Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום ראשון כד אלול ה'�&פ"ג
	שיעורים יומיים ליום ראשון כד אלול ה'�&פ"ג

חומש:

ראשון פרשת האזינו

תהילים:

פרקים קיג - קיח

תניא:

יז נודע דבאתערותא... -250- וע"ש היטב.

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות בכורים פרקים ו-ח

פרק אחד :

הלכות עירובין פרק ג

ספר המצוות :

מ"ע קל"ג, מ"ע קמ"ג, מ"ע קמ"ד

הלכות ביכורים

פרק ו

הלכה א: הלוקח מן הנחתום חייב בחלה ומפריש מן החמה על הצוננת ומן הצוננת על החמה אפילו מדפוסין הרבה.

הלכה ב: אין חייבין בחלה אלא חמשה מיני תבואה בלבד והם החטין והשעורים והכוסמין ושבולת שועל והשיפון שנאמר באכלכם מלחם הארץ, ואין קרוי לחם אלא פת הנעשית מאלו אבל העושה פת אורז או דוחן וכיוצא בהן מן הקטניות אינן חייבין בחלה כלל.

הלכה ג: הלקט והשכחה והפאה וההפקר ותבואה שלא הביאה שליש אע"פ שהן פטורין מן התרומה חייבין עליה בחלה וכן מעשר ראשון שהקדימו בשבלים שניטלה תרומתו אע"פ שיש בו חלק תרומה גדולה ומעשר שני והקדש שנפדו ומותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים כשיפדו כל אותן המותרות הכל חייבין בחלה.

הלכה ד: עיסה של מע"ש בירושלים ועיסת שביעית וספק מדומע חייבין בחלה, אבל המדומע פטור מן החלה.

הלכה ה: חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו פטורין מן החלה מפני שהן קדש, למוכרן בשוק לנזירים ולמקריבי תודה חייבין בחלה, לפי שבדעתו שאם לא תמכר יאכלנה.

הלכה ו: עיסת השותפין והעושה עיסה לרבים חייבת בחלה.

הלכה ז: העושה עיסה מן הטבל, בין שהקדים חלה לתרומה בין שהקדים תרומה לחלה מה שעשה עשוי, ואם הפריש החלה תחלה לא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ותרומת מעשר ואם הפריש תחלה תרומה לא תאכל עד שיוציא עליה חלה.

הלכה ח: העושה עיסה להאכיל הפת שלה לבהמה או לחיה פטורה, עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה, עיסת העכו"ם פטורה.

הלכה ט: היו ישראל ועכו"ם שותפין בעיסה אם היה בחלק ישראל שיעור עיסה החייבת בחלה הרי זו חייבת בחלה.

הלכה י: עכו"ם שהפריש חלה אפילו בא"י אינה חלה, אלא מודיעין אותו שאינו צריך ותאכל לזר, ולמה לא חששנו לה שמא עיסה של ישראל היא ותלה אותה ביד עכו"ם וכדי לפוטרה, שאם ירצה ישראל יפטור עצמו ויעשה ישראל עיסתו פחות משיעור חלה.

הלכה יא: המערב קמח חטין וקמח אורז ועשה מהן עיסה אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה, אפי' היה השאור חטים לתוך עיסת אורז, אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה.

הלכה יב: עיסה שנילושה ביין או שמן או דבש או מים רותחים או שנתן לתוכה תבלין או הרתיח המים והשליך הקמח לתוכו ולשו, אם אפאה בין בתנור בין בקרקע בין על המחבת והמרחשת בין שהדביק את הבצק במחבת ובמרחשת ואח"כ הרתיחן באש מלמטה עד שנאפת הפת, בין שהרתיחה ואח"כ הדביק הבצק כל אלו חייבין בחלה, אבל העושה עיסה ליבשה בחמה בלבד או לבשלה בקדרה הרי היא פטורה מן החלה שאין מעשה חמה לחם בין שלשה במים בין שלשה בשאר משקין, וכן קלי שלשין אותו במים או בדבש ואוכלין אותו בלא אפייה פטור שאין חייבת אלא עיסה שסופה להאפות לחם למאכל אדם.

הלכה יג: עיסה שלשה תחלה לעשותה מעשה חמה והשלימה לעשותה פת, או שהתחיל בה לאפות פת והשלימה לעשות מעשה חמה, וכן קלי שלשו לאפותו פת חייבין בחלה.

