Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום ששי יד תשרי ה'�&פ"ד
	שיעורים יומיים ליום ששי יד תשרי ה'�&פ"ד

חומש:

שישי פרשת וזאת הברכה

תהילים:

פרקים עב - עו

תניא:

אך גם זאת... -קלד- יבא שילה

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות מעשה הקרבנות פרקים ד-ו

פרק אחד :

הלכות חמץ ומצה פרק ג

ספר המצוות :

מל"ת קל"&, מל"ת קי"ב, מ"ע ס"ה

הלכות מעשה הקרבנות

פרק ד

הלכה א: כל הקרבנות אין מקריבין אותן אלא ביום שנאמר ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם ביום ולא בלילה, לפיכך אין שוחטין זבחים אלא ביום ואין זורקין דמים אלא ביום השחיטה שנאמר ביום הקריבו את זבחו ביום הזביחה תהיה ההקרבה, וכיון ששקעה החמה נפסל הדם.

הלכה ב: כל שקרבו מתיריו ביום מעלין אותו על המזבח כל הלילה, כיצד זבחים שנזרק דמם ביום מקטירין אימוריהן בלילה עד שיעלה עמוד השחר, וכן איברי העולות מקטירין אותן בלילה עד שיעלה עמוד השחר, וכדי להרחיק מן הפשיעה אמרו חכמים שאין מקטירין האימורין ואיברי העולה אלא עד חצות הלילה.

הלכה ג: אע"פ שמותר להקטיר אימורין ואיברים בלילה אין מאחרין אותן לדעת, אלא משתדלין להקטיר הכל ביום, חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר אימורין ואיברים אע"פ שכשרים בלילה דוחין את השבת בזמנן ואין מאחרין אותן למוצאי שבת.

הלכה ד: כל דבר שאינו קרב אלא ביום כגון הקומץ והלבונה והקטרת ומנחות הנשרפות מותר להקריבן עם מבוא השמש, והם מתאכלין והולכין כל הלילה כאיברי עולה.

הלכה ה: הנסכים הבאים עם הזבח אין קריבין אלא ביום שנאמר ולנסכיכם ולשלמיכם, מקיש נסכים לשלמים מה שלמים ביום אף נסכים ביום, אבל הנסכים הבאים בפני עצמן מתקדשין בלילה וקריבין בלילה, לפיכך אם נזדמנו לו נסכים הבאין בפני עצמן מקדישן ומקריבן בלילה ועלות השחר פוסלת בהן כאיברי העולות.

הלכה ו: כל היום כשר לסמיכה ולשחיטה ולמליקה להקטר להגשה ולהזייה ולתנופה ולקמיצה ולקרבן המוספין, וכל הלילה כשר להקטיר אימורין ואיברים, זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום, ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה, ואף על פי כן זריזין מקדימין למצות.

הלכה ז: כל הזבחים אין שוחטין אותן לכתחלה אלא בסכין מכלי שרת, ואם שחט בכל דבר ששוחטין בו החולין אפילו בקרומית של קנה כשרין.

הלכה ח: וכל הזבחין שקיבל מדמם פחות מכדי הזייה לא נתקדש הדם, וצריך להתכוין לקבל כל הדם, כיצד הוא עושה אוחז הסימנים בידו ומוציאן עם הורידין לתוך המזרק, ושוחט שנים או רוב שנים כדי שיתקבל הדם כולו בכלי, ומגביה הסכין למעלה כדי שלא ירד הדם מעליה אלא מן הצואר, ודם שבסכין מקנחו בשפת המזרק.

הלכה ט: אויר הכלי הרי הוא ככלי, היה מקבל הדם ונפחתו שולי המזרק קודם שיגיע הדם לאויר המזרק הנפחת לא נתקדש הדם, שהאויר שאין סופו לנוח אינו כמונח.

הלכה י: כל הזבחים צריך העובד שתהיה מחשבתו לשם הזבח ולשם בעליו בשעת זביחה ובשעת קבלת הדם ובשעת הולכת הדם ובשעת זריקתו על המזבח שנאמר ובשר זבח תודת שלמיו שתהיה זביחה עם שאר ארבע העבודות לשם שלמיו, וכן שאר הקרבנות, ואם שחט ועבד שאר עבודות סתם ולא חשב כלל בעולה ובשלמים הרי הן כשרים ועלו לבעלים.

הלכה יא: וצריך שתהיה מחשבתו בשעת שחיטת העולה לשם ששה דברים: לשם הזבח, ולשם הזובח, ושהזבח להשם ברוך הוא, ושיקטירו לאישים, ושהקטרתו לריח בלבד, ושריח זה נחת רוח לפני השם, ואם שחט סתם כשר כמו שביארנו, והשוחט חטאת ואשם צריך שתהיה מחשבתו לשם אותו החטא שבא עליו.

פרק ה

הלכה א: כבר ביארנו ששחיטת הקדשים כשירה בזרים ומקבלת הדם ואילך מצות כהונה וכל הזבחים קיבול דמן בכלי שרת ביד כהן, אבל מקום שחיטתן ומקום קיבול דמן אינו שוה בכלן.

הלכה ב: כיצד קדשי קדשים אין שוחטין אותן ואין מקבלין את דמן אלא בצפון המזבח בכל המקום שביארנו גבולותיו בתחילת ספר זה, וקדשים קלים שחיטתן וקיבול דמן בכל מקום מן העזרה.

