Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום שלישי יח תשרי ה'�&פ"ד
	שיעורים יומיים ליום שלישי יח תשרי ה'�&פ"ד

חומש:

שלישי פרשת וזאת הברכה

תהילים:

פרקים פח - פט

תניא:

אהוביי אחיי ורעיי... -קלה- וד"ל

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות מעשה הקרבנות פרקים טז-יח

פרק אחד :

הלכות חמץ ומצה פרק ז

ספר המצוות :

מ"ע פ"ד, מ"ע פ"ה, מל"ת צ

הלכות מעשה הקרבנות

פרק טז

הלכה א: הנודר גדול והביא קטן לא יצא, קטן והביא גדול יצא, כיצד אמר הרי עלי עולה או שלמים כבש והביא איל, או שנדר עגל והביא שור, גדי והביא שעיר יצא.

הלכה ב: נדר עולה מן הכבשים או מן האילים והביא פלגס הרי זה ספק אם יצא ידי נדרו או לא יצא, וכן הנודר עולת עוף מן התורים או מן בני היונה והביא תחילת הציהוב שבזה ושבזה הרי זה ספק, נדר שחור והביא לבן לבן והביא שחור זכר והביא נקבה נקבה והביא זכר לא יצא.

הלכה ג: הנודר סתם מביא מן הגדולים שבמין שנדר, ואם אותו המקום רגילין לקרות בסתם לאחד מן המינין מביא כאנשי המקום, כיצד נדר עולה מן הבקר יביא שור, אמר הרי עלי עולה אם דרך אנשי המקום לקרות עולה סתם אפילו לעולת העוף מביא פרידה אחת תור או בן יונה, ואם דרכן שאין קורין עולה סתם אלא לעולת בקר יביא שור וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ד: מי שנדר שור או איל או כבש או עגל וכיוצא בהם לא יביא כחוש ביותר שבאותו המין מפני שדמיו מועטין, ואינו חייב להביא היפה השמן ביותר שאין שם למעלה ממנו אלא יביא הבינוני, ואם הביא הכחוש יצא ידי נדרו.

הלכה ה: האומר הרי עלי שור שוה מנה יביא שור ששוה מנה באותו מקום חוץ מנסכיו, הביא שנים במנה לא יצא.

הלכה ו: האומר שור זה עולה ונפל בו מום אם רצה יביא בדמיו שנים ואפילו הביא בדמיו איל אחד יצא, אמר שני שוורים אלו עולה ונפל בהם מום אם רצה יביא בדמיהם אחד, איל זה עולה ונפל בו מום אם רצה יביא בדמיו כבש, וכן אם נדר כבש ונפסל אם רצה יביא בדמיו איל.

הלכה ז: אמר הרי עלי עולה והפריש שור ונגנב פוטר עצמו בשה, אמר שור זה ודמיו עלי עולה הוקבע ואם נפסל לא יביא בדמיו אלא שור.

הלכה ח: האומר אחד מכבשי הקדש ואחד משוורי הקדש והיו לו שנים הגדול שבהן הקדש, היו שלשה הגדול שבהן הקדש וחוששין לבינוני, כיצד יעשה ימתין לבינוני עד שיפול בו מום ותחול הקדושה על הגדול לבדו, ואם אמר שור שבשוורי הקדש הגדול שבהם הקדש ואין חוששין לבינוני.

הלכה ט: פירש אחד מהן ושכח או שאמר לו אביו אחד מהן הקדש הרי זה מקדיש גדול שבהן ואחר כך יצא ידי חובתו, וכן הנודר עולה מן הבקר וקבע נדרו ושכח מה קבע אם שור אם עגל הרי זה יביא שור, וכן אם קבע בכבשים ושכח מה קבע יביא איל, קבע בעזים ושכח יביא שעיר, שכח באיזה מין מן הבהמה קבע עולתו יביא שור ואיל ושעיר, ואם נסתפק לו שמא קבע עולתו בעוף יוסיף תור ובן יונה.

הלכה י: נדר תודה או שלמים וקבע נדרו בבקר ושכח במי קבעו יביא פר ופרה, וכן אם נסתפק לו בכבשים יביא איל ורחל, נסתפק לו בעזים יביא שעיר ושעירה, שכח באי זה מין קבע נדרו מביא פר ופרה איל ורחל שעיר ושעירה, האומר הרי עלי עולת עוף מביא תור או בן יונה, פירש ושכח באי זה מין קבע נדרו מביא תור ובן יונה.

הלכה יא: האומר הרי עלי למזבח יביא קומץ לבונה שאין לך דבר שקרב כולו למזבח כמות שהוא אלא לבונה, פירש נדרו ושכח מה פירש יביא מכל דבר שקרב כולו למזבח, לפיכך מביא עולת בהמה ועולת העוף ומנחת נסכים ולבונה ויין בפני עצמו.

הלכה יב: אמר הרי עלי בסלע למזבח יביא כבש, שאין לך דבר שקרב בסלע למזבח אלא כבש, פירש ושכח מה שפירש יביא בסלע מכל דבר ודבר שקרב למזבח.