הלכה יד: לחם העשוי לכותח מעשיה מוכיחין עליה, עשאה כעכין חייבת בחלה עשאה כלמודין פטורה מן החלה.

הלכה טו: כמה שיעור העיסה שחייבת בחלה מלא העומר קמח בין מאחד מה' מינים בין מחמשתן כולם מצטרפין לשיעור, וכמה הוא שיעור העומר שני קבין פחות חומש, והקב ארבעה לוגין, והלוג ד' רביעיות והרביעית אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע, וכל האצבעות הם רוחב גודל אצבעות של יד, נמצאת למד שהמדה שיש בה י' אצבעות על י' אצבעות ברום שלש אצבעות ותשע אצבע בקירוב הוא העומר, וכן מדה שיש בה שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע על ז' אצבעות פחות שני תשיעי אצבע ברום שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע היא מדת העומר, ושתי המדות כאחד הם עולים, וכמה מכילה מדה זו כמו ארבעים ושלש ביצים בינוניות וחומש ביצה והם משקל ששה ושמונים סלעים ושני שלישי סלע מקמח החטים שבמצרים, שהם משקל חמש מאות ועשרים זוז מזוזי מצרים בזמן הזה, ומדה שמכילה כמשקל הזה מקמח החטים הזה בה מודדין לחלה בכל מקום.

הלכה טז: אסור לאדם לעשות עיסתו פחות פחות מכשיעור כדי לפוטרה מן החלה, והמפריש חלה מעיסה שהיא פחותה מכשיעור לא עשה כלום והרי היא חולין כשהיתה, עשה עיסה פחותה מכשיעור ואפאה ונתן הפת לסל, וחזר ואפה פת אחרת ונתן לסל אם נתקבץ בסל שיעור חלה הסל מצרפן לחלה ומפריש החלה מן הפת, שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ מלמד שהוא מפריש מן האפוי, ואין התנור מצרפן לחלה.

הלכה יז: היו הככרות נושכות זו בזו ונתקבץ מן הכל שיעור חלה חייבין בחלה אע"פ שאינן בסל, אפה מעט מעט וקבץ הכל על לוח שאין לו תוך הרי זה ספק, ואם חלה של דבריהם היא אינו חייב להפריש עד שיצרף אותו כלי שיש לו תוך.

הלכה יח: קמח שלא רקדו אלא לשו בסובין שלו, הואיל ויש בכל הקמח עומר חייב בחלה, אבל אם נטל המורסן מן הקמח וחזר והשלים שיעור העיסה במורסן שהחזירו לקמח אינו חייב בחלה.

הלכה יט: נחתום שעשה עיסה לעשותה שאור לחלקה חייבת בחלה, שאם לא תמכר יעשנה פת, אבל העושה עיסה לחלקה בצק פטורה.

הלכה כ: נשים שנתנו קמח לנחתום לעשות להם שאור, אם אין בשל אחת מהן כשיעור אע"פ שיש בכללן כשיעור פטורה.

פרק ז

הלכה א: שתי עיסות שיש בשתיהן שיעור החייב בחלה ואין באחת מהן כשיעור ונגעו זו בזו ונשכו זו את זו אם היו של שנים אפילו הן ממין אחד פטורין מן החלה, שסתם שנים מקפידין, ואם ידוע שאינן מקפידין על עירוב העיסות הרי אלו מצטרפות.

הלכה ב: היו שתיהן של איש אחד אם היו ממין אחד מצטרפין וחייבות בחלה ואם משני מינין היו אין מצטרפין, שסתם אחד אינו מקפיד, ואם היה מקפיד שלא תגע עיסה זו בזו ולא תתערב עמה אפי' היו ממין אחד אין מצטרפות.

הלכה ג: וכיצד מצטרפות אם היו של אחד ממין אחד עיסת החטים שנגעה בעיסת הכוסמין מצטרפות נגעה בשאר המינין אין מצטרפות, וכן עיסת שעורין שנגעה בעיסת הכוסמין או שבולת שועל או שיפון וכן עיסת כוסמין ושל שבולת שועל ושל שיפון שנגעה כל אחת משלשתן בחבירתה הרי אלו מצטרפות.

