Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום שבת ב אב ה'�&פ"ב
	שיעורים יומיים ליום שבת ב אב ה'�&פ"ב

חומש:

שביעי פרשת מסעי

בחו"ל שביעי פרשת מטות מסעי

תהילים:

פרקים י - כא

תניא:

ומאחר שהתפלה... -198- בתשובה עילאה

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות אישות פרקים יא-יג

פרק אחד :

הלכות גזילה ואבידה פרק ד

ספר המצוות :

מל"ת &נ"ה

הלכות אישות

פרק יא

הלכה א: הנושא בתולה שנתאלמנה או שנתגרשה או נחלצה, אם מן האירוסין נתאלמנה או נתגרשה או נחלצה כתובתה מאתים, ואם מן הנישואין כתובתה מאה, שמשנשאת הרי היא כבעולה. וכן הנושא בתולה משוחררת או גיורת או שבויה, אם נשתחררה השפחה ונתגיירה הגויה ונפדית השבויה והן פחותות משלש שנים ויום אחד כתובתן מאתים, ואם היו בנות שלש שנים ויום אחד ומעלה כתובתן מאה.

הלכה ב: ומפני מה תיקנו חכמים לאלו כתובה מאה ואף על פי שהן בתולות, הואיל וחזקת הנשואה שתבעל וחזקת השפחה והנכרית והשבויה שתבעל תיקנו להן מאה בין נבעלו בין לא נבעלו והרי הן כבעולות לכל דבר.

הלכה ג: מוכת עץ כתובתה מאה, אפילו נשאת על מנת שהיא בתולה שלימה ונמצאת מוכת עץ כתובתה מאה. קטנה מבת שלש שנים ולמטה שנבעלה אפילו בא עליה אדם גדול כתובתה מאתים, סופה שתחזור בתולה כשאר הבתולות, וכן גדולה שבא עליה קטן מבן תשע שנים ולמטה כתובתה מאתים כאילו לא נבעלה כלל, שביאת בן תשע שנים ויום אחד ביאתו ביאה פחות מזה אין ביאתו ביאה.

הלכה ד: בתולה שהיא בוגרת או סומה או אילונית כתובתן מאתים, אבל החרשת והשוטה לא תיקנו להן חכמים כתובה, השוטה לא תיקנו לה נישואין כלל, והחרשת אע"פ שיש לה נישואין מדבריהם לא תיקנו לה כתובה כדי שלא ימנעו מלשאת אותה, וכשם שאין לה כתובה כך אין לה מזונות ולא תנאי מתנאי כתובה, ואם כנס החרשת ונתפקחה יש לה כתובה ותנאי כתובה וכתובתה מאה.

הלכה ה: נשא חרשת או שוטה וכתב להן מאה מנה כתובתן קיימת מפני שרצה להזיק נכסיו.

הלכה ו: חרש או שוטה שנשאו נשים פקחות אע"פ שנתפקח החרש ונשתפה השוטה אין לנשיהם עליהם כלום, רצו לקיימן אחר שהבריאו יש להן כתובה מאה, ואם בית דין הם שהשיאו החרש וכתבו לה כתובה על נכסיו נוטלת כל מה שכתבו לה בית דין, אבל השוטה אין בית דין משיאין אותו, במקום שאין תקנת חכמים עומדת לא תיקנו לו נישואין. וכן קטן לא תיקנו לו חכמים נישואין הואיל וסופו לבוא לידי נישואין גמורין, ומפני מה תיקנו נישואין לקטנה ואע"פ שהיא באה לידי נישואין גמורין, כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר, ואין משיאין את הקטן עד שבודקין אותו ויודע שהביא סימנין.

הלכה ז: קטן אפילו בן תשע שנים ויום אחד שנשא אשה אין לה כתובה, ואם הגדיל וקיימה אחר שהגדיל יש לה עיקר כתובה, וכן גר שנתגייר הוא ואשתו כתובתה מנה שעל מנת כן קיימה.

הלכה ח: כל בתולה שכתובתה מאתים יש לה טענת בתולים, וכל שכתובתה מאה או שלא תיקנו לה חכמים כתובה אין לה טענת בתולים, והמתייחד עם ארוסתו קודם נישואין אין לה טענת בתולים.

הלכה ט: ומה היא טענת בתולים, זה שנשא אשה שחזקתה שהיא בתולה וטוען ואומר לא מצאתיה בתולה, ושני סימנין הן לבתולה, האחד דמים ששותתין ממנה בסוף ביאה ראשונה, והשני הדוחק שימצא בה בביאה ראשונה בשעת תשמיש.

הלכה י: הנושא בתולה שכתובתה מאתים וטען ואמר לא מצאתיה בתולה, שואלין אותה אם אמרה אמת הוא לא מצאני בתולה מפני שנפלתי והכני עץ או קרקע והלכו בתולי הרי זו נאמנתותחזור כתובתה למנה, אע"פ שהוא טוען ואומר שמא איש בא עליך ואין ליך כלום אין משגיחין בטענתו, ויש לו להחרים סתם שלא בא עליה איש שאין הדבר ודאי לו.

הלכה יא: אמרה היא אמת אמר שלא מצאני בתולה ואיש בא עלי באונס אחר שנתארסתי לו הרי זו נאמנת וכתובתה מאתים כמו שהיתה, ואם טען ואמר שמא עד שלא ארסתיך נאנסת ומקחי מקח טעות או אחר שארסתיך נבעלת ברצונך, הרי זה מחרים סתם על מי שטוען שקר כדי לחייבני ממון שאיני חייב בו.

הלכה יב: טען ואמר לא מצאתיה בתולה והיא אומרת לא בא עלי ועדיין בתולה אני, בודקין אותה או חוזר ובועל בפני עדים. אמרה בא עלי ובתולה מצאני ככל הבתולות ושקר הוא טוען, שואלין אותו ואומרין לו מה היה הדבר עד שאמרת שאינה בתולה, אם אמר מפני שלא מצאתי דם בודקין במשפחתה שמא אין להם דם כלל לא דם נדה ולא דם בתולים אם נמצאו כולן כן הרי זו בחזקתה, לא נמצאו בני משפחתה כן בודקין אותה שמא חולי גדול יש בה שיבש לחלוחית האיברים או שמא היתה מתענה ברעב, ומרטבין אותה ומאכילין אותה ומשקין אותה עד שתבריא ותבעל שנייה ונראה אם תוציא דם אם לאו, ואם אין שם חולי ולא רעב ולא כיוצא בו הרי זו טענת בתולים, ואע"פ שמצא דוחק בעת התשמיש הואיל ולא יצא דם אין כאן בתולים, שכל בתולה יש לה דם בין קטנה בין נערה בין בוגרת אלא מפני החולי כמו שביארנו. ואם אמר מפני שלא מצאתי דוחק אלא פתח פתוח מצאתי, שואלין על שנותיה שמא בוגרת היא שרוב הבוגרות אין להן דוחק שמרגישין בו הרבה שהרי גדלה ונתרפו איבריה וכלו בתוליה, ואם לא בגרה עדיין אומרין לו שמא הטיתה או בעלת בנחת הרבה ולפיכך לא הרגשת בדוחק, אם אמר לא כי אלא ודאי פתח פתוח היה הרי זו טענת בתולים לכל בתולה שלא בגרה בין קטנה בין נערה בין בריאה בין חולה שכל נערה בתולה פתחה סתום הוא, ואע"פ שיצא הדם הואיל ומצא פתח פתוח אין כאן בתולים.

