Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום רביעי ו אלול ה'�&פ"ג
	שיעורים יומיים ליום רביעי ו אלול ה'�&פ"ג

חומש:

רביעי פרשת תצא

תהילים:

פרקים לה - לח

תניא:

יא להשכילף בינה... -232- כל היום.

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות מתנות עניים פרקים ב-ד

פרק אחד :

הלכות שבת פרק טו

ספר המצוות :

מ"ע קכ"א, מל"ת רי"א, מ"ע קכ"ג, מל"ת רי"ב

הלכות מתנות עניים

פרק ב

הלכה א: כל אוכל שגידוליו מן הארץ ונשמר ולקיטתו כולו כאחת ומכניסין אותו לקיום חייב בפאה, שנאמר ובקצרכם את קציר ארצכם.

הלכה ב: כל הדומה לקציר בחמש דרכים אלו הוא שחייב בפאה, כגון התבואה והקטניות והחרובין והאגוזין והשקדים והרמונים והענבים והזיתים והתמרים בין יבשים בין רכים וכל כיוצא באלו, אבל אסטיס ופואה וכיוצא בהן פטורין מפני שאינן אוכל, וכן כמהין ופטריות פטורין מפני שאין גידוליהן מן הארץ כשאר פירות הארץ, וכן ההפקר פטור שאין לו מי שישמרנו שהרי הוא מופקר לכל, וכן התאנים פטורין מפני שאין לקיטתן כאחת אלא יש באילן זה מה שיגמר היום ויש בו מה שיגמר לאחר כמה ימים, וכן ירק פטור שאין מכניסין אותו לקיום, השומים והבצלים חייבין בפאה שהרי מייבשין אותן ומכניסין אותן לקיום, וכן האמהות של בצלים שמניחין אותן בארץ ליקח מהן הזרע חייבות בפאה וכן כל כיוצא בהן.

הלכה ג: קרקע כל שהוא חייבת בפאה ואפילו היתה של שותפין שנאמר קציר ארצכם אפילו של רבים.

הלכה ד: שדה שקצרו נכרים לעצמן או שקצרוה ליסטים או קרסמוה גמלים או שברתה הרוח או בהמה הרי זו פטורה מן הפאה, שחובת הפאה בקמה.

הלכה ה: קצר חציה וקצרו הליסטים חציה שנשאר הרי זו פטורה, שהחיוב בחצי שקצרו הליסטים אבל אם קצרו הליסטים חציה וחזר הוא וקצר השאר נותן פאה כשיעור מה שקצר, קצר חציה ומכר חציה הלוקח נותן פאה (לכל), קצר חציה והקדיש חציה הפודה מיד הגזבר נותן פאה לכל, קצר חציה והקדישו מניח מן הנשאר פאה הראויה לכל.

הלכה ו: כרם שהיה בוצר ממנו ענבים למכור בשוק ובדעתו שיניח השאר לגת לדרוך אותו, אם היה בוצר לשוק מכאן ומכאן הרי זה נותן פאה למה שבוצר לגת כפי הנשאר, ואם היה בוצר לשוק מרוח אחת מלבד הרי זה נותן פאה מן הנשאר כפי הראוי לכל הכרם הואיל ובצר מרוח אחת אינו כבוצר עראי מעט מכאן ומעט מכאן שהוא פטור, וכן כל הקוטף מלילות מעט מעט ומכניס לביתו אפילו קטף כן כל שדהו פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה.

הלכה ז: הקוצר כל שדהו קודם שתוגמר ועדיין לא הביאה שליש הרי זו פטורה, ואם הגיעה לשליש חייבת, וכן בפירות האילן אם נגמרו שליש גמירתן חייבין.

הלכה ח: המקדיש שדהו והיא קמה חייבת בפאה, קצרה הגזבר ואחר כך פדאה פטורה, שבשעת חיוב הפאה היתה קודש שאינו חייב בפאה.

הלכה ט: נכרי שקצר שדהו ואחר כך נתגייר הרי זו פטור מן הפאה ומן הלקט ומן השכחה אע"פ שאין השכחה אלא בשעת העימור.

הלכה י: אין שוכרין פועלים נכרים לקצור מפני שאינן בקיאין בלקט ופאה, ואם שכר וקצרו את כולו הרי זו חייבת בפאה.

הלכה יא: בעל הבית שקצר כל שדהו ולא הניח פאה, הרי זה נותן מן השבלים פאה לעניים, ואינו צריך לעשר, ואם נתן להם רוב הקציר משום פאה הרי זה פטור מן המעשרות, וכן אם דש ועדיין לא זרה נותן להם הפאה קודם שיעשר, אבל דש וזרה ברחת ובמזרה וגמר מלאכתו מעשר ונותן להם מן הפירות המעושרין שיעור הפאה הראויה לאותה שדה, וכן באילנות.

הלכה יב: אין מניחין את הפאה אלא בסוף השדה, כדי שיהיו עניים יודעין מקום שיבאו לו וכדי שתהיה ניכרת לעוברים ולשבים ולא יחשד, ומפני הרמאים שלא יתכוין לקצור הכל ואומר לאלו שרואים אותו קוצר סוף השדה בתחלת השדה הנחתי, ועוד שלא ישמור שעה שאין שם אדם ויניחנה ויתננה לעני הקרוב לו, עבר והניח הפאה בתחלת השדה או באמצעה הרי זו פאה, וצריך שיניח בסוף השדה כשיעור הפאה הראויה למה שנשאר בשדה אחר שהפריש את הראשונה.

הלכה יג: בעל הבית שנתן פאה לעניים ואמרו לו תן לנו מצד זה ונתן להם מצד אחר זו וזו פאה, וכן בעל השדה שהפריש פאה ואמר הרי זו פאה וגם זו או שאמר הרי זו פאה וזו הרי שתיהן פאה.

הלכה יד: אסור לפועלים לקצור את כל השדה אלא מניחין בסוף השדה כשיעור הפאה, ואין לעניים בה כלום עד שיפרישנה בעל הבית מדעתו, לפיכך עני שראה פאה בסוף שדה אסור ליגע בה משום גזל עד שיודע לו שהיא מדעת בעל הבית.