הלכה ד: עיסת חדש אינה מצטרפת לשל ישן אע"פ שהן ממין אחד, כדי שלא יאמרו תורמין מן החדש על הישן, ולא יתרום מאמצע שתיהן אלא יביא עיסה אחרת חדש או ישן ויצטרף להם להשלים השיעור, בד"א בעיסה שנגעה בעיסה אחרת אבל הבולל קמח חמשת המינין ועושה מהם עיסה אחת הרי חמשתן מצטרפין לשיעור עיסת חלה כמו שביארנו.

הלכה ה: עיסה שהיא פחותה מכשיעור מכאן, ועיסה פחותה מכשיעור מכאן, ועיסה שאינה חייבת בחלה באמצע כגון עיסת אורז או עיסת תרומה או מדומע או עיסת עכו"ם אע"פ שנוגעות זו בזו אינן מצטרפות שהרי דבר הפטור מן החלה מבדיל באמצע.

הלכה ו: היה באמצע עיסה שהורמה חלתה מצטרפות שהעיסה שביניהן כבר היתה מחוייבת בחלה, וכן אם היה ביניהן עיסת הקדש מצטרפות מפני שראוי לפדותה ותתחייב בחלה, וכן אם היתה ביניהן עיסת מין אחר או עיסת איש אחר או עיסת חדש הרי שתי העיסות שבצדדין מצטרפות לחלה.

הלכה ז: שתי עיסות שכל אחת מהן פחותה מכשיעור שהפריש חלה מזו וחלה מזו וחזרו ונגעו זו בזו והרי בשתיהם כשיעור חייבין להפריש מהן חלה שהחלות הראשונות אינן כלום.

הלכה ח: שני עכו"ם שעשו עיסה כשיעור וחלקוה ואחר כך נתגיירו, והוסיף כל אחד על חלקו אחר שנתגייר עד שהשלימו לשיעור הרי זו חייבת, שלא היתה לה שעת חובה כשהיו עכו"ם שהרי פחות מכשיעור היה ביד כל אחד מהן.

הלכה ט: אבל שני ישראלים שעשו כך וחזר כל אחד אחר שחלקו והוסיף על חלקו עד שהשלימו לשיעור הרי זו פטורה, שכבר היתה לה שעת חובה והן היו פטורין באותה שעה מפני שעשאוה לחלק.

הלכה י: היתה העיסה ביד העכו"ם והישראל בשותפות וחלקו, ואח"כ נתגייר העכו"ם והוסיף הגר על שלו [וישראל על שלו] עד שהשלים כל אחד עיסתו לשיעור של ישראל חייבת ושל עכו"ם פטורה.

הלכה יא: הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונתנו לתוך עיסה שהורמה חלתה ה"ז מביא עיסה שנייה שיהיה בה עם שאור זה שיעור עיסה שחייבת בחלה ונותנה בתוך העיסה שהורמה חלתה, ומפריש מן העיסה השנייה שיעור חלה עליה ועל השאור כדי שיטול מן המוקף, ואם אין לו עיסה שנייה נעשית זו כולה טבל ומפריש חלה על הכל שהטבל במינו אוסר בכל שהוא.

הלכה יב: עיסה הטבולה לחלה אינה כחלה, והרי היא כחולין לענין הטומאה, שאין השני עושה שלישי בחולין כמו שיתבאר במקומו, ומותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, לפיכך שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלת שתיהם מעיסה שלא הורמה חלתה ונותנו באמצע סמוך לעיסה הטהורה ומושך מן הטמאה לטהורה כדי ביצה כדי לתרום מן המוקף.

הלכה יג: עושה אדם עיסה טהורה ואינו מפריש חלתה ומניחה או מניח מקצתה להיות מפריש עליה והולך חלות של עיסות אחרות, ואפילו נטמאו העיסות עד שתעשה העיסה שהניח כולה חלה ויתננה לכהן, והוא שלא תפסל מאוכל אדם, אבל משתסרח אינו מפריש עליה, בד"א כשהיו אותם העיסות שמפריש עליהן ספק אם הורמה חלה מהן או לא הורמה שחלת דמאי ניטלת מן הטהור על הטמא לכתחלה ושלא מן המוקף.

פרק ח

הלכה א: המפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד כהן, ושאר העיסה חייבת בחלה, ואותו הקמח שהפריש לשם חלה אם יש בו עומר ועושהו עיסה ה"ז מפריש ממנו חלה כשאר כל קמח חולין.

