Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום חמישי ל אב ה'�&פ"ג
	שיעורים יומיים ליום חמישי ל אב ה'�&פ"ג

חומש:

חמישי פרשת שופטים

תהילים:

פרקים קמה - קנ

תניא:

ע"כ אהוביי אחיי... -228- ציון כו'.

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות ערכין וחרמין פרקים ב-ד

פרק אחד :

הלכות שבת פרק ט

ספר המצוות :

מ"ע קט"ו, מ"ע קט"ז, מ"ע קי"ז

הלכות ערכין וחרמין

פרק ב

הלכה א: האומר ערך ידי או ערך עיני או רגלי עלי או שאמר ערך יד זה או עינו עלי לא אמר כלום, ערך לבי או כבדי עלי או ערך לבו של פלוני או כבדו עלי נותן ערך כולו, וכן כל אבר שאם ינטל מן החי ימות אם אמר ערכו עלי נותן ערך כולו.

הלכה ב: אמר חצי ערכי עלי נותן חצי ערכו, ערך חציי עלי נותן ערך כולו שאי אפשר שינטל חציו ויחיה.

הלכה ג: האומר דמי ידי עלי או דמי יד פלוני עלי שמין אותו כמה הוא שוה ביד וכמה הוא שוה בלא יד ונותן להקדש, כיצד אם נמכר הוא כולו [יהיה] שוה חמשים, ואם ימכר חוץ מידו שתשאר ידו זו לבעליו ולא יהיה ללוקח בה כלום שוה ארבעים נמצא זה יתחייב לשלם להקדש עשרה וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ד: האומר דמי ראשי או כבדי עלי או דמי ראשו של פלוני עלי או לבו או כבדו עלי נותן דמי כולו, וכן האומר דמי חציי עלי נותן דמי כולו, אבל האומר חצי דמי עלי נותן חצי דמיו.

הלכה ה: האומר משקלי עלי או משקל פלוני עלי נותן משקלו אם כסף כסף אם זהב זהב כמו שפירש, אמר משקל ידי או רגלי עלי רואין כמה היא ראויה לשקול ונותן ממון שפירש, עד היכן היא היד לענין זה עד האציל והרגל עד הארכובה לפי שבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם.

הלכה ו: האומר קומתי עלי כסף או זהב נותן שרביט שאינו נכפף מלא קומתו ממין שפירש, אמר מלא קומתי עלי נותן אפילו שרביט שנכפף ממין שפירש.

הלכה ז: האומר משקלי עלי ולא פירש מאי זה מין, אם היה עשיר ביותר ונתכוון למתנה מרובה נותן משקלו זהב, והוא הדין באומר משקל ידי או רגלי או קומתי ולא פירש מאי זה מין נותן זהב, ואם אינו מופלג בעשירות נותן משקלו או משקל ידו מדברים שדרכן להשקל באותו מקום אפילו פירות, וכן נותן שרביט מלא קומתו אפילו של עץ הכל לפי ממונו ודעתו.

הלכה ח: האומר עמדי עלי ישיבתי עלי או מקום ישיבתי עלי או רחבי עלי עביי עלי היקפי עלי כל אלו ספק ומביא לפי ממונו, עד שיאמר לא כך נתכוונתי, ואם מת יתנו היורשים פחות שבלשונות.

הלכה ט: האומר הרי עלי מטבע כסף לא יפחות מדינר כסף, מטבע נחשת לא יפחות ממעה כסף, הרי עלי ברזל לא יפחות מאמה על אמה לכלה עורב שהיה למעלה בגג ההיכל כמו שיתבאר במקומו.

הלכה י: האומר הרי עלי כסף או זהב ולא הזכיר מטבע יביא לשון של כסף או של זהב יהיה משקלה עד שיאמר לא לכך נתכוונתי, וכן אם פירש המשקל ושכח כמה פירש יביא עד שיאמר לא לכך נתכוונתי.

הלכה יא: אחד האומר דמי עלי או דמי פלוני עלי, או האומר הרי עלי מנה או חמשים או כסף או זהב הכל הן הנקראים חייבי דמים, והדמים והערכין לבדק הבית כמו שבארנו.

הלכה יב: שתי לשכות היו במקדש, אחת לשכת חשאים, ואחת לשכת הכלים, לשכת חשאים יראי חטא נותנין לתוכן בחשאי ועניים בני טובים מתפרנסים ממנה בחשאי, לשכת הכלים כל מי שהתנדב כלי זורקו לתוכה ואחת לשלשים יום הגזברין פותחין אותה, כל כלי שנמצא בו צורך לבדק הבית מניחין אותו והשאר נמכרין ודמיהן נופלין ללשכת בדק הבית.

הלכה יג: הוצרכו לקדשי מזבח ולא הספיקו להן תרומת הלשכה מוציאין את הראוי להן מקדשי בדק הבית, אבל אם הוצרכו לבדק הבית ולא מצאו בלשכת בדק הבית דבר המספיק להן אין מוציאין הראוי להן מקדשי המזבח.

פרק ג

הלכה א: המעריך את הפחות מבן עשרים ולא עמד בדין עד שהיה יתר על עשרים אינו נותן אלא ערך פחות מבן עשרים, שאין הערך אלא בזמן הערך לא בזמן ההעמדה בדין.

הלכה ב: כל הערכין הקצובין בתורה הן שנותן המעריך אם היה עשיר, אבל אם היה עני ואין ידו משגת נותן כל הנמצא בידו אפילו סלע אחד ונפטר שנאמר ואם מך הוא מערכך על פי אשר תשיג יד הנודר.