הלכה יג: יש גאונים שהורו שהבוגרת אין לה טענת דמים ויש לה טענת פתח פתוח, ואין דרך התלמוד מראה דבר זה וטעות היתה בנוסחאות שלהם, וכבר בדקתי על ספרים רבים וקדמונים ומצאתי שהדבר כמו שביארנו שאין לבוגרת אלא טענת דמים בלבד.

הלכה יד: חכמים הם שתיקנו עיקר כתובה לאשה והם התקינו ואמרו שכל הטוען טענת בתולים והאשה מכחשת אותו נאמן, ועליה להביא ראיה לא על האיש, שחזקה היא שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה והופך שמחתו אבל.

הלכה טו: ועד מתי יש לו לטעון טענת בתולים, אם נסתרה מיד, ואם לא נסתרה אפילו לאחר שלשים יום.

הלכה טז: הורו כל הגאונים שזה שאמרו חכמים שהוא נאמן אם הכחישתו, להפסידה עיקר הכתובה, אבל התוספת יש לה, אלא אם כן נודע בראיה ברורה שהיתה בעולה או שהודת לו שהיא בעולה קודם שתתארס והטעתו, לפיכך יש לו להשביעה בנקיטת חפץ כדין כל הנשבעין ונוטלין ואחר כך תגבה התוספת, ואין לה להשביעו שלא מצאה בתולה ואחר כך תפסיד עיקר כתובה שחזקה היא שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, ויש לה להחרים סתם על מי שטוען עליה שקר.

הלכה יז: הרי שרצה לקיימה אחר שהפסידה עיקר כתובתה חוזר וכותב לה מאה, לפי שאסור לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה כמו שביארנו.

פרק יב

הלכה א: כשנושא אדם אשה בין בתולה בין בעולה בין גדולה בין קטנה אחת בת ישראל ואחת הגיורת או המשוחררת יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בארבעה דברים.

הלכה ב: והעשרה שלשה מהן מן התורה ואלו הן שארה כסותה ועונתה, שארה אלו מזונותיה, כסותה כמשמעה, עונתה לבא עליה כדרך כל הארץ: והשבעה מדברי סופרים וכולן תנאי בית דין הם, האחד מהם עיקר כתובה, והשאר הם הנקראין תנאי כתובה ואלו הן, לרפאותה אם חלתה, ולפדותה אם נשבית, ולקברה כשתמות, ולהיות נזונת מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה, ולהיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו אחרי מותו עד שיתארסו, ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשין כתובתה יתר על חלקם בירושה שעם אחיהם.

הלכה ג: והארבעה שזוכה בהן כולם מדברי סופרים, ואלו הן, להיות מעשה ידיה שלו, ולהיות מציאתה שלו, ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה, ואם מתה בחייו יירשנה, והוא קודם לכל אדם בירושה.

הלכה ד: ועוד תקנו חכמים שיהיו מעשה ידי האשה כנגד מזונותיה, ופדיונה כנגד אכילת פירות נכסיה, וקבורתה כנגד ירושתו לכתובתה, לפיכך אם אמרה האשה איני ניזונת ואיני עושה שומעין לה ואין כופין אותה, אבל אם אמר הבעל איני זנך ואיני נוטל כלום ממעשה ידיך אין שומעין לו שמא לא יספיק לה מעשה ידיה במזונותיה, ומפני תקנה זו יחשבו המזונות מתנאי הכתובה.

הלכה ה: כל הדברים האלו אע"פ שלא נכתבו בשטר הכתובה ואפילו לא כתבו כתובה אלא נשא סתם כיון שנשאה זכה בארבעה דברים שלו וזכת האשה בעשרה דברים שלה ואינן צריכין לפרש.

הלכה ו: התנה הבעל שלא יתחייב באחד מן הדברים שהוא חייב בהן או שהתנת האשה שלא יזכה הבעל באחד מן הדברים שהוא זוכה בהם התנאי קיים, חוץ משלשה דברים שאין התנאי מועיל בהן, וכל המתנה עליהן תנאו בטל ואלו הן עונתה ועיקר כתובתה וירושתה.

הלכה ז: כיצד התנה עם האשה שאין לה עליו עונה תנאו בטל וחייב בעונתה שהרי התנה על מה שכתוב בתורה ואינו תנאי ממון.

הלכה ח: התנה עמה לפחות מעיקר כתובה או שכתב לה מאתים או מאה עיקר כתובה וכתבה לו שנתקבלה מהן כך וכך והיא לא נתקבלה תנאו בטל שכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות.

הלכה ט: התנת עמו אחר שנשאה שלא יירשנה תנאה בטל ואע"פ שירושת הבעל מדברי סופרים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, וכל תנאי שבירושה בטל אע"פ שהוא ממון שנ' בה לחקת משפט, ובשאר הדברים תנאו קיים, כגון שהתנה עמה שאין לה שאר וכסות, על מנת שלא יאכל פירות נכסיה, וכל כיוצא בזה תנאו קיים.

הלכה י: כמה מזונות פוסקין לאשה, פוסקין לה לחם שתי סעודות בכל יום סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר שאינו לא חולה ולא גרגרן, ומאותו מאכל של אנשי אותה העיר אם חטים חטים ואם שעורים שעורים וכן אורז או דוחן או משאר מינין שנהגו בהן, ופוסקין לה פרפרת לאכול בה הפת כגון קטנית או ירקות וכיוצא בהן, ושמן לאכילה ושמן להדלקת הנר ופירות ומעט יין לשתות אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין. ופוסקין לה שלש סעודות בשבת ובשר או דגים כמנהג המקום, ונותן לה בכל שבת ושבת מעה כסף לצרכיה כגון פרוטה לכבוס או למרחץ וכיוצא בהן.

הלכה יא: במה דברים אמורים בעני שבישראל אבל אם היה עשיר הכל לפי עשרו, אפילו היה ממונו ראוי לעשות לה כמה תבשילי בשר בכל יום כופין אותו ופוסקין לה מזונות כפי ממונו, ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפי' לחם שהיא צריכה לו כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן.

הלכה יב: בעל שרצה ליתן לאשתו מזונותיה הראויות לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה והוא אוכל ושותה לעצמו הרשות בידו ובלבד שיאכל עמה מלילי שבת ללילי שבת.

