Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום שלישי כט סיון ה'�&פ"ב
	שיעורים יומיים ליום שלישי כט סיון ה'�&פ"ב

חומש:

שלישי פרשת חקת

בחו"ל שלישי פרשת קרח

תהילים:

פרקים קמ - קמד

תניא:

והחשבון מורה על... -פה- האותיות עצמן

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות שבת פרקים יב-יד

פרק אחד :

הלכות מקוואות פרק ו

ספר המצוות :

מל"ת &כ"ב

הלכות שבת

פרק יב

הלכה א: המבעיר כל שהוא חייב, והוא שיהא צריך לאפר, אבל אם הבעיר דרך השחתה פטור מפני שהוא מקלקל, והמבעיר גדישו של חבירו או השורף דירתו חייב אע"פ שהוא משחית, מפני שכוונתו להנקם משונאו והרי נתקררה דעתו ושככה חמתו ונעשה כקורע על מתו או בחמתו שהוא חייב, וכחובל בחבירו בשעת מריבה שכל אלו מתקנים הן אצל יצרן הרע, וכן המדליק את הנר או את העצים בין להתחמם בין להאיר הרי זה חייב, המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב.

הלכה ב: המכבה כל שהוא חייב, אחד המכבה את הנר ואחד המכבה את הגחלת של עץ, אבל המכבה גחלת של מתכת פטור, ואם נתכוין לצרף חייב, שכן לוטשי הברזל עושים מחמים את הברזל עד שיעשה גחלת ומכבין אותו במים כדי לחסמו, וזהו לצרף שהעושה אותו חייב והוא תולדת מכבה, ומותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים כדי שלא יזוקו בה רבים, הנותן שמן לתוך הנר הדולק חייב משום מבעיר, והמסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה.

הלכה ג: דליקה שנפלה בשבת המכבה אותה מפני איבוד ממון חייב שאין איבוד ממון דוחה שבת אלא איבוד נפשות, לפיכך יצאו בני אדם כדי שלא ימותו ויניחו האש תלהט ואפילו שורפת כל המדינה כולה.

הלכה ד: ומותר לעשות מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים כדי שלא תעבור הדליקה, אפילו כלי חרש חדשים מלאים מים עושין מהן מחיצה אף על פי שודאי מתבקעין ומכבים, שגרם כיבוי מותר, וכופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחז בקורה.

הלכה ה: תיבה שידה ומגדל שאחז בהן האור מביא עור גדי וכיוצא בו מדברים שאין האור מלהטת אותן ופורשו על הקצה שעדין לא נשרף כדי שלא תעבור שם האש.

הלכה ו: טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה, וכן ספר תורה שאחז בו האור פושטו וקורא בו ואם כבה כבה, ונותן מים מן הצד שעדין לא נתלית בו האור ואם כבתה כבתה, שכח נר דלוק על גבי טבלה נוער את הטבלה והוא נופל ואם כבה כבה, אבל אם הניחו מבערב אף על פי שכבה אסור לטלטלה.

הלכה ז: נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עלינו, אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, והוא שיהיה עושה על דעת אביו, אבל מדעת עצמו אין בית דין מצווין עליו להפרישו, ובדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד.

הלכה ח: הוצאה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכות היא, ואף על פי שדבר זה עם כל גופי תורה מפי משה מסיני נאמרו, הרי הוא אומר בתורה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא, הא למדת שההבאה מלאכה קורא אותה, וכן למדו מפי השמועה שהמעביר ברשות הרבים מתחלת ארבע לסוף ארבע הרי הוא כמוציא מרשות לרשות וחייב.

הלכה ט: אין המוציא מרשות לרשות חייב עד שיוציא כשיעור המועיל, מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, ויעקור מרשות זו ויניח ברשות שניה, אבל אם עקר ולא הניח או הניח ולא עקר או שהוציא פחות מכשיעור פטור, וכן המעביר מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים אינו חייב עד שיעקור כשיעור מצד זה ויניחנו בצד אחרת.

הלכה י: הזורק מרשות לרשות או המושיט הרי זה תולדת מוציא וחייב, וכן הזורק או המושיט בידו מתחלת ארבע לסוף ארבע הרי זה תולדת מוציא וחייב, והזורק כלאחר יד פטור.

הלכה יא: המוציא מקצת החפץ מרשות משתי רשויות אלו לרשות שניה פטור, עד שיוציא את כל החפץ כולו מרשות זו לרשות זו, קופה שהיא מלאה חפצים אפילו מלאה חרדל והוציא רובה מרשות זו לרשות זו פטור עד שיוציא את כל הקופה וכן כל הדומה לזה שהכלי משים כל שיש בו כחפץ אחד.

הלכה יב: המוציא בין בימינו בין בשמאלו בין בתוך חיקו או שיצא במעות צרורין לו בסדינו חייב מפני שהוציא כדרך המוציאין, וכן המוציא על כתיפו חייב אע"פ שהמשאוי למעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים, שכן היה משא בני קהת במשכן למעלה מעשרה שנאמר בכתף ישאו, וכל המלאכות ממשכן לומדין אותן.

הלכה יג: אבל המוציא לאחר ידו ברגלו בפיו ובמרפקו באזנו ובשערו ובכיס שתפור בבגדו ופי הכיס למטה בין בגד לבגד בפי בגדו במנעלו ובסנדלו פטור שלא הוציא כדרך המוציאין.

הלכה יד: המוציא משאוי על ראשו, אם היה משאוי כבד כגון שק מלא או תיבה ומגדל וכיוצא בהן שהוא משים על ראשו ותופש בידו חייב, שכן דרך המוציאין ונמצא כמוציא על כתיפו או בידו, אבל אם לקח חפץ קל כגון שהניח בגד או ספר או סכין על ראשו והוציאו והוא אינו אוחז בידו הרי זה פטור שלא הוציא כדרך המוציאין, שאין דרך רוב העולם להוציא החפצין מונחין על ראשיהם, המעביר חפץ מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים אף על פי שהעבירו למעלה מראשו חייב.

הלכה טו: מותר לאדם לטלטל ברשות הרבים בתוך ארבע אמות על ארבע אמות שהוא עומד בצדן, ויש לו לטלטל בכל המרובע הזה, ובאמה שלו מודדין, ואם היה ננס באיבריו נותנין לו ארבע אמות כבינוניות של כל אדם, ומפי הקבלה אמרו שזה שנאמר בתורה שבו איש תחתיו שלא יטלטל חוץ למרובע זה אלא במרובע זה שהוא כמדת אורך אדם כשיפשוט ידיו ורגליו בו בלבד יש לו לטלטל.

הלכה טז: היו שנים מקצת ארבע אמות של זה לתוך ארבע אמות של זה מביאין ואוכלין באמצע, ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך של חבירו, ואם היו שלשה והאמצעי מובלע בינתים, הוא מותר עמהן והן מותרין עמו ושנים החיצונים אסורים זה עם זה.

הלכה יז: לפיכך מותר לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו לחבירו שעמו בתוך ארבע אמות, וכן חבירו לחבירו האחר שבצדו אפילו הן מאה, ואף על פי שהחפץ הולך כמה מילין בשבת מותר, מפני שכל אחד מהן לא טלטל אלא בתוך ארבע אמות שלו.