הלכה יג: האומר הרי עלי לבונה לא יפחות מקומץ, הרי עלי עצים לא יפחות משני גזרים עביין כמחוקות וארכן אמה, הרי עלי עץ מביא גזר אחד ארכו אמה, ואם רצה להביא דמי העצים יביא.

הלכה יד: מי שנדר או התנדב שמן כיצד עושין בו, קומץ ממנו קומץ ונותן עליו מלח וזורקו על גבי האשים והשאר נאכל לכהנים כשירי מנחות, וכיצד עושין ביין הבא בפני עצמו נותן עליו מלח ומנסכו כולו על גבי השיתין ככל הנסכים, והלבונה הבאה בפני עצמה נותן עליה מלח וכולה לאשים.

הלכה טו: מי שנדר נדר לא יביאנו ממעות מעשר שני שהרי נתחייב בקרבן זה וכל המחוייב בקרבן לא יביא קרבנו אלא מן החולין.

הלכה טז: אמר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר לא יביא לחמה אלא מן החולין, שהרי נדר בקרבן תודה והתודה אינה באה אלא עם הלחם מן החולין.

הלכה יז: פירש ואמר הרי עלי להביא תודה ממעות מעשר שני ולחמה מן החולין יש לו להביא כמו שנדר, ואם הביא הכל מן החולין יצא, וכן אם פירש ואמר הרי עלי תודה היא ולחמה מן המעשר יביא, ולא יביא לחמה מחיטי מעשר שני אלא ממעות מעשר שני כמו הבהמה שהיא ממעות מעשר שני, ואע"פ שפירש שיביא לחמה מן המעשר לא יביא נסכיה ממעות מעשר שני שאין הנסכים באין לעולם אלא מן החולין כמו שביארנו, לפי שנאמר בהן והקריב המקריב קרבנו עד שיהיו משלו ולא יהיה בהן צד לגבוה כלל.

פרק יז

הלכה א: הנודר מנחה מאפה תנור לא יביא מאפה כופח ולא מאפה רעפים ולא מאפה יורות הערביים.

הלכה ב: האומר הרי עלי במחבת והביא במרחשת, במרחשת והביא במחבת, מה שהביא הביא וידי חובתו לא יצא, ואם אמר זו להביא במרחשת והביאה במחבת, או במחבת והביאה במרחשת, הרי זו פסולה וכן כל כיוצא בזה, וכן האומר הרי עלי שני עשרונות להביאן בכלי אחד והביאן בשני כלים, בשני כלים והביאן בכלי אחד, מה שהביא הביא וידי חובתו לא יצא, שנאמר כאשר נדרת לה'.

הלכה ג: אמר אלו להביא בכלי אחד והביא בשני כלים או להביא בשני כלים והביא בכלי אחד הרי אלו פסולין, לא קבען בשעת הנדר אלא אמר הרי עלי שני עשרונות ובשעת הפרשה קבען והפרישן בשני כלים וחזר והביאן בכלי אחד הרי אלו כשרים שנאמר כאשר נדרת ולא כאשר הפרשת, אמר הרי עלי שני עשרונות להביא בכלי אחד והביאן בשני כלים, אמרו לו בכלי אחד נדרת, הקריבם בשני כלים הרי אלו פסולין, הקריבם בכלי אחד הרי אלו כשרים.

הלכה ד: אמר הרי עלי שני עשרונות להביא בשני כלים והביא בכלי אחד, אמרו לו בשני כלים נדרת, הקריבן בשני כלים הרי אלו כשרים, הקריבן בכלי אחד הרי אלו כשתי מנחות שנתערבו.

הלכה ה: האומר הרי עלי מנחה, יביא אחת מחמשת מיני מנחות הבאות בנדר ונדבה, אמר הרי עלי מנחות יביא שני (מיני) מנחות מחמשתן, אמר הרי עלי מין מנחות יביא שני מנחות ממין אחד, הרי עלי מיני מנחות יביא שתי מנחות משני מינים, וכן אם אמר מיני מנחה יביא שני מינין, קבע נדרו במין מהן ושכחו מביא חמשתן.

הלכה ו: אין היחיד מביא מנחה בכלי אחד יותר מששים עשרון, ואם נדר יותר מששים מביא ששים בכלי אחד והשאר בכלי שני, שאין יכולין להבלל כאחד אלא ששים אבל יתר על ששים אין נבללין, אע"פ שאין הבלילה מעכבת כמו שביארנו אמרו חכמים כל הראוי לבילה אין הבילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה הבילה מעכבת בו.

הלכה ז: אמר הרי עלי מאה ועשרים ואחד עשרון מביא מאה ועשרים בשני כלים ששים בכל כלי ומביא עשרון אחד בכלי השלישי, אמר הרי עלי עשרון יביא עשרון אחד, הרי עלי עשרונות יביא שנים, פירש נדרו ושכח כמה עשרון פירש יביא ששים עשרון בכלי אחד, שכח כמה עשרון פירש ובאי זה מין קבעו, הרי זה מביא ששים עשרון מכל מין ומין מחמשתן.