הלכה ג: ומנין שאין שוחטין קדשי קדשים אלא בצפון, שהרי נאמר בעולה ושחט אותו על ירך המזבח צפונה ובחטאת הוא אומר במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת, וכשם שהחטאת נקראת קדש קדשים כך העולה נקראת קדש קדשים, ובאשם הוא אומר במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם, ושלמי צבור הוקשו לחטאת שנאמר ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים לפיכך הן קדשי קדשים כחטאת ונשחטין במקום שחיטתה, ומקום שחיטה הוא מקום הקבלה.

הלכה ד: ומנין ששוחטים קדשים קלים בכל העזרה אפילו אחורי ההיכל, שהרי נאמר בשלמים ושחטו פתח אוהל מועד להכשיר כל הרוחות שהרי לא ייחד להם רוח, והוא הדין לשאר הקדשים קלים ואם שחטם בהיכל כשרים, אבל אם שחטן בגגו של היכל פסולין שאין הגגות ראויות לשחיטה כלל אלא בקרקע העזרה.

הלכה ה: שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל פסולין שנאמר פתח אהל מועד בזמן שפתוח, אפילו היו דלתותיו מוגפות הרי זה כנעול, אבל הפרוכת שעליו אינה פוסלת.

הלכה ו: העולה והאשם והשלמים בין של יחיד בין של צבור זריקת דם שלשתן על גבי המזבח שוה לעולה, וכיצד הוא עושה, כשלוקח הכהן הדם במזרק וזורק ממנו במזרק שתי זריקות על שתי זויות המזבח באלכסון מחצי המזבח ולמטה על קרן מזרחית צפונית ועל קרן מערבית דרומית, ומתכוין כשיזרק הדם על הקרן שיהיה הדם מקיף על הזויות כמין ג"ם, כדי שימצא הדם של שתי מתנות על ארבעה כתלי המזבח לפי שנאמר בעולה ובשלמים סביב והוא הדין לאשם, ושירי הדם נשפכין על היסוד הדרומי.

הלכה ז: החטאות הנאכלות דמן טעון ארבע מתנות על ארבע קרנות המזבח החיצון מחצי מזבח ולמעלה לפי שנאמר בה על קרנות המזבח, וכיצד הוא עושה, כשלוקח הכהן הדם במזרק מוליכו אצל המזבח וטובל אצבעו הימנית הסמוכה לגודל בדם, וסומך באצבעו הגדולה מכאן ובגודל מכאן ומחטא ויורד כנגד חודה של קרן עד שיכלה כל הדם שבאצבעו, וכן הוא עושה בכל קרן וקרן, ואם נתן סמוך לקרן כאמה אחת מכאן או מכאן כפר.

הלכה ח: וצריך לטבול אצבעו על כל קרן וקרן, וכשגומר הנתינה על הקרן מקנח אצבעו בשפת המזרק, ואח"כ טובל פעם שניה, ששירי הדם שבאצבעו פסולין ליתן מהן על קרן אחרת.

הלכה ט: אין בכל הקרבנות קרבן שטעון הזיית דם באצבעו אלא חטאת בלבד שנאמר בה וטבל אצבעו בדם, וצריך שיהיה שם דם כדי טבילה לא שיספג אצבעו מדם.

הלכה י: ומנין הוא מתחיל, עולה בכבש ופונה לימינו ומהלך על הסובב ונותן בקרן דרומית מזרחית תחילה, ואח"כ בקרן השניה הסמוכה לה שהיא מזרחית צפונית, ואח"כ בקרן שלישית הסמוכה לה שהיא צפונית מערבית, ואח"כ בקרן רביעית הסמוכה לה שהיא מערבית דרומית, ועל יסוד אותה הקרן שהשלים בה המתנות הוא שופך שירי הדם שנאמר ואת כל הדם ישפך אל יסוד מזבח (העולה) זה יסוד דרומי.

הלכה יא: כל החטאות הנשרפות דמם נכנס לפנים להיכל ומזין ממנו שם כאשר מפורש בתורה, ושירי הדם שופכן על יסוד המערבי של מזבח החיצון שהוא פוגע בו תחילה בצאתו מן ההיכל.

הלכה יב: והיכן מזין מדמן, וכמה מזה מהם, פר ושעיר של יום הכפורים דם כל אחד מהן טעות שמונה הזיות על בין הבדים ושמונה על הפרוכת, ומערב דם הפר והשעיר ומזה משניהם ארבע הזאות על ארבע קרנות מזבח הזהב שבהיכל, ושבע הזיות על אמצעו של מזבח זה כמו שיתבאר בהלכות עבודת יום הכפורים, ואם לא כיון בהזיות שבפנים כשרות.

הלכה יג: פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין זורק דם מכל אחד מהם שבע הזיות על הפרוכת המבדלת בין הקדש ובין קדש הקדשים, וארבע הזיות על ארבע קרנות מזבח הזהב.

הלכה יד: וכל הדמים הניתנין על מזבח הזהב כשהוא נכנס עומד בין המזבח למנורה והמזבח לפניו, ונותן על קרנות המזבח מבחוץ, מתחיל מקרן מזרחית צפונית לצפונית מערבית למערבית דרומית לדרומית מזרחית.