הלכה יח: הואיל ויש לו לאדם לטלטל בכל המרובע שהוא ארבע אמות על ארבע אמות נמצא מטלטל באורך אלכסונו של מרובע זה חמש אמות ושלשה חומשי אמה, לפיכך אין המעביר או הזורק ברשות הרבים חייב עד שיעביר חוץ לחמש אמות ושלשה חומשי אמה, וכל מקום שאמרנו מתחלת ארבע לסוף ארבע או המעביר ארבע אמות חייב הוא מתחלת האלכסון של ארבע אמות עד סופו ואם העביר פחות מזה פטור.

הלכה יט: נמצא כאן שלש מדות, כיצד העוקר חפץ מרשות הרבים ממקום זה והניחו במקום אחר ברה"ר אם היה בין שני המקומות עד ארבע אמות הרי זה מותר היה ביניהן יתר מארבע אמות ועדיין הן בתוך חמש אמות ושלשה חומשי אמה פטור, היה ביניהן חמש אמות ושלשה חומשי אמה בשוה הרי זה חייב שהרי העביר החפץ חוץ לאלכסונו של מרובע.

פרק יג

הלכה א: אין המוציא מרשות לרשות או המעביר ברשות הרבים חוץ לארבע אמות חייב עד שיעקור חפץ מעל גבי מקום שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר ויניח על גבי מקום שיש בו ארבעה על ארבעה טפחים.

הלכה ב: ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה, לפיכך אם עקר החפץ מיד אדם העומד ברשות זו והניחו ביד אדם אחר העומד ברשות שניה חייב, וכן אם היה עומד באחת משתי רשויות אלו ופשט ידו לרשות שניה ועקר החפץ ממנה או מיד אדם העומד בה והחזיר ידו אליו חייב, ואף על פי שלא הניח החפץ במקום שהוא עומד בו הואיל והוא בידו הרי הוא כמונח בארץ.

הלכה ג: היה אוכל ויוצא מרשות לרשות וחישב להוציא האוכל שבפיו מרשות לרשות חייב, מפני שמחשבתו משימה פיו מקום ארבעה אע"פ שלא הוציא כדרך המוציאין, וכן מי שהיה עומד באחת משתי רשויות אלו והשתין מים או רקק ברשות שניה חייב שהרי עקר מרשות זו והניח ברשות שניה ומחשבתו עושה אותו כאילו עקר מעל גבי מקום ארבעה, היה עומד ברשות זו ופי אמה ברשות שניה והשתין בה פטור.

הלכה ד: היה עומד באחת משתי רשויות ופשט ידו לרשות שניה ונטל משם מים מעל גבי גומא מלאה מים והוציאן חייב, שהמים כולן כאילו הן מונחין על הארץ, אבל אם היה כלי צף על גבי מים ופירות בתוך הכלי ופשט ידו ולקח מן הפירות והוציא פטור, שהרי לא נחו הפירות על גבי הארץ ונמצא שלא עקר מעל גבי מקום ארבעה, ואין צריך לומר אם היו הפירות צפין על פני המים והוציאם שהוא פטור, וכן אם היה שמן צף על פני המים וקלט מן השמן והוציאו פטור.

הלכה ה: כבר אמרנו שאין המוציא מרשות לרשות חייב עד שיעקור ויניח, אבל אם עקר ולא הניח או הניח ולא עקר פטור, לפיכך מי שהיה עומד באחת משתי רשויות ופשט ידו לרשות שניה וחפץ בידו ונטלו אחר ממנו או שנתן אחר לידו חפץ והחזיר ידו אליו שניהם פטורים שזה עקר וזה הניח.

הלכה ו: במה דברים אמורים כשהיתה ידו למעלה משלשה, אבל היתה ידו בתוך שלשה סמוך לארץ הרי זה כמי שהניח בארץ וחייב.

הלכה ז: היה עומד באחת משתי רשויות אלו ופשט חבירו ידו מרשות שניה ונטל חפץ מיד זה העומד ברשות זו והכניסו אצלו או שהוציא חפץ מאצלו והניח ביד זה העומד, זה העומד לא עשה כלום שהרי חבירו נתן בידו או נטל מידו וחבירו חייב שהרי עקר והניח.

הלכה ח: היה עומד באחת משתי רשויות אלו ונתן חבירו חפץ בידו או על גביו ויצא באותו החפץ לרשות שניה ועמד שם חייב, מפני שעקירת גופו בחפץ שעליו כעקירת חפץ מאותה רשות ועמידתו באותו החפץ כהנחת החפץ בקרקע שעמד בה. לפיכך אם יצא בחפץ שבידו או על גביו ולא עמד ברשות שניה אלא חזר ונכנס והוא בידו אפילו יצא ונכנס כל היום כולו עד שיצא היום פטור, לפי שעקר ולא הניח, ואפי' עמד לתקן המשאוי עליו עדיין הוא פטור עד שיעמוד לנוח.

הלכה ט: וכן מי שהיתה חבילתו על כתפו ורץ בה אפילו כל היום אינו חייב עד שיעמוד, והוא שיהיה רץ בה, אבל אם הלך מעט מעט הרי זה כעוקר ומניח ואסור, לפיכך מי שקדש עליו היום וחבילתו על כתפו רץ בה עד שיגיע לביתו וזורקה שם כלאחר יד.

הלכה י: עקר חפץ מרשות הרבים והלך בו פחות מארבע אמות ועמד וחזר והלך פחות מארבע אמות ועמד אפילו כל היום כולו פטור, במה דברים אמורים בשעמד לנוח, אבל אם עמד לתקן משאו הרי זה כמהלך וכשיעמוד חוץ לארבע אמות חייב, והוא שיעמוד חוץ לארבע אמות לנוח, אבל אם יעמוד לתקן משאו עדיין הוא כמהלך ואינו חייב עד שיעמוד לנוח חוץ לארבע אמות.

הלכה יא: היה קנה או רומח וכיוצא בו מונח על הארץ והגביה הקצה האחד והיה הקצה השני מונח בארץ והשליכו לפניו וחזר והגביה הקצה השני שהיה מונח בארץ והשליכו לפניו על דרך זו עד שהעביר החפץ כמה מילין פטור, לפי שלא עקר החפץ כולו מעל גבי הארץ, ואם משך החפץ וגררו על הארץ מתחלת ארבע לסוף ארבע חייב שהמגלגל עוקר הוא.

הלכה יב: עקר חפץ מזוית זו להניחו בזוית אחרת שנמצאת זו העקירה עקירה המותרת ונמלך בדרך והוציאו לרשות שניה פטור, מפני שלא היתה עקירה ראשונה לכך ונמצאת כאן הנחה בלא עקירה, וכן העוקר חפץ והניחו על חבירו כשהוא מהלך ובעת שירצה חבירו לעמוד נטלו מעל גבי חבירו הרי זה פטור שהרי יש כאן עקירה בלא הנחה.

הלכה יג: הזורק חפץ מרשות לרשות או מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים וקודם שינוח קלטו אחר בידו או קלטו כלב או נשרף פטור, מפני שאין זו הנחה שנתכוין לה, לפיכך אם נתכוין בשעת זריקה לכך חייב.

הלכה יד: הזורק חפץ מרשות לרשות והיה קשור בחבל ואגדו בידו, אם יכול למשוך החפץ אצלו פטור, שהרי אין כאן הנחה גמורה ונמצא כמי שעקר ולא הניח.

