Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום רביעי ז תמוז ה'�&פ"ב
	שיעורים יומיים ליום רביעי ז תמוז ה'�&פ"ב

חומש:

רביעי פרשת בלק

בחו"ל רביעי פרשת חקת

תהילים:

פרקים לט - מג

תניא:

פרק יא. והנה גם... -176- וסתום בלבו

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות עירובין פרקים ו-ח

פרק אחד :

הלכות נזקי ממון פרק ג

ספר המצוות :

מל"ת &כ"א

הלכות עירובין

פרק ו

הלכה א: מי שיצא מן המדינה בערב שבת והניח מזון שתי סעודות רחוק מן המדינה בתוך התחום וקבע שביתתו שם, אע"פ שחזר למדינה ולן בביתו נחשוב אותו כאילו שבת במקום שהניח בו שתי הסעודות, וזה הוא הנקרא עירובי תחומין. הלכה ב: ויש לו להלך ממקום עירובו למחר אלפים אמה לכל רוח, לפיכך כשהוא מהלך ממקום עירובו למחר אלפים אמה כנגד המדינה אינו מהלך במדינה אלא עד סוף מדתו, ואם היתה המדינה מובלעת בתוך מדתו תחשב המדינה כולה כארבע אמות וישלים מדתו חוצה לה.

הלכה ג: כיצד הרי שהניח את עירובו ברחוק אלף אמה מביתו שבמדינה לרוח מזרח נמצא מהלך למחר ממקום עירובו אלפים אמה למזרח, ומהלך ממקום עירובו אלפים אמה למערב, אלף שמן העירוב עד ביתו ואלף אמה מביתו בתוך המדינה, ואינו מהלך במדינה אלא עד סוף האלף, היה מביתו עד סוף המדינה פחות מאלף אפילו אמה אחת שנמצאת מדתו כלתה חוץ למדינה תחשב המדינה כולה כארבע אמות ויהלך חוצה לה תשע מאות ששה ותשעים אמה תשלום האלפים.

הלכה ד: לפיכך אם הניח עירובו ברחוק אלפים אמה מביתו שבמדינה הפסיד את כל המדינה כולה, ונמצא מהלך מביתו עד עירובו אלפים אמה ומעירובו אלפים ואינו מהלך מביתו במדינה לרוח מערב אפילו אמה אחת. המניח עירובו ברשות היחיד אפילו היתה מדינה גדולה כנינוה ואפילו עיר חריבה או מערה הראויה לדיורין מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח.

הלכה ה: המניח עירובו בתוך המדינה ששבת בה לא עשה כלום ואין מודדין לו ממקום עירובו אלא הרי הוא כבני המדינה כולן שיש להן אלפים אמה לכל רוח חוץ למדינה, וכן אם נתן עירובו במקומות המצטרפין לעיר שמודדין התחום חוץ מהם הרי זה כנותנו בתוך העיר, נתן עירובו חוץ לתחום אינו עירוב.

הלכה ו: אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה כגון שהיה רוצה לילך לבית האבל או למשתה של נשואין או להקביל פני רבו או חבירו שבא מן הדרך וכיוצא באלו, או מפני היראה כגון שהיה רוצה לברוח מן הגוים או מן הלסטים וכיוצא בזה, ואם עירב שלא לאחד מכל אלו אלא לדברי הרשות הרי זה עירוב.

הלכה ז: כל שמשתתפין בו מערבין בו עירובי תחומין, וכל שאין משתתפין בו אין מערבין בו עירובי תחומין, וכמה שיעור עירובי תחומין מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד, ואם היה לפתן כדי לאכול בו שתי סעודות, כמו השיתוף.

הלכה ח: וצריך שיהיה הוא ועירובו במקום אחד כדי שיהיה אפשר לו לאכלו בין השמשות, לפיכך אם נתכוין לשבות ברה"ר והניח עירובו ברה"י, או ברה"י והניח עירובו ברשות הרבים אינו עירוב, שאי אפשר לו להוציא מרה"י לרה"ר בין השמשות אלא בעבירה.

הלכה ט: אבל אם נתכוין לשבות ברה"י או ברה"ר והניח עירובו בכרמלית, או שנתכוין לשבות בכרמלית והניח עירובו ברה"י או ברה"ר הרי זה עירוב, שבשעת קניית העירוב שהוא בין השמשות מותר להוציא ולהכניס מכל אחת משתי הרשויות לכרמלית לדבר מצוה, שכל דבר שהוא מדברי סופרים לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה או בשעת הדחק.

הלכה י: נתנו במגדל ונעל ואבד המפתח אם יכול להוציאו בלא עשיית מלאכה הרי זה עירוב, שאין אסור לעשות בין השמשות במקום מצוה אלא מלאכה, נתנו בראש הקנה או הקונדס הצומחין מן הארץ אינו עירוב גזירה שמא יתלוש, ואם היו תלושין ונעוצין הרי זה עירוב.

הלכה יא: כל המניח עירובו במקום יש לו במקום עירובו ארבע אמות, לפיכך המניח עירובי תחומין שלו בסוף התחום ונתגלגל העירוב ויצא חוץ לתחום בתוך שתי אמות הרי זה עירוב וכאילו לא יצא ממקומו, ואם יצא חוץ לשתי אמות אינו עירוב שהרי נעשה חוץ לתחום והמניח עירובו חוץ לתחום אינו עירוב מפני שאינו יכול להגיע אל עירובו.

הלכה יב: נתגלגל העירוב ויצא שתי אמות חוץ לתחום או אבד או נשרף או שהיה תרומה ונטמא מבעוד יום אינו עירוב, משחשיכה הרי זה עירוב, שקניית העירוב בין השמשות, ואם ספק הרי זה עירוב שספק העירוב כשר, לפיכך אם נאכל העירוב בין השמשות הרי זה עירוב.

הלכה יג: אמרו לו שנים צא וערב עלינו, אחד עירב עליו מבעוד יום ואחד עירב עליו בין השמשות, זה שעירב עליו מבעוד יום נאכל עירובו בין השמשות וזה שעירב עליו בין השמשות נאכל עירובו משחשיכה שניהם קנו עירוב, שבין השמשות ספק הוא וספק העירוב כשר, ואף על פי כן ספק חשיכה ספק לא חשיכה אין מערבין עירובי תחומין לכתחלה ואם עירב הרי זה עירוב.

