Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום שבת ד אדר-א ה'�&פ"ב
	שיעורים יומיים ליום שבת ד אדר-א ה'�&פ"ב

חומש:

שביעי פרשת תרומה

תהילים:

פרקים כג - כח

תניא:

ובכל דחי' ודחי'... -לד- ע"י צדיקים

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות כלים פרקים כד-כו

פרק אחד :

הלכות מחוסרי כפרה פרק ה

ספר המצוות :

מ"ע צ"ו

הלכות כלים

פרק כד

הלכה א: אלו עורות מתטמאין במדרס: עור שחשב עליו לשטיחה, ועור שמניחין על המטות מלמעלה לישן עליו, ועור שמניחין על החמור תחת המשאוי, ועור שמניחין בערס תחת הקטן, ועור הכר, ועור הכסת, ועור שמניחין תחת השלחן בעת האכילה כדי שיפלו עליו הפירורין מפני שהוא נשען עליו ברגלו, ועוד שחוגר נופץ הפשתן עליו בעת שנופץ, ועור שחוגר החמר עליו, ועור שמניח הסבל על כתיפו בעל שסובל, ועור שמניח הרופא על ברכיו בעת שמפיס השחינין מפני שכל העורות האלו יושב עליהן, ועור הלב של קטן שרירו יורד עליו כדי שלא יפסדו בגדיו, ועור שעשאהו לנותנו על לבו בשעת הקציר מפני השרב, ועור שלופפין הכסות בו, ועור התפור בתיבה שמניחין בו הבגדים שכל אלו מתהפכין עליהן ונשענין עליהן.

הלכה ב כל העורות המתטמאות במדרס אינן מתטמאין עד שיהיה בהן כשיעור חמשה טפחים על חמשה טפחים, ואלו עורות שאין מתטמאין במדרס: עור שחוגר סורק הצמר בעת שסורק, ועור שלופף בו הצמר הסרוק, ועוד שלופף בו הארגמן, ועור התופר שמניחין בו הארגמן, וכולן מתטמאין בשאר טומאות.

הלכה ג: עור שעשאו חיפוי לכלים טהור מכלום, עשאו חיפוי למשקולת מקבל שאר טומאות שהרי נעשה לקבלה ואינו מתטמא במדרס.

הלכה ד: עור שעשאהו לעקבו ולפרסתו אם חופה את רוב הרגל מתטמא ואם לאו טהור.

הלכה ה: מנעל שעל האימום אע"פ שעדיין לא לבשו אדם ה"ז מתטמא במדרס שכבר נגמרה מלאכתו.

הלכה ו: כל עור הראוי להתטמא במדרס ואינו חסר מלאכה המחשבה מטמאתו ואם חישב עליו להיות עור שלחן וכיוצא בו הרי זה מתטמא במדרס, ואם חסר מלאכה אין המחשבה מועלת בו עד שתיגמר מלאכתו, חוץ מן העור שמחפין בו המרכב מפני האבק שהמחשבה מועלת בו אע"פ שלא נגמרה מלאכתו, בד"א בעורות בעל הבית אבל עורות העבדן שסתמן למכירה אין המחשבה מטמאתן עד שיעשה בהן מעשה ויכינם למדרס.

הלכה ז: אין אדם מטמא במדרס משכב או מרכב שאינן שלו שנאמר והנוגע במשכבו, גזל משכב ודרס עליו בלא נגיעה טהור ואם נתייאשו הבעלי' טמא, גנב משכב וישב עליו טמא שחזקתו שנתייאשו הבעלים שאינן יודעים מי גנבו ואם נודע שעדיין לא נתייאשו הבעלים טהור, לפיכך גנב שגנב עור וחישב עליו לשכיבה מחשבה מועלת לו ומתטמא במדרס אבל הגזלן אין מחשבתו מועלת אא"כ נתייאשו הבעלים.

הלכה ח: עור שנטמא במדרס והתחיל לקורעו רצועות הרי הוא בטומאתו עד שימעטנו פחות פחות מחמשה טפחים.