הלכה טו: הפאה של תבואה וקטניות וכיוצא בהן מזרעים הנקצרים, וכן פאת הכרם והאילנות ניתנת במחובר לקרקע והעניים בוזזין אותה בידם, ואין קוצרין אותה במגלות ואין עוקרין אותו בקרדומות כדי שלא יכו איש את רעהו, רצו העניים לחלקה ביניהם הרי אלו מחלקין, אפילו תשעים ותשעה אומרין לחלק ואחד אומר לבוז לזה האחד שומעין שאמר כהלכה.

הלכה טז: פאה של דלית ושל דקל שאין עניים מגיעין לבוז אותה אלא בסכנה גדולה, בעל הבית מוריד אותה ומחלק אותה בין העניים, ואם רצו כולן לבוז אותה לעצמן בוזזין, אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק שומעין לאחד שאמר כהלכה ומחייבין בעל הבית להוריד ולחלק ביניהן.

הלכה יז: בשלש עתות ביום מחלקין את הפאה לעניים בשדה או מניחין אותם לבוז, בשחר, ובחצי היום, ובמנחה, ועני שבא שלא בזמן זה אין מניחין אותו ליטול, כדי שיהיה עת קבוע לעניים שיתקבצו בו כולן ליטול, ולמה לא קבעו לה עת אחת ביום מפני שיש שם עניות מניקות שצריכות לאכול בתחלת היום, ויש שם עניים קטנים שאין נעורין בבקר ולא יגיעו לשדה עד חצי היום, ויש שם זקנים שאינם מגיעין עד המנחה.

הלכה יח: עני שנטל מקצת הפאה וזרק על השאר או שנפל עליה או שפירש טליתו עליה קונסין אותו ומעבירין אותו ממנה ואפילו מה שנטל לוקחין אותו מידו וינתן לעני אחר [וכן בלקט וכן בעומר השכחה].

הלכה יט: מי שלקח את הפאה ואמר הרי זה לאיש פלוני העני, אם עני הוא זה שלקח מתוך שזוכה בו לעצמו זכה בו לאותו פלוני, ואם עשיר הוא לא זכה לו אלא יתננה לעני שנמצא ראשון.

הלכה כ: בעל הבית שהניח פאה לעניים אלו העומדים לפניו ובא עני אחר מאחוריו ונטלה זכה בה שאין אדם זוכה בלקט שכחה ופאה וסלע של מציאה עד שיגיע לידו.

פרק ג

הלכה א: אין מניחין את הפאה משדה על חברתה כיצד, היו לו שתי שדות לא יקצר את האחת כולה ויניח בשניה פאה הראויה לשתיהן, שנאמר לא תכלה פאת שדך בקוצרך שיניח בכל אחת ואחת פאה הראויה לה, ואם הניח משדה על חברתה אינה פאה.

הלכה ב: היתה שדהו זרועה כולה מין אחד והיה נחל בתוך השדה אע"פ שאינו מושך או אמת המים שאינו יכול לקצור מה שבשני צדדיה כאחת והוא שתהיה מושכת וקבועה, הרי זה כשתי שדות ונותן פאה מצד זה לעצמו ומצד זה לעצמו.

הלכה ג: וכן אם היה מפסיק דרך היחיד שהוא רחב ארבע אמות או דרך הרבים הרחב שש עשרה אמה אבל שביל היחיד והוא פחות מארבע או שביל הרבים פחות משש עשרה אמה אם היה קבוע בימות החמה ובימות הגשמים מפסיק, ואם אינו קבוע בימות הגשמים אינו מפסיק אלא הרי הוא כשדה אחת.

הלכה ד: היה מפסיק בה ארץ בורה שאינו זרועה ולא חרושה, או ארץ נירה והיא שנחרשה ולא נזרעה, או שהפסיק בה זרע אחר, כגון שהיה חטים מכאן וחטים מכאן ושעורים באמצע, או שקצר באמצעה אפילו קודם שתביא שליש וחרש מקום שקצר, הרי זה נפסקת לשתי שדות, והוא שיהיה רוחב כל אחד מאלו כשלשה תלמים של פתיח והוא פחות מבית רובע, במה דברים אמורים בשדה קטנה שהיא חמשים אמה של שתי אמות או פחות, אבל אם היתה יתרה על זו אין הבור או הניר מפסיקה לשתים אלא א"כ היתה בו רוחב בית רובע, אבל זרע אחר כל שהוא מפסיק בה.

הלכה ה: אכלה גובאי או קרסמוה נמלים באמצעה אם חרש מקום שאכלו הרי זה מפסיק.

הלכה ו: הזורע בהר שאינו כולו שוה אלא יש בו תילים גבוהים ומקומות מקומות עמוקות אע"פ שאינו יכול לחרוש אותו כולו ולזרעו כאחת אלא נחרש המקום הגבוה בפני עצמו והנמוך בפני עצמו הרי זה כשדה אחת ומניח פאה אחת בסוף ההר על כל ההר.

הלכה ז: מדרגות שהן גבוהות עשרה טפחים נותן פאה מכל אחת ואחת, ואם היו ראשי שורות מעורבים נותן מאחת על הכל, היו פחות מעשרה אע"פ שאין ראשי השורות מעורבין נותן מאחת על הכל, היה סלע על פני כל השדה, אם עוקר הוא את המחרישה מצד זה ונותנה מצד זה מפסיק, ואם לאו אינו מפסיק.

הלכה ח: הזורע שדה שיש בה אילנות אע"פ שהיא מלבנות מלבנות בין האילנות ואין כל הזרע מעורב נותן פאה אחת לכל השדה, שדבר ידוע ששדה אחת היא ומפני מקום האילנות נחלק הזרע.

הלכה ט: במה דברים אמורים בשהיו האילנות כל עשרה בתוך בית סאה, אבל אם היו כל עשרה אילנות ביותר מבית סאה הרי זה נותן פאה מכל מלבן ומלבן, שהרי האילנות מרוחקים הרבה ולא מפני האילנות זרע מלבנות מלבנות.

הלכה י: וכן מלבנות הבצלים שבין הירק נותן פאה אחת לכל הבצלים, ואף על פי שהירק מבדיל ביניהן ומשימם מלבנות מלבנות.