הלכה יד: נפל על העירוב גל מבעוד יום אם יכול להוציאו בלא עשיית מלאכה הרי זה כשר שמותר להוציאו בין השמשות שהיא שעת קניית העירוב, ואם נפל עליו גל משחשיכה הרי זה עירוב ואע"פ שאי אפשר להוציאו אלא בעשיית מלאכה, ספק מבעוד יום נפל או משחשיכה הרי זה כשר שספק העירוב כשר.

הלכה טו: אבל אם עירב בתרומה שהיא ספק טמאה אינו עירוב שאינה סעודה הראויה, וכן אם היו לפניו שתי ככרות של תרומה אחת טהורה ואחת טמאה ואינו יודע אי זו היא משתיהן ואמר עירובי בטהורה בכל מקום שהיא אינו עירוב, שאין כאן סעודה הראויה לאכילה.

הלכה טז: אמר ככר זה היום חול ולמחר קדש ועירב בה הרי זה עירוב, שבין השמשות עדיין לא נתקדשה ודאי וראויה היתה מבעוד יום, אבל אם אמר היום קדש ולמחר חול אין מערבין בה שאינה ראויה עד שתחשך, וכן אם הפריש תרומה והתנה עליה שלא תהיה תרומה עד שתחשך אין מערבין בה, שהרי היא טבל כל בין השמשות וצריך שתהיה הסעודה ראויה מבעוד יום.

הלכה יז: הנותן עירובו בבית הקברות אינו עירוב לפי שבית הקברות אסור בהנייה וכיון שרוצה בקיום העירוב שם אחר קנייה הרי נהנה בו, נתנו בבית הפרס הרי זה עירוב ואפילו היה כהן מפני שיכול ליכנס שם במגדל הפורח או שינפח והולך.

הלכה יח: רבים שרצו להשתתף בעירובי תחומין מקבצין כולן עירובן שתי סעודות לכל אחד ואחד ומניחין אותו בכלי אחד במקום שירצו, ואם עשה אחד עירוב על ידי כולן צריך לזכות להן על ידי אחר, וצריך להודיעם שאין מערבין לו לאדם עירובי תחומין אלא לדעתו שמא אינו רוצה לערב באותה הרוח שרצה זה, ואם הודיעו מבעוד יום אף על פי שלא רצה אלא משתחשך הרי זה עירוב, ואם לא הודיעו עד שחשכה אינו יוצא בו שאין מערבין משתחשך.

הלכה יט: כל הזוכה בעירובי חצירות מזכין על ידו בעירובי תחומין, וכל מי שאין מזכין על ידו עירובי חצירות אין מזכין על ידו עירובי תחומין.

הלכה כ: נותן אדם מעה לבעל הבית כדי שיקח לו פת ויערב לו בה עירובי תחומין, אבל אם נתן לחנוני או לנחתום ואמר לו זכה לי במעה זו אינו עירוב, ואם אמר לו ערב עלי במעה זו הרי זה לוקח בה פת או אוכל מן האוכלין ומערב עליו, ואם נתן לו כלי ואמר לו תן לי בזה אוכל וזכה לי בו הרי זה לוקח אוכל ומערב עליו בו.

הלכה כא: מערב אדם עירובי תחומין על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן, לפיכך אם עירב עליהן ועירבו לעצמן יוצאין בשל רבן, אבל אינו מערב לא על ידי בנו ובתו הגדולים ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים ולא על ידי אשתו אלא מדעתן, ואע"פ שהן אוכלין אצלו על שולחנו, ואם עירב עליהן ושמעו ושתקו ולא מיחו יוצאין בעירובו, עירב על אחד מהן ועירבו הן לעצמן אין לך מחאה גדולה מזו ויוצאין בעירוב עצמן, קטן בן שש שנים או פחות יוצא בעירוב אמו ואין צריך להניח עליו מזון שתי סעודות לעצמו.

הלכה כב: הרוצה לשלח עירובו ביד אחר להניחו לו במקום שהוא רוצה לקבוע שביתתו שם הרשות בידו, וכשהוא משלחו אינו משלחו ביד חרש שוטה וקטן ולא ביד מי שאינו מודה במצות עירוב, ואם שלח אינו עירוב, ואם שלחו ביד אחד מאלו הפסולין להוליכו לאדם כשר כדי שיוליכו הכשר ויניחו במקום העירוב הרי זה כשר, ואפילו שלחו על הקוף או על הפיל, והוא שיהיה עומד מרחוק עד שיראה זה הפסול או הבהמה שהגיעו אצל הכשר שאמר לו להוליך את העירוב, וכן רבים שנשתתפו בעירובי תחומין ורצו לשלח עירובן ביד אחר הרי אלו משלחין.

הלכה כג: אחד או רבים שאמרו לאחד צא וערב עלינו ועירב עליהן באי זה רוח שרצה הרי זה עירוב ויוצאין בו שהרי לא ייחדו לו רוח, האומר לחבירו ערב עלי בתמרים ועירב עליו בגרוגרות בגרוגרות ועירב עליו בתמרים, א"ל הניח עירובי במגדל והניחו בשובך, בשובך והניחו במגדל, בבית והניחו בעליה בעליה והניחו בבית אינו עירוב, אבל אם אמר לו ערב עלי סתם ועירב עליו בין בגרוגרות בין בתמרים בין בבית בין בעליה הרי זה עירוב.

הלכה כד: כשם שמברכין על עירובי חצירות ושתופי מבואות כך מברכין על עירובי תחומין, ואומר בזה העירוב יהיה מותר לי להלך ממקום זה אלפים אמה לכל רוח, ואם היה אחד מערב על ידי רבים אומר בזה העירוב יהיה מותר לפלוני ופלוני או לבני מקום פלוני או לבני עיר זו להלך ממקום זה אלפים אמה לכל רוח.

פרק ז

הלכה א: מי שיצא מערב שבת חוץ למדינה ועמד במקום בתוך התחום או בסופו ואמר שביתתי במקום זה וחזר לעירו ולן שם, יש לו להלך למחר מאותו מקום אלפים אמה לכל רוח, וזה הוא עיקר עירובי תחומין לערב ברגליו, ולא אמרו לערב בהנחת מזון שתי סעודות בלבד במקום אף על פי שלא יצא ולא עמד שם אלא להקל על העשיר שלא יצא אלא ישלח עירובו ביד אחר ויניחו לו.