הלכה טו: פר כהן משיח הבא על כל המצות כהן המשיח עצמו מקבל דמו ומזה ממנו מבפנים ואם קיבל והזה כהן הדיוט כשר.

הלכה טז: שעירי ע"ז והן שעירין הנשרפין לא נתפרש בהן בתורה כיצד נותן דמן ולהיכן הוא נותן, אלא לפי שהן חטאת הקהל דינן כדין פר העלם שהוא חטאת הקהל לכל האמור בו למתן דמים ולשריפה ולטמא את השורף.

הלכה יז: הבכור והמעשר והפסח דם כל אחד מהן טעון מתנה אחת בשפיכה כנגד היסוד באי זו רוח שירצה משלש זויות המזבח, שהרי קרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד כמו שביארנו, ומניין שאינן טעונין אלא מתנה אחת שהרי נאמר בבכור ואת דמם תזרוק על המזבח מפי השמועה למדו שהוא הדין במעשר ובפסח שנותן דמן מתנה אחת כבכור.

הלכה יח: כל הזבחים מקטירין אימוריהן על גבי המזבח אחר שזורקין הדם תחילה וכל הזבחים מפשיטין אותן ואחר כך מוציאין את אימוריהן, ואין מפשיטין אותן עד שיזרק הדם, חוץ מחטאות הנשרפות שאין מפשיטין אותם כלל שנאמר את עורם ואת בשרם, נמצאת אומר זורק תחילה ואח"כ מפשיט וקורע ומוציא האימורין ומקטיר.

הלכה יט: כל עורות קדשי הקדשים לכהנים בין בקרבנות צבור בין בקרבנות יחיד שנאמר עור העולה אשר הקריב, אבל עורות קדשים קלים לבעלים, וכל עולה שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה שנאמר עולת איש עולה שעלתה לאיש.

הלכה כ: כל קדשי הקדשים שאירע בהן פיסול קודם הפשטן אין עורותיהן לכהנים, לאחר הפשטן עורן לכהנים, וכל העורות מחלקין אותן אנשי משמר ביניהן מערב שבת לערב שבת.

הלכה כא: המתפיס עולתו לבדק הבית, וכן המקדיש נכסיו והיו בהן זכרים שדינן שיקרבו עולות, אין עורותיהן לכהנים שנאמר עולת איש פרט לעולת הקדש, אלא ימכרו העורות ויפלו לבדק הבית, אחד עולת איש או אשה או עכו"ם או עבד עורותיהן לכהנים לא נאמר איש אלא להוציא ההקדש.

פרק ו

הלכה א: מצות עשה לעשות העולה כמשפטה הכתובה בתורה, וכיצד מעשה העולה שוחט וזורק הדם כמו שביארנו, ומפשיט ומנתח ומקטיר כל הנתחים על גבי המזבח שנאמר והקטיר הכהן את הכל המזבחה.

הלכה ב: צמר שבראשי כבשים ושיער שבזקן התיישים והעצמות והגידים והקרנים והטלפים בזמן שהן מחוברין מקטירין את הכל, ואם פרשו לא יעלו שנאמר עולותיך הבשר והדם, וכולן שפקעו מעל המזבח לא יחזיר, וכן גחלת שפקעה מעל המזבח לא יחזיר.

הלכה ג: איברים שפקעו מעל המזבח אם יש בהן ממש אפילו פקעו אחר חצות הלילה יחזיר, שנאמר על מוקדה על המזבח כל הלילה, ואם אין בהם ממש אפילו פקעו קודם חצות לא יחזיר, נתחרך הבשר ויבש עליהן כעץ ופקעו קודם חצות יחזיר אחר חצות לא יחזיר.

הלכה ד: כשמנתח איברי העולה מוליכין את כל הנתחים לכבש ומולחין אותם שם, ואחר כך מעלין כל האיברים לראש המזבח, ומסיר גיד הנשה בראש המזבח ומשליכו על גבי הדשן שבאמצע המזבח, וזורק כל האיברים על האש שנאמר הבשר והדם, כשם שהדם בזריקה כך כל הבשר בזריקה, ואחר שזורקן חוזר ועורך אותן על האש שנאמר וערך הכהן אותם, ואיברים שצלאן ואחר כך העלן למזבח אין בהם משום ריח ניחוח.

הלכה ה: כיצד מנתחין את העולה, לא היה שובר את הרגל אלא נוקבו ותולה בו ומפשיט, ואם היה שור מפשיטו בלי תלייה, ומפשיט עד שהוא מגיע לחזה, הגיע לחזה חותך את הראש ונותנו לכהן, וחותך את הכרעים ונותנן לאחר ומשלים את ההפשט, וקורע את הלב ומוציא את דמו, וחותך את הידים ונותנן לאחר, עלה לרגל ימיני חותכו ונותנו למי שזכה בראש ושתי ביצים עמה, ואחר כך קורע את הבהמה עד שיגלו (את) המעים, ונוטל את הפדר ונותנו על הראש מלמעלה על בית השחיטה, ונוטל את הקרביים ונותנן לאחר.

הלכה ו: הולך ומדיחן במים שנאמר והקרב והכרעים ירחץ במים, לא ביין ולא במזג ולא בשאר משקין, וכל המימות כשרין, כמה מדיחן, הכרס מדיחין אותה בבית [המדיחין] כל צרכה, הקרבים אין פוחתין משלש פעמים, ומדיחין אותן על שלחנות של שיש שבין העמודים.