הלכה טו: הזורק ונחה בתוך ידו של חבירו, אם עמד חבירו במקומו וקבלה הזורק חייב שהרי עקר והניח, ואם נעקר חבירו ממקומו וקבלה פטור, זרק ורץ הזורק עצמו אחר החפץ וקבלו בידו ברשות אחרת או חוץ לארבע אמות פטור כאילו נעקר אחר וקבלו, שאין ההנחה גמורה עד שינוח החפץ במקום שהיה לו לנוח בו בשעת עקירה.

הלכה טז: הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע אע"פ שעבר החפץ באויר רה"ר פטור, והוא שיעבור למעלה משלשה טפחים אבל אם עבר בפחות משלשה סמוך לארץ ונח על גבי משהו אע"פ שנעקר או נתגלגל ויצא החפץ לרה"י האחרת הרי הוא כמי שנשאר עומד ברה"ר ולפיכך חייב. וכן הזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע פטור, ואם עבר החפץ בפחות משלשה סמוך לארץ ונח על גבי משהו אף על פי שחזר ונתגלגל ויצא לרה"ר השניה הרי הוא כמי שנשאר עומד ברה"י ולפיכך חייב.

הלכה יז: המעביר ארבע אמות ברה"ר זו עם רה"ר השניה חייב מפני שארבע אמות בשתי רשויות הרבים מצטרפים מפני שלא נח החפץ ברשות שביניהן.

הלכה יח: המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע חייב, ואפילו הושיט למעלה מאויר רשות הרבים, שכן היתה עבודת הלוים במשכן מושיטין את הקרשים מעגלה לעגלה ורה"ר בין שתי העגלות וכל עגלה ועגלה רה"י היא.

הלכה יט: במה דברים אמורים כשהיו שתי רשויות היחיד באורך רה"ר כמו שהעגלות מהלכות ברה"ר זו אחר זו, אבל אם היו שתי הרשויות בשני צדי רה"ר אף המושיט מרה"י זו לרשות היחיד שכנגדה פטור.

הלכה כ: שכח ופשט ידו והיא מלאה פירות והוציאה מחצר זו להכניסה לחצר שבצדה ונזכר קודם שיכניס והרי ידו תלויה באויר רה"ר מותר להחזירה אליו לחצירו, אבל להכניסה לאותה החצר השניה אסור, כדי שלא יעשה מחשבתו שחשב בשעת שגגה, ואם הוציא ידו במזיד הרי זה אסור להחזירה אצלו אלא קנסו אותו שתהא ידו תלויה עד שתחשך.

הלכה כא: המתכוין לזרוק שמונה אמות ברה"ר ונח החפץ בסוף ארבע חייב שהרי נעשה כשיעור המלאכה ונעשית מחשבתו, שהדבר ידוע שאין זה החפץ מגיע לסוף שמונה עד שיעבור על כל מקום ומקום מכל השמונה, אבל אם נתכוין לזרוק ארבע ונח החפץ בסוף שמונה פטור, לפי שנח במקום שלא חשב שתעבור בו וכל שכן שתנוח, לפיכך אם חשב בעת זריקה שינוח החפץ בכל מקום שירצה חייב.

הלכה כב: זרק לתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ לארבע אמות פטור, זרק חוץ לארבע אמות ונתגלגל לתוך ארבע אמות אם נח על גבי משהו חוץ לארבע אמות ואחר כך נתגלגל ונכנס לתוך ארבע אמות חייב ואם לא נח כלל הרי זה פטור.

פרק יד

הלכה א: ארבע רשויות לשבת: רשות היחיד ורשות הרבים וכרמלית ומקום פטור, איזו היא רה"ר מדברות ויערים ושווקים ודרכים המפולשין להן, ובלבד שיהיה רוחב הדרך ט"ז אמה ולא יהיה עליו תקרה, ואי זו רה"י תל שגבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר על כן, וכן חריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה על ארבעה או יתר על כן, וכן מקום שהוא מוקף ארבע מחיצות גובהן עשרה וביניהן ארבעה על ארבעה או יתר על כןאפילו יש בו כמה מילין אם הוקף לדירה כגון מדינה המוקפת חומה שדלתותיה ננעלות בלילה ומבואות שיש להן שלשה כתלים ולחי ברוח רביעית, וכן חצר ודיר וסהר שהוקפו לדירה כולן רה"י גמורה הן.

הלכה ב: אפילו כלים כגון ספינה או מגדל של עץ וכוורת וכיוצא בהן אם יש בהן ארבעה על ארבעה בגובה עשרה או יתר על זה הרי הן רה"י גמורה.

הלכה ג: עובי הכתלים של רה"י כרה"י, לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כל שכן, אויר רה"י כרה"י ורה"י אוירה כרה"י עד לרקיע, אבל אויר רשות הרבים אינו כרה"ר אלא עד עשרה טפחים, ולמעלה מעשרה באויר רה"ר מקום פטור הוא.

הלכה ד: איזו היא כרמלית תל שיש בו ארבעה על ארבעה או יתר על כן וגבהו משלשה ועד עשרה, שהכרמלית אינה תופשת אלא עד עשרה ואינה רחבה פחות מארבעה על ארבעה, וכן חריץ שיש בו ארבעה על ארבעה או יתר על כן ועמוק משלשה עד עשרה, וכן מקום שהוקף בארבע מחיצות גובהן משלשה ועד עשרה וביניהן ארבעה על ארבעה או יתר על כן, וכן קרן זוית הסמוכה לרה"ר והוא המקום שמוקף שלש מחיצות והרוח הרביעית רה"ר כגון מבוי שאין לו לחי או קורה ברוח רביעית וכן הימים והבקעה בין בימות החמה בין בימות הגשמים כל אלו כרמלית הן.

הלכה ה: אויר הכרמלית הרי הוא ככרמלית עד עשרה טפחים, ולמעלה מעשרה טפחים באויר הכרמלית הרי הוא מקום פטור, לפיכך מעל פני המים שבימים ושבנהרות עד עשרה טפחים כאויר כרמלית, ולמעלה מעשרה מקום פטור, אבל כל העומק המלא מים הרי הוא כקרקע עבה.

הלכה ו: בור שבכרמלית הרי הוא ככרמלית אפילו עמוק מאה אמה אם אין בו ארבעה. רה"ר שהיתה עליה תקרה או שאין ברחבה ט"ז אמה הרי היא ככרמלית, אצטבא שבין העמודים העומדים ברה"ר הרי היא ככרמלית, וצדי רה"ר ככרמלית, אבל בין העמודים הואיל ורבים דורסין ביניהן הרי הן רה"ר.

הלכה ז: איזה הוא מקום פטור, מקום שיש בו פחות מארבעה על ארבעה וגבהו שלשה עד לרקיע שכל פחות משלשה הרי הוא כארץ, אפילו קוצים וברקנים או גללים ברה"ר גבהן שלשה ואין רחבן ארבעה על ארבעה הרי הן מקום פטור, וכן חריץ שאין בו ארבעה על ארבעה ועומקו משלשה עד התהום, וכן מקום המוקף שאין בו ארבעה על ארבעה אפילו היה ארכו אלף מיל ורוחבו ארבעה פחות שעורה וגובהו משלשה ולמעלה הרי זה מקום פטור, וכן אויר רשות הרבים או אויר כרמלית למעלה מעשרה הרי הוא מקום פטור.