הלכה ב: וכן אם נתכוין לקבוע שביתתו במקום ידוע אצלו כגון אילן או בית או גדר שהוא מכיר מקומו ויש בינו ובינו כשחשכה אלפים אמה או פחות והחזיק בדרך והלך כדי שיגיע לאותו מקום ויקנה בו שביתה אף על פי שלא הגיע ולא עמד שם אלא החזירו חבירו ללון אצלו או שחזר מעצמו ללון או נתעכב, למחר יש לו להלך עד מקום שנתכוין לו ומאותו המקום אלפים אמה לכל רוח, שכיון שגמר בלבו לקבוע שם שביתתו והחזיק בדרך נעשה כמי שעמד שם או שהניח עירובו שם.

הלכה ג: במה דברים אמורים בעני שאין מטריחין אותו להניח עירוב או ברחוק כגון מי שהיה בא בדרך והיה ירא שמא תחשך, והוא שישאר מן היום כדי להגיע לאותו מקום שקנה בו שביתה קודם שתחשך אם רץ בכל כחו, והיה בינו ובין אותו מקום כשתחשך אלפים אמה או פחות, אבל אם לא היה רחוק ולא עני או שלא נשאר מן היום כדי שיגיע אפילו רץ בכל כחו או שהיה בין המקום שנתכוין לשבות בו ובין המקום שהוא עומד בו כשחשכה יתר מאלפים אמה או שלא כיון המקום שקנה בו שביתה, הרי זה לא קנה שביתה ברחוק מקום ואין לו אלא אלפים אמה לכל רוח ממקום שהוא עומד בו כשחשכה.

הלכה ד: מי שעמד מבעוד יום ברשות היחיד וקנה שם שביתה או שהיה בא בדרך ונתכוין לשבות ברשות היחיד הידועה אצלו וקנה שם שביתתו הרי זה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח, ואם היתה רשות היחיד זו מקום שלא הוקף לדירה או תל או נקע אם היה בה בית סאתים או פחות מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח, ואם היתה יתר על בית סאתים אין לו בה אלא ארבע אמות וחוצה מהן אלפים אמה לכל רוח, וכן אם הניח עירובו במקום שלא הוקף לדירה.

הלכה ה: הקונה שביתה ברחוק מקום ולא סיים מקום שביתתו לא קנה שביתה שם, כיצד היה בא בדרך ואמר שביתתי במקום פלוני או בשדה פלונית או בבקעה פלונית או ברחוק אלף אמה או אלפים ממקומי זה הרי זה לא קנה שביתה ברחוק ואין לו אלא אלפים אמה לכל רוח ממקום שהוא עומד בו כשחשכה.

הלכה ו: אמר שביתתי תחת אילן פלוני או תחת סלע פלוני אם יש תחת אותו אילן או אותו סלע שמונה אמות או יתר לא קנה שביתה שהרי לא כיון מקום שביתתו, שאם בא לשבות בתוך ארבע אמות אלו שמא בארבע אמות האחרות הוא שקנה שביתה.

הלכה ז: לפיכך צריך להתכוין לשבות בעיקרו או בארבע אמות שבדרומו או שבצפונו, ואם היה תחתיו פחות משמונה אמות ונתכוין לשבות תחתיו קנה שהרי אין שם שיעור שני מקומות והרי מקצת מקומו מסויים. היו שנים באים בדרך אחד מהן מכיר אילן או גדר או מקום שהוא קובע בו שביתה והשני אינו מכיר, זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר והמכיר מתכוין לשבות הוא וחבירו במקום שהוא מכיר.

הלכה ח: אנשי העיר ששלחו אחד מהן להוליך להן עירובן למקום ידוע והחזיק בדרך והחזירו חבירו ולא הוליך עירובן, הן לא קנו שביתה באותו מקום שהרי לא הונח שם עירובן ואין להן להלך ממדינתן אלא אלפים אמה לכל רוח, והוא קנה שם עירוב שהרי הוא בא בדרך ונתכוין לשבות שם והחזיק בדרך, לפיכך יש לו להלך לאותו מקום למחר ולהלן ממנו אלפים אמה לכל רוח.

הלכה ט: זה שאמרנו שצריך הקונה שביתה ברחוק מקום שיחזיק בדרך, לא שיצא וילך בשדה אלא אפילו ירד מן העליה לילך לאותו מקום וקודם שיצא מפתח החצר החזירו חבירו הרי זה החזיק וקנה שביתה, וכן כל הקונה שביתה ברחוק מקום אינו צריך לומר שביתתי במקום פלוני אלא כיון שגמר בלבו והחזיק בדרך כל שהוא קנה שם שביתה, ואין צריך לומר מי שיצא ברגליו ועמד במקום שקונה בו שביתה שאינו צריך לומר כלום אלא כיון שגמר בלבו קנה.

הלכה י: התלמידים שהולכין ואוכלין בלילי שבת בשדות ובכרמים אצל בעלי הבתים שפתן מצויה לעוברי דרכים הבאים שם ובאים ולנים בבית המדרש, מהלכין אלפים אמה לכל רוח מבית המדרש לא ממקום האכילה, שאילו מצאו סעודתן בבית המדרש לא היו יוצאין לשדה ואין דעתן סומכת לדירה אלא על בית מדרשם.

פרק ח

הלכה א: אין מניחין שני עירובין אחד במזרח ואחד במערב כדי שיהלך במקצת היום על אחד משני העירובין ובשאר היום על העירוב השני, שאין מערבין שני עירובין ליום אחד, טעה ועירב לשתי רוחות כמדומה הוא שמערבין לשתי רוחות, או שאמר לשנים צאו וערבו עלי אחד עירב עליו לצפון ואחר עירב עליו לדרום מהלך כרגלי שניהם.

הלכה ב: כיצד מהלך כרגלי שניהם שאינו יכול להלך אלא במקום שיש לשניהם להלך בו, נתן האחד עירובו ברחוק אלף אמה לרוח מזרח והניח השני מהן עירובו ברחוק חמש מאות אמה לרוח מערב, אין זה שעירבו עליו מהלך במערב אלא אלף אמה כרגלי מי שעירב עליו במזרח, ולא יהלך במזרח אלא אלף וחמש מאות אמה כרגלי מי שעירב עליו במערב, לפיכך אם עירב או עירבו עליו שני עירובין אלו אחד ברחוק אלפים אמה למזרח ואחד ברחוק אלפים אמה למערב הרי זה לא יזוז ממקומו.