הלכה ג: ומנין שהוא נותן אפילו סלע אחד אם אין לו אלא סלע אחד שנאמר וכל ערכך יהיה בשקל הקדש הא למדת שאין בערכין פחות מסלע ולא יותר על חמשים.

הלכה ד: הרי שלא נמצא בידו אפילו סלע אין לוקחין ממנו פחות מסלע, אלא ישאר הכל עליו חוב ואם מצאה ידו והעשיר יתן ערך שלם הקצוב בתורה.

הלכה ה: עשיר שהעריך והעני, או שהעריך כשהוא עני והעשיר, הרי זה חייב בערך עשיר, אבל אם העריך כשהוא עני והעשיר וחזר והעני נותן ערך עני.

הלכה ו: עשיר שאמר ערכי עלי או ערך פלוני ושמע העני ואמר מה שאמר זה עלי, הרי העני חייב בערך עשיר שהוא ערך שלם, אבל עני שהעריך את העשיר ואמר ערך זה עלי אינו חייב אלא כערך עני שהוא כפי אשר תשיג ידו.

הלכה ז: מה בין החייב בערך עני להחייב בערך עשיר שהוא הערך הקצוב כולו, שהחייב בערך עני שלקחו ממנו כל מה שידו משגת אפילו סלע אחד ואח"כ העשיר אינו חייב לשלם, ואם היה חייב בערך עשיר ישאר שאר הערך עליו עד שיעשיר וישלים הערך שעליו.

הלכה ח: המפרש את הערך ואמר ערכי עלי חמשים סלעים, או ערך פלוני עלי שלשים סלעים, אינו נדון בהשג יד, אלא לוקחין כל הנמצא בידו והשאר עליו חוב עד שיעשיר ויתן.

הלכה ט: וכן האומר דמי עלי או דמי פלוני עלי אינו נדון בהשג יד, שחייבי דמים הרי פירשו נדרן והרי הן כמי שאמר מנה עלי הקדש שהוא חייב ליתן מנה גמור.

הלכה י: האומר הרי עלי ערך סתם ולא פירש אינו כמפרש שלשת שקלים אלא נדון בהשג יד כשאר המעריכין.

הלכה יא: האומר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי והיו בידו עשר סלעים ונתן תשע לשניה וסלע לראשונה יצא ידי שתיהן, שהערכין לאו כחובות הן, שאע"פ שכל מה שבידו משועבד לראשונה, הקדש מאוחר שגבה גבה, אבל אם נתן תשע לראשונה ואחת לשניה ידי שניה יצא, שהרי כשנתן הסלע לא נשאר בידו כלום והרי אין ידו משגת, ידי ראשונה לא יצא, שהרי כל מה שהיה בידו משועבד לראשונה כשנתן התשע נשאר לו סלע והרי לא נתן כל מה שידו משגת, לפיכך ישאר עליו שאר ערך ראשון עד שיעשיר וישלים.

הלכה יב: האומר שני ערכי עלי ולא היה בידו אלא פחות מכדי שני ערכין, הרי הדבר ספק אם נתפס לשניהן ונותן חצי מה שיש לו לערך אחד וחצי לערך השני ויפטר או יתן ערך אחד מהן שלם או כל הנמצא בידו באחד מהן וישאר הערך האחר עליו חוב עד שיתן אותו בעניות או בעשירות כפי השג ידו.

הלכה יג: המפריש ערכו או דמיו ונגנבו או אבדו אע"פ שלא אמר עלי חייב באחריותן עד שיגיעו ליד הגזבר, שנאמר ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה' הרי הן חולין אף על פי שהפרישן עד שיגיעו לידי הגזבר.

הלכה יד: חייבי ערכין ודמים ממשכנין אותן ולוקחין מהן בעל כרחן מה שנדרו ואינן חייבין להחזיר להם המשכון ביום או בלילה, ומוכרין כל הנמצא להם מן הקרקע ומן המטלטלין מכסות וכלי תשמיש הבית ועבדים ובהמה ונפרעין מן הכל, ואין מוכרין לא כסות אשתו ולא כסות בניו ולא בגדים שצבען לשמן ולא סנדלים חדשים שלקחן לשמן, וכן המקדיש כל נכסיו לא הקדיש את אלו.

הלכה טו: ונותנין לו מכל נכסיו לזה שיש עליו ערכין או דמים או שהקדיש מנה לבדק הבית ואין לו, נותנין לו תפילין של ראש ושל יד וסנדליו וכסא לישב עליו ומטה ומצע הראויין לו לישן עליהם, ואם היה עני נותנין לו מטה ומפץ לישן עליו, ונותנין לו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש לו לבדו אבל לא לאשתו ובניו אע"פ שהוא חייב במזונותיהם ובכסותם, ואין נותנין לו אלא כסות הראויה לו.

הלכה טז: היו עליו כלי משי ובגדים מוזהבין מעבירין אותן מעליו ונותנין לו כסות הראויה לאיש כמותו לחול אבל לא לשבתות וימים טובים.

הלכה יז: ואם היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין, כיצד אם היה חרש נותנין לו שני מעצדים ושתי מגרות, היו לו כלים מרובין ממין אחד ומועטין ממין שני אין מוכרין מן המרובה ולוקחין לו מן המועט, אלא נותנין לו שני כלים מן המרובין וכל שיש לו מן המועט.

הלכה יח: היה חמר או איכר אין נותנין לו בהמתו אע"ג שאין לו מזונות אלא ממנה, היה ספן אין נותנין לו ספינתו אלא ימכר הכל.