הלכה ט: כל כלי עור שנטמא במדרס הזב ושינהו לכלי אחר אם שינהו מפשוט לפשוט הרי הוא בטומאתו, שינהו מפשוט למקבל וממקבל לפשוט טהור, ובבגד הכל טמא, כיצד חמת שעשאה שטיח ושטיח שעשאה חמת טהור אבל חמת שנטמאה מדרס ועשאה תורמיל או תורמיל שעשאהו חמת הרי הן מדרס כשהיו.

הלכה י: כר של בגד שנטמא במדרס ועשאהו סדין או סדין שעשאהו כר או כסת, בגד שעשאהו מטפחת או מטפחת שעשאהו כסת הרי הן מדרס כשהיו.

הלכה יא: כלים שעיקר עשייתן לקבלה ולמשכב כאחד כגון הכרים והכסתות והשקין והמרצופין אם נפחתו אע"פ שטהרו מלהתטמא במת ובשאר טומאות מפני שאינן יכולין לקבל הרי הן מתטמאין במדרס שעדיין הן ראויין למדרס, אבל כלים שעיקר עשייתן לקבלה בלבד כגון החמת והתורמיל אם היו גדולים כדי שיהיו ראויין לישב עליהן הואיל ויושבין עליהן מפני גודלן הרי הן מתטמאין במדרס כל זמן שהן שלימין נפחתו אע"פ שאפשר עדיין לישב עליהן אין מתטמאין במדרס שעיקר עשייתן לקבלה בלבד הואיל ובטלו מלקבל טהרו מלהתטמא לא במדרס ולא בשאר טומאות, וכמה הוא שיעורן ויהיו ראויין למדרס החמת שבעה קבין והילקוט חמשה והקלסתר שתולין בו השעורים בראש הבהמה ארבעה והכריתית שמערין בה המים סאה, פחות משיעורין אלו אינן ראויין למדרס ואין דרך העם לישב עליהן, נפחתו וצרר מקום הפחת הרי הן טהורין וכאילו לא קשר מקום הפחת, וכל החמתות שנפחתו וצררן טהורות חוץ משל ערביים מפני שכך הוא דרכן תמיד לצררן, וחמת חלילין אין מתטמא במדרס שהרי אינה ראויה למדרס.

פרק כה

הלכה א: כל פשוטי כלי עץ העשויין לישיבה או לשכיבה או לרכיבה מתטמאין במדרס כגון המטה והכסא וכיוצא בהן.

הלכה ב: המטה והכר והכסת של מת וכסא של כלה ומשבר של חיה, וכסא של כובס שכובס עליו את הכלים וכסא של קטן שיש לו רגלים אף על פי שאין בו גובה טפח כל אלו מתטמאין במדרס.

הלכה ג: כסא של ברזל שעושין בבית הכסא והעור נתון עליו הרי הוא מתטמא במדרס ובשאר טומאות, הפריש עור המחופה על הברזל העור מתטמא במדרס והברזל מתטמא בשאר טומאות אבל לא במדרס.

הלכה ד: טרסקל של גמי וכיוצא בו המחופה בעור מתטמא במדרס ובשאר טומאות, הפריש העור מעליו העור מתטמא במדרס אבל הטרסקל טהור מכלום שהרי נעשה כשברי כלים.

הלכה ה: ספסלין שבמרחץ ששתי רגליו של עץ מתטמא במדרס, היתה אחת של עץ ואחת של שיש אינו מקבל טומאה.

הלכה ו: נסרים שבמרחץ ששגמן אינן מקבלין טומאה שאינן עשויין לישיבה אלא כדי שיהלכו המים תחתיהן.

הלכה ז: הכלכלה והסל שמלאן תבן או מוכין אע"פ שהתקינן לישיבה אינן מקבלין טומאת מדרס שאינן ראויין לישיבה, ואם סרגן בגמי או במשיחה על פיהן מתטמאין במדרס.

הלכה ח: קורת בית הבד שעשה ראשה האחד כסא אינו מתטמא במדרס מפני שאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו, אבל אם קבע את הכסא בקורת בית הבד הכסא מתטמא במדרס ואם דרס הזב על הקורה לא נטמא הכסא, וכן אם קבע הכסא בקורה גדולה או עשה ראש הקורה הגדולה כסא אין טמא אלא מקום הכסא בלבד ושאר הקורה טהור, וכן הדין בכסא שקבעו בעריבה שהוא טהור.