הלכה יא: שדה שכולה זרועה מין אחד וכיון שהתחילו בה מקומות ליבש עקר או תלש מה שיבש מכאן ומכאן עד שנשאר הלח מפורד מלבנות מלבנות מרוחקות זו מזו, אם היה דרך בני אדם שם לזרוע מאותו המין ערוגות ערוגות כגון שבת או חרדל הרי זה מניח פאה מכל מלבן ומלבן, שהרואה אומר ערוגות ערוגות נזרעו, ואם היה מין אחד שזורעין אותו שדות כגון תבואה וקטניות נותן אחת לכל.

הלכה יב: במה דברים אמורים כשהיה יבש מכאן ויבש מכאן ולח באמצע, אבל לח מכאן ומכאן ויבש באמצע מניח מן היבש בפני עצמו ומן הלח בפני עצמו.

הלכה יג: שדה שזרעה בצלים או פולים או אפונים וכיוצא בהן והיה בדעתו למכור מקצתן לחין בשוק ומניח מקצת השדה יבש ויעשה ממנו גורן, חייב להניח פאה לזה שמוכר לח בפני עצמו ולזה שקוצר אותו יבש בפני עצמו.

הלכה יד: הזורע את שדהו מין אחד אע"פ שהוא עושהו שתי גרנות מניח פאה אחת, זרעה שני מינים אף על פי שהוא עושה אותה גורן אחת נותן פאה למין זה בפני עצמו ופאה למין זה בפני עצמו.

הלכה טו: זרע שני זרעים ממין אחד כגון שזרעה שני מיני חטים או שני מיני שעורים, אם עשאן גורן אחת נותן פאה אחת שתי גרנות נותן שתי פאות ודבר זה הלכה למשה מסיני.

הלכה טז: האחין שחלקו נותנין שתי פאות, חזרו ונשתתפו נותנין פאה אחת, השותפין שקצרו חצי השדה ואחר כך חלקו, זה שלקח הקציר אינו מפריש כלום, וזה שלקח הקמה מפריש על החצי שלקח בלבד, חזרו ונשתתפו וקצרו החצי האחר בשותפות, כל אחד מהן מפריש מחלקו שבקמה על חלק חבירו שבקמה אבל לא על החצי שנקצר.

הלכה יז: שדה שהגיע חציה עד שליש וחציה לא הגיע, והתחיל וקצר בחצי שהגיע חציו ואחר כך הביאה כולה שליש ואחר כך גמר החצי הראשון שהגיע בתחלה, מפריש מן הראשון על האמצעיים ומן האמצעיים על הראשון ועל האחרון.

הלכה יח: המוכר מקומות מקומות משדהו לאנשים הרבה, אם מכר כל השדה כל אחד ואחד נותן פאה אחת מחלקו שלקח, ואם התחיל בעל השדה לקצור ומכר מקצת ושייר מקצת, בעל השדה נותן פאה הראויה לכל, שכיון שהתחיל לקצור נתחייב בכל, ואם מכר תחלה מפריש הלוקח על מה שלקח ובעל השדה על מה ששייר.

הלכה יט: שדה אילן אין מפסיק בה אלא גדר גבוה המבדיל בין האילנות, אבל אם היה הגדר מבדיל מלמטה והבדים והפארות מעורבין מלמעלה ונוגעין בגדר על גבו הרי זה כשדה אחת ונותן פאה לכל.

הלכה כ: שנים שלקחו אילן אחד נותנין ממנו פאה אחת, לקח זה צפונו וזה דרומו זה נותן פאה לעצמו וזה נותן פאה לעצמו.

הלכה כא: החרובין כל שאדם עומד בצד חרוב זה וחבירו עומד בצד חרוב זה ורואין זה את זה הרי הן כלן שדה אחת ופאה אחת לכלן, היו שני הצדדין רואין את האמצעיים ואין הצדדים רואין זה את זה מפריש מצד אחד מן הראשונים על האמצעיים ומן האמצעיים על הראשונים, אבל לא יפריש מצד זה על הצד האחר.

הלכה כב: הזיתים כל מה שיש מהן ברוח אחת מרוחות העיר כגון זיתים שיש במערב העיר כולן או במזרחה הרי הן כשדה אחת ופאה אחת לכלן.

הלכה כג: הבוצר את מקצת כרמו מכאן ומכאן כדי להקל מעל הגפן עד שימצאו שאר האשכולות ריוח ויוסיפו הוא הנקרא מידל, וכבר בארנו שהבוצר מרוח אחת אינו מידל ולפיכך נותן מן הנשאר פאה הראויה לכל, ואף על פי שבצר לשוק, אבל אם הידל למכור בשוק אינו נותן פאה לזה שהידל, הידל להביא בביתו נותן מן הנשאר שהניח לדרוך פאה אחת הראויה לכל.

פרק ד

הלכה א: איזהו לקט זה הנופל מתוך המגל בשעת קצירה או הנופל מתוך ידו כשמקבץ השבלים ויקצור, והוא שיהיה הנופל שבלת אחת או שתים, אבל אם נפלו שלש כאחד הרי שלשתן לבעל השדה, והנופל מאחר המגל או מאחר היד אפילו שבלת אחת אינה לקט.

הלכה ב: היה קוצר ביד בלא מגל הנופל מתוך ידו אינו לקט, אבל התולש דברים התולשים אותם הנופל מתחת ידו לקט, היה קוצר או תולש דבר שדרכו להתלש ואחר שקצר מלא זרועו או תלש מלא קמצו הכהו קוץ ונפל מידו על הארץ הרי זה של בעל הבית.

הלכה ג: היה קוצר ונשארה שבלת אחת שלא נקצרה ונקצר כל שסביבותיה, אם היה ראשה מגיע לקמה שבצדה ויכולה להקצר עם הקמה הרי היא של בעל השדה ואם לאו הרי היא של עניים.

הלכה ד: היו שתי שבולות זו בצד זו, הפנימית יכולה להקצר עם הקמה והחיצונה יכולה להקצר עם הפנימית ואינה יכולה להקצר עם הקמה, הפנימית נצלת ומצלת את החיצונה שהרי היא כנופלת מתוך המגל ואע"פ שעדיין לא נקצרה, והשבלים שבקש הרי הן של בעל השדה.

הלכה ה: הרוח שפזרה את העומרים ונתערב קציר של בעל השדה עם הלקט אומדין את השדה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים מפני שזה אונס, וכמה הוא שיעור זה ארבעה קבין תבואה לכל בית כור.