הלכה ח: מקום שיש בגובהו תשעה טפחים מצומצמות לא פחות ולא יתר ברשות הרבים הרי הוא כרה"ר, ואין משגיחין על מדת ארכו ומדת רחבו בין רחב בין קצר מפני שרבים מכתפין עליו, אבל אם היה יתר על תשעה או פחות אם היה בו ארבעה על ארבעה או יתר הרי הוא כרמלית ואם אין בו ארבעה על ארבעה הרי הוא מקום פטור.

הלכה ט: גג הסמוך לרה"ר בתוך עשרה טפחים הואיל ורבים מכתפין עליו אסור לטלטל בגג עד שיעשה לו סולם קבוע להתירו. עמוד ברה"ר גבוה עשרה ורחב ארבעה הרי זה רה"י, נעץ בגבהו יתד כל שהוא אפילו אינה גבוהה שלשה הואיל וראוי לתלות ביתד ולהשתמש בו הרי זה ממעטו ונעשה כרמלית, ואין מודדין לו אלא מן היתד ולמעלה, ואפילו מלאהו כולו יתידות הרי זה ממעט גובהו, שהרי תולין באותן היתידות ומשתמשים בהן.

הלכה י: חורי רה"י הרי הן כרה"י, אבל חורי רשות הרבים אינם כרה"ר אלא הרי הן כפי מדתן, כיצד חור בצד רה"ר אם יש בו ארבעה על ארבעה וגבוה עשרה הרי הוא רה"י, ואם אין גבוה עשרה הרי זה כרמלית, ואם אין בו ארבעה על ארבעה הרי זה מקום פטור, והוא שגבוה שלשה, שכל הפחות משלשה הרי הוא כארץ.

הלכה יא: רה"י ומקום פטור מותר לטלטל בכולן אפילו היה ארך כל אחת משתיהן כמה מילין מטלטל בכולה, אבל רה"ר והכרמלית אין מטלטלין בהן אלא בארבע אמות, ואם העביר או הושיט או זרק חוץ לארבע אמות ברה"ר חייב ובכרמלית פטור, שאיסור הכרמלית מדבריהם מפני שהיא דומה לרה"ר שמא תתחלף ברה"ר, לפיכך אם לא היה צריך לגוף ההוצאה כגון שהעביר קוץ בכרמלית כדי שלא יזוקו בו רבים הרי זה מותר, ואפילו העבירו כמה אמות וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יב: כשם שמותר לטלטל בכל מקום פטור כך מותר להכניס ממנו לרשות היחיד או לרשות הרבים ואין צריך לומר לכרמלית, ומוציאין לו מרה"י ומרה"ר ואין צריך לומר מן הכרמלית.

הלכה יג: כשם שאסור לטלטל בכל הכרמלית כך אסור להוציא ממנה לרה"י או לרשות הרבים או להכניס לכרמלית מרה"י או מרה"ר, ואם הוציא או הכניס פטור.

הלכה יד: המוציא מרה"י לרה"י או מרה"ר לרה"ר וכרמלית באמצע פטור, וכן המושיט או הזורק מזו לזו וכרמלית באמצע פטור, המוציא חפץ מרה"ר לכרמלית והניחו שם וחזר ועקרו מכרמלית והכניסו לרה"י, או שהוציאו מרה"י לכרמלית והניחו שם וחזר ועקרו מכרמלית והוציאו לרה"ר הרי זה פטור.

הלכה טו: המוציא מרשות היחיד לרה"ר ועבר על מקום פטור שהיה ביניהן בהליכתו חייב, שמהלך אינו כעומד, ואין צריך לומר בזורק שעבר החפץ במקום פטור, שאינו חשוב כמי שנח שם, היה עומד במקום פטור ונטל חפץ מרה"י או מאדם העומד שם והניחו ברה"ר או ביד אדם העומד שם פטור, וכן אם הכניס מרה"ר לרה"י ועמד במקום פטור, פטור.

הלכה טז: עמוד ברה"ר גבוה עשרה ורחב ארבעה ואין בעיקרו ארבעה ויש בגובה הקצר שלו שלשה הרי הוא רה"י ואם זרק מרה"ר ונח על גביו חייב, תל המתלקט גובה עשרה טפחים מתוך אורך ארבע אמות הרי הוא רה"י ואם זרק מרה"ר ונח על גביו חייב.

הלכה יז: נעץ קנה ברה"י אפילו גבוה מאה אמה וזרק מרה"ר ונח על גביו חייב, שרה"י עולה עד לרקיע, אילן שהוא עומד ברה"י ונופו נוטה לרה"ר וזרק ונח על נופו פטור, שאין הנוף הולך אחר העיקר.

הלכה יח: נעץ קנה ברה"ר ובראשו טרסקל וזרק ונח על גביו פטור שאין רשות הרבים אלא עד עשרה, הזורק ארבע אמות ברשות הרבים ונח החפץ בכותל, כגון שזרק חלב או בצק ונדבק בכותל, אם נדבק למעלה מעשרה טפחים כזורק באויר, שלמעלה מעשרה ברה"ר מקום פטור הוא, נדבק למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ וחייב, זרק למעלה מעשרה ונח בחור כל שהוא פטור.

הלכה יט: זרק קנה או רומח מרה"י ונתקע ברה"ר כשהוא עומד פטור, שהרי מקצתו במקום פטור, זרק כלי מרה"י לרה"ר והיה אותו כלי גדול ויש בו ארבעה על ארבעה בגובה עשרה פטור, מפני שכלי זה רה"י גמורה ונמצא כמוציא מרה"י לרה"י.

הלכה כ: בור תשעה ברה"ר ועקר חוליה מקרקעיתו והשלימו לעשרה, אע"פ שעקירת החפץ ועשיית המחיצה באין כאחת פטור, מפני שלא היתה המחיצה עשרה בתחלה, היה הבור עשרה והשליך לו חוליה ומעטו מעשרה פטור, שהרי הנחת החפץ וסילוק המחיצה באין כאחת.

הלכה כא: הזורק דף ונח על גבי יתדות ברה"ר ונעשה רה"י אפילו היה כלי על גבי הדף פטור, שהרי עשיית המחיצה עם נוחת הכלי באין כאחת.

הלכה כב: בור שהוא עמוק עשרה ורחב שמנה ברה"ר וזרק מחצלת מרה"ר וחילקה הבור ברוחבו לשנים פטור, שהרי עם הנחת הכלי בטלו המחיצות ונעשה כל מקום מהן פחות מארבעה על ארבעה.

הלכה כג: בור ברשות הרבים עמוק עשרה ורחב ארבעה מלא מים וזרק לתוכו חפץ ונח על גבי המים חייב, שאין המים מבטלין המחיצות, היה מלא פירות וזרק לתוכו פטור, שהרי מיעטו הפירות את שיעורו.

הלכה כד: רקק מים שהוא עובר ברשות הרבים ורבים מהלכין בו, אם אין בעומקו עשרה טפחים הרי הוא כרה"ר, בין שהיה רחב אפילו ארבע אמות בין שלא היה ברוחבו ארבעה טפחים, שהרי רוב העם מדלגין עליו ואין מהלכין בתוכו, הואיל ואין בעומקו עשרה הרי הוא ר"ה, ואם יש בעומקו עשרה או יתר הרי הוא ככרמלית כשאר הימים, והוא שיש ברוחבו ארבעה טפחים או יתר על כן, שאין כרמלית פחותה מארבעה.