הלכה ט: קצת הקורה שמתקן המסתת את האבן לישב עליו הרי מקום ישיבתו מתטמא במדרס, ומקום ישיבה שאחורי הקרון טהור שאינה אלא ישיבת צער.

הלכה י: ראשי כלונסות שיושבין עליהן האומנין ושפין את האבנים וכיוצא בהן טהורין, וכן כופת של תמרה שהוא יושב עליו אפי' גבוה טפח טהור שאין זה כלי, וכן בול של עץ אע"פ שסרקו וכרכמו ועשאהו פנים לשער וכיוצא בו אינו כלי ולא מקבל טומאה עד שיחוק בו.

הלכה יא: ראשי כלונסות החקוקין אם חקקן לדעת מקבלין טומאה, מצאן חקוקין אם חישב עליהן מקבלין טומאה מכאן ולהבא ואם חישב עליהן חרש שוטה וקטן או אדם שאינן שלו טהורין, וכן כל כיוצא בהן מדברים שאינן מקבלין טומאה אלא במחשבה שאין לך מחשבה מועלת אלא מחשבת בעלים שהן בני דעה.

הלכה יב: העושה כפה מן השאור וייבשה וייהדה /וייחדה/ לישיבה הרי בטלה מתורת אוכל ומתטמא במדרס שהרי משמשת תשמישי העץ.

הלכה יג: מחצלת הקש מתטמאה במדרס ושל קנים ושל חלף טהורין מפני שאינה ראויה למדרס, ושאר המחצלאות אם עשאה לשכיבה מקבלת טומאה עשאה לסיכוך טהורה, עשאה סתם גדולה סתמה לסיכוך קטנה סתמה לשכיבה.

הלכה יד: מחצלת שעשה לה קנים לאורכה טמאה מדרס שעדיין ראויה לשכיבה, עשאה כמין כי טהורה, עשה לה קנים לרוחבה אם אין בין קנה לחבירו ארבעה טפחים טהורה, נחלקה לרוחבה עדיין מקבלת טומאה, לאורכה נשתיירו בה שלשה מעדנים של ששה טפחים עדיין היא ראויה למדרס ומתטמאה פחות מכאן טהורה, וכן אם התיר ראשי מעדנים טהורה, ואף טומאת מדרס לא תקבל המחצלת עד שתגמר מלאכתה ותתנקב כמו שביארנו.

הלכה טו: תיבה שפתחה מלמעלה טהורה מן המדרס שאינה ראויה לישב עליה, ומקבלת שאר טומאות, פתחה מצידה טמאה במדרס ובשאר טומאות.

הלכה טז: עגלה של קטן מתטמאה במדרס שהרי נשען עליה.

הלכה יז: מקל של זקנים טהור מכלום שאינו אלא לסייע.

הלכה יח: סנדל של סיידין והוא סנדל של עץ מתטמא במדרס מפני שהסייד פעמים מטייל בו עד שמגיע לביתו.

הלכה יט: קב של קיטע שיש בו בית קיבול כתיתין מתטמא בשאר טומאות מפני בית קיבולו, ומתטמא במדרס שהרי נשען עליו.

הלכה כ: ואלו טמאין משום מרכב: מרדעת של חמור, וטפיטן של סוס, וכר הגמל, ואוכף של נאקה וכל כיוצא בהן, הלוחות שמניחין על גבי החמור ואח"כ נותנין עליו המשאוי טהורות ואם היתה ראויה למרכב טמאה.

פרק כו

הלכה א: כלי עץ הראוי למדרס שקבעו בכותל בתוך הבניין, קבעו בכותל ולא בנה על גביו או בנה על גביו ולא קבעו עדיין מתטמא במדרס כשהיה, קבעו במסמרים ובנה עליו טהור, וכן מפץ שנתנו על גבי הקורות קבעו ולא נתן עליו את המעזיבה או שנתן עליו את המעזיבה ולא קבעו מתטמא במדרס, קבעו ונתן עליו את המעזיבה טהור.