הלכה ב: אימתי מפרישין חלה כשיתן את המים ויתערב הקמח במים מפריש החלה מתחלת דבר שנילוש שנאמר ראשית עריסותיכם, והוא שלא ישאר שם בעריבה קמח שלא נתערב במים שיעור עומר, ואם אמר ה"ז חלה על העיסה ועל השאור ועל הקמח שנשתייר ולכשתעשה כולה עיסה אחת תתקדש זו שבידו לשם חלה ה"ז מותר.

הלכה ג: הניח העיסה עד שלש הכל וערבה ואח"כ הפריש אין בכך כלום, ואם לא הפריש החלה בצק אלא אפה הכל ה"ז מפריש מן הפת כמו שביארנו.

הלכה ד: מאימתי תתחייב העיסה בחלה משתגלגל בחטים ויתערב הקמח במים, או שתטמטם בשעורים ותעשה כולה גוף אחד, ואוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים והכוסמין כחטים ושבולת שועל והשיפון כשעורים.

הלכה ה: נתגלגלה בחטים ונטמטמה בשעורים האוכל ממנה קודם הפרשת חלה חייב מיתה מפני שהיא טבל, לפיכך אם היתה העיסה חייבת בחלה מן התורה האוכל ממנה לוקה ככל אוכל טבל ואם היתה חייבת מדבריהם מכין אותו מכת מרדות.

הלכה ו: עיסה שנדמעה עד שלא תתגלגל פטורה משתגלגל חייבת, וכן המקדיש עיסתו או המפקיר אותה קודם שנתגלגלה ופדאה או זכה בה ואח"כ גלגלה או הקדישה או הפקיר אותה אחר שנתגלגלה ופדאה או זכה בה הרי זו חייבת בחלה.

הלכה ז: הקדישה קודם שתתגלגל ונתגלגלה ביד ההקדש ואח"כ פדאה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה.

הלכה ח: וכן עכו"ם שנתן לישראל לעשות לו עיסה ונתנה לו במתנה עד שלא גלגלה חייבת ומשגלגלה פטורה.

הלכה ט: גר שנתגייר והיתה לו עיסה נתגלגלה עד שלא נתגייר פטורה ואם משנתגייר חייבת, ואם ספק חייבת בחלה לפי שהוא עון מיתה, וזר שאכל חלת ספק זו וכיוצא בה אין חייב עליה חומש.

הלכה י: עיסה שנולד בה ספק טומאה קודם שתתגלגל יעשנה בטומאה לפי שמותר לטמא חולין שבא"י ותשרף חלתה, נולד לה אחר שנתגלגלה ספק טומאה שודאה מטמא את החולין מן התורה יגמרנה בטהרה שכל שודאה מטמא את החולין גזרו על ספיקו בחולין הטבולים לחלה שלא יטמאו אותן הואיל ונטבלו לחלה ותהיה החלה תלויה לא נאכלת ולא נשרפת.

הלכה יא: לא יעשה אדם עיסתו בטומאה לכתחלה אלא יזהר וישתדל ויטהר הוא וכליו כדי להפריש חלה טהורה, היה בינו ובין המים יתר על ד' מילין יעשנה בטומאה ויפריש חלה טמאה.

הלכה יב: אין עושים חלת עם הארץ בטהרה אבל עושים עיסת חולין בטהרה, כיצד מגבל העיסה זה החבר ומפריש ממנה כדי חלתה ומניחה בכלי גללים או כלי אבנים או בכלי אדמה שאין מקבלין טומאה וכשיבא עם הארץ נוטל את שתיהן את העיסה ואת החלה ואומרים לו הזהר שלא תגע בחלה שמא תחזור לטבלה, ומפני מה התירו לו זה משום כדי חייו של גבל.

הלכה יג: אשת חבר מרקדת ובוררת עם אשת עם הארץ אבל משתטיל מים בעיסה לא תסייע אותה מפני שהיא עושה עיסתה בטומאה, וכן הנחתום שעושה בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה אלא מוליכין עמו פת לפלטר.

הלכה יד: הלוקח מנחתום עם הארץ בסוריא ואמר לו הפרשתי חלה אינו צריך להפריש חלה מספק, כשם שלא נחשדו כל ישראל בארץ על תרומה גדולה כך לא נחשדו בסוריא על החלה.

הלכה טו: הלוקח בח"ל מן הנחתום צריך להפריש חלה מספק, אבל הלוקח מבעל הבית, ואין צריך לומר המתארח אצלו אינו צריך להפריש חלה מספק.