הלכה ז: נטל את הסכין ומפריש את הריאה מן הכבד ואצבע הכבד מן הכבד ואינו מזיז הכבד ממקומו, ונוקב את החזה ונותנו לאחר, ועולה לדופן הימנית וחותך ויורד עד השדרה ולא יגע בשדרה, עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות חותכה ונותנה לאחר והכבד תלויה בה.

הלכה ח: בא לו לגרה מניח בה שתי צלעות מכאן ושתי צלעות מכאן, חותכה ונותנה לאחר והקנה והלב והריאה תלויין בה, בא לו לדופן השמאלית ומניח בה שתי צלעות רכות מלמעלה ושתי צלעות רכות מלמטה וכך היה מניח בחברתה, נמצא מניח בשתי הדפנות ארבע צלעות בזו וארבע צלעות בזו, חותכה ונותנה לאחר והשדרה עמה והטחול תלוי בה.

הלכה ט: בא לו לעוקץ חותכו ונותנו לאחר, והאליה ואצבע הכבד ושתי כליות עמה, נוטל את הרגל השמאלית ונותנה לאחר, וכסדר זה מפשיטין ומנתחין עולת בהמה, ואלו הן הנתחין האמורין בתורה ונתח אותה לנתחיה.

הלכה י: בכמה מוליכין את האיברים לכבש, אם מן הצאן היא העולה מוליכין אותה ששה.

הלכה יא: הראשון בראש וברגל, הראש בימינו וחוטמו כלפי זרועו, וקרניו בין אצבעותיו, ובית שחיטה למעלה והפדר עליה והרגל של ימין בשמאלו ובית עורה לחוץ.

הלכה יב: השני בשתי הידים של ימין בימינו ושל שמאל בשמאלו ובית עורן לחוץ.

הלכה יג: השלישי בעוקץ וברגל, העוקץ בימינו והאליה מדולדלת בין אצבעותיו ואצבע הכבד ושתי הכליות עמו והרגל של שמאלו בשמאלו ובית עורן לחוץ.

הלכה יד: הרביעי בחזה ובגרה, החזה בימינו והגרה בשמאלו וצלעותיה בין אצבעותיו.

הלכה טו: החמישי בשתי דפנות של ימין בימינו ושל שמאל בשמאלו ובית עורן לחוץ.

הלכה טז: הששי בקרבים נתונין בבזך וכרעים על גביהן מלמעלה, אם היתה העולה כבש או עז, אבל אם היתה איל מוליכין הקרבים שנים, וכן הסלת של נסכיה ביד אחד והיין ביד אחר, ואם היה איל הסלת בשנים והיין בשנים.

הלכה יז: נמצאת למד שהכבש או העז מוליכין אותו שמונה למזבח, והאיל מוליכין אותו אחד עשר.

הלכה יח: השור מוליכין אותו ארבעה ועשרים, הראשון מוליך את הראש, והשני והשלישי מוליכין הרגל של ימין, והרביעי והחמישי מוליכין את העוקץ, והששי והשביעי מוליכין את הרגל של שמאל, והשמיני מוליך את החזה, והגרה מוליכין אותה שלשה, תשיעי ועשירי ואחד עשר, ומוליכין שתי הידים בשנים, ושתי הדפנות בשנים, והקרבים והסולת והיין בשלשה שלשה הרי ארבעה ועשרים.

הלכה יט: ולמה לא יחלקו האבר הגדול של שור לחלקים שנאמר ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים, במה דברים אמורים בעולות הצבור, אבל עולות היחיד אם רצו להוליך נתחיה בפחות מאלו או ביותר מוליכין.

הלכה כ: עולת העוף כיצד היתה נעשית, עולה לכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית והיה מולק שם את ראשה ממול ערפה ומבדיל, ואם לא הבדיל פסולה, וממצה דם הראש ודם הגוף על קיר המזבח למעלה מן החוט שבאמצע המזבח, ואם מצה דם הראש ולא מצה דם הגוף פסולה, מצה דם הגוף ולא מצה דם הראש כשירה.

הלכה כא: ונוטל את הראש ומקיף בית מליקתו למזבח וסופגו במלח וזורקו על גבי האישים, ובא לו לגוף והסיר את המוראה והעור שעליה בידו עם הנוצה ואת בני מעים היוצאין עמה ומשליכן לבית הדשן.

הלכה כב: ושסע אותו בכנפיו, בידו בלא סכין, ואינו צריך להבדיל שנאמר לא יבדיל ואם הבדיל כשר, וסופגו במלח וזורקו על גבי האישים, לא הסיר את המוראה ולא את הנוצה ולא את בני מעים ולא ספגה במלח כל ששנה בה מאחר תמצית הדם כשירה.

הלכה כג: כיצד מולקין, קוצץ ויורד בצפורן ממול עורף, אם רצה להוליך ולהביא מוליך ומביא, ואם רצה להיות דורס ויורד בצפורן דורס, ואם נעקרו הסימנים אינו חושש, וחותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר, שאם חתך רוב בשר הרי זו כמתה קודם שיגיע לסימנין, וצריך לחתוך שני הסימנים בעולה כשהוא יורד, והמולק בסכין או מן הצדדין אינה מליקה אלא כמי שחנק או נחר, וכל העורף כשר למליקה.