הלכה יג: האשה שפסקו לה מזונות והותירו המותר לבעל, היה בעלה כהן אינו נותן לה כל מזונותיה תרומה מפני שטורח גדול הוא לה לשמרן מדברים המטמאין ולאכלן בטהרה אלא נותן לה מחצה חולין ומחצה תרומה.

הלכה יד: כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים, מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים, ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו, אם לא רצה מכריזין עליו בציבור ואומרים פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן את אפרוחיו, ואין כופין אותו לזונם אחר שש.

הלכה טו: במה דברים אמורים באיש שאינו אמוד ואין ידוע אם ראוי ליתן צדקה או אינו ראוי אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן ממנו צדקה המספקת להן מוציאין ממנו בעל כרחו משום צדקה וזנין אותן עד שיגדלו.

הלכה טז: מי שהלך למדינה אחרת ובאה אשתו לבית דין לתבוע מזונות, שלשה חדשים הראשונים מיום הליכתו אין פוסקין לה בהן מזונות, חזקה היא שאין אדם מניח ביתו ריקן, מכאן ואילך פוסקין לה מזונות, ואם היו לו נכסים בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין למזונותיה, ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבוא בעלה אם מצא שעשת הרי אלו שלו. וכן אם לא עמדה בדין אלא מכרה לעצמה למזונות מכרה קיים ואינה צריכה הכרזה ולא שבועה עד שיבוא בעלה ויטעון או עד שתבוא לגבות כתובתה אחר מותו מגלגלין עליה שלא מכרה אלא למזונות שהיא צריכה להן.

הלכה יז: וכשם שבית דין מוכרין למזון האשה שהלך בעלה כך מוכרין למזון בניו ובנותיו שהן בני שש שנים או פחות, אבל יתר על שש אינן זנין אותן מנכסיו שלא בפניו אע"פ שהוא אמוד, וכן מי שנשתטה בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין וזנין אשתו ובניו ובנותיו שהן בני שש שנים או פחות ומפרנסין אותן.

הלכה יח: יש מן הגאונים שהורה שאין פוסקין מזונות לאשה שהלך בעלה או שמת בעלה עד שיהא שטר כתובה יוצא מתחת ידה, ואם לא תוציא שטר כתובה אין לה מזונות שמא נטלה כתובתה מבעלה או מחלה לו כתובתה שאין לה מזונות כמו שיתבאר. ויש מי שהורה שפוסקין לה מזונות בחזקת שלא נטלה ולא מחלה ואין מצריכין אותה להביא כתובה, ודעתי נוטה לזה במי שהלך בעלה הואיל ויש לה מזונות מן התורה, אבל אם מת בעלה אין לה מזונות עד שתביא כתובה מפני שהיא אוכלת בתקנת חכמים, ועוד שניזונת מנכסי יורשים ולעולם טוענין ליורש.

הלכה יט: הלך בעלה ולותה ואכלה כשיבוא חייב לשלם, עמד אחד מדעת עצמו וזנה משלו אם יבוא הבעל אינו חייב לשלם לו והרי זה איבד את מעותיו מפני שלא צוהו לזונה והיא לא לותה ממנו.

הלכה כ: הבעל שאמר לאשתו בשעה שהלך טלי מעשה ידיך במזונותיך אין לה מזונות, שאילו לא רצתה בדבר זה ולא סמכה דעתה היה לה לתבעו או לומר לו אין מעשה ידי מספיקין לי.

הלכה כא: הרי שעמדה בדין ופסקו לה מזונות ומכרו בין דין ונתנו לה או שמכרה היא לעצמה ובא הבעל ואמר הנחתי לה מזונות הרי זו נשבעת בנקיטת חפץ שלא הניח לה, לא תבעה ולא מכרה אלא שהתה עד שבא, הוא אומר הנחתי והיא אומרת לא הנחת אלא לויתי מזה ונתפרנסתי, נשבע שבועת הסת שהניח לה ונפטר וישאר החוב עליה.

הלכה כב: מכרה מטלטלין ואמרה במזונות מכרתי והוא טוען ואומר מזונותיך הנחתי נשבעת שבועת הסת שלא הניח, הרי שלא תבעה ולא לותה ולא מכרה אלא דחקה עצמה ביום ובלילה ועשתה ואכלה אין לה כלום.

הלכה כג: המדיר את אשתו מליהנות לו בין שפירש עד זמן פלוני בין שלא פירש אלא סתם ממתינין לו שלשים יום, אם תמו ימי נדרו או שלא תמו והתיר נדרו הרי זה מוטב ואם לאו יוציא ויתן כתובה, ובאותן השלשים יום תהיה היא עושה ואוכלת ויהיה אחד מחביריו מפרנס אותה דברים שהיא צריכה להן יתר על מעשה ידיה אם אין מעשה ידיה מספיקין לכל.

הלכה כד: המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות ממתינין לו שלשים יום, יתר על כן יוציא ויתן כתובה, אפילו הדירה שלא תאכל מאכל רע, אפילו הדירה ממין שלא אכלה אותו מימיה, יוציא אחר שלשים יום ויתן כתובה. נדרה היא שלא תאכל אחד מכל הפירות וקיים לה הוא את נדרה או שנדרה בנזיר ולא הפר לה, אם רצה שתשב תחתיו ולא תאכל פירות או תהיה נזירה תשב, ואם אמר איני רוצה באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה שהרי היה בידו להפר והוא קיים לה ברצונו.

פרק יג

הלכה א: כמה הכסות שהוא חייב ליתן לה, בגדים של חמשים זוז משנה לשנה ממטבע אותן הימים שנמצאו החמשים ששה דינרין ורביע דינר כסף, נותנין לה חדשים בימות הגשמים ולובשת בלאותיהן בימות החמה, והשחקים והם מותר הכסות הרי הן שלה כדי שתתכסה בהם בימי נדתה, ונותן לה חגור למתניה וכפה לראשה, ומנעל ממועד למועד.

הלכה ב: במה דברים אמורים באותן הימים ובארץ ישראל אבל בשאר זמנים ושאר המקומות אין הדמים עיקר, יש מקומות שיהיו שם הבגדים ביוקר הרבה או בזול הרבה, אלא העיקר שסומכין עליו שמחייבין אותו ליתן לה בגדים הראויות בימות הגשמים ובימות החמה בפחות שלובשת כל אשה בעלת בית באותה המדינה.

הלכה ג: ובכלל הכסות שהוא חייב לה כלי בית ומדור שיושבת בו, ומה הן כלי בית מטה מוצעת ומפץ או מחצלת לישב עליה, וכלי אכילה ושתיה כגון קדרה וקערה וכוס ובקבוק וכיוצא בהן. והמדור ששוכר לה בית של ארבע אמות על ארבע אמות ותהיה רחבה חוצה לו כדי להשתמש בה ויהיה לו בית הכסא חוץ ממנו.

הלכה ד: וכן מחייבין אותו ליתן לה תכשיטיה כגון בגדי צבעונין להקיף על ראשה ופדחתה ופוך ושרק וכיוצא בהן כדי שלא תתגנה עליו.