הלכה ח: קבע נדרו ושכח כמה עשרונות נדר ובכמה כלים נדר הרי זה מביא מאחד ועד ששים בששים כלים, כיצד מביא עשרון אחד בכלי ראשון ושני עשרונים בכלי שני ושלשה עשרונים בשלישי עד שיהיו עד ששים עשרון בכלי האחרון, ואם שכח אף באי זה מין קבע מביא על סדר זה ששים כלים מכל מין ונמצא מביא מכל מין אלף ושמנה מאות ושלשים עשרון.

הלכה ט: האומר הרי עלי מנחת שעורים או מנחת חצי עשרון או מנחת בלא שמן ולבונה הרי זה פטור, שלא התנדב דבר שכמוהו מקריבין, אמר הרי עלי מנחה מן השעורים או מן העדשים או מנחה בלא שמן ולבונה או מנחה חצי עשרון, שואלין אותו אם אמר לא נדרתי אלא על דעת שמותר להקריב כזה ואילו ידעתי שאין מקריבין אלא עשרון שלם סלת בשמן ולבונה לא הייתי נודר הרי זה פטור, ואם אמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך שמקריבין הרי זה חייב להקריב כדרך שמקריבין.

הלכה י: נדר עשרון ומחצה ואמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך המתנדבין הרי זה מביא שנים, אמר הרי עלי קמח או הרי עלי חצי עשרון ולא הזכיר שם מנחה הרי זה פטור כמי שלא נדר מעולם, וכן האומר הרי עלי תודה בלא לחם וזבח בלא נסכים הרי זה פטור, ואם אמר אילו הייתי יודע שאין מקריבין כך הייתי נודר כדרך הנודרין הרי זה חייב להקריב כדרך המקריבין.

הלכה יא: האומר הרי עלי לחמי תודה יביא תודה ולחמה, שהדבר ידוע שאין מקריבין לחם בלא תודה וסוף הקרבן הזכיר, אמר הרי עלי לחם לפטור תודתו של פלוני יביא לחם תודה עם תודת חבירו.

הלכה יב: מתנדב או נודר אדם יין בפני עצמו, ואין מתנדבין לוג יין ולא שני לוגין, שאין בנסכים לא לוג ולא שנים, ואין מתנדבין חמשה שאין חמשת לוגין ראויין לא לנסכי בהמה אחת ולא לנסכי שתי בהמות, אבל מתנדבין שלשה וארבעה וששה ומששה ומעלה מפני שהן ראויין לנסכי בהמות.

הלכה יג: כיצד נדר שבעה הרי הן כנסכי כבש ואיל, נדר שמונה הרי אלו כנסכי שני אילים, תשעה כנסכי שור וכבש או כנסכי שלשה כבשים, נדר עשרה הרי אלו כנסכי שור ואיל או שני כבשים ואיל וכן עד לעולם.

הלכה יד: נדר חמשה לוגין אומרין לו השלם ששה שהרי קבען לקרבן, אבל אם נדר לוג או שנים פטור שהרי אינן ראויין כלל לא הן ולא מקצתן, ואין מתנדבין ולא נודרין פחות מלוג שמן, שאין לך מנחה פחותה מעשרון והיא צריכה לוג אחד שמן.

הלכה טו: האומר הרי עלי יין לא יפחות משלשה לוגין, הרי עלי שמן לא יפחות מלוג, פירש נדרו ושכח כמה לוג נדר מן היין או מן השמן יביא ארבעים ומאה לוג, שאין לך יום שמקריבין בו הצבור קרבנות מרובות יותר מיום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת והיו הנסכים בו מאה וארבעים לוג שמן וכמותם יין כמו שיתבאר בהלכות תמידין ומוספין.

פרק יח

הלכה א: כל הקרבנות כולן בין קרבנות בהמה ועוף בין קרבנות מנחות מצות עשה להקריבן בבית הבחירה שנאמר ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך, וכן מצות עשה להיות כל אדם מטפל ומביא קרבנות בהמה שנתחייב להקריבן מחוצה לארץ לבית הבחירה שנאמר קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא וגו', מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בקדשי חוצה לארץ שהוא מטפל בהם עד שיביאם לבית הבחירה.

הלכה ב: המקריב קרבן חוץ לעזרה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, ואם הקריב במזיד חייב כרת שנאמר אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא הביאו ונכרת מעמיו, בשוגג מביא חטאת קבועה.

הלכה ג: וכן השוחט קדשים חוץ לעזרה אע"פ שלא העלם אם היה מזיד חייב כרת שנאמר אשר ישחט שור או כשב או עז וגו' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת, ואם שחט בשוגג מביא חטאת קבועה.

הלכה ד: והיכן הזהיר על השחיטה בחוץ בהקש, נאמר שם תעלה עולותיך ונאמר ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך, מה העלייה בחוץ שענש עליה הזהיר עליה בפירוש שנאמר השמר לך פן תעלה עולותיך, אף עשייה שבכלל השחיטה שענש עליה בפירוש הרי הוא מוזהר עליה, שלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר.

