Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום רביעי כז אדר-ב ה'�&פ"ב
	שיעורים יומיים ליום רביעי כז אדר-ב ה'�&פ"ב

חומש:

רביעי פרשת תזריע

תהילים:

פרקים קכ - קלד

תניא:

פרק לט. ומפני... -104- היא מצוה עצמה

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות שכירות פרקים ז-ט

פרק אחד :

הלכות טומאת צרעת פרק ט

ספר המצוות :

מ"ע ר"א

הלכות שכירות

פרק ז

הלכה א: כשם שמתנה אדם כל תנאי שירצה במקח וממכר כך מתנה בשכירות שהשכירות מכירה לזמן קצוב היא וכל שממכרו בנכסיו ממכר שוכר שכירותו שכירות, וכל שאין לו למכור כך אין לו לשכור אלא א"כ יש לו פירות בלבד באותה הקרקע הרי זה שוכר ואינו מוכר.

הלכה ב: המשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה השנה נתעברה לשוכר, השכיר לחדשים נתעברה למשכיר, הזכיר לו חדשים ושנה בין שאמר לו דינר לחדש י"ב דינר בשנה, בין שאמר לו שנים עשר דינר לשנה דינר בכל חדש הרי חדש העיבור של משכיר שהקרקע בחזקת בעלים ואין מוציאין דבר מיד בעל הקרקע אלא בראיה ברורה, וכן בעה"ב שאמר לזמן זה השכרתי לך והשוכר אומר לא שכרתי אלא סתם או לזמן ארוך על השוכר להביא ראיה ואם לא הביא בעה"ב נשבע היסת ומוציאו מן הבית.

הלכה ג: השוכר שאמר נתתי שכר הבית שנתחייבתי בו והמשכיר אומר עדיין לא נטלתי בין שהיתה בשטר בין שהיתה בעדים, אם תבעו בתוך שלשים יום על השוכר להביא ראיה או יתן ויחרים על מי שלקח ממנו או יטעון עליו בדמים שנתן תחלה טענה בפני עצמה וישביעהו היסת, תבעו המשכיר לאחר שלשים יום ואפילו ביום הל' על המשכיר להביא ראיה או ישבע השוכר שכבר נתן לו שכרו ויפטר, וכן אם שכר ממנו ופירש שיתן לו השכר שנה בשנה ותבעו בתוך השנה על השוכר להביא ראיה, תבעו לאחר השנה ואפילו ביום תשעה ועשרים באלול על המשכיר להביא ראייה.

הלכה ד: המשכיר בית לחבירו בשטר לעשר שנים ואין בו זמן השוכר אומר עדיין לא עבר מזמן השטר אלא שנה והמשכיר אומר כבר עברו ושלמו שני השכירות ושכנת עשר שנים, על השוכר להביא ראיה ואם לא הביא ראיה ישבע המשכיר היסת ויוציאו.

הלכה ה: השוכר פרדס או שהיה משכון בידו לי' שנים ויבש הפרדס בתוך הזמן ימכרו עציו וילקח בהן קרקע ויאכל פירותיו עד סוף זמן שכירותו או זמן המשכון, וגוף האילנות שיבשו או נקצצו שניהן אסורין בהן משום רבית המלוה והלוה.

הלכה ו: שטר השכירות או שטר המשכון שכתוב בה שנים סתם, בעל הפירות אומר ג' ובעל הקרקע אומר שנים וקדם זה השוכר או המלוה ואכל הפירות הרי הפירות בחזקת אוכליהן עד שיביא בעל הקרקע ראיה, אכלה השוכר או הממשכן שלש שנים וכבש השטר ואמר לחמש שנים יש לי פירות ובעל הקרקע אומר שלש אמרו לו הבא שטרך ואמר אבד השוכר נאמן שאילו רצה אמר לקוחה היא בידי שהרי אכלה שלש שנים.

הלכה ז: מי שהכניס פירותיו לבית חבירו שלא מדעתו או שהטעוהו עד שהכניס פירותיו והניחם והלך יש לבעל הבית למכור לו מאותן הפירות כדי ליתן שכר הפועלים שמוציאין אותן ומשליכין אותם לשוק, ומדת חסידות הוא שיודיע לבית דין וישכירו ממקצת דמיהן מקום משום השב אבידה לבעלים אע"פ שלא עשה כהוגן.

הלכה ח: השוכר ריחיים מחבירו שיטחון לו כ' סאה בכל חדש בשכרו והעשיר בעל הריחיים והרי אינו צריך לטחון שם אם יש לשוכר חטים שצריך לטחון לעצמו או לאחרים כופין אותו ליתן דמי טחינת כ' סאה שזו מדת סדום היא, ואם אין לו יכול לומר אין לי דמים והריני טוחן לך כמו ששכרתי ואם אין אתה צריך מכור לאחרים וכן כל כיוצא בזה.

פרק ח

הלכה א: אחד השוכר מחבירו שדה לזורעה או כרם לאכול פירותיו בדמים או ששכר ממנו בפירות קצובים כגון ששכר ממנו שדה זו בעשרים כור בשנה וכרם זה בעשרים כדי יין בכל שנה שניהן דין אחד יש להן, והשוכר בפירות הוא הנקרא חוכר.