הלכה ה: במה דברים אמורים בעני שבישראל אבל בעשיר הכל לפי עשרו, ואפילו היה ראוי לקנות לה כלי משי ורקמה וכלי זהב כופין אותו ונותן, וכן המדור לפי עשרו והתכשיט וכלי הבית הכל לפי עשרו, ואם קצרה ידו ליתן לה אפילו כעני שבישראל כופין אותו להוציא ותהיה הכתובה חוב עליו עד שיעשיר.

הלכה ו: ולא האשה בלבד אלא בניו ובנותיו הקטנים בני שש או פחות חייב ליתן להם כסות המספקת להם וכלי תשמיש ומדור לשכון בו, ואינו נותן להם לפי עשרו אלא כפי צרכן בלבד, זה הכלל כל מי שיש לו עליו מזונות בין בחייו בין אחר מותו יש לו כסות וכלי בית ומדור, וכל שבית דין מוכרין למזונותיו כך מוכרין לכסותו וכלי ביתו ומדורו.

הלכה ז: האשה שהלך בעלה ופסקו לה בית דין מזונות וכסות וכלי בית ושכר מדור אין פוסקין לה תכשיט שהרי אין לה בעל שתתקשט לו, אבל מי שנשתטה בעלה או שנתחרש פוסקין לה תכשיט, ודין הבעל עם אשתו בטענת הכסות והכלים ושכר המדור כדינם בטענת המזונות אם אמר הוא נתתי והיא אומרת לא נתת דין אחד לכל.

הלכה ח: המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינין, בעניות שנה אחת יקיים יתר על כן או יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה, ובעשירות שלשים יום יקיים יתר על כן או יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה.

הלכה ט: הדירה שלא תלך למרחץ, בכרכים שבת אחת ובכפרים שתי שבתות, שלא תנעול מנעל, בכפרים שלשה ימים ובכרכים מעת לעת, יתר על זה יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה.

הלכה י: הדירה שלא תשאל ושלא תשאיל מכלי הבית שדרך כל השכנות לשאול אותן ולהשאילן כגון נפה וכברה רחים ותנור וכיוצא בהם, יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה מפני שמשיאה שם רע בשכנותיה. וכן היא שנדרה שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה ורחים ותנור וכיוצא בהם ושלא תארוג בגדים נאים לבנה במקום שדרכן לארוג אותם לבנים תצא בלא כתובה מפני שמשיאתו שם רע בשכונתו שהוא כילי.

הלכה יא: מקום שדרכן שלא תצא אשה בשוק בכפה שעל ראשה בלבד עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית נותן לה בכלל הכסות רדיד הפחות מכל הרדידין, ואם היה עשיר נותן לה לפי עשרו כדי שתצא בו לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה, לפי שכל אשה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו ולבית האבל ולבית המשתה לגמול חסד לרעותיה ולקרובותיה כדי שיבואו הם לה, שאינה בבית הסוהר עד שלא תצא ולא תבוא. אבל גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמים בחודש כפי הצורך, שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה שכך כתוב כל כבודה בת מלך פנימה.

הלכה יב: המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה בזמן שהן עמה בעיר חודש אחד ממתינין לו שנים יוציא ויתן כתובה, ובזמן שהן בעיר אחרת רגל אחד ממתניתין לו שנים יוציא ויתן כתובה.

הלכה יג: המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל ולבית המשתה, או יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה שזה כמי שאסרה בבית הסוהר ונעל בפניה, ואם היה טוען מפני בני אדם פרוצים שיש באותו בית האבל או בבית המשתה והוחזקו שם פרוצים שומעין לו.

הלכה יד: האומר לאשתו אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך אחיך ואחיותיך שומעין לו ותהיה היא הולכת להם כשיארע להם דבר, ותלך לבית אביה פעם בחודש ובכל רגל ורגל, ולא יכנסו הם לה אלא אם אירע לה דבר כגון חולי או לידה, שאין כופין את האדם שיכנסו אחרים ברשותו. וכן היא שאמרה אין רצוני שיכנסו אצלי אמך ואחיותיך ואיני שוכנת עמהם בחצר אחת מפני שמריעין לי ומצירין לי שומעין לה, שאין כופין את האדם שישבו אחרים עמו ברשותו.

הלכה טו: האיש שאמר איני דר במדור זה מפני שבני אדם רעים או פרוצים או גוים בשכונתי ואני מתירא מהם שומעים לו, ואע"פ שלא הוחזקו בפריצות, שכך צוו חכמים הרחק משכן רע, ואפילו היה המדור שלה מוציאה ממנו ושוכן בין בני אדם כשרים, וכן היא שאמרה כן אף על פי שהוא אומר אני איני מקפיד עליהם שומעין לה מפני שהיא אומרת אין רצוני שיצא עלי שם רע בשכנות אלו.

הלכה טז: כל הישוב ארצות ארצות הוא, כגון ארץ כנען וארץ מצרים וארץ תימן וארץ כוש וארץ שנער וכיוצא בהן, וכל ארץ וארץ מדינות וכפרים, וערי ישראל לענין נישואין שלש ארצות היו, יהודה ועבר הירדן והגליל.

הלכה יז: איש שהיה מארץ מן הארצות ונשא אשה בארץ אחרת כופין אותה ויוצאה עמו לארצו או תצא בלא כתובה שעל מנת כן נשאה אע"פ שלא פירש, אבל הנושא אשה באחת מן הארצות והוא מאנשי אותה הארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת, אבל מוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותה הארץ. ואינו יכול להוציאה ממדינה לכפר ולא מכפר למדינה שיש דברים שישיבת המדינה טובה להם ויש דברים שישיבת הכפרים טובה להם.

הלכה יח: וכשמוציאה ממדינה למדינה או מכפר לכפר באותה הארץ אינו מוציאה מנוה היפה לנוה הרע ולא מרע ליפה מפני שהיא צריכה להטפל ולבדוק עצמה יפה בנוה היפה כדי שלא תהיה בו קלה וכעורה. וכן לא יוציאה ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים, ובכל מקום מוציאין ממקום שרובו גוים למקום שרובו ישראל.

הלכה יט: במה דברים אמורים מחוצה לארץ לחוצה לארץ או מארץ ישראל לארץ ישראל אבל מחוצה לארץ לארץ ישראל כופין לעלות אפילו מנוה היפה לנוה הרע ואפילו ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים מעלין, ואין מוציאין מארץ ישראל לחוצה לארץ ואפילו מנוה הרע שרובו גוים לנוה היפה שרובו ישראל.

הלכה כ: אמר האיש לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה תצא בלא כתובה, אמרה היא לעלות והוא אינו רוצה יוציא ויתן כתובה, והוא הדין לכל מקום מארץ ישראל עם ירושלם, שהכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין משם והכל מעלין לירושלם ואין הכל מוציאין משם.