הלכה ה: השוחט קדשים והעלם בחוץ חייב שתים, אחת על השחיטה ואחת על העלייה, שחט בפנים והעלה בחוץ חייב על העלייה, וכן אם שחט בחוץ והעלה בפנים חייב על השחיטה.

הלכה ו: אינו חייב אלא על שחיטת קדשים הראויין ליקרב לגבי מזבח, אבל השוחט בחוץ אחד מאיסורי מזבח או מחטאות המתות הרי זה פטור שנאמר לפני משכן ה' וכל שאינו ראוי לבוא אל משכן ה' אין חייבין עליו.

הלכה ז: שחט בחוץ מחוסר זמן בגופו או בבעלים הואיל ואינו ראוי עתה לבוא בפנים פטור.

הלכה ח: אי זהו מחוסר זמן בגופו, בהמה בתוך שבעת ימי הלידה, ותורין שלא הגיע זמנן, ואותו ואת בנו שנשחט אחד מהם היום שאין השני ראוי עד למחר.

הלכה ט: ואי זהו מחוסר זמן בבעלים, קרבן שעדיין לא הגיע זמן בעליו להקריבו, כיצד הזב והזבה והיולדת ששחטו חטאתם בחוץ [בתוך] ימי ספירה פטורין, וכן מצורע ששחט חטאתו ואשמו בחוץ בתוך ימי הספירה פטור, שעדיין לא נראו בעלי הקרבנות האלו לכפרה, אבל אם שחטו עולותיהן בחוץ בתוך ימי הספירה חייבין, שהעולה דורון היא והחטאת והאשם היא עיקר הכפרה, וכן נזיר ששחט חטאתו בחוץ בתוך ימי נזירותו פטור, הקריב עולתו או שלמיו בחוץ חייב שהחטאת היא המעכבתו והיא עיקר הנזירות.

הלכה י: אשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק שהקריבן בחוץ פטור שהרי לא נקבע האיסור, אשם מצורע ששחטו בחוץ שלא לשמו חייב הואיל ושלא לשמו ראוי בפנים וכשר כמו שיתבאר, וכל קרבן שהוא פטור על שחיטתו בחוץ כך הוא פטור על העלאתו.

הלכה יא: שני שעירי יום הכפורים ששחטם בחוץ, אם עד שלא התודה עליהם חייב כרת על שניהן הואיל וראויין לבוא לפני השם לוידוי, ואם אחר שהתודה פטור על המשתלח שהרי אינו ראוי לבוא לפני השם.

הלכה יב: השוחט שלמים בחוץ קודם שיפתחו דלתות ההיכל פטור, שהרי הן מחוסרים מעשה ואח"כ יהיו ראויין ליקרב לפני השם כמו שביארנו, והשוחט את הפסח בחוץ אפילו בשאר ימות השנה בין לשמו בין שלא לשמו חייב, שהפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא.

הלכה יג: בהמת חולין שעוברה קדשי מזבח אסור לשוחטה בחוץ, ואם שחטה אינו לוקה מפני שאינה ראויה לבוא לפני השם.

הלכה יד: גנב והקדיש ואחר כך שחט בחוץ חייב, ומאימתי העמידוה ברשותו כדי לחייבו עליה כרת, משעה שהקדישה, והוא ששחטה אחר יאוש אבל לפני יאוש אינה קדושה.

הלכה טו: היתה הבהמה כולה בחוץ וצוארה בפנים ושחט חייב שנאמר אשר ישחט שור או כבש או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה, אחד השוחט במקדש וצוארה בפנים ושאר גוף הבהמה בחוץ או שהיה גופה בפנים וצוארה בחוץ חייב עד שתהיה הבהמה כולה במקדש שנאמר ואל פתח אהל מועד לא יביאנו, אבל השוחט בגגו של היכל אע"פ שאינו ראוי לזביחה כלל הרי זה פטור.

הלכה טז: שנים שאחזו בסכין ושחטו בחוץ פטורין שנאמר אשר ישחט או אשר ישחט אחד ולא שנים, ואחד ששחט בחוץ אע"פ שלא נתכוון לשחוט קדשים אלו לה' הרי זה חייב שנאמר דם יחשב לאיש ההוא דם שפך, אף על פי שזה הדם במחשבתו כדם הנשפך לא כקרבן הרי זה חייב.

הלכה יז: השוחט בחוץ בלילה חייב הואיל והשחיטה בלילה כשירה בחוץ, וכן אם העלה בלילה מזה ששחט בחוץ בלילה חייב על העלאה, אבל אם שחט בפנים בלילה והעלה בחוץ פטור, לפי שלא העלה אלא דבר פסול שאין לך שחיטה כשירה בלילה במקדש, וכן אם קבל בכלי חול בפנים וזרק בחוץ פטור.

הלכה יח: וכן המולק את העוף בחוץ פטור, ואם העלהו פטור, מלק בפנים והעלה בחוץ חייב על העלאה, שחט בפנים והעלהו בחוץ פטור שלא העלה אלא דבר שאינו ראוי ליקרב, שחט את העוף בחוץ והעלהו בחוץ חייב שתים שהשחיטה בחוץ כשירה והרי היא כמליקה בפנים.