הלכה ו: לקט שנפל לארץ ולא לקטוהו עניים ובא בעל השדה והגדיש את הקציר שלו על הארץ כיצד הוא עושה, מפנה הגדיש שלו כולו למקום אחר וכל השבלים הנוגעות בארץ כולן לעניים, מפני שאין אנו יודעים אי זו היא מהם שהיתה לקט וספק מתנות עניים לעניים שנאמר תעזוב הנח לפניהם משלך.

הלכה ז: ולמה אין אומדין אותה וליתן לעניים מה שראויה לעשות לקט, מפני שעבר והגדיש על הלקט קנסוהו, ואפילו היה שוגג ואפילו היה הלקט שעורים והגדיש עליו חטין, ואפילו קרא לעניים ולא באו אפילו הגדישוהו אחרים שלא מדעתו כל הנוגעות בארץ הרי הן לעניים.

הלכה ח: הצריך לרבץ את שדהו קודם שילקטו העניים לקט שבה אם היזקו מרובה על הפסד הלקט מותר לרבץ, ואם הפסד הלקט מרובה על הפסדו אסור לרבץ, ואם קבץ את כל הלקט והניחו על הגדר עד שיבא העני ויטלנו הרי זה מדת חסידות.

הלכה ט: זרעים הנמצאים בחורי הנמלים, אם היו החורים בתוך הקמה הרי הוא של בעל השדה שאין לעניים, מתנה בתוך הקמה, ואם היו במקום שנקצר הרי זה של עניים שמא מן הלקט גררוהו, ואע"פ שנמצא שחור אין אומרים הרי זה משנה שעברה שספק הלקט לקט.

הלכה י: שבולת של לקט שנתערבה בגדיש הרי זה מפריש שתי שבולות ואומר על אחת מהן אם הלקט היא זו הרי היא לעניים ואם אינה לקט הרי המעשרות (שהיא) שחייבת בהן שבולת זו קבועים בשבולת שנייה, וחוזר ומתנה כן על שבולת שנייה ונותן אחת מהן לעני והאחרת תהיה מעשר.

הלכה יא: לא ישכור אדם את הפועל על מנת שילקט בנו אחריו, אבל האריסין והחכירין והמוכר קמתו לחבירו לקצור ילקט בנו אחריו, ויש לפועל להביא אשתו ובניו ללקט אחריו, ואפילו שכרו ליטול חצי הקציר או שלישו או רביעו בשכרו.

הלכה יב: מי שאינו מניח את העניים ללקט או שהוא מניח אחד ומונע אחד או שמסייע את אחד מהן על חבירו הרי זה גוזל את העניים.

הלכה יג: ואסור לאדם להרביץ ארי וכיוצא בו בתוך שדהו כדי שיראו העניים ויברחו, היו שם עניים שאינן ראויין ליטול לקט אם יכול בעל הבית למחות בידן ממחה ואם לאו מניחן מפני דרכי שלום.

הלכה יד: המפקיר את הלקט עם נפילת רובו אינו הפקר מאחר שנשר רובו אין לו בו רשות.

הלכה טו: אי זהו פרט זה גרגר אחד או שני גרגרים הנפרטים מן האשכול בשעת הבצירה, נפלו שלשה גרגרים בבת אחת אינו פרט.

הלכה טז: היה בוצר וכרת את האשכול והוסבך בעליו ונפל לארץ ונפרט אינו פרט, היה בוצר ומשליך לארץ כשמפנה האשכולות אפילו חצי אשכול הנמצא שם הרי הוא פרט (וכן אשכול שלם שנפרט שם הרי הוא פרט), והמניח את הכלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר הרי זה גוזל את העניים.

הלכה יז: אי זו היא עוללת זה אשכול הקטן שאינו מעובה כאשכול שאין לו כתף, ואין ענביו נוטפות זו על זו אלא מפוזרות, יש לה כתף ואין לה נטף או יש לה נטף ואין לה כתף הרי היא של בעל הכרם, ואם ספק לעניים.

הלכה יח: אי זו היא כתף פסיגין המחוברות בשדרה זו על גבי זו, נטף ענבים המחוברות בשדרה ויורדות, והוא שיהיו כל הענבים שבעוללות נוגעין בפס ידו, ולמה נקרא שמו עולל מפני שהוא לשאר האשכולות כעולל לאיש.

הלכה יט: ואין בעל הבית חייב לבצור העוללות וליתנן לעניים, אלא הן בוצרין אותן לעצמן וגרגר יחידי הרי היא עוללת.

הלכה כ: זמורה שהיה בה אשכול ובארכובה של זמורה עוללת אם נקרצה עם האשכול הרי היא של בעל הכרם ואם לאו הרי היא לעניים.

הלכה כא: כרם שכולו עוללות הרי הוא לעניים שנאמר וכרמך לא תעולל אפילו כולו עוללות, ואין הפרט והעוללות נוהגין אלא בכרם בלבד.

הלכה כב: אין העניים זוכין ליקח פרט ועוללות עד שיתחיל בעל הכרם לבצור כרמו שנאמר וכי תבצור כרמך לא תעולל, וכמה יבצור ויהיו זוכין בהן שלשה אשכולות שהן עושין רביע.

הלכה כג: המקדיש כרמו עד שלא נודעו העוללות אין העוללות לעניים, ואם משנודעו העוללות העוללות לעניים ויתנו שכר גידולם להקדש.

הלכה כד: הזומר את הגפן אחר שנודעו העוללות הרי זה זומר כדרכו וכשם שכורת האשכולות כך כורת העוללות.

הלכה כה: נכרי שמכר כרמו לישראל לבצור חייב בעוללות, ישראל ונכרי שהיו שותפים בכרם חלקו של ישראל חייב ושל נכרי פטור.

הלכה כו: בן לוי שנתנו לו מעשר טבל ומצא בו עוללות נותנן לעני, ואם נקרצת עם האשכול יש לו לעשות תרומת מעשר על מקום אחר.

הלכה כז: מי שהיו לו חמש גפנים ובצרם לתוך ביתו, אם לאכול ענבים פטור מן הפרט ומן השכחה ומן הרבעי, וחייב בעוללות, ואם בצרן לעשות יין חייב בכל אלא אם כן שייר מקצתן.