הלכות ביכורים

פרק ו 
 
הלכה א: הלוקח מן הנחתום חייב בחלה ומפריש מן החמה על הצוננת ומן הצוננת על החמה אפילו מדפוסין הרבה. 
 
הלכה ב: אין חייבין בחלה אלא חמשה מיני תבואה בלבד והם החטין והשעורים והכוסמין ושבולת שועל והשיפון שנאמר באכלכם מלחם הארץ, ואין קרוי לחם אלא פת הנעשית מאלו אבל העושה פת אורז או דוחן וכיוצא בהן מן הקטניות אינן חייבין בחלה כלל. 
 
הלכה ג: הלקט והשכחה והפאה וההפקר ותבואה שלא הביאה שליש אע"פ שהן פטורין מן התרומה חייבין עליה בחלה וכן מעשר ראשון שהקדימו בשבלים שניטלה תרומתו אע"פ שיש בו חלק תרומה גדולה ומעשר שני והקדש שנפדו ומותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים כשיפדו כל אותן המותרות הכל חייבין בחלה. 
 
הלכה ד: עיסה של מע"ש בירושלים ועיסת שביעית וספק מדומע חייבין בחלה, אבל המדומע פטור מן החלה. 
 
הלכה ה: חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו פטורין מן החלה מפני שהן קדש, למוכרן בשוק לנזירים ולמקריבי תודה חייבין בחלה, לפי שבדעתו שאם לא תמכר יאכלנה. 
 
הלכה ו: עיסת השותפין והעושה עיסה לרבים חייבת בחלה. 
 
הלכה ז: העושה עיסה מן הטבל, בין שהקדים חלה לתרומה בין שהקדים תרומה לחלה מה שעשה עשוי, ואם הפריש החלה תחלה לא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ותרומת מעשר ואם הפריש תחלה תרומה לא תאכל עד שיוציא עליה חלה. 
 
הלכה ח: העושה עיסה להאכיל הפת שלה לבהמה או לחיה פטורה, עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה, עיסת העכו"ם פטורה. 
 
הלכה ט: היו ישראל ועכו"ם שותפין בעיסה אם היה בחלק ישראל שיעור עיסה החייבת בחלה הרי זו חייבת בחלה. 
 
הלכה י: עכו"ם שהפריש חלה אפילו בא"י אינה חלה, אלא מודיעין אותו שאינו צריך ותאכל לזר, ולמה לא חששנו לה שמא עיסה של ישראל היא ותלה אותה ביד עכו"ם וכדי לפוטרה, שאם ירצה ישראל יפטור עצמו ויעשה ישראל עיסתו פחות משיעור חלה. 
 
הלכה יא: המערב קמח חטין וקמח אורז ועשה מהן עיסה אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה, אפי' היה השאור חטים לתוך עיסת אורז, אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה. 
 
הלכה יב: עיסה שנילושה ביין או שמן או דבש או מים רותחים או שנתן לתוכה תבלין או הרתיח המים והשליך הקמח לתוכו ולשו, אם אפאה בין בתנור בין בקרקע בין על המחבת והמרחשת בין שהדביק את הבצק במחבת ובמרחשת ואח"כ הרתיחן באש מלמטה עד שנאפת הפת, בין שהרתיחה ואח"כ הדביק הבצק כל אלו חייבין בחלה, אבל העושה עיסה ליבשה בחמה בלבד או לבשלה בקדרה הרי היא פטורה מן החלה שאין מעשה חמה לחם בין שלשה במים בין שלשה בשאר משקין, וכן קלי שלשין אותו במים או בדבש ואוכלין אותו בלא אפייה פטור שאין חייבת אלא עיסה שסופה להאפות לחם למאכל אדם. 
 
הלכה יג: עיסה שלשה תחלה לעשותה מעשה חמה והשלימה לעשותה פת, או שהתחיל בה לאפות פת והשלימה לעשות מעשה חמה, וכן קלי שלשו לאפותו פת חייבין בחלה. 
 
הלכה יד: לחם העשוי לכותח מעשיה מוכיחין עליה, עשאה כעכין חייבת בחלה עשאה כלמודין פטורה מן החלה. 
 
