוקצה והנעבד והאתנן והמחיר והטומטום והאנדרוגינוס שנמלקו, הרי אלו נבלה לכל דבר ומטמאין בגדים בבית הבליעה, שאין הקדושה חלה עליהן והרי אין פסולן בקדש. 
 
הלכה ה: כבר ביארנו במעשה הקרבנות שחטאת העוף נעשית למטה ועולת העוף למעלה, חטאת העוף שעשאה למעלה פסולה, בין שעשה הזייתה כמעשה חטאת, בין שעשאה כמעשה עולה, בין שעשאה לשם עולה, בין שעשאה לשם חטאת. 
 
הלכה ו: וכן עולת העוף שעשאה למטה אפילו מלק סימן אחד למטה וסימן אחד למעלה פסולה בין שמלקו כמליקת עולה בין שעשאה כמעשה חטאת, בין שעשאה לשם חטאת בין שעשאה לשם עולה. 
 
הלכה ז: חטאת העוף שמלקה למטה כמליקת עולה לשם חטאת, או כמעשה חטאת לשם עולה, או כמעשה עולה לשם עולה פסולה. 
 
הלכה ח: וכן עולת העוף שעשאה למעלה כמעשה חטאת לשם עולה, או כמעשה חטאת לשם חטאת פסולה, כמעשה עולה לשם חטאת כשירה, ובלבד שלא עלתה לבעלים לשם חובה. 
 
הלכה ט: כל אלו העופות שנפסלו מפני מקום עשייתן או מפני שינוי מעשיהן או שינוי שמם, אינן כנבלת העוף לטומאה, וכן חטאת העוף או עולת העוף שנתפגלה או נטמאה או נעשית נותר, אינה מטמאה בבית הבליעה כנבלת העוף שכל אלו פסולן בקדש. 
 
הלכה י: חטאת העוף הבאה על הספק נעשית כמצותה ואינה נאכלת אלא תשרף ככל פסולי המוקדשין, וכיצד תבא על הספק, כגון שהיתה האשה ספק זבה או ספק יולדת וכל כיוצא בזה, ואין לנו חטאת בהמה על ספק, שאם נסתפק לו אם חטא אם לא חטא יביא אשם תלוי כמו שיתבאר בהלכות שגגות. 
 
הלכה יא: חטאת העוף הבאה על הספק ונודע שהיא חייבת בה ודאי, אם עד שלא נמלקה נודע לה תעשה ודאית ותאכל, ואם אחר שנמלקה נודע לה הרי זה גומר הזיית דמה ותמציתו ותשרף כדי שלא יאמרו חטאת העוף הבאה על הספק תאכל שהרי בתחלה על ספק באה. 
 
הלכה יב: נודע לה שאינה חייבת בה מאחר שנמלקה הרי זו תקבר.