הלכות אישות

פרק יא 
 
הלכה א: הנושא בתולה שנתאלמנה או שנתגרשה או נחלצה, אם מן האירוסין נתאלמנה או נתגרשה או נחלצה כתובתה מאתים, ואם מן הנישואין כתובתה מאה, שמשנשאת הרי היא כבעולה. וכן הנושא בתולה משוחררת או גיורת או שבויה, אם נשתחררה השפחה ונתגיירה הגויה ונפדית השבויה והן פחותות משלש שנים ויום אחד כתובתן מאתים, ואם היו בנות שלש שנים ויום אחד ומעלה כתובתן מאה. 
 
הלכה ב: ומפני מה תיקנו חכמים לאלו כתובה מאה ואף על פי שהן בתולות, הואיל וחזקת הנשואה שתבעל וחזקת השפחה והנכרית והשבויה שתבעל תיקנו להן מאה בין נבעלו בין לא נבעלו והרי הן כבעולות לכל דבר. 
 
הלכה ג: מוכת עץ כתובתה מאה, אפילו נשאת על מנת שהיא בתולה שלימה ונמצאת מוכת עץ כתובתה מאה. קטנה מבת שלש שנים ולמטה שנבעלה אפילו בא עליה אדם גדול כתובתה מאתים, סופה שתחזור בתולה כשאר הבתולות, וכן גדולה שבא עליה קטן מבן תשע שנים ולמטה כתובתה מאתים כאילו לא נבעלה כלל, שביאת בן תשע שנים ויום אחד ביאתו ביאה פחות מזה אין ביאתו ביאה. 
 
הלכה ד: בתולה שהיא בוגרת או סומה או אילונית כתובתן מאתים, אבל החרשת והשוטה לא תיקנו להן חכמים כתובה, השוטה לא תיקנו לה נישואין כלל, והחרשת אע"פ שיש לה נישואין מדבריהם לא תיקנו לה כתובה כדי שלא ימנעו מלשאת אותה, וכשם שאין לה כתובה כך אין לה מזונות ולא תנאי מתנאי כתובה, ואם כנס החרשת ונתפקחה יש לה כתובה ותנאי כתובה וכתובתה מאה. 
 
הלכה ה: נשא חרשת או שוטה וכתב להן מאה מנה כתובתן קיימת מפני שרצה להזיק נכסיו. 
 
הלכה ו: חרש או שוטה שנשאו נשים פקחות אע"פ שנתפקח החרש ונשתפה השוטה אין לנשיהם עליהם כלום, רצו לקיימן אחר שהבריאו יש להן כתובה מאה, ואם בית דין הם שהשיאו החרש וכתבו לה כתובה על נכסיו נוטלת כל מה שכתבו לה בית דין, אבל השוטה אין בית דין משיאין אותו, במקום שאין תקנת חכמים עומדת לא תיקנו לו נישואין. וכן קטן לא תיקנו לו חכמים נישואין הואיל וסופו לבוא לידי נישואין גמורין, ומפני מה תיקנו נישואין לקטנה ואע"פ שהיא באה לידי נישואין גמורין, כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר, ואין משיאין את הקטן עד שבודקין אותו ויודע שהביא סימנין. 
 
הלכה ז: קטן אפילו בן תשע שנים ויום אחד שנשא אשה אין לה כתובה, ואם הגדיל וקיימה אחר שהגדיל יש לה עיקר כתובה, וכן גר שנתגייר הוא ואשתו כתובתה מנה שעל מנת כן קיימה. 
 
הלכה ח: כל בתולה שכתובתה מאתים יש לה טענת בתולים, וכל שכתובתה מאה או שלא תיקנו לה חכמים כתובה אין לה טענת בתולים, והמתייחד עם ארוסתו קודם נישואין אין לה טענת בתולים. 
 
הלכה ט: ומה היא טענת בתולים, זה שנשא אשה שחזקתה שהיא בתולה וטוען ואומר לא מצאתיה בתולה, ושני סימנין הן לבתולה, האחד דמים ששותתין ממנה בסוף ביאה ראשונה, והשני הדוחק שימצא בה בביאה ראשונה בשעת תשמיש. 
 
הלכה י: הנושא בתולה שכתובתה מאתים וטען ואמר לא מצאתיה בתולה, שואלין אותה אם אמרה אמת הוא לא מצאני בתולה מפני שנפלתי והכני עץ או קרקע והלכו בתולי הרי זו נאמנתותחזור כתובתה למנה, אע"פ שהוא טוען ואומר שמא איש בא עליך ואין ליך כלום אין משגיחין בטענתו, ויש לו להחרים סתם שלא בא עליה איש שאין הדבר ודאי לו. 
 
הלכה יא: אמרה היא אמת אמר שלא מצאני בתולה ואיש בא עלי באונס אחר שנתארסתי לו הרי זו נאמנת וכתובתה מאתים כמו שהיתה, ואם טען ואמר שמא עד שלא ארסתיך נאנסת ומקחי מקח טעות או אחר שארסתיך נבעלת ברצונך, הרי זה מחרים סתם על מי שטוען שקר כדי לחייבני ממון שאיני חייב בו. 
 
הלכה יב: טען ואמר לא מצאתיה בתולה והיא אומרת לא בא עלי ועדיין בתולה אני, בודקין אותה או חוזר ובועל בפני עדים. אמרה בא עלי ובתולה מצאני ככל הבתולות ושקר הוא טוען, שואלין אותו ואומרין לו מה היה הדבר עד שאמרת שאינה בתולה, אם אמר מפני שלא מצאתי דם בודקין במשפחתה שמא אין להם דם כלל לא דם נדה ולא דם בתולים אם נמצאו כולן כן הרי זו בחזקתה, לא נמצאו בני משפחתה כן בודקין אותה שמא חולי גדול יש בה שיבש לחלוחית האיברים או שמא היתה מתענה ברעב, ומרטבין אותה ומאכילין אותה ומשקין אותה עד שתבריא ותבעל שנייה ונראה אם תוציא דם אם לאו, ואם אין שם חולי ולא רעב ולא כיוצא בו הרי זו טענת בתולים, ואע"פ שמצא דוחק בעת התשמיש הואיל ולא יצא דם אין כאן בתולים, שכל בתולה יש לה דם בין קטנה בין נערה בין בוגרת אלא מפני החולי כמו שביארנו. ואם אמר מפני שלא מצאתי דוחק אלא פתח פתוח מצאתי, שואלין על שנותיה שמא בוגרת היא שרוב הבוגרות אין להן דוחק שמרגישין בו הרבה שהרי גדלה ונתרפו איבריה וכלו בתוליה, ואם לא בגרה עדיין אומרין לו שמא הטיתה או בעלת בנחת הרבה ולפיכך לא הרגשת בדוחק, אם אמר לא כי אלא ודאי פתח פתוח היה הרי זו טענת בתולים לכל בתולה שלא בגרה בין קטנה בין נערה בין בריאה בין חולה שכל נערה בתולה פתחה סתום הוא, ואע"פ שיצא הדם הואיל ומצא פתח פתוח אין כאן בתולים. 
 