הלכה ב: המקבל שדה או פרדס כדי לעבוד אותו ולהוציא עליו יציאות ויתן לבעל הקרקע שליש התבואות או רביע או מה שיתנו ביניהן והוא הנקרא מקבל, כל דבר שהוא לסייג הארץ בעל הקרקע חייב בו וכל דבר שהוא שמירה יתירה החוכר או המקבל חייב בו, הקרדום שחופרין בו הארץ והכלים שנושאין בהן העפר והדלי והכד וכיוצא בהן שדולין בהן המים על בעל הקרקע, וחטיטת המקומות שמקבצין בהן המים על החוכר או על המקבל.

הלכה ג: השוכר או המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות לא יזרענה פשתן, שכרה או קבלה ז' שנים זורעה שנה ראשונה פשתן ואין השביעית מן המניין, שכרה או קבלה שבוע אחד שביעית מן המניין.

הלכה ד: החוכר או המקבל שדה מחבירו והיא בית השלחין או בית האילן ויבשה מעיין בית השלחין ולא פסק הנהר הגדול אלא אפשר להביא ממנו בדלי, או שנקצץ האילן של בית האילנות אינו מנכה לו מחכירו, ואם מכת מדינה היא כגון שיבש הנהר מנכה לו מחכירו, היה עומד בתוך השדה ואמר לו בית השלחין הזה אני משכיר לך בית האילן זה אני משכיר יבש המעיין או נקצץ האילן מנכה מחכירו שהרי הוא עומד בתוכה ולא אמר לו הזה אלא כמי שאומר כמות שהיא עתה אני משכיר לפיכך אם לא היה עומד בתוכה ואמר לו בית השלחין אני משכיר לך או בית האילן ויבש המעיין או שנקצץ האילן אינו מנכה לו מחכירו.

הלכה ה: השוכר או המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשתדפה אם אירע דבר זה לרוב השדות של אותה העיר מנכה לו מחכירו הכל לפי ההפסד שארעו ואם לא פשטה המכה ברוב השדות אינו מנכה לו מחכירו אע"פ שנשתדפו כל השדות של בעל הקרקע, נשתדפו כל השדות של השוכר או המקבל אע"פ שפשטה המכה ברוב השדות אינו מנכה לו מחכירו שאין זה ההפסד תלוי אלא בשוכר שהרי כל שדותיו נשתדפו, התנה עליו בעל הקרקע שיזרענה חטים וזרעה שעורים או שלא זרעה כלל או שזרעה ולא צמחה אע"פ שבא חגב או שדפון והוכתה רוב המדינה אינו מנכה לו מחכירו, ועד מתי חייב להטפל ולזרוע פעם אחרת אם לא צמחה כל זמן שראוי לזריעה באותו מקום.

הלכה ו: השוכר או המקבל שדה מחבירו מקום שנהגו לקצור יקצור ואינו רשאי לעקור, לעקור יעקור ואינו רשאי לקצור, ושניהם מעכבין זה על זה, ומקום שנהגו לחרוש אחריו יחרוש, מקום שנהגו להשכיר אילנות על גב קרקע משכירין ואע"פ שהשכיר לו סתם בפחות מן הידוע, ומקום שנהגו שלא להשכיר אילנות אין לו אילנות אע"פ ששכר ממנו ביתר על הידוע הכל כמנהג המדינה.

הלכה ז: החוכר שדה מחבירו בעשרה כור חטים ולקתה נותן לו מתוכה, היו חטיה יפות לא יאמר לו הריני לוקח לך מן השוק אלא נותן לו מתוכה, חכר ממנו כרם בעשרה סלי ענבים והקריסו אחר שנבצרו, וכן עומרים שלקו אחר שנקצרו נותן לו מתוכן, חכרו בעשרה כדי יין והחמיץ חייב ליתן לו יין טוב, חכרה ממנו במאה עמרים של אספסתא וזרעה מין אחר ואחר כך חרשה וזרעה אספסתא ולקתה או שזרעה בתחלה אספסתא וחרשה ואח"כ זרעה פעם אחרת ולקתה אינו נותן לו מתוכה אלא נותן לו אספסתא טובה שהרי שינה וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ח: החוכר שדה מחבירו ולא רצה לנכש ואמר לו מה הפסד יש לך הריני נותן לך חכירך אין שומעין לו שהרי הוא אומר לו למחר אתה יוצא ממנה והיא מעלה עשבים, ואפילו אמר לו באחרונה אני חורש אותה אין שומעין לו.

הלכה ט: החוכר שדה מחבירו לזורעה שעורים לא יזרענה חטים מפני שהחטין מכחישות את הקרקע יתר מהשעורים, שכרה לזרעה חטים יזרענה שעורים, קטנית לא יזרענה תבואה, תבואה יזרענה קטנית, ובבבל וכיוצא בה לא יזרענה קטנית מפני שהקטנית שם מכחשת את הארץ.