הלכה טו: כמה שיעור העיסה שחייבת בחלה מלא העומר קמח בין מאחד מה' מינים בין מחמשתן כולם מצטרפין לשיעור, וכמה הוא שיעור העומר שני קבין פחות חומש, והקב ארבעה לוגין, והלוג ד' רביעיות והרביעית אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע, וכל האצבעות הם רוחב גודל אצבעות של יד, נמצאת למד שהמדה שיש בה י' אצבעות על י' אצבעות ברום שלש אצבעות ותשע אצבע בקירוב הוא העומר, וכן מדה שיש בה שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע על ז' אצבעות פחות שני תשיעי אצבע ברום שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע היא מדת העומר, ושתי המדות כאחד הם עולים, וכמה מכילה מדה זו כמו ארבעים ושלש ביצים בינוניות וחומש ביצה והם משקל ששה ושמונים סלעים ושני שלישי סלע מקמח החטים שבמצרים, שהם משקל חמש מאות ועשרים זוז מזוזי מצרים בזמן הזה, ומדה שמכילה כמשקל הזה מקמח החטים הזה בה מודדין לחלה בכל מקום. 
 
הלכה טז: אסור לאדם לעשות עיסתו פחות פחות מכשיעור כדי לפוטרה מן החלה, והמפריש חלה מעיסה שהיא פחותה מכשיעור לא עשה כלום והרי היא חולין כשהיתה, עשה עיסה פחותה מכשיעור ואפאה ונתן הפת לסל, וחזר ואפה פת אחרת ונתן לסל אם נתקבץ בסל שיעור חלה הסל מצרפן לחלה ומפריש החלה מן הפת, שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ מלמד שהוא מפריש מן האפוי, ואין התנור מצרפן לחלה. 
 
הלכה יז: היו הככרות נושכות זו בזו ונתקבץ מן הכל שיעור חלה חייבין בחלה אע"פ שאינן בסל, אפה מעט מעט וקבץ הכל על לוח שאין לו תוך הרי זה ספק, ואם חלה של דבריהם היא אינו חייב להפריש עד שיצרף אותו כלי שיש לו תוך. 
 
הלכה יח: קמח שלא רקדו אלא לשו בסובין שלו, הואיל ויש בכל הקמח עומר חייב בחלה, אבל אם נטל המורסן מן הקמח וחזר והשלים שיעור העיסה במורסן שהחזירו לקמח אינו חייב בחלה. 
 
הלכה יט: נחתום שעשה עיסה לעשותה שאור לחלקה חייבת בחלה, שאם לא תמכר יעשנה פת, אבל העושה עיסה לחלקה בצק פטורה. 
 
הלכה כ: נשים שנתנו קמח לנחתום לעשות להם שאור, אם אין בשל אחת מהן כשיעור אע"פ שיש בכללן כשיעור פטורה. פרק ז 
 
הלכה א: שתי עיסות שיש בשתיהן שיעור החייב בחלה ואין באחת מהן כשיעור ונגעו זו בזו ונשכו זו את זו אם היו של שנים אפילו הן ממין אחד פטורין מן החלה, שסתם שנים מקפידין, ואם ידוע שאינן מקפידין על עירוב העיסות הרי אלו מצטרפות. 
 
הלכה ב: היו שתיהן של איש אחד אם היו ממין אחד מצטרפין וחייבות בחלה ואם משני מינין היו אין מצטרפין, שסתם אחד אינו מקפיד, ואם היה מקפיד שלא תגע עיסה זו בזו ולא תתערב עמה אפי' היו ממין אחד אין מצטרפות. 
 
הלכה ג: וכיצד מצטרפות אם היו של אחד ממין אחד עיסת החטים שנגעה בעיסת הכוסמין מצטרפות נגעה בשאר המינין אין מצטרפות, וכן עיסת שעורין שנגעה בעיסת הכוסמין או שבולת שועל או שיפון וכן עיסת כוסמין ושל שבולת שועל ושל שיפון שנגעה כל אחת משלשתן בחבירתה הרי אלו מצטרפות. 
 
הלכה ד: עיסת חדש אינה מצטרפת לשל ישן אע"פ שהן ממין אחד, כדי שלא יאמרו תורמין מן החדש על הישן, ולא יתרום מאמצע שתיהן אלא יביא עיסה אחרת חדש או ישן ויצטרף להם להשלים השיעור, בד"א בעיסה שנגעה בעיסה אחרת אבל הבולל קמח חמשת המינין ועושה מהם עיסה אחת הרי חמשתן מצטרפין לשיעור עיסת חלה כמו שביארנו. 
 