הלכה יט: היו בנכסים בהמה ועבדים ומרגליות ואמרו התגרים אם ילקח לעבד זה כסות בשלשים משבח הוא מאה, ופרה זאת אם ימתינו בה לאטלס משבחת עשרה, ומרגלית זו אם מעלין אותה למקום פלוני תשוה ממון רב וכאן אינה שוה אלא מעט, אין שומעין להן, אלא כיצד עושין מוכרין הכל במקומו ובשעתו כמה שהוא שנאמר ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה' לרבות כל דבר של הקדש שאין מפרכסין אותו ואין ממתינין בו לשוק ולא מוליכין אותו ממקום למקום אין להקדש אלא מקומו ושעתו.

הלכה כ: במה דברים אמורים במטלטלין ועבדים אבל הקרקעות מכריזין עליהם ששים יום רצופים בבקר ובערב ואח"כ מוכרין אותם.

פרק ד

הלכה א: שדה שירשה אדם ממורישיו היא הנקראת שדה אחוזה, ושדה שלקחה או זכה בה היא הנקראת שדה מקנה, והמקדיש שדה אחוזתו מודדין אותה וערכה הוא הערך הקצוב בתורה.

הלכה ב: וכמה הוא כל מקום שראוי לזרוע בו חומר שעורים ויזרענו ביד ולא יקרב זריעתו ולא ירחק אותה, ערכו חמשים שקלים לכל שני יובל, ואין שנת יובל מן המנין, ואחד המקדיש שדה טובה שאין בכל ארץ ישראל כמותה, או שדה רעה שאין כמוה לרוע כזה מעריכין אותו.

הלכה ג: כבר בארנו בהלכות שקלים שהשקל האמור בתורה הוא הנקרא סלע בלשון חכמים, והגרה האמורה בתורה היא המעה בדברי חכמים והוסיפו על השקל ועשו אותו סלע, והסלע ארבעה דינרין, והדינר שש מעין, והמעה שני פונדיונין, נמצא לכל שנה סלע ופונדיון, שאע"פ שהסלע שמונה וארבעים פונדיונין, כשיתן פונדיונות ליקח סלע מן השלחני נותן תשעה וארבעים.

הלכה ד: החומר הוא הכור, והוא שני לתכין, והלתך חמש עשרה סאין, נמצא החומר שלשים סאה שהן עשר איפות כל שלש סאין איפה, וכבר בארנו בהלכות שבת שהמקום שיש בשבורו חמשים אמה על חמשים אמה הוא בית סאה והוא מזרע סאה, נמצאת למד שהמקום שיש בשבורו חמשה ושבעים אלף אמה שהוא ברבוע מאתים ארבע ושבעים אמות על מאתים ארבע ושבעים אמות בקירוב הוא בית כור והוא זרע חומר שעורים.

הלכה ה: כיצד דרך החשבון בערכי שדות, הרי שהקדיש שדה אחוזתו ונשאר ליובל שמנה שנים חוץ משנת היובל שאינה בחשבון כמו שבארנו, כל הרוצה לפדותה מיד הקדש נותן לכל זרע חומר שעורים שמנה סלעים ושמנה פונדיונות, ואם רצו הבעלים לפדותה נותנין עשר סלעים ועשרה פונדיונות לפי שהן מוסיפין חומש, וכן כל חומש האמור בתורה צריך שיהא הקרן עם התוספות חמשה נמצא שהוסיף רביע הקרן, וכן אם פדתה אשתו של מקדיש או אחד מיורשיו הרי אלו מוסיפין חומש.

הלכה ו: נשאר ליובל ארבע שנים נותן הפודה ארבע סלעים וארבעה פונדיונות לכל חומר ואם הבעלים פדו אותה נותן חומש, וכן לפי חשבון זה סלע ופונדיון לכל שנה ואינו נותן שנה בשנה אלא נותן הכל כאחד.

הלכה ז: נשאר בינו ובין היובל שנה אינו יכול ליתן סלע ופונדיון לפדותה שנאמר וחשב לו הכהן על פי השנים הנותרות אינה נפדית בגרעון כסף אלא קודם ליובל בשתי שנים או יותר.

הלכה ח: נשאר בינו ובין היובל שנה וחדשים אם רצה הגזבר לחשוב החדשים שנה ויתן שנים שקלים ושנים פונדיונים לכל זרע חומר הרי זה מותר, לפי שאין מחשבין חדשים להקדש שנאמר על פי השנים הנותרות, שנים אתה מחשב להקדש ואי אתה מחשב חדשים.

הלכה ט: לפיכך אין ראוי לאדם להקדיש שדהו לפני היובל בפחות משתי שנים ואם הקדישה הרי זו מקודשת, ואינה נפדית בגרעון כסף אלא אם רצה הפודה ליתן חמשים שקל לכל חומר פודה אותה ואם לא פדאה הרי זו יוצאה לכהנים ביובל כמו שיתבאר.

הלכה י: הקדיש שדהו בשנת היובל עצמה אינה מקודשת, וכהן ולוי שהקדישו בשנת היובל עצמה הרי זו מקודשת.

הלכה יא: כשם שגואלין לעולם כך מקדישין לעולם.

הלכה יב: המקדיש את שדהו אחר היובל אינה נפדית בגרעון כסף עד שיגמר שנה אחר היובל, לפי שאין מחשבין חדשים להקדש, לפיכך אם רצה הפודה ליתן חמשים שקל לכל זרע חומר הרי זה פודה אפילו ביום שאחר היובל ואינו גורע כלום.