הלכות מתנות עניים

פרק ב 
 
הלכה א: כל אוכל שגידוליו מן הארץ ונשמר ולקיטתו כולו כאחת ומכניסין אותו לקיום חייב בפאה, שנאמר ובקצרכם את קציר ארצכם. 
 
הלכה ב: כל הדומה לקציר בחמש דרכים אלו הוא שחייב בפאה, כגון התבואה והקטניות והחרובין והאגוזין והשקדים והרמונים והענבים והזיתים והתמרים בין יבשים בין רכים וכל כיוצא באלו, אבל אסטיס ופואה וכיוצא בהן פטורין מפני שאינן אוכל, וכן כמהין ופטריות פטורין מפני שאין גידוליהן מן הארץ כשאר פירות הארץ, וכן ההפקר פטור שאין לו מי שישמרנו שהרי הוא מופקר לכל, וכן התאנים פטורין מפני שאין לקיטתן כאחת אלא יש באילן זה מה שיגמר היום ויש בו מה שיגמר לאחר כמה ימים, וכן ירק פטור שאין מכניסין אותו לקיום, השומים והבצלים חייבין בפאה שהרי מייבשין אותן ומכניסין אותן לקיום, וכן האמהות של בצלים שמניחין אותן בארץ ליקח מהן הזרע חייבות בפאה וכן כל כיוצא בהן. 
 
הלכה ג: קרקע כל שהוא חייבת בפאה ואפילו היתה של שותפין שנאמר קציר ארצכם אפילו של רבים. 
 
הלכה ד: שדה שקצרו נכרים לעצמן או שקצרוה ליסטים או קרסמוה גמלים או שברתה הרוח או בהמה הרי זו פטורה מן הפאה, שחובת הפאה בקמה. 
 
הלכה ה: קצר חציה וקצרו הליסטים חציה שנשאר הרי זו פטורה, שהחיוב בחצי שקצרו הליסטים אבל אם קצרו הליסטים חציה וחזר הוא וקצר השאר נותן פאה כשיעור מה שקצר, קצר חציה ומכר חציה הלוקח נותן פאה (לכל), קצר חציה והקדיש חציה הפודה מיד הגזבר נותן פאה לכל, קצר חציה והקדישו מניח מן הנשאר פאה הראויה לכל. 
 
הלכה ו: כרם שהיה בוצר ממנו ענבים למכור בשוק ובדעתו שיניח השאר לגת לדרוך אותו, אם היה בוצר לשוק מכאן ומכאן הרי זה נותן פאה למה שבוצר לגת כפי הנשאר, ואם היה בוצר לשוק מרוח אחת מלבד הרי זה נותן פאה מן הנשאר כפי הראוי לכל הכרם הואיל ובצר מרוח אחת אינו כבוצר עראי מעט מכאן ומעט מכאן שהוא פטור, וכן כל הקוטף מלילות מעט מעט ומכניס לביתו אפילו קטף כן כל שדהו פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה. 
 
הלכה ז: הקוצר כל שדהו קודם שתוגמר ועדיין לא הביאה שליש הרי זו פטורה, ואם הגיעה לשליש חייבת, וכן בפירות האילן אם נגמרו שליש גמירתן חייבין. 
 
הלכה ח: המקדיש שדהו והיא קמה חייבת בפאה, קצרה הגזבר ואחר כך פדאה פטורה, שבשעת חיוב הפאה היתה קודש שאינו חייב בפאה. 
 
הלכה ט: נכרי שקצר שדהו ואחר כך נתגייר הרי זו פטור מן הפאה ומן הלקט ומן השכחה אע"פ שאין השכחה אלא בשעת העימור. 
 
הלכה י: אין שוכרין פועלים נכרים לקצור מפני שאינן בקיאין בלקט ופאה, ואם שכר וקצרו את כולו הרי זו חייבת בפאה. 
 
הלכה יא: בעל הבית שקצר כל שדהו ולא הניח פאה, הרי זה נותן מן השבלים פאה לעניים, ואינו צריך לעשר, ואם נתן להם רוב הקציר משום פאה הרי זה פטור מן המעשרות, וכן אם דש ועדיין לא זרה נותן להם הפאה קודם שיעשר, אבל דש וזרה ברחת ובמזרה וגמר מלאכתו מעשר ונותן להם מן הפירות המעושרין שיעור הפאה הראויה לאותה שדה, וכן באילנות. 
 
הלכה יב: אין מניחין את הפאה אלא בסוף השדה, כדי שיהיו עניים יודעין מקום שיבאו לו וכדי שתהיה ניכרת לעוברים ולשבים ולא יחשד, ומפני הרמאים שלא יתכוין לקצור הכל ואומר לאלו שרואים אותו קוצר סוף השדה בתחלת השדה הנחתי, ועוד שלא ישמור שעה שאין שם אדם ויניחנה ויתננה לעני הקרוב לו, עבר והניח הפאה בתחלת השדה או באמצעה הרי זו פאה, וצריך שיניח בסוף השדה כשיעור הפאה הראויה למה שנשאר בשדה אחר שהפריש את הראשונה. 
 
הלכה יג: בעל הבית שנתן פאה לעניים ואמרו לו תן לנו מצד זה ונתן להם מצד אחר זו וזו פאה, וכן בעל השדה שהפריש פאה ואמר הרי זו פאה וגם זו או שאמר הרי זו פאה וזו הרי שתיהן פאה. 
 
הלכה יד: אסור לפועלים לקצור את כל השדה אלא מניחין בסוף השדה כשיעור הפאה, ואין לעניים בה כלום עד שיפרישנה בעל הבית מדעתו, לפיכך עני שראה פאה בסוף שדה אסור ליגע בה משום גזל עד שיודע לו שהיא מדעת בעל הבית. 
 
הלכה טו: הפאה של תבואה וקטניות וכיוצא בהן מזרעים הנקצרים, וכן פאת הכרם והאילנות ניתנת במחובר לקרקע והעניים בוזזין אותה בידם, ואין קוצרין אותה במגלות ואין עוקרין אותו בקרדומות כדי שלא יכו איש את רעהו, רצו העניים לחלקה ביניהם הרי אלו מחלקין, אפילו תשעים ותשעה אומרין לחלק ואחד אומר לבוז לזה האחד שומעין שאמר כהלכה. 
 