הלכה ה: עיסה שהיא פחותה מכשיעור מכאן, ועיסה פחותה מכשיעור מכאן, ועיסה שאינה חייבת בחלה באמצע כגון עיסת אורז או עיסת תרומה או מדומע או עיסת עכו"ם אע"פ שנוגעות זו בזו אינן מצטרפות שהרי דבר הפטור מן החלה מבדיל באמצע. 
 
הלכה ו: היה באמצע עיסה שהורמה חלתה מצטרפות שהעיסה שביניהן כבר היתה מחוייבת בחלה, וכן אם היה ביניהן עיסת הקדש מצטרפות מפני שראוי לפדותה ותתחייב בחלה, וכן אם היתה ביניהן עיסת מין אחר או עיסת איש אחר או עיסת חדש הרי שתי העיסות שבצדדין מצטרפות לחלה. 
 
הלכה ז: שתי עיסות שכל אחת מהן פחותה מכשיעור שהפריש חלה מזו וחלה מזו וחזרו ונגעו זו בזו והרי בשתיהם כשיעור חייבין להפריש מהן חלה שהחלות הראשונות אינן כלום. 
 
הלכה ח: שני עכו"ם שעשו עיסה כשיעור וחלקוה ואחר כך נתגיירו, והוסיף כל אחד על חלקו אחר שנתגייר עד שהשלימו לשיעור הרי זו חייבת, שלא היתה לה שעת חובה כשהיו עכו"ם שהרי פחות מכשיעור היה ביד כל אחד מהן. 
 
הלכה ט: אבל שני ישראלים שעשו כך וחזר כל אחד אחר שחלקו והוסיף על חלקו עד שהשלימו לשיעור הרי זו פטורה, שכבר היתה לה שעת חובה והן היו פטורין באותה שעה מפני שעשאוה לחלק. 
 
הלכה י: היתה העיסה ביד העכו"ם והישראל בשותפות וחלקו, ואח"כ נתגייר העכו"ם והוסיף הגר על שלו [וישראל על שלו] עד שהשלים כל אחד עיסתו לשיעור של ישראל חייבת ושל עכו"ם פטורה. 
 
הלכה יא: הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונתנו לתוך עיסה שהורמה חלתה ה"ז מביא עיסה שנייה שיהיה בה עם שאור זה שיעור עיסה שחייבת בחלה ונותנה בתוך העיסה שהורמה חלתה, ומפריש מן העיסה השנייה שיעור חלה עליה ועל השאור כדי שיטול מן המוקף, ואם אין לו עיסה שנייה נעשית זו כולה טבל ומפריש חלה על הכל שהטבל במינו אוסר בכל שהוא. 
 
הלכה יב: עיסה הטבולה לחלה אינה כחלה, והרי היא כחולין לענין הטומאה, שאין השני עושה שלישי בחולין כמו שיתבאר במקומו, ומותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, לפיכך שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלת שתיהם מעיסה שלא הורמה חלתה ונותנו באמצע סמוך לעיסה הטהורה ומושך מן הטמאה לטהורה כדי ביצה כדי לתרום מן המוקף. 
 
הלכה יג: עושה אדם עיסה טהורה ואינו מפריש חלתה ומניחה או מניח מקצתה להיות מפריש עליה והולך חלות של עיסות אחרות, ואפילו נטמאו העיסות עד שתעשה העיסה שהניח כולה חלה ויתננה לכהן, והוא שלא תפסל מאוכל אדם, אבל משתסרח אינו מפריש עליה, בד"א כשהיו אותם העיסות שמפריש עליהן ספק אם הורמה חלה מהן או לא הורמה שחלת דמאי ניטלת מן הטהור על הטמא לכתחלה ושלא מן המוקף. פרק ח 
 
הלכה א: המפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד כהן, ושאר העיסה חייבת בחלה, ואותו הקמח שהפריש לשם חלה אם יש בו עומר ועושהו עיסה ה"ז מפריש ממנו חלה כשאר כל קמח חולין. 
 
הלכה ב: אימתי מפרישין חלה כשיתן את המים ויתערב הקמח במים מפריש החלה מתחלת דבר שנילוש שנאמר ראשית עריסותיכם, והוא שלא ישאר שם בעריבה קמח שלא נתערב במים שיעור עומר, ואם אמר ה"ז חלה על העיסה ועל השאור ועל הקמח שנשתייר ולכשתעשה כולה עיסה אחת תתקדש זו שבידו לשם חלה ה"ז מותר. 
 