הלכות שבת

פרק יב 
 
הלכה א: המבעיר כל שהוא חייב, והוא שיהא צריך לאפר, אבל אם הבעיר דרך השחתה פטור מפני שהוא מקלקל, והמבעיר גדישו של חבירו או השורף דירתו חייב אע"פ שהוא משחית, מפני שכוונתו להנקם משונאו והרי נתקררה דעתו ושככה חמתו ונעשה כקורע על מתו או בחמתו שהוא חייב, וכחובל בחבירו בשעת מריבה שכל אלו מתקנים הן אצל יצרן הרע, וכן המדליק את הנר או את העצים בין להתחמם בין להאיר הרי זה חייב, המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב. 
 
הלכה ב: המכבה כל שהוא חייב, אחד המכבה את הנר ואחד המכבה את הגחלת של עץ, אבל המכבה גחלת של מתכת פטור, ואם נתכוין לצרף חייב, שכן לוטשי הברזל עושים מחמים את הברזל עד שיעשה גחלת ומכבין אותו במים כדי לחסמו, וזהו לצרף שהעושה אותו חייב והוא תולדת מכבה, ומותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים כדי שלא יזוקו בה רבים, הנותן שמן לתוך הנר הדולק חייב משום מבעיר, והמסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה. 
 
הלכה ג: דליקה שנפלה בשבת המכבה אותה מפני איבוד ממון חייב שאין איבוד ממון דוחה שבת אלא איבוד נפשות, לפיכך יצאו בני אדם כדי שלא ימותו ויניחו האש תלהט ואפילו שורפת כל המדינה כולה. 
 
הלכה ד: ומותר לעשות מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים כדי שלא תעבור הדליקה, אפילו כלי חרש חדשים מלאים מים עושין מהן מחיצה אף על פי שודאי מתבקעין ומכבים, שגרם כיבוי מותר, וכופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחז בקורה. 
 
הלכה ה: תיבה שידה ומגדל שאחז בהן האור מביא עור גדי וכיוצא בו מדברים שאין האור מלהטת אותן ופורשו על הקצה שעדין לא נשרף כדי שלא תעבור שם האש. 
 
הלכה ו: טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה, וכן ספר תורה שאחז בו האור פושטו וקורא בו ואם כבה כבה, ונותן מים מן הצד שעדין לא נתלית בו האור ואם כבתה כבתה, שכח נר דלוק על גבי טבלה נוער את הטבלה והוא נופל ואם כבה כבה, אבל אם הניחו מבערב אף על פי שכבה אסור לטלטלה. 
 
הלכה ז: נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עלינו, אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, והוא שיהיה עושה על דעת אביו, אבל מדעת עצמו אין בית דין מצווין עליו להפרישו, ובדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. 
 
הלכה ח: הוצאה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכות היא, ואף על פי שדבר זה עם כל גופי תורה מפי משה מסיני נאמרו, הרי הוא אומר בתורה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא, הא למדת שההבאה מלאכה קורא אותה, וכן למדו מפי השמועה שהמעביר ברשות הרבים מתחלת ארבע לסוף ארבע הרי הוא כמוציא מרשות לרשות וחייב. 
 
הלכה ט: אין המוציא מרשות לרשות חייב עד שיוציא כשיעור המועיל, מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, ויעקור מרשות זו ויניח ברשות שניה, אבל אם עקר ולא הניח או הניח ולא עקר או שהוציא פחות מכשיעור פטור, וכן המעביר מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים אינו חייב עד שיעקור כשיעור מצד זה ויניחנו בצד אחרת. 
 
הלכה י: הזורק מרשות לרשות או המושיט הרי זה תולדת מוציא וחייב, וכן הזורק או המושיט בידו מתחלת ארבע לסוף ארבע הרי זה תולדת מוציא וחייב, והזורק כלאחר יד פטור. 
 
הלכה יא: המוציא מקצת החפץ מרשות משתי רשויות אלו לרשות שניה פטור, עד שיוציא את כל החפץ כולו מרשות זו לרשות זו, קופה שהיא מלאה חפצים אפילו מלאה חרדל והוציא רובה מרשות זו לרשות זו פטור עד שיוציא את כל הקופה וכן כל הדומה לזה שהכלי משים כל שיש בו כחפץ אחד. 
 
הלכה יב: המוציא בין בימינו בין בשמאלו בין בתוך חיקו או שיצא במעות צרורין לו בסדינו חייב מפני שהוציא כדרך המוציאין, וכן המוציא על כתיפו חייב אע"פ שהמשאוי למעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים, שכן היה משא בני קהת במשכן למעלה מעשרה שנאמר בכתף ישאו, וכל המלאכות ממשכן לומדין אותן. 
 
הלכה יג: אבל המוציא לאחר ידו ברגלו בפיו ובמרפקו באזנו ובשערו ובכיס שתפור בבגדו ופי הכיס למטה בין בגד לבגד בפי בגדו במנעלו ובסנדלו פטור שלא הוציא כדרך המוציאין. 
 
הלכה יד: המוציא משאוי על ראשו, אם היה משאוי כבד כגון שק מלא או תיבה ומגדל וכיוצא בהן שהוא משים על ראשו ותופש בידו חייב, שכן דרך המוציאין ונמצא כמוציא על כתיפו או בידו, אבל אם לקח חפץ קל כגון שהניח בגד או ספר או סכין על ראשו והוציאו והוא אינו אוחז בידו הרי זה פטור שלא הוציא כדרך המוציאין, שאין דרך רוב העולם להוציא החפצין מונחין על ראשיהם, המעביר חפץ מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים אף על פי שהעבירו למעלה מראשו חייב. 
 
הלכה טו: מותר לאדם לטלטל ברשות הרבים בתוך ארבע אמות על ארבע אמות שהוא עומד בצדן, ויש לו לטלטל בכל המרובע הזה, ובאמה שלו מודדין, ואם היה ננס באיבריו נותנין לו ארבע אמות כבינוניות של כל אדם, ומפי הקבלה אמרו שזה שנאמר בתורה שבו איש תחתיו שלא יטלטל חוץ למרובע זה אלא במרובע זה שהוא כמדת אורך אדם כשיפשוט ידיו ורגליו בו בלבד יש לו לטלטל. 
 
הלכה טז: היו שנים מקצת ארבע אמות של זה לתוך ארבע אמות של זה מביאין ואוכלין באמצע, ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך של חבירו, ואם היו שלשה והאמצעי מובלע בינתים, הוא מותר עמהן והן מותרין עמו ושנים החיצונים אסורים זה עם זה. 
 
הלכה יז: לפיכך מותר לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו לחבירו שעמו בתוך ארבע אמות, וכן חבירו לחבירו האחר שבצדו אפילו הן מאה, ואף על פי שהחפץ הולך כמה מילין בשבת מותר, מפני שכל אחד מהן לא טלטל אלא בתוך ארבע אמות שלו. 
 
הלכה יח: הואיל ויש לו לאדם לטלטל בכל המרובע שהוא ארבע אמות על ארבע אמות נמצא מטלטל באורך אלכסונו של מרובע זה חמש אמות ושלשה חומשי אמה, לפיכך אין המעביר או הזורק ברשות הרבים חייב עד שיעביר חוץ לחמש אמות ושלשה חומשי אמה, וכל מקום שאמרנו מתחלת ארבע לסוף ארבע או המעביר ארבע אמות חייב הוא מתחלת האלכסון של ארבע אמות עד סופו ואם העביר פחות מזה פטור. 
 