הלכה י: המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות אין למקבל כלום בקורת השקמה וכיוצא בה ולא בשבח האילנות שיצאו מאליהן בשדה, אבל מחשבין לו מקום האילנות כאילו היה בהן אותו זרע שזרע בכל השדה, והוא שצמחו האילנות במקום הראוי לזריעה אבל אם יצאו במקום שאינו ראוי לזריעה אין מחשבין לו כלום, ואם קיבלה שבע שנים או יתר יש לו בקורת השקמה וכיוצא בה, הגיע זמנו להסתלק מן השדה והיו שם זרעים שעדיין לא הגיעו להמכר או שנגמרו ולא הגיע יום השוק למכרן שמין אותן ונוטל מבעל הקרקע, כשם שחולקין המקבל ובעל הקרקע בתבואה כך חולקין בתבן ובקש, כשם שחולקין ביין כך חולקין בזמירות, אבל הקנים המעמידים תחת הגפנים אם קנו אותן בשותפות הרי אלו חולקין בהן ואם הן משל אחד מהן זה שקנה אותן הרי הן שלו וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יא: המקבל שדה מחבירו ליטע מקבל עליו בעל השדה עשרה בוראות לסאה, יתר על זה מגלגלין עליו את הכל.

הלכה יב: המקבל שדה מחבירו ולא עשתה אם יש בה כדי שתוציא סאתים יתר על ההוצאה חייב המקבל ליטפל בה, שכך כותב לבעל הקרקע אנא איקום ואניר ואזרע ואקצור ואעמור ואדוש ואזרה ואעמיד כרי לפניך ותטול את חציו או מה שיתנו ואני אטול השאר בשכר עמלי ובמה שהוצאתי.

הלכה יג: המקבל שדה מחבירו ואחר שזכה בה הובירה שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו חלקו שהיה מגיע לו, שכך כותב לבעל הקרקע אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, והוא הדין אם הוביר מקצתה, ומפני מה נתחייב לשלם מפני שלא פסק על עצמו דבר קצוב כדי שנאמר הרי היא כאסמכתא אלא התנה שישלם במיטבא ולפיכך גמר ושיעבד עצמו, אבל אם אמר אם אוביר ולא אעביד אתן לך מאה דינרין הרי זה אסמכתא ואינו חייב לשלם אלא נותן כפי מה שראויה לעשות בלבד.

הלכה יד: המקבל שדה לזורעה שומשמין וזרעה חטים ועשתה חטים ששוין כמה שהיא ראויה לעשות מן השומשמין אין לו עליו אלא תרעומת, עשתה פחות ממה שהיא ראויה לעשות מן השומשמין משלם לו המקבל כפי מה שהיא ראויה לעשות מן השומשמין, עשתה חטים יתר ממה שהיא ראויה לעשות מן השומשמין חולקין לפי התנאי שביניהן אע"פ שמשתכר בעל הקרקע.

פרק ט

הלכה א: השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו יכול לכופן, מקום שנהגו לזון יזון לספק בגרוגרות או בתמרים וכיוצא בהן לפועלים יספק הכל כמנהג המדינה.

הלכה ב: השוכר את הפועל ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר רואין הפחות שבשכירות והיתר שבשכירות ומשמנין ביניהן.

הלכה ג: אמר לשלוחו צא ושכור לי פועלים בשלשה והלך ושכרן בארבעה אם אמר להם השליח שכרכם עלי נותן להם ארבעה ונוטל מבעל הבית שלשה ומפסיד אחד מכיסו, אמר להם שכרכם על בעה"ב נותן להם בעה"ב כמנהג המדינה, היה במדינה מי שנשכר בשלשה ומי שנשכר בארבעה אינו נותן להם אלא שלשה ויש להם תרעומת על השליח, בד"א כשאין מלאכתן ניכרת אבל היתה מלאכתן ניכרת והרי היא שוה ארבעה נותן להם בעה"ב ארבעה שאילו לא אמר להם שלוחו ארבעה לא טרחו ועשו שוה ארבעה, אמר לו בעה"ב שכור לי בארבעה והלך השליח ושכר בשלשה אע"פ שהרי מלאכתן שוה ארבעה אין להם אלא שלשה שהרי קבלו על עצמן ויש להם תרעומת על השליח, אמר לו בעה"ב בשלשה והלך השליח ואמר להם בארבעה ואמרו הרינו כמה שאמר בעה"ב אין דעתם אלא שיתן בעה"ב יתר על ארבעה לפיכך שמין מה שעשו אם שוה ארבעה נוטלין ארבעה מבעל הבית ואם אינו ידוע או אינו שוה אין להם אלא שלשה, אמר לו בעל הבית בארבעה והלך השליח ואמר להם בשלשה ואמרו לו כמה שאמר בעה"ב אע"פ שמלאכתן שוה ארבעה אין להם אלא שלשה שהרי שמעו שלשה וקבלו עליהם.