הלכות מעשה הקרבנות

פרק ד 
 
הלכה א: כל הקרבנות אין מקריבין אותן אלא ביום שנאמר ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם ביום ולא בלילה, לפיכך אין שוחטין זבחים אלא ביום ואין זורקין דמים אלא ביום השחיטה שנאמר ביום הקריבו את זבחו ביום הזביחה תהיה ההקרבה, וכיון ששקעה החמה נפסל הדם. 
 
הלכה ב: כל שקרבו מתיריו ביום מעלין אותו על המזבח כל הלילה, כיצד זבחים שנזרק דמם ביום מקטירין אימוריהן בלילה עד שיעלה עמוד השחר, וכן איברי העולות מקטירין אותן בלילה עד שיעלה עמוד השחר, וכדי להרחיק מן הפשיעה אמרו חכמים שאין מקטירין האימורין ואיברי העולה אלא עד חצות הלילה. 
 
הלכה ג: אע"פ שמותר להקטיר אימורין ואיברים בלילה אין מאחרין אותן לדעת, אלא משתדלין להקטיר הכל ביום, חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר אימורין ואיברים אע"פ שכשרים בלילה דוחין את השבת בזמנן ואין מאחרין אותן למוצאי שבת. 
 
הלכה ד: כל דבר שאינו קרב אלא ביום כגון הקומץ והלבונה והקטרת ומנחות הנשרפות מותר להקריבן עם מבוא השמש, והם מתאכלין והולכין כל הלילה כאיברי עולה. 
 
הלכה ה: הנסכים הבאים עם הזבח אין קריבין אלא ביום שנאמר ולנסכיכם ולשלמיכם, מקיש נסכים לשלמים מה שלמים ביום אף נסכים ביום, אבל הנסכים הבאים בפני עצמן מתקדשין בלילה וקריבין בלילה, לפיכך אם נזדמנו לו נסכים הבאין בפני עצמן מקדישן ומקריבן בלילה ועלות השחר פוסלת בהן כאיברי העולות. 
 
הלכה ו: כל היום כשר לסמיכה ולשחיטה ולמליקה להקטר להגשה ולהזייה ולתנופה ולקמיצה ולקרבן המוספין, וכל הלילה כשר להקטיר אימורין ואיברים, זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום, ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה, ואף על פי כן זריזין מקדימין למצות. 
 
הלכה ז: כל הזבחים אין שוחטין אותן לכתחלה אלא בסכין מכלי שרת, ואם שחט בכל דבר ששוחטין בו החולין אפילו בקרומית של קנה כשרין. 
 
הלכה ח: וכל הזבחין שקיבל מדמם פחות מכדי הזייה לא נתקדש הדם, וצריך להתכוין לקבל כל הדם, כיצד הוא עושה אוחז הסימנים בידו ומוציאן עם הורידין לתוך המזרק, ושוחט שנים או רוב שנים כדי שיתקבל הדם כולו בכלי, ומגביה הסכין למעלה כדי שלא ירד הדם מעליה אלא מן הצואר, ודם שבסכין מקנחו בשפת המזרק. 
 
הלכה ט: אויר הכלי הרי הוא ככלי, היה מקבל הדם ונפחתו שולי המזרק קודם שיגיע הדם לאויר המזרק הנפחת לא נתקדש הדם, שהאויר שאין סופו לנוח אינו כמונח. 
 
הלכה י: כל הזבחים צריך העובד שתהיה מחשבתו לשם הזבח ולשם בעליו בשעת זביחה ובשעת קבלת הדם ובשעת הולכת הדם ובשעת זריקתו על המזבח שנאמר ובשר זבח תודת שלמיו שתהיה זביחה עם שאר ארבע העבודות לשם שלמיו, וכן שאר הקרבנות, ואם שחט ועבד שאר עבודות סתם ולא חשב כלל בעולה ובשלמים הרי הן כשרים ועלו לבעלים. 
 
הלכה יא: וצריך שתהיה מחשבתו בשעת שחיטת העולה לשם ששה דברים: לשם הזבח, ולשם הזובח, ושהזבח להשם ברוך הוא, ושיקטירו לאישים, ושהקטרתו לריח בלבד, ושריח זה נחת רוח לפני השם, ואם שחט סתם כשר כמו שביארנו, והשוחט חטאת ואשם צריך שתהיה מחשבתו לשם אותו החטא שבא עליו. פרק ה 
 
הלכה א: כבר ביארנו ששחיטת הקדשים כשירה בזרים ומקבלת הדם ואילך מצות כהונה וכל הזבחים קיבול דמן בכלי שרת ביד כהן, אבל מקום שחיטתן ומקום קיבול דמן אינו שוה בכלן. 
 
הלכה ב: כיצד קדשי קדשים אין שוחטין אותן ואין מקבלין את דמן אלא בצפון המזבח בכל המקום שביארנו גבולותיו בתחילת ספר זה, וקדשים קלים שחיטתן וקיבול דמן בכל מקום מן העזרה. 
 