הלכה יט: נמצא כאן שלש מדות, כיצד העוקר חפץ מרשות הרבים ממקום זה והניחו במקום אחר ברה"ר אם היה בין שני המקומות עד ארבע אמות הרי זה מותר היה ביניהן יתר מארבע אמות ועדיין הן בתוך חמש אמות ושלשה חומשי אמה פטור, היה ביניהן חמש אמות ושלשה חומשי אמה בשוה הרי זה חייב שהרי העביר החפץ חוץ לאלכסונו של מרובע. פרק יג 
 
הלכה א: אין המוציא מרשות לרשות או המעביר ברשות הרבים חוץ לארבע אמות חייב עד שיעקור חפץ מעל גבי מקום שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר ויניח על גבי מקום שיש בו ארבעה על ארבעה טפחים. 
 
הלכה ב: ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה, לפיכך אם עקר החפץ מיד אדם העומד ברשות זו והניחו ביד אדם אחר העומד ברשות שניה חייב, וכן אם היה עומד באחת משתי רשויות אלו ופשט ידו לרשות שניה ועקר החפץ ממנה או מיד אדם העומד בה והחזיר ידו אליו חייב, ואף על פי שלא הניח החפץ במקום שהוא עומד בו הואיל והוא בידו הרי הוא כמונח בארץ. 
 
הלכה ג: היה אוכל ויוצא מרשות לרשות וחישב להוציא האוכל שבפיו מרשות לרשות חייב, מפני שמחשבתו משימה פיו מקום ארבעה אע"פ שלא הוציא כדרך המוציאין, וכן מי שהיה עומד באחת משתי רשויות אלו והשתין מים או רקק ברשות שניה חייב שהרי עקר מרשות זו והניח ברשות שניה ומחשבתו עושה אותו כאילו עקר מעל גבי מקום ארבעה, היה עומד ברשות זו ופי אמה ברשות שניה והשתין בה פטור. 
 
הלכה ד: היה עומד באחת משתי רשויות ופשט ידו לרשות שניה ונטל משם מים מעל גבי גומא מלאה מים והוציאן חייב, שהמים כולן כאילו הן מונחין על הארץ, אבל אם היה כלי צף על גבי מים ופירות בתוך הכלי ופשט ידו ולקח מן הפירות והוציא פטור, שהרי לא נחו הפירות על גבי הארץ ונמצא שלא עקר מעל גבי מקום ארבעה, ואין צריך לומר אם היו הפירות צפין על פני המים והוציאם שהוא פטור, וכן אם היה שמן צף על פני המים וקלט מן השמן והוציאו פטור. 
 
הלכה ה: כבר אמרנו שאין המוציא מרשות לרשות חייב עד שיעקור ויניח, אבל אם עקר ולא הניח או הניח ולא עקר פטור, לפיכך מי שהיה עומד באחת משתי רשויות ופשט ידו לרשות שניה וחפץ בידו ונטלו אחר ממנו או שנתן אחר לידו חפץ והחזיר ידו אליו שניהם פטורים שזה עקר וזה הניח. 
 
הלכה ו: במה דברים אמורים כשהיתה ידו למעלה משלשה, אבל היתה ידו בתוך שלשה סמוך לארץ הרי זה כמי שהניח בארץ וחייב. 
 
הלכה ז: היה עומד באחת משתי רשויות אלו ופשט חבירו ידו מרשות שניה ונטל חפץ מיד זה העומד ברשות זו והכניסו אצלו או שהוציא חפץ מאצלו והניח ביד זה העומד, זה העומד לא עשה כלום שהרי חבירו נתן בידו או נטל מידו וחבירו חייב שהרי עקר והניח. 
 
הלכה ח: היה עומד באחת משתי רשויות אלו ונתן חבירו חפץ בידו או על גביו ויצא באותו החפץ לרשות שניה ועמד שם חייב, מפני שעקירת גופו בחפץ שעליו כעקירת חפץ מאותה רשות ועמידתו באותו החפץ כהנחת החפץ בקרקע שעמד בה. לפיכך אם יצא בחפץ שבידו או על גביו ולא עמד ברשות שניה אלא חזר ונכנס והוא בידו אפילו יצא ונכנס כל היום כולו עד שיצא היום פטור, לפי שעקר ולא הניח, ואפי' עמד לתקן המשאוי עליו עדיין הוא פטור עד שיעמוד לנוח. 
 
הלכה ט: וכן מי שהיתה חבילתו על כתפו ורץ בה אפילו כל היום אינו חייב עד שיעמוד, והוא שיהיה רץ בה, אבל אם הלך מעט מעט הרי זה כעוקר ומניח ואסור, לפיכך מי שקדש עליו היום וחבילתו על כתפו רץ בה עד שיגיע לביתו וזורקה שם כלאחר יד. 
 
הלכה י: עקר חפץ מרשות הרבים והלך בו פחות מארבע אמות ועמד וחזר והלך פחות מארבע אמות ועמד אפילו כל היום כולו פטור, במה דברים אמורים בשעמד לנוח, אבל אם עמד לתקן משאו הרי זה כמהלך וכשיעמוד חוץ לארבע אמות חייב, והוא שיעמוד חוץ לארבע אמות לנוח, אבל אם יעמוד לתקן משאו עדיין הוא כמהלך ואינו חייב עד שיעמוד לנוח חוץ לארבע אמות. 
 
הלכה יא: היה קנה או רומח וכיוצא בו מונח על הארץ והגביה הקצה האחד והיה הקצה השני מונח בארץ והשליכו לפניו וחזר והגביה הקצה השני שהיה מונח בארץ והשליכו לפניו על דרך זו עד שהעביר החפץ כמה מילין פטור, לפי שלא עקר החפץ כולו מעל גבי הארץ, ואם משך החפץ וגררו על הארץ מתחלת ארבע לסוף ארבע חייב שהמגלגל עוקר הוא. 
 
הלכה יב: עקר חפץ מזוית זו להניחו בזוית אחרת שנמצאת זו העקירה עקירה המותרת ונמלך בדרך והוציאו לרשות שניה פטור, מפני שלא היתה עקירה ראשונה לכך ונמצאת כאן הנחה בלא עקירה, וכן העוקר חפץ והניחו על חבירו כשהוא מהלך ובעת שירצה חבירו לעמוד נטלו מעל גבי חבירו הרי זה פטור שהרי יש כאן עקירה בלא הנחה. 
 
הלכה יג: הזורק חפץ מרשות לרשות או מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים וקודם שינוח קלטו אחר בידו או קלטו כלב או נשרף פטור, מפני שאין זו הנחה שנתכוין לה, לפיכך אם נתכוין בשעת זריקה לכך חייב. 
 
הלכה יד: הזורק חפץ מרשות לרשות והיה קשור בחבל ואגדו בידו, אם יכול למשוך החפץ אצלו פטור, שהרי אין כאן הנחה גמורה ונמצא כמי שעקר ולא הניח. 
 
הלכה טו: הזורק ונחה בתוך ידו של חבירו, אם עמד חבירו במקומו וקבלה הזורק חייב שהרי עקר והניח, ואם נעקר חבירו ממקומו וקבלה פטור, זרק ורץ הזורק עצמו אחר החפץ וקבלו בידו ברשות אחרת או חוץ לארבע אמות פטור כאילו נעקר אחר וקבלו, שאין ההנחה גמורה עד שינוח החפץ במקום שהיה לו לנוח בו בשעת עקירה. 
 