הלכה ג: מערב אדם שני עירובין בשתי רוחות ומתנה ואומר אם אירע לי דבר מצוה או נלחצתי למחר ונצרכתי לרוח זו זה העירוב הוא שאני סומך עליו והעירוב שברוח השנית אינו כלום, ואם נצרכתי לרוח זו השנית זה העירוב הוא שאני סומך עליו ושברוח הראשונה אינו כלום, ואם נצרכתי לשתי הרוחות יש לי לסמוך על איזה עירוב שארצה ולאיזה שארצה אלך, ואם לא אירע לי דבר ולא נצרכתי לרוח מהן אין שני העירובין האלו עירוב ואיני סומך על אחד מהן אלא הריני כבני עירי שיש לי אלפים אמה לכל רוח מחוץ לחומה.

הלכה ד: כשם שאסור לצאת חוץ לתחום בשבת כך אסור לצאת ביום טוב וביום הכפורים, וכשם שהמוציא מרשות לרשות בשבת חייב כך המוציא מרשות לרשות ביום הכפורים חייב, אבל ביום טוב מותר להוציא מרשות לרשות, לפיכך מערבין עירובי חצירות ומשתתפין במבואות ליום הכפורים כשבת, ומערבין עירובי תחומין ליום הכפורים ולימים טובים כדרך שמערבין לשבת.

הלכה ה: יום טוב שחל להיות סמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה או שני ימים טובים של גליות יש לו לערב שני עירובין לשתי רוחות וסומך על אי זה מהן שירצה ליום הראשון ועל העירוב שברוח השניה ליום השני, או מערב עירוב אחד לרוח אחת וסומך עליו לאחד משני ימים וביום השני יהיה כבני העיר וכאילו לא עשה עירוב ויש לו אלפים אמה לכל רוח, במה דברים אמורים בשני ימים טובים של גליות אבל בשני ימים טובים של ראש השנה הרי הן כיום אחד ואינו מערב לשני הימים אלא לרוח אחת.

הלכה ו: וכן מתנה אדם על עירובו ואומר עירובי לשבת זו אבל לא לשבת אחרת, או לשבת אחרת אבל לא לשבת זו, לשבתות ולא לימים טובים לימים טובים ולא לשבתות.

הלכה ז: אמר לחמשה הריני מערב על איזה מכם שארצה רציתי ילך לא רציתי לא ילך, אע"פ שרצה משחשכה ילך, דבר שהוא מדברי סופרים יש בו ברירה, וכן המערב לשבתות של כל השנה ואמר רציתי אלך לא רציתי לא אלך אלא אהיה כבני עירי כל שבת שירצה ילך אע"פ שרצה משתחשך.

הלכה ח: המערב לשני ימים טובים של גליות או לשבת ויום טוב אע"פ שהוא עירוב אחד לרוח אחת לשני הימים צריך שיהיה העירוב במקומו מצוי בליל ראשון ובליל שני כל בין השמשות, כיצד הוא עושה מוליכו בערב יום טוב או בערב שבת ומחשיך עליו ונוטלו בידו ובא לו אם היה ליל יום טוב, ולמחר מוליכו לאותו מקום ומניחו שם עד שתחשך ואוכלו אם היה ליל שבת או מביאו אם היה ליל יום טוב, מפני שהן שתי קדושות ואינן כיום אחד כדי שנאמר מליל ראשון קנה העירוב לשני ימים.

הלכה ט: נאכל העירוב בראשון קנה העירוב לראשון ואין לו עירוב לשני, עירב ברגליו בראשון צריך לערב ברגליו בשני והוא שילך ויעמוד באותו מקום ויחשוב בלבו שיקנה שם שביתה, עירב בפת בראשון אם רצה לערב ברגליו בשני הרי זה עירוב, ואם רצה לערב בפת צריך לערב באותה הפת עצמה שעירב בה בראשון.

הלכה י: יום הכפורים שחל להיות ערב שבת או לאחר שבת בזמן שמקדשין על פי הראיה יראה לי שהן כיום אחד וקדושה אחת הם.

הלכה יא: זה שאמרנו שיש לו לאדם לערב שני עירובין בשתי רוחות לשני הימים והוא שיהיה אפשר לו להגיע לכל אחד משני העירובין ביום הראשון, אבל אם אי אפשר לו להגיע לעירוב של יום השני ביום הראשון אין עירוב השני עירוב, שהעירוב מצותו שיהיה בסעודה הראויה מבעוד יום וזה הואיל ואינו יכול להגיע לזה העירוב ביום הראשון הרי זו אינה ראויה מבעוד יום.

הלכה יב: כיצד הרי שהניח עירובו ברחוק אלפים אמה מביתו לרוח מזרח וסמך עליו ליום ראשון והניח עירוב שני ברחוק אמה אחת או מאה או אלף ברוח מערב וסמך עליו ליום שני אין זה השני עירוב, שהרי ביום הראשון אין זה העירוב השני ראוי לו מבעוד יום לפי שאינו יכול להגיע אליו שהרי לא נשאר לו ברוח מערב כלום.

הלכה יג: אבל אם הניח עירובו ברחוק אלף וחמש מאות אמה מביתו ברוח מזרח וסמך עליו ליום ראשון והניח עירוב שני רחוק מביתו לרוח מערב בתוך חמש מאות אמה וסמך עליו ליום שני הרי זה עירוב, שהרי אפשר לו שיגיע לו ביום הראשון.

הלכה יד: יום טוב שחל להיות בערב שבת אינו עושה עירוב ביום טוב לא עירובי חצירות ולא עירובי תחומין אלא מערב הוא ביום חמישי שהוא ערב יום טוב, ואם חלו שני ימים טובים של גליות בחמישי וערב שבת מערב מיום רביעי עירובי תחומין ועירובי חצירות, ואם שכח ולא עירב הרי זה מערב עירובי חצירות בחמישי ובערב שבת ומתנה אבל לא עירובי תחומין.

הלכה טו: כיצד מתנה אומר בחמישי אם היום יום טוב אין בדברי כלום ואם לאו הרי זה עירוב, ולמחר חוזר ומערב ואומר אם היום יום טוב כבר עירבתי מאמש ואין בדברי היום כלום ואם אמש היה יום טוב הרי זה עירוב, במה דברים אמורים בשני ימים טובים של גליות אבל בשני ימים טובים של ראש השנה הרי הן כיום אחד ואינו מערב להן אלא מערב יום טוב. בריך רחמנא דסיען.