הלכה יג: כשמודדין אין מודדין אלא מקומות הראויין לזריעה, היו שם סלעים גבוהים עשרה טפחים או נקעים מלאים מים עמוקים עשרה טפחים אין נמדדין עמה, פחות מכאן נמדדין עמה.

הלכה יד: היו בה מקומות נמוכות עשרה או יותר ואין בהן מים נמדדין בפני עצמן ומחשבין להם מה שראוי להם.

הלכה טו: היתה מלאה אילנות אע"פ שלא פירש הרי הקדיש גם האילנות שכל המקדיש בעין יפה הוא מקדיש ומחשבין את האילנות בשוייהן והקרקע מודדין אותה ויהיה ערכה סלע ופונדיון לכל שנה ולכל זרע חומר כמו שבארנו.

הלכה טז: המקדיש את השדה שאינה ראויה לזריעה והיא הנקראת טרשין פודין אותה בשויה, וכן המקדיש את האילנות בלבד פודין אותן בשוייהן.

הלכה יז: היו האילנות שלשה אילנות לתוך בית סאה ולא פירש שהאילנות בלבד הוא שהקדיש הרי זה הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהן, אבל אם היו האילנות נטועים כל שלשה אילנות ביתר מבית סאה או בפחות או שהקדישן זה אחר זה הרי זה לא הקדיש את הקרקע ולא את האילנות שביניהם.

הלכה יח: הקדיש האילנות ואחר כך הקדיש את הקרקע פודה את האילנות בשוייהן ואת הקרקע על פי מדתה.

הלכה יט: המקדיש שדה אחוזתו והגיע היובל ולא נפדית אלא הרי היא תחת יד הקדש, הכהנים נותנין את דמיה ותהיה אחוזה להם, שאין הקדש יוצא בלא פדיון, ואותן הדמים יפלו להקדש בדק הבית.

הלכה כ: גאלה המקדיש קודם שיגיע היובל הרי זה חוזרת לבעליה והערך שנתן יפול לבדק הבית כמו שבארנו, וכן אם גאלה בנו של מקדיש הרי זו חוזרת לאביו ביובל, אבל אם גאלה אותה בתו או שאר קרוביו או נכרי מיד ההקדש, אם חזר המקדיש וגאלה מידן חוזרת לו לעולם, ואם לא גאלה מידן אלא הגיע היובל והיא תחת יד הבת או שאר קרובים או נכרי הרי זה יוצאה להקדש ואינה חוזרת לבעלים לעולם, אלא תהיה אחוזה לכהנים שנאמר והיה השדה בצאתו ביובל לכהן וגו', ואין הכהנים צריכין ליתן דמים שכבר נפדית מיד ההקדש ולקח ערכה מאחר אלא תחזור לכהנים כאילו הם בעליה.

הלכה כא: במה דברים אמורים בישראל אבל אם היה המקדיש כהן או לוי הרי זה גואל לעולם, ואפילו עבר עליה היובל ולא נפדית מן ההקדש פודה אותה אחר היובל שנאמר גאולת עולם תהיה ללוים.

הלכה כב: האשה שהקדישה שדה אחוזתה וגאלה בעלה מיד ההקדש והגיע היובל והיא תחת יד הבעל הרי הדבר ספק אם תחזור לאשה או תצא לכהנים, לפיכך קדמה האשה והחזיקה בה אחר היובל אין הכהנים יכולין להוציא מידה, וכן אם קדמו הכהנים והחזיקו בה אינה יכולה להוציא מידם.

הלכה כג: המקדיש שדהו ופדה אותה כהן מיד ההקדש והגיע היובל והיא תחת יד הכהן לא יאמר הואיל והרי היא יוצאה לכהנים הרי היא תחת ידי וזכיתי בה אלא יוצאה לכל אחיו הכהנים.

הלכה כד: כשתצא השדה לכהנים ביובל תנתן לכהנים שבמשמר שפגע בו היובל, ואם היה ראש השנה של יובל בשבת שהרי משמר יוצא ומשמר נכנס תנתן למשמר היוצא.

הלכה כה: המקדיש את האילנות והגיע היובל ולא פדו אותם אינן יוצאין לכהנים שנאמר והיה השדה בצאתו ביובל ואין אלו שדה, אבל המקדיש את הטרשים והגיע יובל ולא פדו אותן הבעלים הרי אלו יוצאין לכהנים שנאמר והיה השדה וזו נקראת שדה.

הלכה כו: כיצד דין מקדיש שדה מקנתו, שמין אותה בדמיה ורואין כמה היא שוה עד היובל ופודה אותה כל מי שירצה, ואם פדה אותה המקדיש אינו מוסיף חומש ופדיונה לבדק הבית כשאר ערכין ודמים, וכשיגיע היובל תחזור לבעלים הראשונים שמכרוה, בין שנפדית מיד הגזבר והרי היא יוצאה מיד אחר, בין שלא נפדית והרי היא יוצאה מיד ההקדש הרי זו חוזרת למוכר ואינה יוצאה לכהנים שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו.

הלכה כז: כל שדה ששמין אותה להקדש למכור אותה בדמיה מכריזין עליה ששים יום רצופין בבקר בשעת הכנסת פועלים ובערב בשעת הוצאת פועלים, ומסיימין מצריה ואומר כך היא יפה ובכך היא שומה כל הרוצה ליקח יבא ויקח.

הלכה כח: הלוקח שדה מאביו או משאר המורישין אותו והקדישה, בין שהקדישה אחר מות אביו או מורישו, ובין שהקדישה בחיי אביו או שאר מורישיו ואחר כך מת אביו הרי זה כשדה אחוזה, שנאמר ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה יצאת זו שראויה לו ליורשה.