הלכה טז: הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע אע"פ שעבר החפץ באויר רה"ר פטור, והוא שיעבור למעלה משלשה טפחים אבל אם עבר בפחות משלשה סמוך לארץ ונח על גבי משהו אע"פ שנעקר או נתגלגל ויצא החפץ לרה"י האחרת הרי הוא כמי שנשאר עומד ברה"ר ולפיכך חייב. וכן הזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע פטור, ואם עבר החפץ בפחות משלשה סמוך לארץ ונח על גבי משהו אף על פי שחזר ונתגלגל ויצא לרה"ר השניה הרי הוא כמי שנשאר עומד ברה"י ולפיכך חייב. 
 
הלכה יז: המעביר ארבע אמות ברה"ר זו עם רה"ר השניה חייב מפני שארבע אמות בשתי רשויות הרבים מצטרפים מפני שלא נח החפץ ברשות שביניהן. 
 
הלכה יח: המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע חייב, ואפילו הושיט למעלה מאויר רשות הרבים, שכן היתה עבודת הלוים במשכן מושיטין את הקרשים מעגלה לעגלה ורה"ר בין שתי העגלות וכל עגלה ועגלה רה"י היא. 
 
הלכה יט: במה דברים אמורים כשהיו שתי רשויות היחיד באורך רה"ר כמו שהעגלות מהלכות ברה"ר זו אחר זו, אבל אם היו שתי הרשויות בשני צדי רה"ר אף המושיט מרה"י זו לרשות היחיד שכנגדה פטור. 
 
הלכה כ: שכח ופשט ידו והיא מלאה פירות והוציאה מחצר זו להכניסה לחצר שבצדה ונזכר קודם שיכניס והרי ידו תלויה באויר רה"ר מותר להחזירה אליו לחצירו, אבל להכניסה לאותה החצר השניה אסור, כדי שלא יעשה מחשבתו שחשב בשעת שגגה, ואם הוציא ידו במזיד הרי זה אסור להחזירה אצלו אלא קנסו אותו שתהא ידו תלויה עד שתחשך. 
 
הלכה כא: המתכוין לזרוק שמונה אמות ברה"ר ונח החפץ בסוף ארבע חייב שהרי נעשה כשיעור המלאכה ונעשית מחשבתו, שהדבר ידוע שאין זה החפץ מגיע לסוף שמונה עד שיעבור על כל מקום ומקום מכל השמונה, אבל אם נתכוין לזרוק ארבע ונח החפץ בסוף שמונה פטור, לפי שנח במקום שלא חשב שתעבור בו וכל שכן שתנוח, לפיכך אם חשב בעת זריקה שינוח החפץ בכל מקום שירצה חייב. 
 
הלכה כב: זרק לתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ לארבע אמות פטור, זרק חוץ לארבע אמות ונתגלגל לתוך ארבע אמות אם נח על גבי משהו חוץ לארבע אמות ואחר כך נתגלגל ונכנס לתוך ארבע אמות חייב ואם לא נח כלל הרי זה פטור. פרק יד 
 
הלכה א: ארבע רשויות לשבת: רשות היחיד ורשות הרבים וכרמלית ומקום פטור, איזו היא רה"ר מדברות ויערים ושווקים ודרכים המפולשין להן, ובלבד שיהיה רוחב הדרך ט"ז אמה ולא יהיה עליו תקרה, ואי זו רה"י תל שגבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר על כן, וכן חריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה על ארבעה או יתר על כן, וכן מקום שהוא מוקף ארבע מחיצות גובהן עשרה וביניהן ארבעה על ארבעה או יתר על כןאפילו יש בו כמה מילין אם הוקף לדירה כגון מדינה המוקפת חומה שדלתותיה ננעלות בלילה ומבואות שיש להן שלשה כתלים ולחי ברוח רביעית, וכן חצר ודיר וסהר שהוקפו לדירה כולן רה"י גמורה הן. 
 
הלכה ב: אפילו כלים כגון ספינה או מגדל של עץ וכוורת וכיוצא בהן אם יש בהן ארבעה על ארבעה בגובה עשרה או יתר על זה הרי הן רה"י גמורה. 
 
הלכה ג: עובי הכתלים של רה"י כרה"י, לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כל שכן, אויר רה"י כרה"י ורה"י אוירה כרה"י עד לרקיע, אבל אויר רשות הרבים אינו כרה"ר אלא עד עשרה טפחים, ולמעלה מעשרה באויר רה"ר מקום פטור הוא. 
 
הלכה ד: איזו היא כרמלית תל שיש בו ארבעה על ארבעה או יתר על כן וגבהו משלשה ועד עשרה, שהכרמלית אינה תופשת אלא עד עשרה ואינה רחבה פחות מארבעה על ארבעה, וכן חריץ שיש בו ארבעה על ארבעה או יתר על כן ועמוק משלשה עד עשרה, וכן מקום שהוקף בארבע מחיצות גובהן משלשה ועד עשרה וביניהן ארבעה על ארבעה או יתר על כן, וכן קרן זוית הסמוכה לרה"ר והוא המקום שמוקף שלש מחיצות והרוח הרביעית רה"ר כגון מבוי שאין לו לחי או קורה ברוח רביעית וכן הימים והבקעה בין בימות החמה בין בימות הגשמים כל אלו כרמלית הן. 
 
הלכה ה: אויר הכרמלית הרי הוא ככרמלית עד עשרה טפחים, ולמעלה מעשרה טפחים באויר הכרמלית הרי הוא מקום פטור, לפיכך מעל פני המים שבימים ושבנהרות עד עשרה טפחים כאויר כרמלית, ולמעלה מעשרה מקום פטור, אבל כל העומק המלא מים הרי הוא כקרקע עבה. 
 
הלכה ו: בור שבכרמלית הרי הוא ככרמלית אפילו עמוק מאה אמה אם אין בו ארבעה. רה"ר שהיתה עליה תקרה או שאין ברחבה ט"ז אמה הרי היא ככרמלית, אצטבא שבין העמודים העומדים ברה"ר הרי היא ככרמלית, וצדי רה"ר ככרמלית, אבל בין העמודים הואיל ורבים דורסין ביניהן הרי הן רה"ר. 
 
הלכה ז: איזה הוא מקום פטור, מקום שיש בו פחות מארבעה על ארבעה וגבהו שלשה עד לרקיע שכל פחות משלשה הרי הוא כארץ, אפילו קוצים וברקנים או גללים ברה"ר גבהן שלשה ואין רחבן ארבעה על ארבעה הרי הן מקום פטור, וכן חריץ שאין בו ארבעה על ארבעה ועומקו משלשה עד התהום, וכן מקום המוקף שאין בו ארבעה על ארבעה אפילו היה ארכו אלף מיל ורוחבו ארבעה פחות שעורה וגובהו משלשה ולמעלה הרי זה מקום פטור, וכן אויר רשות הרבים או אויר כרמלית למעלה מעשרה הרי הוא מקום פטור. 
 