הלכה ג: הניח העיסה עד שלש הכל וערבה ואח"כ הפריש אין בכך כלום, ואם לא הפריש החלה בצק אלא אפה הכל ה"ז מפריש מן הפת כמו שביארנו. 
 
הלכה ד: מאימתי תתחייב העיסה בחלה משתגלגל בחטים ויתערב הקמח במים, או שתטמטם בשעורים ותעשה כולה גוף אחד, ואוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים והכוסמין כחטים ושבולת שועל והשיפון כשעורים. 
 
הלכה ה: נתגלגלה בחטים ונטמטמה בשעורים האוכל ממנה קודם הפרשת חלה חייב מיתה מפני שהיא טבל, לפיכך אם היתה העיסה חייבת בחלה מן התורה האוכל ממנה לוקה ככל אוכל טבל ואם היתה חייבת מדבריהם מכין אותו מכת מרדות. 
 
הלכה ו: עיסה שנדמעה עד שלא תתגלגל פטורה משתגלגל חייבת, וכן המקדיש עיסתו או המפקיר אותה קודם שנתגלגלה ופדאה או זכה בה ואח"כ גלגלה או הקדישה או הפקיר אותה אחר שנתגלגלה ופדאה או זכה בה הרי זו חייבת בחלה. 
 
הלכה ז: הקדישה קודם שתתגלגל ונתגלגלה ביד ההקדש ואח"כ פדאה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה. 
 
הלכה ח: וכן עכו"ם שנתן לישראל לעשות לו עיסה ונתנה לו במתנה עד שלא גלגלה חייבת ומשגלגלה פטורה. 
 
הלכה ט: גר שנתגייר והיתה לו עיסה נתגלגלה עד שלא נתגייר פטורה ואם משנתגייר חייבת, ואם ספק חייבת בחלה לפי שהוא עון מיתה, וזר שאכל חלת ספק זו וכיוצא בה אין חייב עליה חומש. 
 
הלכה י: עיסה שנולד בה ספק טומאה קודם שתתגלגל יעשנה בטומאה לפי שמותר לטמא חולין שבא"י ותשרף חלתה, נולד לה אחר שנתגלגלה ספק טומאה שודאה מטמא את החולין מן התורה יגמרנה בטהרה שכל שודאה מטמא את החולין גזרו על ספיקו בחולין הטבולים לחלה שלא יטמאו אותן הואיל ונטבלו לחלה ותהיה החלה תלויה לא נאכלת ולא נשרפת. 
 
הלכה יא: לא יעשה אדם עיסתו בטומאה לכתחלה אלא יזהר וישתדל ויטהר הוא וכליו כדי להפריש חלה טהורה, היה בינו ובין המים יתר על ד' מילין יעשנה בטומאה ויפריש חלה טמאה. 
 
הלכה יב: אין עושים חלת עם הארץ בטהרה אבל עושים עיסת חולין בטהרה, כיצד מגבל העיסה זה החבר ומפריש ממנה כדי חלתה ומניחה בכלי גללים או כלי אבנים או בכלי אדמה שאין מקבלין טומאה וכשיבא עם הארץ נוטל את שתיהן את העיסה ואת החלה ואומרים לו הזהר שלא תגע בחלה שמא תחזור לטבלה, ומפני מה התירו לו זה משום כדי חייו של גבל. 
 
הלכה יג: אשת חבר מרקדת ובוררת עם אשת עם הארץ אבל משתטיל מים בעיסה לא תסייע אותה מפני שהיא עושה עיסתה בטומאה, וכן הנחתום שעושה בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה אלא מוליכין עמו פת לפלטר. 
 
הלכה יד: הלוקח מנחתום עם הארץ בסוריא ואמר לו הפרשתי חלה אינו צריך להפריש חלה מספק, כשם שלא נחשדו כל ישראל בארץ על תרומה גדולה כך לא נחשדו בסוריא על החלה. 
 
הלכה טו: הלוקח בח"ל מן הנחתום צריך להפריש חלה מספק, אבל הלוקח מבעל הבית, ואין צריך לומר המתארח אצלו אינו צריך להפריש חלה מספק.