הלכה ג: ומנין שאין שוחטין קדשי קדשים אלא בצפון, שהרי נאמר בעולה ושחט אותו על ירך המזבח צפונה ובחטאת הוא אומר במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת, וכשם שהחטאת נקראת קדש קדשים כך העולה נקראת קדש קדשים, ובאשם הוא אומר במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם, ושלמי צבור הוקשו לחטאת שנאמר ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים לפיכך הן קדשי קדשים כחטאת ונשחטין במקום שחיטתה, ומקום שחיטה הוא מקום הקבלה. 
 
הלכה ד: ומנין ששוחטים קדשים קלים בכל העזרה אפילו אחורי ההיכל, שהרי נאמר בשלמים ושחטו פתח אוהל מועד להכשיר כל הרוחות שהרי לא ייחד להם רוח, והוא הדין לשאר הקדשים קלים ואם שחטם בהיכל כשרים, אבל אם שחטן בגגו של היכל פסולין שאין הגגות ראויות לשחיטה כלל אלא בקרקע העזרה. 
 
הלכה ה: שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל פסולין שנאמר פתח אהל מועד בזמן שפתוח, אפילו היו דלתותיו מוגפות הרי זה כנעול, אבל הפרוכת שעליו אינה פוסלת. 
 
הלכה ו: העולה והאשם והשלמים בין של יחיד בין של צבור זריקת דם שלשתן על גבי המזבח שוה לעולה, וכיצד הוא עושה, כשלוקח הכהן הדם במזרק וזורק ממנו במזרק שתי זריקות על שתי זויות המזבח באלכסון מחצי המזבח ולמטה על קרן מזרחית צפונית ועל קרן מערבית דרומית, ומתכוין כשיזרק הדם על הקרן שיהיה הדם מקיף על הזויות כמין ג"ם, כדי שימצא הדם של שתי מתנות על ארבעה כתלי המזבח לפי שנאמר בעולה ובשלמים סביב והוא הדין לאשם, ושירי הדם נשפכין על היסוד הדרומי. 
 
הלכה ז: החטאות הנאכלות דמן טעון ארבע מתנות על ארבע קרנות המזבח החיצון מחצי מזבח ולמעלה לפי שנאמר בה על קרנות המזבח, וכיצד הוא עושה, כשלוקח הכהן הדם במזרק מוליכו אצל המזבח וטובל אצבעו הימנית הסמוכה לגודל בדם, וסומך באצבעו הגדולה מכאן ובגודל מכאן ומחטא ויורד כנגד חודה של קרן עד שיכלה כל הדם שבאצבעו, וכן הוא עושה בכל קרן וקרן, ואם נתן סמוך לקרן כאמה אחת מכאן או מכאן כפר. 
 
הלכה ח: וצריך לטבול אצבעו על כל קרן וקרן, וכשגומר הנתינה על הקרן מקנח אצבעו בשפת המזרק, ואח"כ טובל פעם שניה, ששירי הדם שבאצבעו פסולין ליתן מהן על קרן אחרת. 
 
הלכה ט: אין בכל הקרבנות קרבן שטעון הזיית דם באצבעו אלא חטאת בלבד שנאמר בה וטבל אצבעו בדם, וצריך שיהיה שם דם כדי טבילה לא שיספג אצבעו מדם. 
 
הלכה י: ומנין הוא מתחיל, עולה בכבש ופונה לימינו ומהלך על הסובב ונותן בקרן דרומית מזרחית תחילה, ואח"כ בקרן השניה הסמוכה לה שהיא מזרחית צפונית, ואח"כ בקרן שלישית הסמוכה לה שהיא צפונית מערבית, ואח"כ בקרן רביעית הסמוכה לה שהיא מערבית דרומית, ועל יסוד אותה הקרן שהשלים בה המתנות הוא שופך שירי הדם שנאמר ואת כל הדם ישפך אל יסוד מזבח (העולה) זה יסוד דרומי. 
 
הלכה יא: כל החטאות הנשרפות דמם נכנס לפנים להיכל ומזין ממנו שם כאשר מפורש בתורה, ושירי הדם שופכן על יסוד המערבי של מזבח החיצון שהוא פוגע בו תחילה בצאתו מן ההיכל. 
 
הלכה יב: והיכן מזין מדמן, וכמה מזה מהם, פר ושעיר של יום הכפורים דם כל אחד מהן טעות שמונה הזיות על בין הבדים ושמונה על הפרוכת, ומערב דם הפר והשעיר ומזה משניהם ארבע הזאות על ארבע קרנות מזבח הזהב שבהיכל, ושבע הזיות על אמצעו של מזבח זה כמו שיתבאר בהלכות עבודת יום הכפורים, ואם לא כיון בהזיות שבפנים כשרות. 
 
הלכה יג: פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין זורק דם מכל אחד מהם שבע הזיות על הפרוכת המבדלת בין הקדש ובין קדש הקדשים, וארבע הזיות על ארבע קרנות מזבח הזהב. 
 
הלכה יד: וכל הדמים הניתנין על מזבח הזהב כשהוא נכנס עומד בין המזבח למנורה והמזבח לפניו, ונותן על קרנות המזבח מבחוץ, מתחיל מקרן מזרחית צפונית לצפונית מערבית למערבית דרומית לדרומית מזרחית. 
 
הלכה טו: פר כהן משיח הבא על כל המצות כהן המשיח עצמו מקבל דמו ומזה ממנו מבפנים ואם קיבל והזה כהן הדיוט כשר. 
 