הלכה יג: יש גאונים שהורו שהבוגרת אין לה טענת דמים ויש לה טענת פתח פתוח, ואין דרך התלמוד מראה דבר זה וטעות היתה בנוסחאות שלהם, וכבר בדקתי על ספרים רבים וקדמונים ומצאתי שהדבר כמו שביארנו שאין לבוגרת אלא טענת דמים בלבד. 
 
הלכה יד: חכמים הם שתיקנו עיקר כתובה לאשה והם התקינו ואמרו שכל הטוען טענת בתולים והאשה מכחשת אותו נאמן, ועליה להביא ראיה לא על האיש, שחזקה היא שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה והופך שמחתו אבל. 
 
הלכה טו: ועד מתי יש לו לטעון טענת בתולים, אם נסתרה מיד, ואם לא נסתרה אפילו לאחר שלשים יום. 
 
הלכה טז: הורו כל הגאונים שזה שאמרו חכמים שהוא נאמן אם הכחישתו, להפסידה עיקר הכתובה, אבל התוספת יש לה, אלא אם כן נודע בראיה ברורה שהיתה בעולה או שהודת לו שהיא בעולה קודם שתתארס והטעתו, לפיכך יש לו להשביעה בנקיטת חפץ כדין כל הנשבעין ונוטלין ואחר כך תגבה התוספת, ואין לה להשביעו שלא מצאה בתולה ואחר כך תפסיד עיקר כתובה שחזקה היא שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, ויש לה להחרים סתם על מי שטוען עליה שקר. 
 
הלכה יז: הרי שרצה לקיימה אחר שהפסידה עיקר כתובתה חוזר וכותב לה מאה, לפי שאסור לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה כמו שביארנו. פרק יב 
 
הלכה א: כשנושא אדם אשה בין בתולה בין בעולה בין גדולה בין קטנה אחת בת ישראל ואחת הגיורת או המשוחררת יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בארבעה דברים. 
 
הלכה ב: והעשרה שלשה מהן מן התורה ואלו הן שארה כסותה ועונתה, שארה אלו מזונותיה, כסותה כמשמעה, עונתה לבא עליה כדרך כל הארץ: והשבעה מדברי סופרים וכולן תנאי בית דין הם, האחד מהם עיקר כתובה, והשאר הם הנקראין תנאי כתובה ואלו הן, לרפאותה אם חלתה, ולפדותה אם נשבית, ולקברה כשתמות, ולהיות נזונת מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה, ולהיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו אחרי מותו עד שיתארסו, ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשין כתובתה יתר על חלקם בירושה שעם אחיהם. 
 
הלכה ג: והארבעה שזוכה בהן כולם מדברי סופרים, ואלו הן, להיות מעשה ידיה שלו, ולהיות מציאתה שלו, ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה, ואם מתה בחייו יירשנה, והוא קודם לכל אדם בירושה. 
 
הלכה ד: ועוד תקנו חכמים שיהיו מעשה ידי האשה כנגד מזונותיה, ופדיונה כנגד אכילת פירות נכסיה, וקבורתה כנגד ירושתו לכתובתה, לפיכך אם אמרה האשה איני ניזונת ואיני עושה שומעין לה ואין כופין אותה, אבל אם אמר הבעל איני זנך ואיני נוטל כלום ממעשה ידיך אין שומעין לו שמא לא יספיק לה מעשה ידיה במזונותיה, ומפני תקנה זו יחשבו המזונות מתנאי הכתובה. 
 
הלכה ה: כל הדברים האלו אע"פ שלא נכתבו בשטר הכתובה ואפילו לא כתבו כתובה אלא נשא סתם כיון שנשאה זכה בארבעה דברים שלו וזכת האשה בעשרה דברים שלה ואינן צריכין לפרש. 
 
הלכה ו: התנה הבעל שלא יתחייב באחד מן הדברים שהוא חייב בהן או שהתנת האשה שלא יזכה הבעל באחד מן הדברים שהוא זוכה בהם התנאי קיים, חוץ משלשה דברים שאין התנאי מועיל בהן, וכל המתנה עליהן תנאו בטל ואלו הן עונתה ועיקר כתובתה וירושתה. 
 
הלכה ז: כיצד התנה עם האשה שאין לה עליו עונה תנאו בטל וחייב בעונתה שהרי התנה על מה שכתוב בתורה ואינו תנאי ממון. 
 
הלכה ח: התנה עמה לפחות מעיקר כתובה או שכתב לה מאתים או מאה עיקר כתובה וכתבה לו שנתקבלה מהן כך וכך והיא לא נתקבלה תנאו בטל שכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות. 
 
הלכה ט: התנת עמו אחר שנשאה שלא יירשנה תנאה בטל ואע"פ שירושת הבעל מדברי סופרים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, וכל תנאי שבירושה בטל אע"פ שהוא ממון שנ' בה לחקת משפט, ובשאר הדברים תנאו קיים, כגון שהתנה עמה שאין לה שאר וכסות, על מנת שלא יאכל פירות נכסיה, וכל כיוצא בזה תנאו קיים. 
 
הלכה י: כמה מזונות פוסקין לאשה, פוסקין לה לחם שתי סעודות בכל יום סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר שאינו לא חולה ולא גרגרן, ומאותו מאכל של אנשי אותה העיר אם חטים חטים ואם שעורים שעורים וכן אורז או דוחן או משאר מינין שנהגו בהן, ופוסקין לה פרפרת לאכול בה הפת כגון קטנית או ירקות וכיוצא בהן, ושמן לאכילה ושמן להדלקת הנר ופירות ומעט יין לשתות אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין. ופוסקין לה שלש סעודות בשבת ובשר או דגים כמנהג המקום, ונותן לה בכל שבת ושבת מעה כסף לצרכיה כגון פרוטה לכבוס או למרחץ וכיוצא בהן. 
 
הלכה יא: במה דברים אמורים בעני שבישראל אבל אם היה עשיר הכל לפי עשרו, אפילו היה ממונו ראוי לעשות לה כמה תבשילי בשר בכל יום כופין אותו ופוסקין לה מזונות כפי ממונו, ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפי' לחם שהיא צריכה לו כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן. 
 
הלכה יב: בעל שרצה ליתן לאשתו מזונותיה הראויות לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה והוא אוכל ושותה לעצמו הרשות בידו ובלבד שיאכל עמה מלילי שבת ללילי שבת. 
 
הלכה יג: האשה שפסקו לה מזונות והותירו המותר לבעל, היה בעלה כהן אינו נותן לה כל מזונותיה תרומה מפני שטורח גדול הוא לה לשמרן מדברים המטמאין ולאכלן בטהרה אלא נותן לה מחצה חולין ומחצה תרומה. 
 