הלכות ערכין וחרמין

פרק ב 
 
הלכה א: האומר ערך ידי או ערך עיני או רגלי עלי או שאמר ערך יד זה או עינו עלי לא אמר כלום, ערך לבי או כבדי עלי או ערך לבו של פלוני או כבדו עלי נותן ערך כולו, וכן כל אבר שאם ינטל מן החי ימות אם אמר ערכו עלי נותן ערך כולו. 
 
הלכה ב: אמר חצי ערכי עלי נותן חצי ערכו, ערך חציי עלי נותן ערך כולו שאי אפשר שינטל חציו ויחיה. 
 
הלכה ג: האומר דמי ידי עלי או דמי יד פלוני עלי שמין אותו כמה הוא שוה ביד וכמה הוא שוה בלא יד ונותן להקדש, כיצד אם נמכר הוא כולו [יהיה] שוה חמשים, ואם ימכר חוץ מידו שתשאר ידו זו לבעליו ולא יהיה ללוקח בה כלום שוה ארבעים נמצא זה יתחייב לשלם להקדש עשרה וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה ד: האומר דמי ראשי או כבדי עלי או דמי ראשו של פלוני עלי או לבו או כבדו עלי נותן דמי כולו, וכן האומר דמי חציי עלי נותן דמי כולו, אבל האומר חצי דמי עלי נותן חצי דמיו. 
 
הלכה ה: האומר משקלי עלי או משקל פלוני עלי נותן משקלו אם כסף כסף אם זהב זהב כמו שפירש, אמר משקל ידי או רגלי עלי רואין כמה היא ראויה לשקול ונותן ממון שפירש, עד היכן היא היד לענין זה עד האציל והרגל עד הארכובה לפי שבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם. 
 
הלכה ו: האומר קומתי עלי כסף או זהב נותן שרביט שאינו נכפף מלא קומתו ממין שפירש, אמר מלא קומתי עלי נותן אפילו שרביט שנכפף ממין שפירש. 
 
הלכה ז: האומר משקלי עלי ולא פירש מאי זה מין, אם היה עשיר ביותר ונתכוון למתנה מרובה נותן משקלו זהב, והוא הדין באומר משקל ידי או רגלי או קומתי ולא פירש מאי זה מין נותן זהב, ואם אינו מופלג בעשירות נותן משקלו או משקל ידו מדברים שדרכן להשקל באותו מקום אפילו פירות, וכן נותן שרביט מלא קומתו אפילו של עץ הכל לפי ממונו ודעתו. 
 
הלכה ח: האומר עמדי עלי ישיבתי עלי או מקום ישיבתי עלי או רחבי עלי עביי עלי היקפי עלי כל אלו ספק ומביא לפי ממונו, עד שיאמר לא כך נתכוונתי, ואם מת יתנו היורשים פחות שבלשונות. 
 
הלכה ט: האומר הרי עלי מטבע כסף לא יפחות מדינר כסף, מטבע נחשת לא יפחות ממעה כסף, הרי עלי ברזל לא יפחות מאמה על אמה לכלה עורב שהיה למעלה בגג ההיכל כמו שיתבאר במקומו. 
 
הלכה י: האומר הרי עלי כסף או זהב ולא הזכיר מטבע יביא לשון של כסף או של זהב יהיה משקלה עד שיאמר לא לכך נתכוונתי, וכן אם פירש המשקל ושכח כמה פירש יביא עד שיאמר לא לכך נתכוונתי. 
 
הלכה יא: אחד האומר דמי עלי או דמי פלוני עלי, או האומר הרי עלי מנה או חמשים או כסף או זהב הכל הן הנקראים חייבי דמים, והדמים והערכין לבדק הבית כמו שבארנו. 
 
הלכה יב: שתי לשכות היו במקדש, אחת לשכת חשאים, ואחת לשכת הכלים, לשכת חשאים יראי חטא נותנין לתוכן בחשאי ועניים בני טובים מתפרנסים ממנה בחשאי, לשכת הכלים כל מי שהתנדב כלי זורקו לתוכה ואחת לשלשים יום הגזברין פותחין אותה, כל כלי שנמצא בו צורך לבדק הבית מניחין אותו והשאר נמכרין ודמיהן נופלין ללשכת בדק הבית. 
 
הלכה יג: הוצרכו לקדשי מזבח ולא הספיקו להן תרומת הלשכה מוציאין את הראוי להן מקדשי בדק הבית, אבל אם הוצרכו לבדק הבית ולא מצאו בלשכת בדק הבית דבר המספיק להן אין מוציאין הראוי להן מקדשי המזבח. פרק ג 
 
הלכה א: המעריך את הפחות מבן עשרים ולא עמד בדין עד שהיה יתר על עשרים אינו נותן אלא ערך פחות מבן עשרים, שאין הערך אלא בזמן הערך לא בזמן ההעמדה בדין. 
 
הלכה ב: כל הערכין הקצובין בתורה הן שנותן המעריך אם היה עשיר, אבל אם היה עני ואין ידו משגת נותן כל הנמצא בידו אפילו סלע אחד ונפטר שנאמר ואם מך הוא מערכך על פי אשר תשיג יד הנודר. 
 
הלכה ג: ומנין שהוא נותן אפילו סלע אחד אם אין לו אלא סלע אחד שנאמר וכל ערכך יהיה בשקל הקדש הא למדת שאין בערכין פחות מסלע ולא יותר על חמשים. 
 