הלכה ד: השוכר את הפועלים והטעו את בעה"ב או בעה"ב הטעה אותם אין להם זה על זה אלא תרעומת, בד"א בשלא הלכו אבל הלכו החמרין ולא מצאו תבואה, פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה, או ששכר להשקות השדה ומצאוה שנתמלאה מים, אם ביקר בעה"ב מלאכתו מבערב ומצא שצריכה פועלים אין לפועלים כלום מה בידו לעשות, ואם לא ביקר נותן להם שכרן כפועל בטל שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן ועושה מלאכה לבטל, בד"א בשלא התחילו במלאכה אבל אם התחיל הפועל במלאכה וחזר בו אפילו בחצי היום חוזר שנאמר כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים, וכיצד דין הפועל שחזר בו אחר שהתחיל שמין לו מה שעשה ונוטל, ואם קבלן הוא שמין לו מה שעתיד לעשות, בין שהוזלו בעת ששכרן בין לא הוזלו בין שהוזלה מלאכה אחר כן בין לא הוזלה שמין לו מה שעתיד לעשות, כיצד קיבל ממנו קמה לקצור בשתי סלעים קצר חציה והניח חציה, בגד לארוג בשתי סלעים ארג חציו והניח חציו שמין לו מה שעתיד לעשות אם היה שוה ששה דינרין נותן לו שקל או יגמרו את מלאכתן, ואם היה הנשאר יפה שנים דינרין אינו נותן להן אלא סלע שהרי לא עשו אלא חצי מלאכה, בד"א בדבר שאינו אבוד אבל בדבר האבוד כגון פשתנו להעלות מן המשרה או ששכר חמור להביא חלילין למת או לכלה וכיוצא בהן אחד פועל ואחד קבלן אינו יכול לחזור בו אא"כ נאנס כגון שחלה או שמע שמת לו מת, ואם לא נאנס וחזר בו שוכר עליהן או מטען. כיצד מטען אומר להם סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים עד שיגמרו מלאכתן ולא יתן להם אלא מה שפסק תחלה ואפילו נתן להם השתים מחזיר מהן התוספת, כיצד שוכר עליהן שוכר פועלים אחרים וגומרים מלאכתן שלא תאבד וכל שיוסיף לאלו הפועלין האחרים על מה שפסק לראשונים נוטל מן הראשונים, עד כמה עד כדי שכרן של ראשונים, ואם היה להם ממון תחת ידו שוכר להשלים המלאכה עד ארבעים וחמשים זוז בכל יום לכל פועל אף על פי ששכר הפועל שלשה או או ארבעה, בד"א שאין שם פועלים לשכור בשכרן להשלים המלאכה אבל יש פועלים לשכור בשכרן ואמרו לו צא ושכור מאלו להשלים מלאכתך ולא תאבד בין שוכר בין קבלן אין עליהן אלא תרעומת ושמין לשוכר מה שעשה ולקבלן מה שעתיד לעשות.

הלכה ה: השוכר את הפועל ונאחז לעבודת המלך לא יאמר לו הריני לפניך אלא נותן לו שכר מה שעשה.

הלכה ו: השוכר את הפועל להשקות את השדה מזה הנהר ופסק הנהר בחצי היום אם אין דרכו להפסיק אין להן אלא שכר מה שעשו, וכן אם דרכו שיפסיקו אותו בני העיר והפסיקוהו בחצי היום אין להן אלא שכר מה שעשו שהרי ידעו הפועלים דרכו של נהר, ואם דרכו להפסיק מאליו נותן להם שכר כל היום מפני שהיה לו להודיעם, שכרן להשקות השדה ובא המטר והשקה אין להן אלא מה שעשו, בא הנהר והשקה נותן להן כל שכרן מן השמים נסתייעו, בד"א בפועל אבל מי שפסק עם אריסו שאם ישקה שדה זו ארבע פעמים ביום יטול חצי הפירות וכל האריסין שהן משקין שתי פעמים אינן נוטלין אלא רביע הפירות ובא המטר ולא הוצרך לדלות ולהשקות נוטל חצי הפירות כמו שפסק עמו שהאריס כשותף ואינו כפועל.

הלכה ז: השוכר את הפועל לעשות מלאכה כל היום ושלמה המלאכה בחצי היום אם יש לו מלאכה אחרת כמותה או קלה ממנה עושה שאר היום, ואם אין לו מה יעשה נותן לו שכרו כפועל בטל, ואם יהיה מן החופרים או עובדי אדמה וכיוצא בהן שדרכו לטרוח הרבה ואם לא יעשה במלאכה יחלה נותן לו כל שכרו.

הלכה ח: השוכר את הפועל להביא לו שליחות ממקום למקום והלך ולא מצא שם מה יביא נותן לו שכרו משלם, שכרו להביא קנים לכרם והלך ולא מצא ולא הביא נותן לו שכרו משלם, שכרו להביא כרוב ודורמסקנין לחולה והלך ומצאו שמת או הבריא לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך אלא נותן לו כל שכרו וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ט: השוכר את הפועל לעשות עמו בשלו והראהו בשל חבירו נותן כל שכרו וחוזר ולוקח מחבירו מה שנהנה בזו המלאכה.

הלכה י: השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן וקש וכיוצא בהן ואמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו, ואם משקיבל עליו אמר לו הילך שכרך ואני אטול את שלי אין שומעין לו.

הלכה יא: מציאת הפועל לעצמו אע"פ שאמר לו עשה עמי מלאכה היום, ואין צריך לומר אם אמר לו עדור עמי היום, אבל אם שכרו ללקט מציאות כגון שחסר הנהר ושכרו ללקט הדגים הנמצאין באגם הרי מציאתו לבעל הבית ואפילו מצא כיס מלא דינרין.