הלכה טז: פאה של דלית ושל דקל שאין עניים מגיעין לבוז אותה אלא בסכנה גדולה, בעל הבית מוריד אותה ומחלק אותה בין העניים, ואם רצו כולן לבוז אותה לעצמן בוזזין, אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק שומעין לאחד שאמר כהלכה ומחייבין בעל הבית להוריד ולחלק ביניהן. 
 
הלכה יז: בשלש עתות ביום מחלקין את הפאה לעניים בשדה או מניחין אותם לבוז, בשחר, ובחצי היום, ובמנחה, ועני שבא שלא בזמן זה אין מניחין אותו ליטול, כדי שיהיה עת קבוע לעניים שיתקבצו בו כולן ליטול, ולמה לא קבעו לה עת אחת ביום מפני שיש שם עניות מניקות שצריכות לאכול בתחלת היום, ויש שם עניים קטנים שאין נעורין בבקר ולא יגיעו לשדה עד חצי היום, ויש שם זקנים שאינם מגיעין עד המנחה. 
 
הלכה יח: עני שנטל מקצת הפאה וזרק על השאר או שנפל עליה או שפירש טליתו עליה קונסין אותו ומעבירין אותו ממנה ואפילו מה שנטל לוקחין אותו מידו וינתן לעני אחר [וכן בלקט וכן בעומר השכחה]. 
 
הלכה יט: מי שלקח את הפאה ואמר הרי זה לאיש פלוני העני, אם עני הוא זה שלקח מתוך שזוכה בו לעצמו זכה בו לאותו פלוני, ואם עשיר הוא לא זכה לו אלא יתננה לעני שנמצא ראשון. 
 
הלכה כ: בעל הבית שהניח פאה לעניים אלו העומדים לפניו ובא עני אחר מאחוריו ונטלה זכה בה שאין אדם זוכה בלקט שכחה ופאה וסלע של מציאה עד שיגיע לידו. פרק ג 
 
הלכה א: אין מניחין את הפאה משדה על חברתה כיצד, היו לו שתי שדות לא יקצר את האחת כולה ויניח בשניה פאה הראויה לשתיהן, שנאמר לא תכלה פאת שדך בקוצרך שיניח בכל אחת ואחת פאה הראויה לה, ואם הניח משדה על חברתה אינה פאה. 
 
הלכה ב: היתה שדהו זרועה כולה מין אחד והיה נחל בתוך השדה אע"פ שאינו מושך או אמת המים שאינו יכול לקצור מה שבשני צדדיה כאחת והוא שתהיה מושכת וקבועה, הרי זה כשתי שדות ונותן פאה מצד זה לעצמו ומצד זה לעצמו. 
 
הלכה ג: וכן אם היה מפסיק דרך היחיד שהוא רחב ארבע אמות או דרך הרבים הרחב שש עשרה אמה אבל שביל היחיד והוא פחות מארבע או שביל הרבים פחות משש עשרה אמה אם היה קבוע בימות החמה ובימות הגשמים מפסיק, ואם אינו קבוע בימות הגשמים אינו מפסיק אלא הרי הוא כשדה אחת. 
 
הלכה ד: היה מפסיק בה ארץ בורה שאינו זרועה ולא חרושה, או ארץ נירה והיא שנחרשה ולא נזרעה, או שהפסיק בה זרע אחר, כגון שהיה חטים מכאן וחטים מכאן ושעורים באמצע, או שקצר באמצעה אפילו קודם שתביא שליש וחרש מקום שקצר, הרי זה נפסקת לשתי שדות, והוא שיהיה רוחב כל אחד מאלו כשלשה תלמים של פתיח והוא פחות מבית רובע, במה דברים אמורים בשדה קטנה שהיא חמשים אמה של שתי אמות או פחות, אבל אם היתה יתרה על זו אין הבור או הניר מפסיקה לשתים אלא א"כ היתה בו רוחב בית רובע, אבל זרע אחר כל שהוא מפסיק בה. 
 
הלכה ה: אכלה גובאי או קרסמוה נמלים באמצעה אם חרש מקום שאכלו הרי זה מפסיק. 
 
הלכה ו: הזורע בהר שאינו כולו שוה אלא יש בו תילים גבוהים ומקומות מקומות עמוקות אע"פ שאינו יכול לחרוש אותו כולו ולזרעו כאחת אלא נחרש המקום הגבוה בפני עצמו והנמוך בפני עצמו הרי זה כשדה אחת ומניח פאה אחת בסוף ההר על כל ההר. 
 
הלכה ז: מדרגות שהן גבוהות עשרה טפחים נותן פאה מכל אחת ואחת, ואם היו ראשי שורות מעורבים נותן מאחת על הכל, היו פחות מעשרה אע"פ שאין ראשי השורות מעורבין נותן מאחת על הכל, היה סלע על פני כל השדה, אם עוקר הוא את המחרישה מצד זה ונותנה מצד זה מפסיק, ואם לאו אינו מפסיק. 
 
הלכה ח: הזורע שדה שיש בה אילנות אע"פ שהיא מלבנות מלבנות בין האילנות ואין כל הזרע מעורב נותן פאה אחת לכל השדה, שדבר ידוע ששדה אחת היא ומפני מקום האילנות נחלק הזרע. 
 
הלכה ט: במה דברים אמורים בשהיו האילנות כל עשרה בתוך בית סאה, אבל אם היו כל עשרה אילנות ביותר מבית סאה הרי זה נותן פאה מכל מלבן ומלבן, שהרי האילנות מרוחקים הרבה ולא מפני האילנות זרע מלבנות מלבנות. 
 
הלכה י: וכן מלבנות הבצלים שבין הירק נותן פאה אחת לכל הבצלים, ואף על פי שהירק מבדיל ביניהן ומשימם מלבנות מלבנות. 
 
הלכה יא: שדה שכולה זרועה מין אחד וכיון שהתחילו בה מקומות ליבש עקר או תלש מה שיבש מכאן ומכאן עד שנשאר הלח מפורד מלבנות מלבנות מרוחקות זו מזו, אם היה דרך בני אדם שם לזרוע מאותו המין ערוגות ערוגות כגון שבת או חרדל הרי זה מניח פאה מכל מלבן ומלבן, שהרואה אומר ערוגות ערוגות נזרעו, ואם היה מין אחד שזורעין אותו שדות כגון תבואה וקטניות נותן אחת לכל. 
 