הלכות עירובין

פרק ו 
 
הלכה א: מי שיצא מן המדינה בערב שבת והניח מזון שתי סעודות רחוק מן המדינה בתוך התחום וקבע שביתתו שם, אע"פ שחזר למדינה ולן בביתו נחשוב אותו כאילו שבת במקום שהניח בו שתי הסעודות, וזה הוא הנקרא עירובי תחומין. הלכה ב: ויש לו להלך ממקום עירובו למחר אלפים אמה לכל רוח, לפיכך כשהוא מהלך ממקום עירובו למחר אלפים אמה כנגד המדינה אינו מהלך במדינה אלא עד סוף מדתו, ואם היתה המדינה מובלעת בתוך מדתו תחשב המדינה כולה כארבע אמות וישלים מדתו חוצה לה. 
 
הלכה ג: כיצד הרי שהניח את עירובו ברחוק אלף אמה מביתו שבמדינה לרוח מזרח נמצא מהלך למחר ממקום עירובו אלפים אמה למזרח, ומהלך ממקום עירובו אלפים אמה למערב, אלף שמן העירוב עד ביתו ואלף אמה מביתו בתוך המדינה, ואינו מהלך במדינה אלא עד סוף האלף, היה מביתו עד סוף המדינה פחות מאלף אפילו אמה אחת שנמצאת מדתו כלתה חוץ למדינה תחשב המדינה כולה כארבע אמות ויהלך חוצה לה תשע מאות ששה ותשעים אמה תשלום האלפים. 
 
הלכה ד: לפיכך אם הניח עירובו ברחוק אלפים אמה מביתו שבמדינה הפסיד את כל המדינה כולה, ונמצא מהלך מביתו עד עירובו אלפים אמה ומעירובו אלפים ואינו מהלך מביתו במדינה לרוח מערב אפילו אמה אחת. המניח עירובו ברשות היחיד אפילו היתה מדינה גדולה כנינוה ואפילו עיר חריבה או מערה הראויה לדיורין מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח. 
 
הלכה ה: המניח עירובו בתוך המדינה ששבת בה לא עשה כלום ואין מודדין לו ממקום עירובו אלא הרי הוא כבני המדינה כולן שיש להן אלפים אמה לכל רוח חוץ למדינה, וכן אם נתן עירובו במקומות המצטרפין לעיר שמודדין התחום חוץ מהם הרי זה כנותנו בתוך העיר, נתן עירובו חוץ לתחום אינו עירוב. 
 
הלכה ו: אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה כגון שהיה רוצה לילך לבית האבל או למשתה של נשואין או להקביל פני רבו או חבירו שבא מן הדרך וכיוצא באלו, או מפני היראה כגון שהיה רוצה לברוח מן הגוים או מן הלסטים וכיוצא בזה, ואם עירב שלא לאחד מכל אלו אלא לדברי הרשות הרי זה עירוב. 
 
הלכה ז: כל שמשתתפין בו מערבין בו עירובי תחומין, וכל שאין משתתפין בו אין מערבין בו עירובי תחומין, וכמה שיעור עירובי תחומין מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד, ואם היה לפתן כדי לאכול בו שתי סעודות, כמו השיתוף. 
 
הלכה ח: וצריך שיהיה הוא ועירובו במקום אחד כדי שיהיה אפשר לו לאכלו בין השמשות, לפיכך אם נתכוין לשבות ברה"ר והניח עירובו ברה"י, או ברה"י והניח עירובו ברשות הרבים אינו עירוב, שאי אפשר לו להוציא מרה"י לרה"ר בין השמשות אלא בעבירה. 
 
הלכה ט: אבל אם נתכוין לשבות ברה"י או ברה"ר והניח עירובו בכרמלית, או שנתכוין לשבות בכרמלית והניח עירובו ברה"י או ברה"ר הרי זה עירוב, שבשעת קניית העירוב שהוא בין השמשות מותר להוציא ולהכניס מכל אחת משתי הרשויות לכרמלית לדבר מצוה, שכל דבר שהוא מדברי סופרים לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה או בשעת הדחק. 
 
הלכה י: נתנו במגדל ונעל ואבד המפתח אם יכול להוציאו בלא עשיית מלאכה הרי זה עירוב, שאין אסור לעשות בין השמשות במקום מצוה אלא מלאכה, נתנו בראש הקנה או הקונדס הצומחין מן הארץ אינו עירוב גזירה שמא יתלוש, ואם היו תלושין ונעוצין הרי זה עירוב. 
 
הלכה יא: כל המניח עירובו במקום יש לו במקום עירובו ארבע אמות, לפיכך המניח עירובי תחומין שלו בסוף התחום ונתגלגל העירוב ויצא חוץ לתחום בתוך שתי אמות הרי זה עירוב וכאילו לא יצא ממקומו, ואם יצא חוץ לשתי אמות אינו עירוב שהרי נעשה חוץ לתחום והמניח עירובו חוץ לתחום אינו עירוב מפני שאינו יכול להגיע אל עירובו. 
 
הלכה יב: נתגלגל העירוב ויצא שתי אמות חוץ לתחום או אבד או נשרף או שהיה תרומה ונטמא מבעוד יום אינו עירוב, משחשיכה הרי זה עירוב, שקניית העירוב בין השמשות, ואם ספק הרי זה עירוב שספק העירוב כשר, לפיכך אם נאכל העירוב בין השמשות הרי זה עירוב. 
 
הלכה יג: אמרו לו שנים צא וערב עלינו, אחד עירב עליו מבעוד יום ואחד עירב עליו בין השמשות, זה שעירב עליו מבעוד יום נאכל עירובו בין השמשות וזה שעירב עליו בין השמשות נאכל עירובו משחשיכה שניהם קנו עירוב, שבין השמשות ספק הוא וספק העירוב כשר, ואף על פי כן ספק חשיכה ספק לא חשיכה אין מערבין עירובי תחומין לכתחלה ואם עירב הרי זה עירוב. 
 
הלכה יד: נפל על העירוב גל מבעוד יום אם יכול להוציאו בלא עשיית מלאכה הרי זה כשר שמותר להוציאו בין השמשות שהיא שעת קניית העירוב, ואם נפל עליו גל משחשיכה הרי זה עירוב ואע"פ שאי אפשר להוציאו אלא בעשיית מלאכה, ספק מבעוד יום נפל או משחשיכה הרי זה כשר שספק העירוב כשר. 
 