הלכות שכירות

פרק ז 
 
הלכה א: כשם שמתנה אדם כל תנאי שירצה במקח וממכר כך מתנה בשכירות שהשכירות מכירה לזמן קצוב היא וכל שממכרו בנכסיו ממכר שוכר שכירותו שכירות, וכל שאין לו למכור כך אין לו לשכור אלא א"כ יש לו פירות בלבד באותה הקרקע הרי זה שוכר ואינו מוכר. 
 
הלכה ב: המשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה השנה נתעברה לשוכר, השכיר לחדשים נתעברה למשכיר, הזכיר לו חדשים ושנה בין שאמר לו דינר לחדש י"ב דינר בשנה, בין שאמר לו שנים עשר דינר לשנה דינר בכל חדש הרי חדש העיבור של משכיר שהקרקע בחזקת בעלים ואין מוציאין דבר מיד בעל הקרקע אלא בראיה ברורה, וכן בעה"ב שאמר לזמן זה השכרתי לך והשוכר אומר לא שכרתי אלא סתם או לזמן ארוך על השוכר להביא ראיה ואם לא הביא בעה"ב נשבע היסת ומוציאו מן הבית. 
 
הלכה ג: השוכר שאמר נתתי שכר הבית שנתחייבתי בו והמשכיר אומר עדיין לא נטלתי בין שהיתה בשטר בין שהיתה בעדים, אם תבעו בתוך שלשים יום על השוכר להביא ראיה או יתן ויחרים על מי שלקח ממנו או יטעון עליו בדמים שנתן תחלה טענה בפני עצמה וישביעהו היסת, תבעו המשכיר לאחר שלשים יום ואפילו ביום הל' על המשכיר להביא ראיה או ישבע השוכר שכבר נתן לו שכרו ויפטר, וכן אם שכר ממנו ופירש שיתן לו השכר שנה בשנה ותבעו בתוך השנה על השוכר להביא ראיה, תבעו לאחר השנה ואפילו ביום תשעה ועשרים באלול על המשכיר להביא ראייה. 
 
הלכה ד: המשכיר בית לחבירו בשטר לעשר שנים ואין בו זמן השוכר אומר עדיין לא עבר מזמן השטר אלא שנה והמשכיר אומר כבר עברו ושלמו שני השכירות ושכנת עשר שנים, על השוכר להביא ראיה ואם לא הביא ראיה ישבע המשכיר היסת ויוציאו. 
 
הלכה ה: השוכר פרדס או שהיה משכון בידו לי' שנים ויבש הפרדס בתוך הזמן ימכרו עציו וילקח בהן קרקע ויאכל פירותיו עד סוף זמן שכירותו או זמן המשכון, וגוף האילנות שיבשו או נקצצו שניהן אסורין בהן משום רבית המלוה והלוה. 
 
הלכה ו: שטר השכירות או שטר המשכון שכתוב בה שנים סתם, בעל הפירות אומר ג' ובעל הקרקע אומר שנים וקדם זה השוכר או המלוה ואכל הפירות הרי הפירות בחזקת אוכליהן עד שיביא בעל הקרקע ראיה, אכלה השוכר או הממשכן שלש שנים וכבש השטר ואמר לחמש שנים יש לי פירות ובעל הקרקע אומר שלש אמרו לו הבא שטרך ואמר אבד השוכר נאמן שאילו רצה אמר לקוחה היא בידי שהרי אכלה שלש שנים. 
 
הלכה ז: מי שהכניס פירותיו לבית חבירו שלא מדעתו או שהטעוהו עד שהכניס פירותיו והניחם והלך יש לבעל הבית למכור לו מאותן הפירות כדי ליתן שכר הפועלים שמוציאין אותן ומשליכין אותם לשוק, ומדת חסידות הוא שיודיע לבית דין וישכירו ממקצת דמיהן מקום משום השב אבידה לבעלים אע"פ שלא עשה כהוגן. 
 
הלכה ח: השוכר ריחיים מחבירו שיטחון לו כ' סאה בכל חדש בשכרו והעשיר בעל הריחיים והרי אינו צריך לטחון שם אם יש לשוכר חטים שצריך לטחון לעצמו או לאחרים כופין אותו ליתן דמי טחינת כ' סאה שזו מדת סדום היא, ואם אין לו יכול לומר אין לי דמים והריני טוחן לך כמו ששכרתי ואם אין אתה צריך מכור לאחרים וכן כל כיוצא בזה. פרק ח 
 
הלכה א: אחד השוכר מחבירו שדה לזורעה או כרם לאכול פירותיו בדמים או ששכר ממנו בפירות קצובים כגון ששכר ממנו שדה זו בעשרים כור בשנה וכרם זה בעשרים כדי יין בכל שנה שניהן דין אחד יש להן, והשוכר בפירות הוא הנקרא חוכר. 
 