הלכות מעשה הקרבנות

פרק טז 
 
הלכה א: הנודר גדול והביא קטן לא יצא, קטן והביא גדול יצא, כיצד אמר הרי עלי עולה או שלמים כבש והביא איל, או שנדר עגל והביא שור, גדי והביא שעיר יצא. 
 
הלכה ב: נדר עולה מן הכבשים או מן האילים והביא פלגס הרי זה ספק אם יצא ידי נדרו או לא יצא, וכן הנודר עולת עוף מן התורים או מן בני היונה והביא תחילת הציהוב שבזה ושבזה הרי זה ספק, נדר שחור והביא לבן לבן והביא שחור זכר והביא נקבה נקבה והביא זכר לא יצא. 
 
הלכה ג: הנודר סתם מביא מן הגדולים שבמין שנדר, ואם אותו המקום רגילין לקרות בסתם לאחד מן המינין מביא כאנשי המקום, כיצד נדר עולה מן הבקר יביא שור, אמר הרי עלי עולה אם דרך אנשי המקום לקרות עולה סתם אפילו לעולת העוף מביא פרידה אחת תור או בן יונה, ואם דרכן שאין קורין עולה סתם אלא לעולת בקר יביא שור וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה ד: מי שנדר שור או איל או כבש או עגל וכיוצא בהם לא יביא כחוש ביותר שבאותו המין מפני שדמיו מועטין, ואינו חייב להביא היפה השמן ביותר שאין שם למעלה ממנו אלא יביא הבינוני, ואם הביא הכחוש יצא ידי נדרו. 
 
הלכה ה: האומר הרי עלי שור שוה מנה יביא שור ששוה מנה באותו מקום חוץ מנסכיו, הביא שנים במנה לא יצא. 
 
הלכה ו: האומר שור זה עולה ונפל בו מום אם רצה יביא בדמיו שנים ואפילו הביא בדמיו איל אחד יצא, אמר שני שוורים אלו עולה ונפל בהם מום אם רצה יביא בדמיהם אחד, איל זה עולה ונפל בו מום אם רצה יביא בדמיו כבש, וכן אם נדר כבש ונפסל אם רצה יביא בדמיו איל. 
 
הלכה ז: אמר הרי עלי עולה והפריש שור ונגנב פוטר עצמו בשה, אמר שור זה ודמיו עלי עולה הוקבע ואם נפסל לא יביא בדמיו אלא שור. 
 
הלכה ח: האומר אחד מכבשי הקדש ואחד משוורי הקדש והיו לו שנים הגדול שבהן הקדש, היו שלשה הגדול שבהן הקדש וחוששין לבינוני, כיצד יעשה ימתין לבינוני עד שיפול בו מום ותחול הקדושה על הגדול לבדו, ואם אמר שור שבשוורי הקדש הגדול שבהם הקדש ואין חוששין לבינוני. 
 
הלכה ט: פירש אחד מהן ושכח או שאמר לו אביו אחד מהן הקדש הרי זה מקדיש גדול שבהן ואחר כך יצא ידי חובתו, וכן הנודר עולה מן הבקר וקבע נדרו ושכח מה קבע אם שור אם עגל הרי זה יביא שור, וכן אם קבע בכבשים ושכח מה קבע יביא איל, קבע בעזים ושכח יביא שעיר, שכח באיזה מין מן הבהמה קבע עולתו יביא שור ואיל ושעיר, ואם נסתפק לו שמא קבע עולתו בעוף יוסיף תור ובן יונה. 
 
הלכה י: נדר תודה או שלמים וקבע נדרו בבקר ושכח במי קבעו יביא פר ופרה, וכן אם נסתפק לו בכבשים יביא איל ורחל, נסתפק לו בעזים יביא שעיר ושעירה, שכח באי זה מין קבע נדרו מביא פר ופרה איל ורחל שעיר ושעירה, האומר הרי עלי עולת עוף מביא תור או בן יונה, פירש ושכח באי זה מין קבע נדרו מביא תור ובן יונה. 
 
הלכה יא: האומר הרי עלי למזבח יביא קומץ לבונה שאין לך דבר שקרב כולו למזבח כמות שהוא אלא לבונה, פירש נדרו ושכח מה פירש יביא מכל דבר שקרב כולו למזבח, לפיכך מביא עולת בהמה ועולת העוף ומנחת נסכים ולבונה ויין בפני עצמו. 
 
הלכה יב: אמר הרי עלי בסלע למזבח יביא כבש, שאין לך דבר שקרב בסלע למזבח אלא כבש, פירש ושכח מה שפירש יביא בסלע מכל דבר ודבר שקרב למזבח. 
 
הלכה יג: האומר הרי עלי לבונה לא יפחות מקומץ, הרי עלי עצים לא יפחות משני גזרים עביין כמחוקות וארכן אמה, הרי עלי עץ מביא גזר אחד ארכו אמה, ואם רצה להביא דמי העצים יביא. 
 