הלכה טו: אבל אם עירב בתרומה שהיא ספק טמאה אינו עירוב שאינה סעודה הראויה, וכן אם היו לפניו שתי ככרות של תרומה אחת טהורה ואחת טמאה ואינו יודע אי זו היא משתיהן ואמר עירובי בטהורה בכל מקום שהיא אינו עירוב, שאין כאן סעודה הראויה לאכילה. 
 
הלכה טז: אמר ככר זה היום חול ולמחר קדש ועירב בה הרי זה עירוב, שבין השמשות עדיין לא נתקדשה ודאי וראויה היתה מבעוד יום, אבל אם אמר היום קדש ולמחר חול אין מערבין בה שאינה ראויה עד שתחשך, וכן אם הפריש תרומה והתנה עליה שלא תהיה תרומה עד שתחשך אין מערבין בה, שהרי היא טבל כל בין השמשות וצריך שתהיה הסעודה ראויה מבעוד יום. 
 
הלכה יז: הנותן עירובו בבית הקברות אינו עירוב לפי שבית הקברות אסור בהנייה וכיון שרוצה בקיום העירוב שם אחר קנייה הרי נהנה בו, נתנו בבית הפרס הרי זה עירוב ואפילו היה כהן מפני שיכול ליכנס שם במגדל הפורח או שינפח והולך. 
 
הלכה יח: רבים שרצו להשתתף בעירובי תחומין מקבצין כולן עירובן שתי סעודות לכל אחד ואחד ומניחין אותו בכלי אחד במקום שירצו, ואם עשה אחד עירוב על ידי כולן צריך לזכות להן על ידי אחר, וצריך להודיעם שאין מערבין לו לאדם עירובי תחומין אלא לדעתו שמא אינו רוצה לערב באותה הרוח שרצה זה, ואם הודיעו מבעוד יום אף על פי שלא רצה אלא משתחשך הרי זה עירוב, ואם לא הודיעו עד שחשכה אינו יוצא בו שאין מערבין משתחשך. 
 
הלכה יט: כל הזוכה בעירובי חצירות מזכין על ידו בעירובי תחומין, וכל מי שאין מזכין על ידו עירובי חצירות אין מזכין על ידו עירובי תחומין. 
 
הלכה כ: נותן אדם מעה לבעל הבית כדי שיקח לו פת ויערב לו בה עירובי תחומין, אבל אם נתן לחנוני או לנחתום ואמר לו זכה לי במעה זו אינו עירוב, ואם אמר לו ערב עלי במעה זו הרי זה לוקח בה פת או אוכל מן האוכלין ומערב עליו, ואם נתן לו כלי ואמר לו תן לי בזה אוכל וזכה לי בו הרי זה לוקח אוכל ומערב עליו בו. 
 
הלכה כא: מערב אדם עירובי תחומין על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן, לפיכך אם עירב עליהן ועירבו לעצמן יוצאין בשל רבן, אבל אינו מערב לא על ידי בנו ובתו הגדולים ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים ולא על ידי אשתו אלא מדעתן, ואע"פ שהן אוכלין אצלו על שולחנו, ואם עירב עליהן ושמעו ושתקו ולא מיחו יוצאין בעירובו, עירב על אחד מהן ועירבו הן לעצמן אין לך מחאה גדולה מזו ויוצאין בעירוב עצמן, קטן בן שש שנים או פחות יוצא בעירוב אמו ואין צריך להניח עליו מזון שתי סעודות לעצמו. 
 
הלכה כב: הרוצה לשלח עירובו ביד אחר להניחו לו במקום שהוא רוצה לקבוע שביתתו שם הרשות בידו, וכשהוא משלחו אינו משלחו ביד חרש שוטה וקטן ולא ביד מי שאינו מודה במצות עירוב, ואם שלח אינו עירוב, ואם שלחו ביד אחד מאלו הפסולין להוליכו לאדם כשר כדי שיוליכו הכשר ויניחו במקום העירוב הרי זה כשר, ואפילו שלחו על הקוף או על הפיל, והוא שיהיה עומד מרחוק עד שיראה זה הפסול או הבהמה שהגיעו אצל הכשר שאמר לו להוליך את העירוב, וכן רבים שנשתתפו בעירובי תחומין ורצו לשלח עירובן ביד אחר הרי אלו משלחין. 
 
הלכה כג: אחד או רבים שאמרו לאחד צא וערב עלינו ועירב עליהן באי זה רוח שרצה הרי זה עירוב ויוצאין בו שהרי לא ייחדו לו רוח, האומר לחבירו ערב עלי בתמרים ועירב עליו בגרוגרות בגרוגרות ועירב עליו בתמרים, א"ל הניח עירובי במגדל והניחו בשובך, בשובך והניחו במגדל, בבית והניחו בעליה בעליה והניחו בבית אינו עירוב, אבל אם אמר לו ערב עלי סתם ועירב עליו בין בגרוגרות בין בתמרים בין בבית בין בעליה הרי זה עירוב. 
 
הלכה כד: כשם שמברכין על עירובי חצירות ושתופי מבואות כך מברכין על עירובי תחומין, ואומר בזה העירוב יהיה מותר לי להלך ממקום זה אלפים אמה לכל רוח, ואם היה אחד מערב על ידי רבים אומר בזה העירוב יהיה מותר לפלוני ופלוני או לבני מקום פלוני או לבני עיר זו להלך ממקום זה אלפים אמה לכל רוח. פרק ז 
 
הלכה א: מי שיצא מערב שבת חוץ למדינה ועמד במקום בתוך התחום או בסופו ואמר שביתתי במקום זה וחזר לעירו ולן שם, יש לו להלך למחר מאותו מקום אלפים אמה לכל רוח, וזה הוא עיקר עירובי תחומין לערב ברגליו, ולא אמרו לערב בהנחת מזון שתי סעודות בלבד במקום אף על פי שלא יצא ולא עמד שם אלא להקל על העשיר שלא יצא אלא ישלח עירובו ביד אחר ויניחו לו. 
 