הלכה ב: המקבל שדה או פרדס כדי לעבוד אותו ולהוציא עליו יציאות ויתן לבעל הקרקע שליש התבואות או רביע או מה שיתנו ביניהן והוא הנקרא מקבל, כל דבר שהוא לסייג הארץ בעל הקרקע חייב בו וכל דבר שהוא שמירה יתירה החוכר או המקבל חייב בו, הקרדום שחופרין בו הארץ והכלים שנושאין בהן העפר והדלי והכד וכיוצא בהן שדולין בהן המים על בעל הקרקע, וחטיטת המקומות שמקבצין בהן המים על החוכר או על המקבל. 
 
הלכה ג: השוכר או המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות לא יזרענה פשתן, שכרה או קבלה ז' שנים זורעה שנה ראשונה פשתן ואין השביעית מן המניין, שכרה או קבלה שבוע אחד שביעית מן המניין. 
 
הלכה ד: החוכר או המקבל שדה מחבירו והיא בית השלחין או בית האילן ויבשה מעיין בית השלחין ולא פסק הנהר הגדול אלא אפשר להביא ממנו בדלי, או שנקצץ האילן של בית האילנות אינו מנכה לו מחכירו, ואם מכת מדינה היא כגון שיבש הנהר מנכה לו מחכירו, היה עומד בתוך השדה ואמר לו בית השלחין הזה אני משכיר לך בית האילן זה אני משכיר יבש המעיין או נקצץ האילן מנכה מחכירו שהרי הוא עומד בתוכה ולא אמר לו הזה אלא כמי שאומר כמות שהיא עתה אני משכיר לפיכך אם לא היה עומד בתוכה ואמר לו בית השלחין אני משכיר לך או בית האילן ויבש המעיין או שנקצץ האילן אינו מנכה לו מחכירו. 
 
הלכה ה: השוכר או המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשתדפה אם אירע דבר זה לרוב השדות של אותה העיר מנכה לו מחכירו הכל לפי ההפסד שארעו ואם לא פשטה המכה ברוב השדות אינו מנכה לו מחכירו אע"פ שנשתדפו כל השדות של בעל הקרקע, נשתדפו כל השדות של השוכר או המקבל אע"פ שפשטה המכה ברוב השדות אינו מנכה לו מחכירו שאין זה ההפסד תלוי אלא בשוכר שהרי כל שדותיו נשתדפו, התנה עליו בעל הקרקע שיזרענה חטים וזרעה שעורים או שלא זרעה כלל או שזרעה ולא צמחה אע"פ שבא חגב או שדפון והוכתה רוב המדינה אינו מנכה לו מחכירו, ועד מתי חייב להטפל ולזרוע פעם אחרת אם לא צמחה כל זמן שראוי לזריעה באותו מקום. 
 
הלכה ו: השוכר או המקבל שדה מחבירו מקום שנהגו לקצור יקצור ואינו רשאי לעקור, לעקור יעקור ואינו רשאי לקצור, ושניהם מעכבין זה על זה, ומקום שנהגו לחרוש אחריו יחרוש, מקום שנהגו להשכיר אילנות על גב קרקע משכירין ואע"פ שהשכיר לו סתם בפחות מן הידוע, ומקום שנהגו שלא להשכיר אילנות אין לו אילנות אע"פ ששכר ממנו ביתר על הידוע הכל כמנהג המדינה. 
 
הלכה ז: החוכר שדה מחבירו בעשרה כור חטים ולקתה נותן לו מתוכה, היו חטיה יפות לא יאמר לו הריני לוקח לך מן השוק אלא נותן לו מתוכה, חכר ממנו כרם בעשרה סלי ענבים והקריסו אחר שנבצרו, וכן עומרים שלקו אחר שנקצרו נותן לו מתוכן, חכרו בעשרה כדי יין והחמיץ חייב ליתן לו יין טוב, חכרה ממנו במאה עמרים של אספסתא וזרעה מין אחר ואחר כך חרשה וזרעה אספסתא ולקתה או שזרעה בתחלה אספסתא וחרשה ואח"כ זרעה פעם אחרת ולקתה אינו נותן לו מתוכה אלא נותן לו אספסתא טובה שהרי שינה וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה ח: החוכר שדה מחבירו ולא רצה לנכש ואמר לו מה הפסד יש לך הריני נותן לך חכירך אין שומעין לו שהרי הוא אומר לו למחר אתה יוצא ממנה והיא מעלה עשבים, ואפילו אמר לו באחרונה אני חורש אותה אין שומעין לו. 
 
הלכה ט: החוכר שדה מחבירו לזורעה שעורים לא יזרענה חטים מפני שהחטין מכחישות את הקרקע יתר מהשעורים, שכרה לזרעה חטים יזרענה שעורים, קטנית לא יזרענה תבואה, תבואה יזרענה קטנית, ובבבל וכיוצא בה לא יזרענה קטנית מפני שהקטנית שם מכחשת את הארץ. 
 