הלכה ד: הרי שלא נמצא בידו אפילו סלע אין לוקחין ממנו פחות מסלע, אלא ישאר הכל עליו חוב ואם מצאה ידו והעשיר יתן ערך שלם הקצוב בתורה. 
 
הלכה ה: עשיר שהעריך והעני, או שהעריך כשהוא עני והעשיר, הרי זה חייב בערך עשיר, אבל אם העריך כשהוא עני והעשיר וחזר והעני נותן ערך עני. 
 
הלכה ו: עשיר שאמר ערכי עלי או ערך פלוני ושמע העני ואמר מה שאמר זה עלי, הרי העני חייב בערך עשיר שהוא ערך שלם, אבל עני שהעריך את העשיר ואמר ערך זה עלי אינו חייב אלא כערך עני שהוא כפי אשר תשיג ידו. 
 
הלכה ז: מה בין החייב בערך עני להחייב בערך עשיר שהוא הערך הקצוב כולו, שהחייב בערך עני שלקחו ממנו כל מה שידו משגת אפילו סלע אחד ואח"כ העשיר אינו חייב לשלם, ואם היה חייב בערך עשיר ישאר שאר הערך עליו עד שיעשיר וישלים הערך שעליו. 
 
הלכה ח: המפרש את הערך ואמר ערכי עלי חמשים סלעים, או ערך פלוני עלי שלשים סלעים, אינו נדון בהשג יד, אלא לוקחין כל הנמצא בידו והשאר עליו חוב עד שיעשיר ויתן. 
 
הלכה ט: וכן האומר דמי עלי או דמי פלוני עלי אינו נדון בהשג יד, שחייבי דמים הרי פירשו נדרן והרי הן כמי שאמר מנה עלי הקדש שהוא חייב ליתן מנה גמור. 
 
הלכה י: האומר הרי עלי ערך סתם ולא פירש אינו כמפרש שלשת שקלים אלא נדון בהשג יד כשאר המעריכין. 
 
הלכה יא: האומר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי והיו בידו עשר סלעים ונתן תשע לשניה וסלע לראשונה יצא ידי שתיהן, שהערכין לאו כחובות הן, שאע"פ שכל מה שבידו משועבד לראשונה, הקדש מאוחר שגבה גבה, אבל אם נתן תשע לראשונה ואחת לשניה ידי שניה יצא, שהרי כשנתן הסלע לא נשאר בידו כלום והרי אין ידו משגת, ידי ראשונה לא יצא, שהרי כל מה שהיה בידו משועבד לראשונה כשנתן התשע נשאר לו סלע והרי לא נתן כל מה שידו משגת, לפיכך ישאר עליו שאר ערך ראשון עד שיעשיר וישלים. 
 
הלכה יב: האומר שני ערכי עלי ולא היה בידו אלא פחות מכדי שני ערכין, הרי הדבר ספק אם נתפס לשניהן ונותן חצי מה שיש לו לערך אחד וחצי לערך השני ויפטר או יתן ערך אחד מהן שלם או כל הנמצא בידו באחד מהן וישאר הערך האחר עליו חוב עד שיתן אותו בעניות או בעשירות כפי השג ידו. 
 
הלכה יג: המפריש ערכו או דמיו ונגנבו או אבדו אע"פ שלא אמר עלי חייב באחריותן עד שיגיעו ליד הגזבר, שנאמר ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה' הרי הן חולין אף על פי שהפרישן עד שיגיעו לידי הגזבר. 
 
הלכה יד: חייבי ערכין ודמים ממשכנין אותן ולוקחין מהן בעל כרחן מה שנדרו ואינן חייבין להחזיר להם המשכון ביום או בלילה, ומוכרין כל הנמצא להם מן הקרקע ומן המטלטלין מכסות וכלי תשמיש הבית ועבדים ובהמה ונפרעין מן הכל, ואין מוכרין לא כסות אשתו ולא כסות בניו ולא בגדים שצבען לשמן ולא סנדלים חדשים שלקחן לשמן, וכן המקדיש כל נכסיו לא הקדיש את אלו. 
 
הלכה טו: ונותנין לו מכל נכסיו לזה שיש עליו ערכין או דמים או שהקדיש מנה לבדק הבית ואין לו, נותנין לו תפילין של ראש ושל יד וסנדליו וכסא לישב עליו ומטה ומצע הראויין לו לישן עליהם, ואם היה עני נותנין לו מטה ומפץ לישן עליו, ונותנין לו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש לו לבדו אבל לא לאשתו ובניו אע"פ שהוא חייב במזונותיהם ובכסותם, ואין נותנין לו אלא כסות הראויה לו. 
 
הלכה טז: היו עליו כלי משי ובגדים מוזהבין מעבירין אותן מעליו ונותנין לו כסות הראויה לאיש כמותו לחול אבל לא לשבתות וימים טובים. 
 
הלכה יז: ואם היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין, כיצד אם היה חרש נותנין לו שני מעצדים ושתי מגרות, היו לו כלים מרובין ממין אחד ומועטין ממין שני אין מוכרין מן המרובה ולוקחין לו מן המועט, אלא נותנין לו שני כלים מן המרובין וכל שיש לו מן המועט. 
 
הלכה יח: היה חמר או איכר אין נותנין לו בהמתו אע"ג שאין לו מזונות אלא ממנה, היה ספן אין נותנין לו ספינתו אלא ימכר הכל. 
 