הלכה טז: שעירי ע"ז והן שעירין הנשרפין לא נתפרש בהן בתורה כיצד נותן דמן ולהיכן הוא נותן, אלא לפי שהן חטאת הקהל דינן כדין פר העלם שהוא חטאת הקהל לכל האמור בו למתן דמים ולשריפה ולטמא את השורף. 
 
הלכה יז: הבכור והמעשר והפסח דם כל אחד מהן טעון מתנה אחת בשפיכה כנגד היסוד באי זו רוח שירצה משלש זויות המזבח, שהרי קרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד כמו שביארנו, ומניין שאינן טעונין אלא מתנה אחת שהרי נאמר בבכור ואת דמם תזרוק על המזבח מפי השמועה למדו שהוא הדין במעשר ובפסח שנותן דמן מתנה אחת כבכור. 
 
הלכה יח: כל הזבחים מקטירין אימוריהן על גבי המזבח אחר שזורקין הדם תחילה וכל הזבחים מפשיטין אותן ואחר כך מוציאין את אימוריהן, ואין מפשיטין אותן עד שיזרק הדם, חוץ מחטאות הנשרפות שאין מפשיטין אותם כלל שנאמר את עורם ואת בשרם, נמצאת אומר זורק תחילה ואח"כ מפשיט וקורע ומוציא האימורין ומקטיר. 
 
הלכה יט: כל עורות קדשי הקדשים לכהנים בין בקרבנות צבור בין בקרבנות יחיד שנאמר עור העולה אשר הקריב, אבל עורות קדשים קלים לבעלים, וכל עולה שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה שנאמר עולת איש עולה שעלתה לאיש. 
 
הלכה כ: כל קדשי הקדשים שאירע בהן פיסול קודם הפשטן אין עורותיהן לכהנים, לאחר הפשטן עורן לכהנים, וכל העורות מחלקין אותן אנשי משמר ביניהן מערב שבת לערב שבת. 
 
הלכה כא: המתפיס עולתו לבדק הבית, וכן המקדיש נכסיו והיו בהן זכרים שדינן שיקרבו עולות, אין עורותיהן לכהנים שנאמר עולת איש פרט לעולת הקדש, אלא ימכרו העורות ויפלו לבדק הבית, אחד עולת איש או אשה או עכו"ם או עבד עורותיהן לכהנים לא נאמר איש אלא להוציא ההקדש. פרק ו 
 
הלכה א: מצות עשה לעשות העולה כמשפטה הכתובה בתורה, וכיצד מעשה העולה שוחט וזורק הדם כמו שביארנו, ומפשיט ומנתח ומקטיר כל הנתחים על גבי המזבח שנאמר והקטיר הכהן את הכל המזבחה. 
 
הלכה ב: צמר שבראשי כבשים ושיער שבזקן התיישים והעצמות והגידים והקרנים והטלפים בזמן שהן מחוברין מקטירין את הכל, ואם פרשו לא יעלו שנאמר עולותיך הבשר והדם, וכולן שפקעו מעל המזבח לא יחזיר, וכן גחלת שפקעה מעל המזבח לא יחזיר. 
 
הלכה ג: איברים שפקעו מעל המזבח אם יש בהן ממש אפילו פקעו אחר חצות הלילה יחזיר, שנאמר על מוקדה על המזבח כל הלילה, ואם אין בהם ממש אפילו פקעו קודם חצות לא יחזיר, נתחרך הבשר ויבש עליהן כעץ ופקעו קודם חצות יחזיר אחר חצות לא יחזיר. 
 
הלכה ד: כשמנתח איברי העולה מוליכין את כל הנתחים לכבש ומולחין אותם שם, ואחר כך מעלין כל האיברים לראש המזבח, ומסיר גיד הנשה בראש המזבח ומשליכו על גבי הדשן שבאמצע המזבח, וזורק כל האיברים על האש שנאמר הבשר והדם, כשם שהדם בזריקה כך כל הבשר בזריקה, ואחר שזורקן חוזר ועורך אותן על האש שנאמר וערך הכהן אותם, ואיברים שצלאן ואחר כך העלן למזבח אין בהם משום ריח ניחוח. 
 
הלכה ה: כיצד מנתחין את העולה, לא היה שובר את הרגל אלא נוקבו ותולה בו ומפשיט, ואם היה שור מפשיטו בלי תלייה, ומפשיט עד שהוא מגיע לחזה, הגיע לחזה חותך את הראש ונותנו לכהן, וחותך את הכרעים ונותנן לאחר ומשלים את ההפשט, וקורע את הלב ומוציא את דמו, וחותך את הידים ונותנן לאחר, עלה לרגל ימיני חותכו ונותנו למי שזכה בראש ושתי ביצים עמה, ואחר כך קורע את הבהמה עד שיגלו (את) המעים, ונוטל את הפדר ונותנו על הראש מלמעלה על בית השחיטה, ונוטל את הקרביים ונותנן לאחר. 
 
הלכה ו: הולך ומדיחן במים שנאמר והקרב והכרעים ירחץ במים, לא ביין ולא במזג ולא בשאר משקין, וכל המימות כשרין, כמה מדיחן, הכרס מדיחין אותה בבית [המדיחין] כל צרכה, הקרבים אין פוחתין משלש פעמים, ומדיחין אותן על שלחנות של שיש שבין העמודים. 
 