הלכה ב: וכן אם נתכוין לקבוע שביתתו במקום ידוע אצלו כגון אילן או בית או גדר שהוא מכיר מקומו ויש בינו ובינו כשחשכה אלפים אמה או פחות והחזיק בדרך והלך כדי שיגיע לאותו מקום ויקנה בו שביתה אף על פי שלא הגיע ולא עמד שם אלא החזירו חבירו ללון אצלו או שחזר מעצמו ללון או נתעכב, למחר יש לו להלך עד מקום שנתכוין לו ומאותו המקום אלפים אמה לכל רוח, שכיון שגמר בלבו לקבוע שם שביתתו והחזיק בדרך נעשה כמי שעמד שם או שהניח עירובו שם. 
 
הלכה ג: במה דברים אמורים בעני שאין מטריחין אותו להניח עירוב או ברחוק כגון מי שהיה בא בדרך והיה ירא שמא תחשך, והוא שישאר מן היום כדי להגיע לאותו מקום שקנה בו שביתה קודם שתחשך אם רץ בכל כחו, והיה בינו ובין אותו מקום כשתחשך אלפים אמה או פחות, אבל אם לא היה רחוק ולא עני או שלא נשאר מן היום כדי שיגיע אפילו רץ בכל כחו או שהיה בין המקום שנתכוין לשבות בו ובין המקום שהוא עומד בו כשחשכה יתר מאלפים אמה או שלא כיון המקום שקנה בו שביתה, הרי זה לא קנה שביתה ברחוק מקום ואין לו אלא אלפים אמה לכל רוח ממקום שהוא עומד בו כשחשכה. 
 
הלכה ד: מי שעמד מבעוד יום ברשות היחיד וקנה שם שביתה או שהיה בא בדרך ונתכוין לשבות ברשות היחיד הידועה אצלו וקנה שם שביתתו הרי זה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח, ואם היתה רשות היחיד זו מקום שלא הוקף לדירה או תל או נקע אם היה בה בית סאתים או פחות מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח, ואם היתה יתר על בית סאתים אין לו בה אלא ארבע אמות וחוצה מהן אלפים אמה לכל רוח, וכן אם הניח עירובו במקום שלא הוקף לדירה. 
 
הלכה ה: הקונה שביתה ברחוק מקום ולא סיים מקום שביתתו לא קנה שביתה שם, כיצד היה בא בדרך ואמר שביתתי במקום פלוני או בשדה פלונית או בבקעה פלונית או ברחוק אלף אמה או אלפים ממקומי זה הרי זה לא קנה שביתה ברחוק ואין לו אלא אלפים אמה לכל רוח ממקום שהוא עומד בו כשחשכה. 
 
הלכה ו: אמר שביתתי תחת אילן פלוני או תחת סלע פלוני אם יש תחת אותו אילן או אותו סלע שמונה אמות או יתר לא קנה שביתה שהרי לא כיון מקום שביתתו, שאם בא לשבות בתוך ארבע אמות אלו שמא בארבע אמות האחרות הוא שקנה שביתה. 
 
הלכה ז: לפיכך צריך להתכוין לשבות בעיקרו או בארבע אמות שבדרומו או שבצפונו, ואם היה תחתיו פחות משמונה אמות ונתכוין לשבות תחתיו קנה שהרי אין שם שיעור שני מקומות והרי מקצת מקומו מסויים. היו שנים באים בדרך אחד מהן מכיר אילן או גדר או מקום שהוא קובע בו שביתה והשני אינו מכיר, זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר והמכיר מתכוין לשבות הוא וחבירו במקום שהוא מכיר. 
 
הלכה ח: אנשי העיר ששלחו אחד מהן להוליך להן עירובן למקום ידוע והחזיק בדרך והחזירו חבירו ולא הוליך עירובן, הן לא קנו שביתה באותו מקום שהרי לא הונח שם עירובן ואין להן להלך ממדינתן אלא אלפים אמה לכל רוח, והוא קנה שם עירוב שהרי הוא בא בדרך ונתכוין לשבות שם והחזיק בדרך, לפיכך יש לו להלך לאותו מקום למחר ולהלן ממנו אלפים אמה לכל רוח. 
 
הלכה ט: זה שאמרנו שצריך הקונה שביתה ברחוק מקום שיחזיק בדרך, לא שיצא וילך בשדה אלא אפילו ירד מן העליה לילך לאותו מקום וקודם שיצא מפתח החצר החזירו חבירו הרי זה החזיק וקנה שביתה, וכן כל הקונה שביתה ברחוק מקום אינו צריך לומר שביתתי במקום פלוני אלא כיון שגמר בלבו והחזיק בדרך כל שהוא קנה שם שביתה, ואין צריך לומר מי שיצא ברגליו ועמד במקום שקונה בו שביתה שאינו צריך לומר כלום אלא כיון שגמר בלבו קנה. 
 
הלכה י: התלמידים שהולכין ואוכלין בלילי שבת בשדות ובכרמים אצל בעלי הבתים שפתן מצויה לעוברי דרכים הבאים שם ובאים ולנים בבית המדרש, מהלכין אלפים אמה לכל רוח מבית המדרש לא ממקום האכילה, שאילו מצאו סעודתן בבית המדרש לא היו יוצאין לשדה ואין דעתן סומכת לדירה אלא על בית מדרשם. פרק ח 
 
הלכה א: אין מניחין שני עירובין אחד במזרח ואחד במערב כדי שיהלך במקצת היום על אחד משני העירובין ובשאר היום על העירוב השני, שאין מערבין שני עירובין ליום אחד, טעה ועירב לשתי רוחות כמדומה הוא שמערבין לשתי רוחות, או שאמר לשנים צאו וערבו עלי אחד עירב עליו לצפון ואחר עירב עליו לדרום מהלך כרגלי שניהם. 
 
הלכה ב: כיצד מהלך כרגלי שניהם שאינו יכול להלך אלא במקום שיש לשניהם להלך בו, נתן האחד עירובו ברחוק אלף אמה לרוח מזרח והניח השני מהן עירובו ברחוק חמש מאות אמה לרוח מערב, אין זה שעירבו עליו מהלך במערב אלא אלף אמה כרגלי מי שעירב עליו במזרח, ולא יהלך במזרח אלא אלף וחמש מאות אמה כרגלי מי שעירב עליו במערב, לפיכך אם עירב או עירבו עליו שני עירובין אלו אחד ברחוק אלפים אמה למזרח ואחד ברחוק אלפים אמה למערב הרי זה לא יזוז ממקומו. 
 