הלכה יט: היו בנכסים בהמה ועבדים ומרגליות ואמרו התגרים אם ילקח לעבד זה כסות בשלשים משבח הוא מאה, ופרה זאת אם ימתינו בה לאטלס משבחת עשרה, ומרגלית זו אם מעלין אותה למקום פלוני תשוה ממון רב וכאן אינה שוה אלא מעט, אין שומעין להן, אלא כיצד עושין מוכרין הכל במקומו ובשעתו כמה שהוא שנאמר ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה' לרבות כל דבר של הקדש שאין מפרכסין אותו ואין ממתינין בו לשוק ולא מוליכין אותו ממקום למקום אין להקדש אלא מקומו ושעתו. 
 
הלכה כ: במה דברים אמורים במטלטלין ועבדים אבל הקרקעות מכריזין עליהם ששים יום רצופים בבקר ובערב ואח"כ מוכרין אותם. פרק ד 
 
הלכה א: שדה שירשה אדם ממורישיו היא הנקראת שדה אחוזה, ושדה שלקחה או זכה בה היא הנקראת שדה מקנה, והמקדיש שדה אחוזתו מודדין אותה וערכה הוא הערך הקצוב בתורה. 
 
הלכה ב: וכמה הוא כל מקום שראוי לזרוע בו חומר שעורים ויזרענו ביד ולא יקרב זריעתו ולא ירחק אותה, ערכו חמשים שקלים לכל שני יובל, ואין שנת יובל מן המנין, ואחד המקדיש שדה טובה שאין בכל ארץ ישראל כמותה, או שדה רעה שאין כמוה לרוע כזה מעריכין אותו. 
 
הלכה ג: כבר בארנו בהלכות שקלים שהשקל האמור בתורה הוא הנקרא סלע בלשון חכמים, והגרה האמורה בתורה היא המעה בדברי חכמים והוסיפו על השקל ועשו אותו סלע, והסלע ארבעה דינרין, והדינר שש מעין, והמעה שני פונדיונין, נמצא לכל שנה סלע ופונדיון, שאע"פ שהסלע שמונה וארבעים פונדיונין, כשיתן פונדיונות ליקח סלע מן השלחני נותן תשעה וארבעים. 
 
הלכה ד: החומר הוא הכור, והוא שני לתכין, והלתך חמש עשרה סאין, נמצא החומר שלשים סאה שהן עשר איפות כל שלש סאין איפה, וכבר בארנו בהלכות שבת שהמקום שיש בשבורו חמשים אמה על חמשים אמה הוא בית סאה והוא מזרע סאה, נמצאת למד שהמקום שיש בשבורו חמשה ושבעים אלף אמה שהוא ברבוע מאתים ארבע ושבעים אמות על מאתים ארבע ושבעים אמות בקירוב הוא בית כור והוא זרע חומר שעורים. 
 
הלכה ה: כיצד דרך החשבון בערכי שדות, הרי שהקדיש שדה אחוזתו ונשאר ליובל שמנה שנים חוץ משנת היובל שאינה בחשבון כמו שבארנו, כל הרוצה לפדותה מיד הקדש נותן לכל זרע חומר שעורים שמנה סלעים ושמנה פונדיונות, ואם רצו הבעלים לפדותה נותנין עשר סלעים ועשרה פונדיונות לפי שהן מוסיפין חומש, וכן כל חומש האמור בתורה צריך שיהא הקרן עם התוספות חמשה נמצא שהוסיף רביע הקרן, וכן אם פדתה אשתו של מקדיש או אחד מיורשיו הרי אלו מוסיפין חומש. 
 
הלכה ו: נשאר ליובל ארבע שנים נותן הפודה ארבע סלעים וארבעה פונדיונות לכל חומר ואם הבעלים פדו אותה נותן חומש, וכן לפי חשבון זה סלע ופונדיון לכל שנה ואינו נותן שנה בשנה אלא נותן הכל כאחד. 
 
הלכה ז: נשאר בינו ובין היובל שנה אינו יכול ליתן סלע ופונדיון לפדותה שנאמר וחשב לו הכהן על פי השנים הנותרות אינה נפדית בגרעון כסף אלא קודם ליובל בשתי שנים או יותר. 
 
הלכה ח: נשאר בינו ובין היובל שנה וחדשים אם רצה הגזבר לחשוב החדשים שנה ויתן שנים שקלים ושנים פונדיונים לכל זרע חומר הרי זה מותר, לפי שאין מחשבין חדשים להקדש שנאמר על פי השנים הנותרות, שנים אתה מחשב להקדש ואי אתה מחשב חדשים. 
 
הלכה ט: לפיכך אין ראוי לאדם להקדיש שדהו לפני היובל בפחות משתי שנים ואם הקדישה הרי זו מקודשת, ואינה נפדית בגרעון כסף אלא אם רצה הפודה ליתן חמשים שקל לכל חומר פודה אותה ואם לא פדאה הרי זו יוצאה לכהנים ביובל כמו שיתבאר. 
 
הלכה י: הקדיש שדהו בשנת היובל עצמה אינה מקודשת, וכהן ולוי שהקדישו בשנת היובל עצמה הרי זו מקודשת. 
 
הלכה יא: כשם שגואלין לעולם כך מקדישין לעולם. 
 
הלכה יב: המקדיש את שדהו אחר היובל אינה נפדית בגרעון כסף עד שיגמר שנה אחר היובל, לפי שאין מחשבין חדשים להקדש, לפיכך אם רצה הפודה ליתן חמשים שקל לכל זרע חומר הרי זה פודה אפילו ביום שאחר היובל ואינו גורע כלום. 
 
הלכה יג: כשמודדין אין מודדין אלא מקומות הראויין לזריעה, היו שם סלעים גבוהים עשרה טפחים או נקעים מלאים מים עמוקים עשרה טפחים אין נמדדין עמה, פחות מכאן נמדדין עמה. 
 