הלכה יד: מי שנדר או התנדב שמן כיצד עושין בו, קומץ ממנו קומץ ונותן עליו מלח וזורקו על גבי האשים והשאר נאכל לכהנים כשירי מנחות, וכיצד עושין ביין הבא בפני עצמו נותן עליו מלח ומנסכו כולו על גבי השיתין ככל הנסכים, והלבונה הבאה בפני עצמה נותן עליה מלח וכולה לאשים. 
 
הלכה טו: מי שנדר נדר לא יביאנו ממעות מעשר שני שהרי נתחייב בקרבן זה וכל המחוייב בקרבן לא יביא קרבנו אלא מן החולין. 
 
הלכה טז: אמר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר לא יביא לחמה אלא מן החולין, שהרי נדר בקרבן תודה והתודה אינה באה אלא עם הלחם מן החולין. 
 
הלכה יז: פירש ואמר הרי עלי להביא תודה ממעות מעשר שני ולחמה מן החולין יש לו להביא כמו שנדר, ואם הביא הכל מן החולין יצא, וכן אם פירש ואמר הרי עלי תודה היא ולחמה מן המעשר יביא, ולא יביא לחמה מחיטי מעשר שני אלא ממעות מעשר שני כמו הבהמה שהיא ממעות מעשר שני, ואע"פ שפירש שיביא לחמה מן המעשר לא יביא נסכיה ממעות מעשר שני שאין הנסכים באין לעולם אלא מן החולין כמו שביארנו, לפי שנאמר בהן והקריב המקריב קרבנו עד שיהיו משלו ולא יהיה בהן צד לגבוה כלל. פרק יז 
 
הלכה א: הנודר מנחה מאפה תנור לא יביא מאפה כופח ולא מאפה רעפים ולא מאפה יורות הערביים. 
 
הלכה ב: האומר הרי עלי במחבת והביא במרחשת, במרחשת והביא במחבת, מה שהביא הביא וידי חובתו לא יצא, ואם אמר זו להביא במרחשת והביאה במחבת, או במחבת והביאה במרחשת, הרי זו פסולה וכן כל כיוצא בזה, וכן האומר הרי עלי שני עשרונות להביאן בכלי אחד והביאן בשני כלים, בשני כלים והביאן בכלי אחד, מה שהביא הביא וידי חובתו לא יצא, שנאמר כאשר נדרת לה'. 
 
הלכה ג: אמר אלו להביא בכלי אחד והביא בשני כלים או להביא בשני כלים והביא בכלי אחד הרי אלו פסולין, לא קבען בשעת הנדר אלא אמר הרי עלי שני עשרונות ובשעת הפרשה קבען והפרישן בשני כלים וחזר והביאן בכלי אחד הרי אלו כשרים שנאמר כאשר נדרת ולא כאשר הפרשת, אמר הרי עלי שני עשרונות להביא בכלי אחד והביאן בשני כלים, אמרו לו בכלי אחד נדרת, הקריבם בשני כלים הרי אלו פסולין, הקריבם בכלי אחד הרי אלו כשרים. 
 
הלכה ד: אמר הרי עלי שני עשרונות להביא בשני כלים והביא בכלי אחד, אמרו לו בשני כלים נדרת, הקריבן בשני כלים הרי אלו כשרים, הקריבן בכלי אחד הרי אלו כשתי מנחות שנתערבו. 
 
הלכה ה: האומר הרי עלי מנחה, יביא אחת מחמשת מיני מנחות הבאות בנדר ונדבה, אמר הרי עלי מנחות יביא שני (מיני) מנחות מחמשתן, אמר הרי עלי מין מנחות יביא שני מנחות ממין אחד, הרי עלי מיני מנחות יביא שתי מנחות משני מינים, וכן אם אמר מיני מנחה יביא שני מינין, קבע נדרו במין מהן ושכחו מביא חמשתן. 
 
הלכה ו: אין היחיד מביא מנחה בכלי אחד יותר מששים עשרון, ואם נדר יותר מששים מביא ששים בכלי אחד והשאר בכלי שני, שאין יכולין להבלל כאחד אלא ששים אבל יתר על ששים אין נבללין, אע"פ שאין הבלילה מעכבת כמו שביארנו אמרו חכמים כל הראוי לבילה אין הבילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה הבילה מעכבת בו. 
 
הלכה ז: אמר הרי עלי מאה ועשרים ואחד עשרון מביא מאה ועשרים בשני כלים ששים בכל כלי ומביא עשרון אחד בכלי השלישי, אמר הרי עלי עשרון יביא עשרון אחד, הרי עלי עשרונות יביא שנים, פירש נדרו ושכח כמה עשרון פירש יביא ששים עשרון בכלי אחד, שכח כמה עשרון פירש ובאי זה מין קבעו, הרי זה מביא ששים עשרון מכל מין ומין מחמשתן. 
 
הלכה ח: קבע נדרו ושכח כמה עשרונות נדר ובכמה כלים נדר הרי זה מביא מאחד ועד ששים בששים כלים, כיצד מביא עשרון אחד בכלי ראשון ושני עשרונים בכלי שני ושלשה עשרונים בשלישי עד שיהיו עד ששים עשרון בכלי האחרון, ואם שכח אף באי זה מין קבע מביא על סדר זה ששים כלים מכל מין ונמצא מביא מכל מין אלף ושמנה מאות ושלשים עשרון. 
 