הלכה ג: מערב אדם שני עירובין בשתי רוחות ומתנה ואומר אם אירע לי דבר מצוה או נלחצתי למחר ונצרכתי לרוח זו זה העירוב הוא שאני סומך עליו והעירוב שברוח השנית אינו כלום, ואם נצרכתי לרוח זו השנית זה העירוב הוא שאני סומך עליו ושברוח הראשונה אינו כלום, ואם נצרכתי לשתי הרוחות יש לי לסמוך על איזה עירוב שארצה ולאיזה שארצה אלך, ואם לא אירע לי דבר ולא נצרכתי לרוח מהן אין שני העירובין האלו עירוב ואיני סומך על אחד מהן אלא הריני כבני עירי שיש לי אלפים אמה לכל רוח מחוץ לחומה. 
 
הלכה ד: כשם שאסור לצאת חוץ לתחום בשבת כך אסור לצאת ביום טוב וביום הכפורים, וכשם שהמוציא מרשות לרשות בשבת חייב כך המוציא מרשות לרשות ביום הכפורים חייב, אבל ביום טוב מותר להוציא מרשות לרשות, לפיכך מערבין עירובי חצירות ומשתתפין במבואות ליום הכפורים כשבת, ומערבין עירובי תחומין ליום הכפורים ולימים טובים כדרך שמערבין לשבת. 
 
הלכה ה: יום טוב שחל להיות סמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה או שני ימים טובים של גליות יש לו לערב שני עירובין לשתי רוחות וסומך על אי זה מהן שירצה ליום הראשון ועל העירוב שברוח השניה ליום השני, או מערב עירוב אחד לרוח אחת וסומך עליו לאחד משני ימים וביום השני יהיה כבני העיר וכאילו לא עשה עירוב ויש לו אלפים אמה לכל רוח, במה דברים אמורים בשני ימים טובים של גליות אבל בשני ימים טובים של ראש השנה הרי הן כיום אחד ואינו מערב לשני הימים אלא לרוח אחת. 
 
הלכה ו: וכן מתנה אדם על עירובו ואומר עירובי לשבת זו אבל לא לשבת אחרת, או לשבת אחרת אבל לא לשבת זו, לשבתות ולא לימים טובים לימים טובים ולא לשבתות. 
 
הלכה ז: אמר לחמשה הריני מערב על איזה מכם שארצה רציתי ילך לא רציתי לא ילך, אע"פ שרצה משחשכה ילך, דבר שהוא מדברי סופרים יש בו ברירה, וכן המערב לשבתות של כל השנה ואמר רציתי אלך לא רציתי לא אלך אלא אהיה כבני עירי כל שבת שירצה ילך אע"פ שרצה משתחשך. 
 
הלכה ח: המערב לשני ימים טובים של גליות או לשבת ויום טוב אע"פ שהוא עירוב אחד לרוח אחת לשני הימים צריך שיהיה העירוב במקומו מצוי בליל ראשון ובליל שני כל בין השמשות, כיצד הוא עושה מוליכו בערב יום טוב או בערב שבת ומחשיך עליו ונוטלו בידו ובא לו אם היה ליל יום טוב, ולמחר מוליכו לאותו מקום ומניחו שם עד שתחשך ואוכלו אם היה ליל שבת או מביאו אם היה ליל יום טוב, מפני שהן שתי קדושות ואינן כיום אחד כדי שנאמר מליל ראשון קנה העירוב לשני ימים. 
 
הלכה ט: נאכל העירוב בראשון קנה העירוב לראשון ואין לו עירוב לשני, עירב ברגליו בראשון צריך לערב ברגליו בשני והוא שילך ויעמוד באותו מקום ויחשוב בלבו שיקנה שם שביתה, עירב בפת בראשון אם רצה לערב ברגליו בשני הרי זה עירוב, ואם רצה לערב בפת צריך לערב באותה הפת עצמה שעירב בה בראשון. 
 
הלכה י: יום הכפורים שחל להיות ערב שבת או לאחר שבת בזמן שמקדשין על פי הראיה יראה לי שהן כיום אחד וקדושה אחת הם. 
 
הלכה יא: זה שאמרנו שיש לו לאדם לערב שני עירובין בשתי רוחות לשני הימים והוא שיהיה אפשר לו להגיע לכל אחד משני העירובין ביום הראשון, אבל אם אי אפשר לו להגיע לעירוב של יום השני ביום הראשון אין עירוב השני עירוב, שהעירוב מצותו שיהיה בסעודה הראויה מבעוד יום וזה הואיל ואינו יכול להגיע לזה העירוב ביום הראשון הרי זו אינה ראויה מבעוד יום. 
 
הלכה יב: כיצד הרי שהניח עירובו ברחוק אלפים אמה מביתו לרוח מזרח וסמך עליו ליום ראשון והניח עירוב שני ברחוק אמה אחת או מאה או אלף ברוח מערב וסמך עליו ליום שני אין זה השני עירוב, שהרי ביום הראשון אין זה העירוב השני ראוי לו מבעוד יום לפי שאינו יכול להגיע אליו שהרי לא נשאר לו ברוח מערב כלום. 
 
הלכה יג: אבל אם הניח עירובו ברחוק אלף וחמש מאות אמה מביתו ברוח מזרח וסמך עליו ליום ראשון והניח עירוב שני רחוק מביתו לרוח מערב בתוך חמש מאות אמה וסמך עליו ליום שני הרי זה עירוב, שהרי אפשר לו שיגיע לו ביום הראשון. 
 
הלכה יד: יום טוב שחל להיות בערב שבת אינו עושה עירוב ביום טוב לא עירובי חצירות ולא עירובי תחומין אלא מערב הוא ביום חמישי שהוא ערב יום טוב, ואם חלו שני ימים טובים של גליות בחמישי וערב שבת מערב מיום רביעי עירובי תחומין ועירובי חצירות, ואם שכח ולא עירב הרי זה מערב עירובי חצירות בחמישי ובערב שבת ומתנה אבל לא עירובי תחומין. 
 
הלכה טו: כיצד מתנה אומר בחמישי אם היום יום טוב אין בדברי כלום ואם לאו הרי זה עירוב, ולמחר חוזר ומערב ואומר אם היום יום טוב כבר עירבתי מאמש ואין בדברי היום כלום ואם אמש היה יום טוב הרי זה עירוב, במה דברים אמורים בשני ימים טובים של גליות אבל בשני ימים טובים של ראש השנה הרי הן כיום אחד ואינו מערב להן אלא מערב יום טוב. בריך רחמנא דסיען.