הלכה ז: נטל את הסכין ומפריש את הריאה מן הכבד ואצבע הכבד מן הכבד ואינו מזיז הכבד ממקומו, ונוקב את החזה ונותנו לאחר, ועולה לדופן הימנית וחותך ויורד עד השדרה ולא יגע בשדרה, עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות חותכה ונותנה לאחר והכבד תלויה בה. 
 
הלכה ח: בא לו לגרה מניח בה שתי צלעות מכאן ושתי צלעות מכאן, חותכה ונותנה לאחר והקנה והלב והריאה תלויין בה, בא לו לדופן השמאלית ומניח בה שתי צלעות רכות מלמעלה ושתי צלעות רכות מלמטה וכך היה מניח בחברתה, נמצא מניח בשתי הדפנות ארבע צלעות בזו וארבע צלעות בזו, חותכה ונותנה לאחר והשדרה עמה והטחול תלוי בה. 
 
הלכה ט: בא לו לעוקץ חותכו ונותנו לאחר, והאליה ואצבע הכבד ושתי כליות עמה, נוטל את הרגל השמאלית ונותנה לאחר, וכסדר זה מפשיטין ומנתחין עולת בהמה, ואלו הן הנתחין האמורין בתורה ונתח אותה לנתחיה. 
 
הלכה י: בכמה מוליכין את האיברים לכבש, אם מן הצאן היא העולה מוליכין אותה ששה. 
 
הלכה יא: הראשון בראש וברגל, הראש בימינו וחוטמו כלפי זרועו, וקרניו בין אצבעותיו, ובית שחיטה למעלה והפדר עליה והרגל של ימין בשמאלו ובית עורה לחוץ. 
 
הלכה יב: השני בשתי הידים של ימין בימינו ושל שמאל בשמאלו ובית עורן לחוץ. 
 
הלכה יג: השלישי בעוקץ וברגל, העוקץ בימינו והאליה מדולדלת בין אצבעותיו ואצבע הכבד ושתי הכליות עמו והרגל של שמאלו בשמאלו ובית עורן לחוץ. 
 
הלכה יד: הרביעי בחזה ובגרה, החזה בימינו והגרה בשמאלו וצלעותיה בין אצבעותיו. 
 
הלכה טו: החמישי בשתי דפנות של ימין בימינו ושל שמאל בשמאלו ובית עורן לחוץ. 
 
הלכה טז: הששי בקרבים נתונין בבזך וכרעים על גביהן מלמעלה, אם היתה העולה כבש או עז, אבל אם היתה איל מוליכין הקרבים שנים, וכן הסלת של נסכיה ביד אחד והיין ביד אחר, ואם היה איל הסלת בשנים והיין בשנים. 
 
הלכה יז: נמצאת למד שהכבש או העז מוליכין אותו שמונה למזבח, והאיל מוליכין אותו אחד עשר. 
 
הלכה יח: השור מוליכין אותו ארבעה ועשרים, הראשון מוליך את הראש, והשני והשלישי מוליכין הרגל של ימין, והרביעי והחמישי מוליכין את העוקץ, והששי והשביעי מוליכין את הרגל של שמאל, והשמיני מוליך את החזה, והגרה מוליכין אותה שלשה, תשיעי ועשירי ואחד עשר, ומוליכין שתי הידים בשנים, ושתי הדפנות בשנים, והקרבים והסולת והיין בשלשה שלשה הרי ארבעה ועשרים. 
 
הלכה יט: ולמה לא יחלקו האבר הגדול של שור לחלקים שנאמר ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים, במה דברים אמורים בעולות הצבור, אבל עולות היחיד אם רצו להוליך נתחיה בפחות מאלו או ביותר מוליכין. 
 
הלכה כ: עולת העוף כיצד היתה נעשית, עולה לכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית והיה מולק שם את ראשה ממול ערפה ומבדיל, ואם לא הבדיל פסולה, וממצה דם הראש ודם הגוף על קיר המזבח למעלה מן החוט שבאמצע המזבח, ואם מצה דם הראש ולא מצה דם הגוף פסולה, מצה דם הגוף ולא מצה דם הראש כשירה. 
 
הלכה כא: ונוטל את הראש ומקיף בית מליקתו למזבח וסופגו במלח וזורקו על גבי האישים, ובא לו לגוף והסיר את המוראה והעור שעליה בידו עם הנוצה ואת בני מעים היוצאין עמה ומשליכן לבית הדשן. 
 
הלכה כב: ושסע אותו בכנפיו, בידו בלא סכין, ואינו צריך להבדיל שנאמר לא יבדיל ואם הבדיל כשר, וסופגו במלח וזורקו על גבי האישים, לא הסיר את המוראה ולא את הנוצה ולא את בני מעים ולא ספגה במלח כל ששנה בה מאחר תמצית הדם כשירה. 
 
הלכה כג: כיצד מולקין, קוצץ ויורד בצפורן ממול עורף, אם רצה להוליך ולהביא מוליך ומביא, ואם רצה להיות דורס ויורד בצפורן דורס, ואם נעקרו הסימנים אינו חושש, וחותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר, שאם חתך רוב בשר הרי זו כמתה קודם שיגיע לסימנין, וצריך לחתוך שני הסימנים בעולה כשהוא יורד, והמולק בסכין או מן הצדדין אינה מליקה אלא כמי שחנק או נחר, וכל העורף כשר למליקה.