הלכה ט: האומר הרי עלי מנחת שעורים או מנחת חצי עשרון או מנחת בלא שמן ולבונה הרי זה פטור, שלא התנדב דבר שכמוהו מקריבין, אמר הרי עלי מנחה מן השעורים או מן העדשים או מנחה בלא שמן ולבונה או מנחה חצי עשרון, שואלין אותו אם אמר לא נדרתי אלא על דעת שמותר להקריב כזה ואילו ידעתי שאין מקריבין אלא עשרון שלם סלת בשמן ולבונה לא הייתי נודר הרי זה פטור, ואם אמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך שמקריבין הרי זה חייב להקריב כדרך שמקריבין. 
 
הלכה י: נדר עשרון ומחצה ואמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך המתנדבין הרי זה מביא שנים, אמר הרי עלי קמח או הרי עלי חצי עשרון ולא הזכיר שם מנחה הרי זה פטור כמי שלא נדר מעולם, וכן האומר הרי עלי תודה בלא לחם וזבח בלא נסכים הרי זה פטור, ואם אמר אילו הייתי יודע שאין מקריבין כך הייתי נודר כדרך הנודרין הרי זה חייב להקריב כדרך המקריבין. 
 
הלכה יא: האומר הרי עלי לחמי תודה יביא תודה ולחמה, שהדבר ידוע שאין מקריבין לחם בלא תודה וסוף הקרבן הזכיר, אמר הרי עלי לחם לפטור תודתו של פלוני יביא לחם תודה עם תודת חבירו. 
 
הלכה יב: מתנדב או נודר אדם יין בפני עצמו, ואין מתנדבין לוג יין ולא שני לוגין, שאין בנסכים לא לוג ולא שנים, ואין מתנדבין חמשה שאין חמשת לוגין ראויין לא לנסכי בהמה אחת ולא לנסכי שתי בהמות, אבל מתנדבין שלשה וארבעה וששה ומששה ומעלה מפני שהן ראויין לנסכי בהמות. 
 
הלכה יג: כיצד נדר שבעה הרי הן כנסכי כבש ואיל, נדר שמונה הרי אלו כנסכי שני אילים, תשעה כנסכי שור וכבש או כנסכי שלשה כבשים, נדר עשרה הרי אלו כנסכי שור ואיל או שני כבשים ואיל וכן עד לעולם. 
 
הלכה יד: נדר חמשה לוגין אומרין לו השלם ששה שהרי קבען לקרבן, אבל אם נדר לוג או שנים פטור שהרי אינן ראויין כלל לא הן ולא מקצתן, ואין מתנדבין ולא נודרין פחות מלוג שמן, שאין לך מנחה פחותה מעשרון והיא צריכה לוג אחד שמן. 
 
הלכה טו: האומר הרי עלי יין לא יפחות משלשה לוגין, הרי עלי שמן לא יפחות מלוג, פירש נדרו ושכח כמה לוג נדר מן היין או מן השמן יביא ארבעים ומאה לוג, שאין לך יום שמקריבין בו הצבור קרבנות מרובות יותר מיום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת והיו הנסכים בו מאה וארבעים לוג שמן וכמותם יין כמו שיתבאר בהלכות תמידין ומוספין. פרק יח 
 
הלכה א: כל הקרבנות כולן בין קרבנות בהמה ועוף בין קרבנות מנחות מצות עשה להקריבן בבית הבחירה שנאמר ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך, וכן מצות עשה להיות כל אדם מטפל ומביא קרבנות בהמה שנתחייב להקריבן מחוצה לארץ לבית הבחירה שנאמר קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא וגו', מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בקדשי חוצה לארץ שהוא מטפל בהם עד שיביאם לבית הבחירה. 
 
הלכה ב: המקריב קרבן חוץ לעזרה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, ואם הקריב במזיד חייב כרת שנאמר אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא הביאו ונכרת מעמיו, בשוגג מביא חטאת קבועה. 
 
הלכה ג: וכן השוחט קדשים חוץ לעזרה אע"פ שלא העלם אם היה מזיד חייב כרת שנאמר אשר ישחט שור או כשב או עז וגו' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת, ואם שחט בשוגג מביא חטאת קבועה. 
 
הלכה ד: והיכן הזהיר על השחיטה בחוץ בהקש, נאמר שם תעלה עולותיך ונאמר ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך, מה העלייה בחוץ שענש עליה הזהיר עליה בפירוש שנאמר השמר לך פן תעלה עולותיך, אף עשייה שבכלל השחיטה שענש עליה בפירוש הרי הוא מוזהר עליה, שלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר. 
 
הלכה ה: השוחט קדשים והעלם בחוץ חייב שתים, אחת על השחיטה ואחת על העלייה, שחט בפנים והעלה בחוץ חייב על העלייה, וכן אם שחט בחוץ והעלה בפנים חייב על השחיטה. 
 