הלכה יד: היו בה מקומות נמוכות עשרה או יותר ואין בהן מים נמדדין בפני עצמן ומחשבין להם מה שראוי להם. 
 
הלכה טו: היתה מלאה אילנות אע"פ שלא פירש הרי הקדיש גם האילנות שכל המקדיש בעין יפה הוא מקדיש ומחשבין את האילנות בשוייהן והקרקע מודדין אותה ויהיה ערכה סלע ופונדיון לכל שנה ולכל זרע חומר כמו שבארנו. 
 
הלכה טז: המקדיש את השדה שאינה ראויה לזריעה והיא הנקראת טרשין פודין אותה בשויה, וכן המקדיש את האילנות בלבד פודין אותן בשוייהן. 
 
הלכה יז: היו האילנות שלשה אילנות לתוך בית סאה ולא פירש שהאילנות בלבד הוא שהקדיש הרי זה הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהן, אבל אם היו האילנות נטועים כל שלשה אילנות ביתר מבית סאה או בפחות או שהקדישן זה אחר זה הרי זה לא הקדיש את הקרקע ולא את האילנות שביניהם. 
 
הלכה יח: הקדיש האילנות ואחר כך הקדיש את הקרקע פודה את האילנות בשוייהן ואת הקרקע על פי מדתה. 
 
הלכה יט: המקדיש שדה אחוזתו והגיע היובל ולא נפדית אלא הרי היא תחת יד הקדש, הכהנים נותנין את דמיה ותהיה אחוזה להם, שאין הקדש יוצא בלא פדיון, ואותן הדמים יפלו להקדש בדק הבית. 
 
הלכה כ: גאלה המקדיש קודם שיגיע היובל הרי זה חוזרת לבעליה והערך שנתן יפול לבדק הבית כמו שבארנו, וכן אם גאלה בנו של מקדיש הרי זו חוזרת לאביו ביובל, אבל אם גאלה אותה בתו או שאר קרוביו או נכרי מיד ההקדש, אם חזר המקדיש וגאלה מידן חוזרת לו לעולם, ואם לא גאלה מידן אלא הגיע היובל והיא תחת יד הבת או שאר קרובים או נכרי הרי זה יוצאה להקדש ואינה חוזרת לבעלים לעולם, אלא תהיה אחוזה לכהנים שנאמר והיה השדה בצאתו ביובל לכהן וגו', ואין הכהנים צריכין ליתן דמים שכבר נפדית מיד ההקדש ולקח ערכה מאחר אלא תחזור לכהנים כאילו הם בעליה. 
 
הלכה כא: במה דברים אמורים בישראל אבל אם היה המקדיש כהן או לוי הרי זה גואל לעולם, ואפילו עבר עליה היובל ולא נפדית מן ההקדש פודה אותה אחר היובל שנאמר גאולת עולם תהיה ללוים. 
 
הלכה כב: האשה שהקדישה שדה אחוזתה וגאלה בעלה מיד ההקדש והגיע היובל והיא תחת יד הבעל הרי הדבר ספק אם תחזור לאשה או תצא לכהנים, לפיכך קדמה האשה והחזיקה בה אחר היובל אין הכהנים יכולין להוציא מידה, וכן אם קדמו הכהנים והחזיקו בה אינה יכולה להוציא מידם. 
 
הלכה כג: המקדיש שדהו ופדה אותה כהן מיד ההקדש והגיע היובל והיא תחת יד הכהן לא יאמר הואיל והרי היא יוצאה לכהנים הרי היא תחת ידי וזכיתי בה אלא יוצאה לכל אחיו הכהנים. 
 
הלכה כד: כשתצא השדה לכהנים ביובל תנתן לכהנים שבמשמר שפגע בו היובל, ואם היה ראש השנה של יובל בשבת שהרי משמר יוצא ומשמר נכנס תנתן למשמר היוצא. 
 
הלכה כה: המקדיש את האילנות והגיע היובל ולא פדו אותם אינן יוצאין לכהנים שנאמר והיה השדה בצאתו ביובל ואין אלו שדה, אבל המקדיש את הטרשים והגיע יובל ולא פדו אותן הבעלים הרי אלו יוצאין לכהנים שנאמר והיה השדה וזו נקראת שדה. 
 
הלכה כו: כיצד דין מקדיש שדה מקנתו, שמין אותה בדמיה ורואין כמה היא שוה עד היובל ופודה אותה כל מי שירצה, ואם פדה אותה המקדיש אינו מוסיף חומש ופדיונה לבדק הבית כשאר ערכין ודמים, וכשיגיע היובל תחזור לבעלים הראשונים שמכרוה, בין שנפדית מיד הגזבר והרי היא יוצאה מיד אחר, בין שלא נפדית והרי היא יוצאה מיד ההקדש הרי זו חוזרת למוכר ואינה יוצאה לכהנים שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. 
 
הלכה כז: כל שדה ששמין אותה להקדש למכור אותה בדמיה מכריזין עליה ששים יום רצופין בבקר בשעת הכנסת פועלים ובערב בשעת הוצאת פועלים, ומסיימין מצריה ואומר כך היא יפה ובכך היא שומה כל הרוצה ליקח יבא ויקח. 
 
הלכה כח: הלוקח שדה מאביו או משאר המורישין אותו והקדישה, בין שהקדישה אחר מות אביו או מורישו, ובין שהקדישה בחיי אביו או שאר מורישיו ואחר כך מת אביו הרי זה כשדה אחוזה, שנאמר ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה יצאת זו שראויה לו ליורשה.