הלכה י: המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות אין למקבל כלום בקורת השקמה וכיוצא בה ולא בשבח האילנות שיצאו מאליהן בשדה, אבל מחשבין לו מקום האילנות כאילו היה בהן אותו זרע שזרע בכל השדה, והוא שצמחו האילנות במקום הראוי לזריעה אבל אם יצאו במקום שאינו ראוי לזריעה אין מחשבין לו כלום, ואם קיבלה שבע שנים או יתר יש לו בקורת השקמה וכיוצא בה, הגיע זמנו להסתלק מן השדה והיו שם זרעים שעדיין לא הגיעו להמכר או שנגמרו ולא הגיע יום השוק למכרן שמין אותן ונוטל מבעל הקרקע, כשם שחולקין המקבל ובעל הקרקע בתבואה כך חולקין בתבן ובקש, כשם שחולקין ביין כך חולקין בזמירות, אבל הקנים המעמידים תחת הגפנים אם קנו אותן בשותפות הרי אלו חולקין בהן ואם הן משל אחד מהן זה שקנה אותן הרי הן שלו וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה יא: המקבל שדה מחבירו ליטע מקבל עליו בעל השדה עשרה בוראות לסאה, יתר על זה מגלגלין עליו את הכל. 
 
הלכה יב: המקבל שדה מחבירו ולא עשתה אם יש בה כדי שתוציא סאתים יתר על ההוצאה חייב המקבל ליטפל בה, שכך כותב לבעל הקרקע אנא איקום ואניר ואזרע ואקצור ואעמור ואדוש ואזרה ואעמיד כרי לפניך ותטול את חציו או מה שיתנו ואני אטול השאר בשכר עמלי ובמה שהוצאתי. 
 
הלכה יג: המקבל שדה מחבירו ואחר שזכה בה הובירה שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו חלקו שהיה מגיע לו, שכך כותב לבעל הקרקע אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, והוא הדין אם הוביר מקצתה, ומפני מה נתחייב לשלם מפני שלא פסק על עצמו דבר קצוב כדי שנאמר הרי היא כאסמכתא אלא התנה שישלם במיטבא ולפיכך גמר ושיעבד עצמו, אבל אם אמר אם אוביר ולא אעביד אתן לך מאה דינרין הרי זה אסמכתא ואינו חייב לשלם אלא נותן כפי מה שראויה לעשות בלבד. 
 
הלכה יד: המקבל שדה לזורעה שומשמין וזרעה חטים ועשתה חטים ששוין כמה שהיא ראויה לעשות מן השומשמין אין לו עליו אלא תרעומת, עשתה פחות ממה שהיא ראויה לעשות מן השומשמין משלם לו המקבל כפי מה שהיא ראויה לעשות מן השומשמין, עשתה חטים יתר ממה שהיא ראויה לעשות מן השומשמין חולקין לפי התנאי שביניהן אע"פ שמשתכר בעל הקרקע. פרק ט 
 
הלכה א: השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו יכול לכופן, מקום שנהגו לזון יזון לספק בגרוגרות או בתמרים וכיוצא בהן לפועלים יספק הכל כמנהג המדינה. 
 
הלכה ב: השוכר את הפועל ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר רואין הפחות שבשכירות והיתר שבשכירות ומשמנין ביניהן. 
 
הלכה ג: אמר לשלוחו צא ושכור לי פועלים בשלשה והלך ושכרן בארבעה אם אמר להם השליח שכרכם עלי נותן להם ארבעה ונוטל מבעל הבית שלשה ומפסיד אחד מכיסו, אמר להם שכרכם על בעה"ב נותן להם בעה"ב כמנהג המדינה, היה במדינה מי שנשכר בשלשה ומי שנשכר בארבעה אינו נותן להם אלא שלשה ויש להם תרעומת על השליח, בד"א כשאין מלאכתן ניכרת אבל היתה מלאכתן ניכרת והרי היא שוה ארבעה נותן להם בעה"ב ארבעה שאילו לא אמר להם שלוחו ארבעה לא טרחו ועשו שוה ארבעה, אמר לו בעה"ב שכור לי בארבעה והלך השליח ושכר בשלשה אע"פ שהרי מלאכתן שוה ארבעה אין להם אלא שלשה שהרי קבלו על עצמן ויש להם תרעומת על השליח, אמר לו בעה"ב בשלשה והלך השליח ואמר להם בארבעה ואמרו הרינו כמה שאמר בעה"ב אין דעתם אלא שיתן בעה"ב יתר על ארבעה לפיכך שמין מה שעשו אם שוה ארבעה נוטלין ארבעה מבעל הבית ואם אינו ידוע או אינו שוה אין להם אלא שלשה, אמר לו בעל הבית בארבעה והלך השליח ואמר להם בשלשה ואמרו לו כמה שאמר בעה"ב אע"פ שמלאכתן שוה ארבעה אין להם אלא שלשה שהרי שמעו שלשה וקבלו עליהם. 
 