הלכה ו: אינו חייב אלא על שחיטת קדשים הראויין ליקרב לגבי מזבח, אבל השוחט בחוץ אחד מאיסורי מזבח או מחטאות המתות הרי זה פטור שנאמר לפני משכן ה' וכל שאינו ראוי לבוא אל משכן ה' אין חייבין עליו. 
 
הלכה ז: שחט בחוץ מחוסר זמן בגופו או בבעלים הואיל ואינו ראוי עתה לבוא בפנים פטור. 
 
הלכה ח: אי זהו מחוסר זמן בגופו, בהמה בתוך שבעת ימי הלידה, ותורין שלא הגיע זמנן, ואותו ואת בנו שנשחט אחד מהם היום שאין השני ראוי עד למחר. 
 
הלכה ט: ואי זהו מחוסר זמן בבעלים, קרבן שעדיין לא הגיע זמן בעליו להקריבו, כיצד הזב והזבה והיולדת ששחטו חטאתם בחוץ [בתוך] ימי ספירה פטורין, וכן מצורע ששחט חטאתו ואשמו בחוץ בתוך ימי הספירה פטור, שעדיין לא נראו בעלי הקרבנות האלו לכפרה, אבל אם שחטו עולותיהן בחוץ בתוך ימי הספירה חייבין, שהעולה דורון היא והחטאת והאשם היא עיקר הכפרה, וכן נזיר ששחט חטאתו בחוץ בתוך ימי נזירותו פטור, הקריב עולתו או שלמיו בחוץ חייב שהחטאת היא המעכבתו והיא עיקר הנזירות. 
 
הלכה י: אשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק שהקריבן בחוץ פטור שהרי לא נקבע האיסור, אשם מצורע ששחטו בחוץ שלא לשמו חייב הואיל ושלא לשמו ראוי בפנים וכשר כמו שיתבאר, וכל קרבן שהוא פטור על שחיטתו בחוץ כך הוא פטור על העלאתו. 
 
הלכה יא: שני שעירי יום הכפורים ששחטם בחוץ, אם עד שלא התודה עליהם חייב כרת על שניהן הואיל וראויין לבוא לפני השם לוידוי, ואם אחר שהתודה פטור על המשתלח שהרי אינו ראוי לבוא לפני השם. 
 
הלכה יב: השוחט שלמים בחוץ קודם שיפתחו דלתות ההיכל פטור, שהרי הן מחוסרים מעשה ואח"כ יהיו ראויין ליקרב לפני השם כמו שביארנו, והשוחט את הפסח בחוץ אפילו בשאר ימות השנה בין לשמו בין שלא לשמו חייב, שהפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא. 
 
הלכה יג: בהמת חולין שעוברה קדשי מזבח אסור לשוחטה בחוץ, ואם שחטה אינו לוקה מפני שאינה ראויה לבוא לפני השם. 
 
הלכה יד: גנב והקדיש ואחר כך שחט בחוץ חייב, ומאימתי העמידוה ברשותו כדי לחייבו עליה כרת, משעה שהקדישה, והוא ששחטה אחר יאוש אבל לפני יאוש אינה קדושה. 
 
הלכה טו: היתה הבהמה כולה בחוץ וצוארה בפנים ושחט חייב שנאמר אשר ישחט שור או כבש או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה, אחד השוחט במקדש וצוארה בפנים ושאר גוף הבהמה בחוץ או שהיה גופה בפנים וצוארה בחוץ חייב עד שתהיה הבהמה כולה במקדש שנאמר ואל פתח אהל מועד לא יביאנו, אבל השוחט בגגו של היכל אע"פ שאינו ראוי לזביחה כלל הרי זה פטור. 
 
הלכה טז: שנים שאחזו בסכין ושחטו בחוץ פטורין שנאמר אשר ישחט או אשר ישחט אחד ולא שנים, ואחד ששחט בחוץ אע"פ שלא נתכוון לשחוט קדשים אלו לה' הרי זה חייב שנאמר דם יחשב לאיש ההוא דם שפך, אף על פי שזה הדם במחשבתו כדם הנשפך לא כקרבן הרי זה חייב. 
 
הלכה יז: השוחט בחוץ בלילה חייב הואיל והשחיטה בלילה כשירה בחוץ, וכן אם העלה בלילה מזה ששחט בחוץ בלילה חייב על העלאה, אבל אם שחט בפנים בלילה והעלה בחוץ פטור, לפי שלא העלה אלא דבר פסול שאין לך שחיטה כשירה בלילה במקדש, וכן אם קבל בכלי חול בפנים וזרק בחוץ פטור. 
 
הלכה יח: וכן המולק את העוף בחוץ פטור, ואם העלהו פטור, מלק בפנים והעלה בחוץ חייב על העלאה, שחט בפנים והעלהו בחוץ פטור שלא העלה אלא דבר שאינו ראוי ליקרב, שחט את העוף בחוץ והעלהו בחוץ חייב שתים שהשחיטה בחוץ כשירה והרי היא כמליקה בפנים.