הלכה ח: מקום שיש בגובהו תשעה טפחים מצומצמות לא פחות ולא יתר ברשות הרבים הרי הוא כרה"ר, ואין משגיחין על מדת ארכו ומדת רחבו בין רחב בין קצר מפני שרבים מכתפין עליו, אבל אם היה יתר על תשעה או פחות אם היה בו ארבעה על ארבעה או יתר הרי הוא כרמלית ואם אין בו ארבעה על ארבעה הרי הוא מקום פטור. 
 
הלכה ט: גג הסמוך לרה"ר בתוך עשרה טפחים הואיל ורבים מכתפין עליו אסור לטלטל בגג עד שיעשה לו סולם קבוע להתירו. עמוד ברה"ר גבוה עשרה ורחב ארבעה הרי זה רה"י, נעץ בגבהו יתד כל שהוא אפילו אינה גבוהה שלשה הואיל וראוי לתלות ביתד ולהשתמש בו הרי זה ממעטו ונעשה כרמלית, ואין מודדין לו אלא מן היתד ולמעלה, ואפילו מלאהו כולו יתידות הרי זה ממעט גובהו, שהרי תולין באותן היתידות ומשתמשים בהן. 
 
הלכה י: חורי רה"י הרי הן כרה"י, אבל חורי רשות הרבים אינם כרה"ר אלא הרי הן כפי מדתן, כיצד חור בצד רה"ר אם יש בו ארבעה על ארבעה וגבוה עשרה הרי הוא רה"י, ואם אין גבוה עשרה הרי זה כרמלית, ואם אין בו ארבעה על ארבעה הרי זה מקום פטור, והוא שגבוה שלשה, שכל הפחות משלשה הרי הוא כארץ. 
 
הלכה יא: רה"י ומקום פטור מותר לטלטל בכולן אפילו היה ארך כל אחת משתיהן כמה מילין מטלטל בכולה, אבל רה"ר והכרמלית אין מטלטלין בהן אלא בארבע אמות, ואם העביר או הושיט או זרק חוץ לארבע אמות ברה"ר חייב ובכרמלית פטור, שאיסור הכרמלית מדבריהם מפני שהיא דומה לרה"ר שמא תתחלף ברה"ר, לפיכך אם לא היה צריך לגוף ההוצאה כגון שהעביר קוץ בכרמלית כדי שלא יזוקו בו רבים הרי זה מותר, ואפילו העבירו כמה אמות וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה יב: כשם שמותר לטלטל בכל מקום פטור כך מותר להכניס ממנו לרשות היחיד או לרשות הרבים ואין צריך לומר לכרמלית, ומוציאין לו מרה"י ומרה"ר ואין צריך לומר מן הכרמלית. 
 
הלכה יג: כשם שאסור לטלטל בכל הכרמלית כך אסור להוציא ממנה לרה"י או לרשות הרבים או להכניס לכרמלית מרה"י או מרה"ר, ואם הוציא או הכניס פטור. 
 
הלכה יד: המוציא מרה"י לרה"י או מרה"ר לרה"ר וכרמלית באמצע פטור, וכן המושיט או הזורק מזו לזו וכרמלית באמצע פטור, המוציא חפץ מרה"ר לכרמלית והניחו שם וחזר ועקרו מכרמלית והכניסו לרה"י, או שהוציאו מרה"י לכרמלית והניחו שם וחזר ועקרו מכרמלית והוציאו לרה"ר הרי זה פטור. 
 
הלכה טו: המוציא מרשות היחיד לרה"ר ועבר על מקום פטור שהיה ביניהן בהליכתו חייב, שמהלך אינו כעומד, ואין צריך לומר בזורק שעבר החפץ במקום פטור, שאינו חשוב כמי שנח שם, היה עומד במקום פטור ונטל חפץ מרה"י או מאדם העומד שם והניחו ברה"ר או ביד אדם העומד שם פטור, וכן אם הכניס מרה"ר לרה"י ועמד במקום פטור, פטור. 
 
הלכה טז: עמוד ברה"ר גבוה עשרה ורחב ארבעה ואין בעיקרו ארבעה ויש בגובה הקצר שלו שלשה הרי הוא רה"י ואם זרק מרה"ר ונח על גביו חייב, תל המתלקט גובה עשרה טפחים מתוך אורך ארבע אמות הרי הוא רה"י ואם זרק מרה"ר ונח על גביו חייב. 
 
הלכה יז: נעץ קנה ברה"י אפילו גבוה מאה אמה וזרק מרה"ר ונח על גביו חייב, שרה"י עולה עד לרקיע, אילן שהוא עומד ברה"י ונופו נוטה לרה"ר וזרק ונח על נופו פטור, שאין הנוף הולך אחר העיקר. 
 
הלכה יח: נעץ קנה ברה"ר ובראשו טרסקל וזרק ונח על גביו פטור שאין רשות הרבים אלא עד עשרה, הזורק ארבע אמות ברשות הרבים ונח החפץ בכותל, כגון שזרק חלב או בצק ונדבק בכותל, אם נדבק למעלה מעשרה טפחים כזורק באויר, שלמעלה מעשרה ברה"ר מקום פטור הוא, נדבק למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ וחייב, זרק למעלה מעשרה ונח בחור כל שהוא פטור. 
 
הלכה יט: זרק קנה או רומח מרה"י ונתקע ברה"ר כשהוא עומד פטור, שהרי מקצתו במקום פטור, זרק כלי מרה"י לרה"ר והיה אותו כלי גדול ויש בו ארבעה על ארבעה בגובה עשרה פטור, מפני שכלי זה רה"י גמורה ונמצא כמוציא מרה"י לרה"י. 
 
הלכה כ: בור תשעה ברה"ר ועקר חוליה מקרקעיתו והשלימו לעשרה, אע"פ שעקירת החפץ ועשיית המחיצה באין כאחת פטור, מפני שלא היתה המחיצה עשרה בתחלה, היה הבור עשרה והשליך לו חוליה ומעטו מעשרה פטור, שהרי הנחת החפץ וסילוק המחיצה באין כאחת. 
 
הלכה כא: הזורק דף ונח על גבי יתדות ברה"ר ונעשה רה"י אפילו היה כלי על גבי הדף פטור, שהרי עשיית המחיצה עם נוחת הכלי באין כאחת. 
 
הלכה כב: בור שהוא עמוק עשרה ורחב שמנה ברה"ר וזרק מחצלת מרה"ר וחילקה הבור ברוחבו לשנים פטור, שהרי עם הנחת הכלי בטלו המחיצות ונעשה כל מקום מהן פחות מארבעה על ארבעה. 
 
הלכה כג: בור ברשות הרבים עמוק עשרה ורחב ארבעה מלא מים וזרק לתוכו חפץ ונח על גבי המים חייב, שאין המים מבטלין המחיצות, היה מלא פירות וזרק לתוכו פטור, שהרי מיעטו הפירות את שיעורו. 
 
הלכה כד: רקק מים שהוא עובר ברשות הרבים ורבים מהלכין בו, אם אין בעומקו עשרה טפחים הרי הוא כרה"ר, בין שהיה רחב אפילו ארבע אמות בין שלא היה ברוחבו ארבעה טפחים, שהרי רוב העם מדלגין עליו ואין מהלכין בתוכו, הואיל ואין בעומקו עשרה הרי הוא ר"ה, ואם יש בעומקו עשרה או יתר הרי הוא ככרמלית כשאר הימים, והוא שיש ברוחבו ארבעה טפחים או יתר על כן, שאין כרמלית פחותה מארבעה.