הלכה יב: במה דברים אמורים כשהיה יבש מכאן ויבש מכאן ולח באמצע, אבל לח מכאן ומכאן ויבש באמצע מניח מן היבש בפני עצמו ומן הלח בפני עצמו. 
 
הלכה יג: שדה שזרעה בצלים או פולים או אפונים וכיוצא בהן והיה בדעתו למכור מקצתן לחין בשוק ומניח מקצת השדה יבש ויעשה ממנו גורן, חייב להניח פאה לזה שמוכר לח בפני עצמו ולזה שקוצר אותו יבש בפני עצמו. 
 
הלכה יד: הזורע את שדהו מין אחד אע"פ שהוא עושהו שתי גרנות מניח פאה אחת, זרעה שני מינים אף על פי שהוא עושה אותה גורן אחת נותן פאה למין זה בפני עצמו ופאה למין זה בפני עצמו. 
 
הלכה טו: זרע שני זרעים ממין אחד כגון שזרעה שני מיני חטים או שני מיני שעורים, אם עשאן גורן אחת נותן פאה אחת שתי גרנות נותן שתי פאות ודבר זה הלכה למשה מסיני. 
 
הלכה טז: האחין שחלקו נותנין שתי פאות, חזרו ונשתתפו נותנין פאה אחת, השותפין שקצרו חצי השדה ואחר כך חלקו, זה שלקח הקציר אינו מפריש כלום, וזה שלקח הקמה מפריש על החצי שלקח בלבד, חזרו ונשתתפו וקצרו החצי האחר בשותפות, כל אחד מהן מפריש מחלקו שבקמה על חלק חבירו שבקמה אבל לא על החצי שנקצר. 
 
הלכה יז: שדה שהגיע חציה עד שליש וחציה לא הגיע, והתחיל וקצר בחצי שהגיע חציו ואחר כך הביאה כולה שליש ואחר כך גמר החצי הראשון שהגיע בתחלה, מפריש מן הראשון על האמצעיים ומן האמצעיים על הראשון ועל האחרון. 
 
הלכה יח: המוכר מקומות מקומות משדהו לאנשים הרבה, אם מכר כל השדה כל אחד ואחד נותן פאה אחת מחלקו שלקח, ואם התחיל בעל השדה לקצור ומכר מקצת ושייר מקצת, בעל השדה נותן פאה הראויה לכל, שכיון שהתחיל לקצור נתחייב בכל, ואם מכר תחלה מפריש הלוקח על מה שלקח ובעל השדה על מה ששייר. 
 
הלכה יט: שדה אילן אין מפסיק בה אלא גדר גבוה המבדיל בין האילנות, אבל אם היה הגדר מבדיל מלמטה והבדים והפארות מעורבין מלמעלה ונוגעין בגדר על גבו הרי זה כשדה אחת ונותן פאה לכל. 
 
הלכה כ: שנים שלקחו אילן אחד נותנין ממנו פאה אחת, לקח זה צפונו וזה דרומו זה נותן פאה לעצמו וזה נותן פאה לעצמו. 
 
הלכה כא: החרובין כל שאדם עומד בצד חרוב זה וחבירו עומד בצד חרוב זה ורואין זה את זה הרי הן כלן שדה אחת ופאה אחת לכלן, היו שני הצדדין רואין את האמצעיים ואין הצדדים רואין זה את זה מפריש מצד אחד מן הראשונים על האמצעיים ומן האמצעיים על הראשונים, אבל לא יפריש מצד זה על הצד האחר. 
 
הלכה כב: הזיתים כל מה שיש מהן ברוח אחת מרוחות העיר כגון זיתים שיש במערב העיר כולן או במזרחה הרי הן כשדה אחת ופאה אחת לכלן. 
 
הלכה כג: הבוצר את מקצת כרמו מכאן ומכאן כדי להקל מעל הגפן עד שימצאו שאר האשכולות ריוח ויוסיפו הוא הנקרא מידל, וכבר בארנו שהבוצר מרוח אחת אינו מידל ולפיכך נותן מן הנשאר פאה הראויה לכל, ואף על פי שבצר לשוק, אבל אם הידל למכור בשוק אינו נותן פאה לזה שהידל, הידל להביא בביתו נותן מן הנשאר שהניח לדרוך פאה אחת הראויה לכל. פרק ד 
 
הלכה א: איזהו לקט זה הנופל מתוך המגל בשעת קצירה או הנופל מתוך ידו כשמקבץ השבלים ויקצור, והוא שיהיה הנופל שבלת אחת או שתים, אבל אם נפלו שלש כאחד הרי שלשתן לבעל השדה, והנופל מאחר המגל או מאחר היד אפילו שבלת אחת אינה לקט. 
 
הלכה ב: היה קוצר ביד בלא מגל הנופל מתוך ידו אינו לקט, אבל התולש דברים התולשים אותם הנופל מתחת ידו לקט, היה קוצר או תולש דבר שדרכו להתלש ואחר שקצר מלא זרועו או תלש מלא קמצו הכהו קוץ ונפל מידו על הארץ הרי זה של בעל הבית. 
 
הלכה ג: היה קוצר ונשארה שבלת אחת שלא נקצרה ונקצר כל שסביבותיה, אם היה ראשה מגיע לקמה שבצדה ויכולה להקצר עם הקמה הרי היא של בעל השדה ואם לאו הרי היא של עניים. 
 
הלכה ד: היו שתי שבולות זו בצד זו, הפנימית יכולה להקצר עם הקמה והחיצונה יכולה להקצר עם הפנימית ואינה יכולה להקצר עם הקמה, הפנימית נצלת ומצלת את החיצונה שהרי היא כנופלת מתוך המגל ואע"פ שעדיין לא נקצרה, והשבלים שבקש הרי הן של בעל השדה. 
 
הלכה ה: הרוח שפזרה את העומרים ונתערב קציר של בעל השדה עם הלקט אומדין את השדה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים מפני שזה אונס, וכמה הוא שיעור זה ארבעה קבין תבואה לכל בית כור. 
 