הלכה יד: כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים, מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים, ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו, אם לא רצה מכריזין עליו בציבור ואומרים פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן את אפרוחיו, ואין כופין אותו לזונם אחר שש. 
 
הלכה טו: במה דברים אמורים באיש שאינו אמוד ואין ידוע אם ראוי ליתן צדקה או אינו ראוי אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן ממנו צדקה המספקת להן מוציאין ממנו בעל כרחו משום צדקה וזנין אותן עד שיגדלו. 
 
הלכה טז: מי שהלך למדינה אחרת ובאה אשתו לבית דין לתבוע מזונות, שלשה חדשים הראשונים מיום הליכתו אין פוסקין לה בהן מזונות, חזקה היא שאין אדם מניח ביתו ריקן, מכאן ואילך פוסקין לה מזונות, ואם היו לו נכסים בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין למזונותיה, ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבוא בעלה אם מצא שעשת הרי אלו שלו. וכן אם לא עמדה בדין אלא מכרה לעצמה למזונות מכרה קיים ואינה צריכה הכרזה ולא שבועה עד שיבוא בעלה ויטעון או עד שתבוא לגבות כתובתה אחר מותו מגלגלין עליה שלא מכרה אלא למזונות שהיא צריכה להן. 
 
הלכה יז: וכשם שבית דין מוכרין למזון האשה שהלך בעלה כך מוכרין למזון בניו ובנותיו שהן בני שש שנים או פחות, אבל יתר על שש אינן זנין אותן מנכסיו שלא בפניו אע"פ שהוא אמוד, וכן מי שנשתטה בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין וזנין אשתו ובניו ובנותיו שהן בני שש שנים או פחות ומפרנסין אותן. 
 
הלכה יח: יש מן הגאונים שהורה שאין פוסקין מזונות לאשה שהלך בעלה או שמת בעלה עד שיהא שטר כתובה יוצא מתחת ידה, ואם לא תוציא שטר כתובה אין לה מזונות שמא נטלה כתובתה מבעלה או מחלה לו כתובתה שאין לה מזונות כמו שיתבאר. ויש מי שהורה שפוסקין לה מזונות בחזקת שלא נטלה ולא מחלה ואין מצריכין אותה להביא כתובה, ודעתי נוטה לזה במי שהלך בעלה הואיל ויש לה מזונות מן התורה, אבל אם מת בעלה אין לה מזונות עד שתביא כתובה מפני שהיא אוכלת בתקנת חכמים, ועוד שניזונת מנכסי יורשים ולעולם טוענין ליורש. 
 
הלכה יט: הלך בעלה ולותה ואכלה כשיבוא חייב לשלם, עמד אחד מדעת עצמו וזנה משלו אם יבוא הבעל אינו חייב לשלם לו והרי זה איבד את מעותיו מפני שלא צוהו לזונה והיא לא לותה ממנו. 
 
הלכה כ: הבעל שאמר לאשתו בשעה שהלך טלי מעשה ידיך במזונותיך אין לה מזונות, שאילו לא רצתה בדבר זה ולא סמכה דעתה היה לה לתבעו או לומר לו אין מעשה ידי מספיקין לי. 
 
הלכה כא: הרי שעמדה בדין ופסקו לה מזונות ומכרו בין דין ונתנו לה או שמכרה היא לעצמה ובא הבעל ואמר הנחתי לה מזונות הרי זו נשבעת בנקיטת חפץ שלא הניח לה, לא תבעה ולא מכרה אלא שהתה עד שבא, הוא אומר הנחתי והיא אומרת לא הנחת אלא לויתי מזה ונתפרנסתי, נשבע שבועת הסת שהניח לה ונפטר וישאר החוב עליה. 
 
הלכה כב: מכרה מטלטלין ואמרה במזונות מכרתי והוא טוען ואומר מזונותיך הנחתי נשבעת שבועת הסת שלא הניח, הרי שלא תבעה ולא לותה ולא מכרה אלא דחקה עצמה ביום ובלילה ועשתה ואכלה אין לה כלום. 
 
הלכה כג: המדיר את אשתו מליהנות לו בין שפירש עד זמן פלוני בין שלא פירש אלא סתם ממתינין לו שלשים יום, אם תמו ימי נדרו או שלא תמו והתיר נדרו הרי זה מוטב ואם לאו יוציא ויתן כתובה, ובאותן השלשים יום תהיה היא עושה ואוכלת ויהיה אחד מחביריו מפרנס אותה דברים שהיא צריכה להן יתר על מעשה ידיה אם אין מעשה ידיה מספיקין לכל. 
 
הלכה כד: המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות ממתינין לו שלשים יום, יתר על כן יוציא ויתן כתובה, אפילו הדירה שלא תאכל מאכל רע, אפילו הדירה ממין שלא אכלה אותו מימיה, יוציא אחר שלשים יום ויתן כתובה. נדרה היא שלא תאכל אחד מכל הפירות וקיים לה הוא את נדרה או שנדרה בנזיר ולא הפר לה, אם רצה שתשב תחתיו ולא תאכל פירות או תהיה נזירה תשב, ואם אמר איני רוצה באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה שהרי היה בידו להפר והוא קיים לה ברצונו. פרק יג 
 
הלכה א: כמה הכסות שהוא חייב ליתן לה, בגדים של חמשים זוז משנה לשנה ממטבע אותן הימים שנמצאו החמשים ששה דינרין ורביע דינר כסף, נותנין לה חדשים בימות הגשמים ולובשת בלאותיהן בימות החמה, והשחקים והם מותר הכסות הרי הן שלה כדי שתתכסה בהם בימי נדתה, ונותן לה חגור למתניה וכפה לראשה, ומנעל ממועד למועד. 
 
הלכה ב: במה דברים אמורים באותן הימים ובארץ ישראל אבל בשאר זמנים ושאר המקומות אין הדמים עיקר, יש מקומות שיהיו שם הבגדים ביוקר הרבה או בזול הרבה, אלא העיקר שסומכין עליו שמחייבין אותו ליתן לה בגדים הראויות בימות הגשמים ובימות החמה בפחות שלובשת כל אשה בעלת בית באותה המדינה. 
 
הלכה ג: ובכלל הכסות שהוא חייב לה כלי בית ומדור שיושבת בו, ומה הן כלי בית מטה מוצעת ומפץ או מחצלת לישב עליה, וכלי אכילה ושתיה כגון קדרה וקערה וכוס ובקבוק וכיוצא בהן. והמדור ששוכר לה בית של ארבע אמות על ארבע אמות ותהיה רחבה חוצה לו כדי להשתמש בה ויהיה לו בית הכסא חוץ ממנו. 
 
הלכה ד: וכן מחייבין אותו ליתן לה תכשיטיה כגון בגדי צבעונין להקיף על ראשה ופדחתה ופוך ושרק וכיוצא בהן כדי שלא תתגנה עליו. 
 