הלכה ד: השוכר את הפועלים והטעו את בעה"ב או בעה"ב הטעה אותם אין להם זה על זה אלא תרעומת, בד"א בשלא הלכו אבל הלכו החמרין ולא מצאו תבואה, פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה, או ששכר להשקות השדה ומצאוה שנתמלאה מים, אם ביקר בעה"ב מלאכתו מבערב ומצא שצריכה פועלים אין לפועלים כלום מה בידו לעשות, ואם לא ביקר נותן להם שכרן כפועל בטל שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן ועושה מלאכה לבטל, בד"א בשלא התחילו במלאכה אבל אם התחיל הפועל במלאכה וחזר בו אפילו בחצי היום חוזר שנאמר כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים, וכיצד דין הפועל שחזר בו אחר שהתחיל שמין לו מה שעשה ונוטל, ואם קבלן הוא שמין לו מה שעתיד לעשות, בין שהוזלו בעת ששכרן בין לא הוזלו בין שהוזלה מלאכה אחר כן בין לא הוזלה שמין לו מה שעתיד לעשות, כיצד קיבל ממנו קמה לקצור בשתי סלעים קצר חציה והניח חציה, בגד לארוג בשתי סלעים ארג חציו והניח חציו שמין לו מה שעתיד לעשות אם היה שוה ששה דינרין נותן לו שקל או יגמרו את מלאכתן, ואם היה הנשאר יפה שנים דינרין אינו נותן להן אלא סלע שהרי לא עשו אלא חצי מלאכה, בד"א בדבר שאינו אבוד אבל בדבר האבוד כגון פשתנו להעלות מן המשרה או ששכר חמור להביא חלילין למת או לכלה וכיוצא בהן אחד פועל ואחד קבלן אינו יכול לחזור בו אא"כ נאנס כגון שחלה או שמע שמת לו מת, ואם לא נאנס וחזר בו שוכר עליהן או מטען. כיצד מטען אומר להם סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים עד שיגמרו מלאכתן ולא יתן להם אלא מה שפסק תחלה ואפילו נתן להם השתים מחזיר מהן התוספת, כיצד שוכר עליהן שוכר פועלים אחרים וגומרים מלאכתן שלא תאבד וכל שיוסיף לאלו הפועלין האחרים על מה שפסק לראשונים נוטל מן הראשונים, עד כמה עד כדי שכרן של ראשונים, ואם היה להם ממון תחת ידו שוכר להשלים המלאכה עד ארבעים וחמשים זוז בכל יום לכל פועל אף על פי ששכר הפועל שלשה או או ארבעה, בד"א שאין שם פועלים לשכור בשכרן להשלים המלאכה אבל יש פועלים לשכור בשכרן ואמרו לו צא ושכור מאלו להשלים מלאכתך ולא תאבד בין שוכר בין קבלן אין עליהן אלא תרעומת ושמין לשוכר מה שעשה ולקבלן מה שעתיד לעשות. 
 
הלכה ה: השוכר את הפועל ונאחז לעבודת המלך לא יאמר לו הריני לפניך אלא נותן לו שכר מה שעשה. 
 
הלכה ו: השוכר את הפועל להשקות את השדה מזה הנהר ופסק הנהר בחצי היום אם אין דרכו להפסיק אין להן אלא שכר מה שעשו, וכן אם דרכו שיפסיקו אותו בני העיר והפסיקוהו בחצי היום אין להן אלא שכר מה שעשו שהרי ידעו הפועלים דרכו של נהר, ואם דרכו להפסיק מאליו נותן להם שכר כל היום מפני שהיה לו להודיעם, שכרן להשקות השדה ובא המטר והשקה אין להן אלא מה שעשו, בא הנהר והשקה נותן להן כל שכרן מן השמים נסתייעו, בד"א בפועל אבל מי שפסק עם אריסו שאם ישקה שדה זו ארבע פעמים ביום יטול חצי הפירות וכל האריסין שהן משקין שתי פעמים אינן נוטלין אלא רביע הפירות ובא המטר ולא הוצרך לדלות ולהשקות נוטל חצי הפירות כמו שפסק עמו שהאריס כשותף ואינו כפועל. 
 
הלכה ז: השוכר את הפועל לעשות מלאכה כל היום ושלמה המלאכה בחצי היום אם יש לו מלאכה אחרת כמותה או קלה ממנה עושה שאר היום, ואם אין לו מה יעשה נותן לו שכרו כפועל בטל, ואם יהיה מן החופרים או עובדי אדמה וכיוצא בהן שדרכו לטרוח הרבה ואם לא יעשה במלאכה יחלה נותן לו כל שכרו. 
 
הלכה ח: השוכר את הפועל להביא לו שליחות ממקום למקום והלך ולא מצא שם מה יביא נותן לו שכרו משלם, שכרו להביא קנים לכרם והלך ולא מצא ולא הביא נותן לו שכרו משלם, שכרו להביא כרוב ודורמסקנין לחולה והלך ומצאו שמת או הבריא לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך אלא נותן לו כל שכרו וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה ט: השוכר את הפועל לעשות עמו בשלו והראהו בשל חבירו נותן כל שכרו וחוזר ולוקח מחבירו מה שנהנה בזו המלאכה. 
 
הלכה י: השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן וקש וכיוצא בהן ואמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו, ואם משקיבל עליו אמר לו הילך שכרך ואני אטול את שלי אין שומעין לו. 
 
הלכה יא: מציאת הפועל לעצמו אע"פ שאמר לו עשה עמי מלאכה היום, ואין צריך לומר אם אמר לו עדור עמי היום, אבל אם שכרו ללקט מציאות כגון שחסר הנהר ושכרו ללקט הדגים הנמצאין באגם הרי מציאתו לבעל הבית ואפילו מצא כיס מלא דינרין.