הלכה ו: לקט שנפל לארץ ולא לקטוהו עניים ובא בעל השדה והגדיש את הקציר שלו על הארץ כיצד הוא עושה, מפנה הגדיש שלו כולו למקום אחר וכל השבלים הנוגעות בארץ כולן לעניים, מפני שאין אנו יודעים אי זו היא מהם שהיתה לקט וספק מתנות עניים לעניים שנאמר תעזוב הנח לפניהם משלך. 
 
הלכה ז: ולמה אין אומדין אותה וליתן לעניים מה שראויה לעשות לקט, מפני שעבר והגדיש על הלקט קנסוהו, ואפילו היה שוגג ואפילו היה הלקט שעורים והגדיש עליו חטין, ואפילו קרא לעניים ולא באו אפילו הגדישוהו אחרים שלא מדעתו כל הנוגעות בארץ הרי הן לעניים. 
 
הלכה ח: הצריך לרבץ את שדהו קודם שילקטו העניים לקט שבה אם היזקו מרובה על הפסד הלקט מותר לרבץ, ואם הפסד הלקט מרובה על הפסדו אסור לרבץ, ואם קבץ את כל הלקט והניחו על הגדר עד שיבא העני ויטלנו הרי זה מדת חסידות. 
 
הלכה ט: זרעים הנמצאים בחורי הנמלים, אם היו החורים בתוך הקמה הרי הוא של בעל השדה שאין לעניים, מתנה בתוך הקמה, ואם היו במקום שנקצר הרי זה של עניים שמא מן הלקט גררוהו, ואע"פ שנמצא שחור אין אומרים הרי זה משנה שעברה שספק הלקט לקט. 
 
הלכה י: שבולת של לקט שנתערבה בגדיש הרי זה מפריש שתי שבולות ואומר על אחת מהן אם הלקט היא זו הרי היא לעניים ואם אינה לקט הרי המעשרות (שהיא) שחייבת בהן שבולת זו קבועים בשבולת שנייה, וחוזר ומתנה כן על שבולת שנייה ונותן אחת מהן לעני והאחרת תהיה מעשר. 
 
הלכה יא: לא ישכור אדם את הפועל על מנת שילקט בנו אחריו, אבל האריסין והחכירין והמוכר קמתו לחבירו לקצור ילקט בנו אחריו, ויש לפועל להביא אשתו ובניו ללקט אחריו, ואפילו שכרו ליטול חצי הקציר או שלישו או רביעו בשכרו. 
 
הלכה יב: מי שאינו מניח את העניים ללקט או שהוא מניח אחד ומונע אחד או שמסייע את אחד מהן על חבירו הרי זה גוזל את העניים. 
 
הלכה יג: ואסור לאדם להרביץ ארי וכיוצא בו בתוך שדהו כדי שיראו העניים ויברחו, היו שם עניים שאינן ראויין ליטול לקט אם יכול בעל הבית למחות בידן ממחה ואם לאו מניחן מפני דרכי שלום. 
 
הלכה יד: המפקיר את הלקט עם נפילת רובו אינו הפקר מאחר שנשר רובו אין לו בו רשות. 
 
הלכה טו: אי זהו פרט זה גרגר אחד או שני גרגרים הנפרטים מן האשכול בשעת הבצירה, נפלו שלשה גרגרים בבת אחת אינו פרט. 
 
הלכה טז: היה בוצר וכרת את האשכול והוסבך בעליו ונפל לארץ ונפרט אינו פרט, היה בוצר ומשליך לארץ כשמפנה האשכולות אפילו חצי אשכול הנמצא שם הרי הוא פרט (וכן אשכול שלם שנפרט שם הרי הוא פרט), והמניח את הכלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר הרי זה גוזל את העניים. 
 
הלכה יז: אי זו היא עוללת זה אשכול הקטן שאינו מעובה כאשכול שאין לו כתף, ואין ענביו נוטפות זו על זו אלא מפוזרות, יש לה כתף ואין לה נטף או יש לה נטף ואין לה כתף הרי היא של בעל הכרם, ואם ספק לעניים. 
 
הלכה יח: אי זו היא כתף פסיגין המחוברות בשדרה זו על גבי זו, נטף ענבים המחוברות בשדרה ויורדות, והוא שיהיו כל הענבים שבעוללות נוגעין בפס ידו, ולמה נקרא שמו עולל מפני שהוא לשאר האשכולות כעולל לאיש. 
 
הלכה יט: ואין בעל הבית חייב לבצור העוללות וליתנן לעניים, אלא הן בוצרין אותן לעצמן וגרגר יחידי הרי היא עוללת. 
 
הלכה כ: זמורה שהיה בה אשכול ובארכובה של זמורה עוללת אם נקרצה עם האשכול הרי היא של בעל הכרם ואם לאו הרי היא לעניים. 
 
הלכה כא: כרם שכולו עוללות הרי הוא לעניים שנאמר וכרמך לא תעולל אפילו כולו עוללות, ואין הפרט והעוללות נוהגין אלא בכרם בלבד. 
 
הלכה כב: אין העניים זוכין ליקח פרט ועוללות עד שיתחיל בעל הכרם לבצור כרמו שנאמר וכי תבצור כרמך לא תעולל, וכמה יבצור ויהיו זוכין בהן שלשה אשכולות שהן עושין רביע. 
 
הלכה כג: המקדיש כרמו עד שלא נודעו העוללות אין העוללות לעניים, ואם משנודעו העוללות העוללות לעניים ויתנו שכר גידולם להקדש. 
 
הלכה כד: הזומר את הגפן אחר שנודעו העוללות הרי זה זומר כדרכו וכשם שכורת האשכולות כך כורת העוללות. 
 
הלכה כה: נכרי שמכר כרמו לישראל לבצור חייב בעוללות, ישראל ונכרי שהיו שותפים בכרם חלקו של ישראל חייב ושל נכרי פטור. 
 
הלכה כו: בן לוי שנתנו לו מעשר טבל ומצא בו עוללות נותנן לעני, ואם נקרצת עם האשכול יש לו לעשות תרומת מעשר על מקום אחר. 
 
הלכה כז: מי שהיו לו חמש גפנים ובצרם לתוך ביתו, אם לאכול ענבים פטור מן הפרט ומן השכחה ומן הרבעי, וחייב בעוללות, ואם בצרן לעשות יין חייב בכל אלא אם כן שייר מקצתן.