הלכה ה: במה דברים אמורים בעני שבישראל אבל בעשיר הכל לפי עשרו, ואפילו היה ראוי לקנות לה כלי משי ורקמה וכלי זהב כופין אותו ונותן, וכן המדור לפי עשרו והתכשיט וכלי הבית הכל לפי עשרו, ואם קצרה ידו ליתן לה אפילו כעני שבישראל כופין אותו להוציא ותהיה הכתובה חוב עליו עד שיעשיר. 
 
הלכה ו: ולא האשה בלבד אלא בניו ובנותיו הקטנים בני שש או פחות חייב ליתן להם כסות המספקת להם וכלי תשמיש ומדור לשכון בו, ואינו נותן להם לפי עשרו אלא כפי צרכן בלבד, זה הכלל כל מי שיש לו עליו מזונות בין בחייו בין אחר מותו יש לו כסות וכלי בית ומדור, וכל שבית דין מוכרין למזונותיו כך מוכרין לכסותו וכלי ביתו ומדורו. 
 
הלכה ז: האשה שהלך בעלה ופסקו לה בית דין מזונות וכסות וכלי בית ושכר מדור אין פוסקין לה תכשיט שהרי אין לה בעל שתתקשט לו, אבל מי שנשתטה בעלה או שנתחרש פוסקין לה תכשיט, ודין הבעל עם אשתו בטענת הכסות והכלים ושכר המדור כדינם בטענת המזונות אם אמר הוא נתתי והיא אומרת לא נתת דין אחד לכל. 
 
הלכה ח: המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינין, בעניות שנה אחת יקיים יתר על כן או יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה, ובעשירות שלשים יום יקיים יתר על כן או יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה. 
 
הלכה ט: הדירה שלא תלך למרחץ, בכרכים שבת אחת ובכפרים שתי שבתות, שלא תנעול מנעל, בכפרים שלשה ימים ובכרכים מעת לעת, יתר על זה יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה. 
 
הלכה י: הדירה שלא תשאל ושלא תשאיל מכלי הבית שדרך כל השכנות לשאול אותן ולהשאילן כגון נפה וכברה רחים ותנור וכיוצא בהם, יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה מפני שמשיאה שם רע בשכנותיה. וכן היא שנדרה שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה ורחים ותנור וכיוצא בהם ושלא תארוג בגדים נאים לבנה במקום שדרכן לארוג אותם לבנים תצא בלא כתובה מפני שמשיאתו שם רע בשכונתו שהוא כילי. 
 
הלכה יא: מקום שדרכן שלא תצא אשה בשוק בכפה שעל ראשה בלבד עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית נותן לה בכלל הכסות רדיד הפחות מכל הרדידין, ואם היה עשיר נותן לה לפי עשרו כדי שתצא בו לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה, לפי שכל אשה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו ולבית האבל ולבית המשתה לגמול חסד לרעותיה ולקרובותיה כדי שיבואו הם לה, שאינה בבית הסוהר עד שלא תצא ולא תבוא. אבל גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמים בחודש כפי הצורך, שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה שכך כתוב כל כבודה בת מלך פנימה. 
 
הלכה יב: המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה בזמן שהן עמה בעיר חודש אחד ממתינין לו שנים יוציא ויתן כתובה, ובזמן שהן בעיר אחרת רגל אחד ממתניתין לו שנים יוציא ויתן כתובה. 
 
הלכה יג: המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל ולבית המשתה, או יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה שזה כמי שאסרה בבית הסוהר ונעל בפניה, ואם היה טוען מפני בני אדם פרוצים שיש באותו בית האבל או בבית המשתה והוחזקו שם פרוצים שומעין לו. 
 
הלכה יד: האומר לאשתו אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך אחיך ואחיותיך שומעין לו ותהיה היא הולכת להם כשיארע להם דבר, ותלך לבית אביה פעם בחודש ובכל רגל ורגל, ולא יכנסו הם לה אלא אם אירע לה דבר כגון חולי או לידה, שאין כופין את האדם שיכנסו אחרים ברשותו. וכן היא שאמרה אין רצוני שיכנסו אצלי אמך ואחיותיך ואיני שוכנת עמהם בחצר אחת מפני שמריעין לי ומצירין לי שומעין לה, שאין כופין את האדם שישבו אחרים עמו ברשותו. 
 
הלכה טו: האיש שאמר איני דר במדור זה מפני שבני אדם רעים או פרוצים או גוים בשכונתי ואני מתירא מהם שומעים לו, ואע"פ שלא הוחזקו בפריצות, שכך צוו חכמים הרחק משכן רע, ואפילו היה המדור שלה מוציאה ממנו ושוכן בין בני אדם כשרים, וכן היא שאמרה כן אף על פי שהוא אומר אני איני מקפיד עליהם שומעין לה מפני שהיא אומרת אין רצוני שיצא עלי שם רע בשכנות אלו. 
 
הלכה טז: כל הישוב ארצות ארצות הוא, כגון ארץ כנען וארץ מצרים וארץ תימן וארץ כוש וארץ שנער וכיוצא בהן, וכל ארץ וארץ מדינות וכפרים, וערי ישראל לענין נישואין שלש ארצות היו, יהודה ועבר הירדן והגליל. 
 
הלכה יז: איש שהיה מארץ מן הארצות ונשא אשה בארץ אחרת כופין אותה ויוצאה עמו לארצו או תצא בלא כתובה שעל מנת כן נשאה אע"פ שלא פירש, אבל הנושא אשה באחת מן הארצות והוא מאנשי אותה הארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת, אבל מוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותה הארץ. ואינו יכול להוציאה ממדינה לכפר ולא מכפר למדינה שיש דברים שישיבת המדינה טובה להם ויש דברים שישיבת הכפרים טובה להם. 
 
הלכה יח: וכשמוציאה ממדינה למדינה או מכפר לכפר באותה הארץ אינו מוציאה מנוה היפה לנוה הרע ולא מרע ליפה מפני שהיא צריכה להטפל ולבדוק עצמה יפה בנוה היפה כדי שלא תהיה בו קלה וכעורה. וכן לא יוציאה ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים, ובכל מקום מוציאין ממקום שרובו גוים למקום שרובו ישראל. 
 
הלכה יט: במה דברים אמורים מחוצה לארץ לחוצה לארץ או מארץ ישראל לארץ ישראל אבל מחוצה לארץ לארץ ישראל כופין לעלות אפילו מנוה היפה לנוה הרע ואפילו ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים מעלין, ואין מוציאין מארץ ישראל לחוצה לארץ ואפילו מנוה הרע שרובו גוים לנוה היפה שרובו ישראל. 
 
הלכה כ: אמר האיש לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה תצא בלא כתובה, אמרה היא לעלות והוא אינו רוצה יוציא ויתן כתובה, והוא הדין לכל מקום מארץ ישראל עם ירושלם, שהכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין משם והכל מעלין לירושלם ואין הכל מוציאין משם.