הלכה ב: ספסל שניטל אחד מראשיו עדיין הוא ראוי למדרס ניטל השני טהור, ואם יש בו גובה טפח מתטמא במדרס.

הלכה ג: כסא של כלה שניטלו חפוייו טהור ואם לא היו חפוייו יוצאים וניטלו עדיין הוא ראוי למדרס שכן דרכו להיות מטהו על צדו ויושב עליו.

הלכה ד: כסא שניטלו חפוייו ועדיין הוא ראוי לישיבה מתטמא, ניטלו שנים מחפוייו זה בצד זה טהור.

הלכה ה: שידה שניטל העליון שלה טמאה מפני התחתון שהוא ראוי למדרס, ניטל התחתון טמאה מפני העליון, ניטלו שתיהן הרי הדפין טהורין.

הלכה ו: תיבה שנפחתה מצדה מתטמאה במדרס ובשאר טומאות מפני שראויה אף לישיבה והכל יושבין עליה, נפחתה מלמעלה טהורה מן המדרס שהרי אינה ראויה לישיבה ומתטמאה בשאר טומאות שעדיין היא מקבלת, נפחתה מלמטה טהורה מכל טומאות אע"פ שאפשר לישב עליה בכסא מפני שעיקר מעשיה לקבלה וכבר בטל העיקר, והמגורות שלה מתטמאות ואינן חיבור לה, וכן משפלת שנפחתה מלקבל רמונים אע"פ שראויה למדרס הרי היא טהורה מכלום מפני שעיקר מעשיה לקבלה והואיל ובטל העיקר בטלה הטפילה.

הלכה ז: עריבה של עץ שמגבלין בה הבניין או את הגפסים אע"פ שמקבלת שאר טומאות אינה מתטמא במדרס, ושלשין בה את הבצק שמחזקת משני לוגין ועד תשעה קבין שנסדקה עד שאינו יכול לרחוץ בה רגלו אחת מפני הסדק ה"ז מתטמאה במדרס שסתמה שכופתה ויושב עליה לפי גודלה וסדק שלה, הניחה בגשמים עד שנתפחה ונסתם הסדק אינה מתטמאה במדרס שהרי היא ראויה ללוש בה ותחילת מעשיה ללוש בה ומקבלת שאר טומאות, חזר והניחה בקרים ונפתח הסדק חזרה לקבל טומאת מדרס וטהורה משאר טומאות.

הלכה ח: עריבה גדולה שהיא יתר על תשעה קבין שנפחתה מלקבל רמונים והכינה לישיבה הרי זו טהורה אף מטומאת מדרס עד שיקציע שאין המחשבה מועלת בעריבה גדולה שנפחתה עד שיעשה בה מעשה, עשאה אבוס לבהמה אע"פ שקבעה בכותל טמאה בכל הטומאות.

הלכה ט: מטה שניטלו שתי ארוכות שלה אחר שנטמאת ועשה לה ארוכות חדשות ולא שינה את הנקבים ונשברו החדשות עדיין היא בטומאתה, נשתברו הישנות טהורה שהכל הולך אחר הישנות.

הלכה י: מטה שהיתה טמאה מדרס וניטלה קצרה ושתי כרעיים עדיין היא בטומאתה שעדיין צורת המטה עומדת, ניטלה ארוכה ושתי כרעיים טהורה.

הלכה יא: קצץ שתי לשונות של מטה באלכסון או שקצץ שתי כרעיים טפח על טפח באלכסון או שמיעטן פחות מטפח ה"ז נשברה וטהורה, נשברה ארוכה ותיקנה עדיין היא אב טומאה כשהיתה נשברה הארוכה השנייה ותקנה טהורה מן המדרס אבל טמאה מגע מדרס, לא הספיק לתקן את הראשונה עד שנשברה השנייה טהורה.

הלכה יב: מטה שהיתה טמאה מדרס או בשאר טומאות ונגנב חצייה או אבד חצייה או שחלקוה אחין או שותפין ה"ז טהורה שה"ז ככלי שנשבר, החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא ה"ז דומה למי שעשה כלי אחד משברי כלים שנטמא שהוא טהור ומקבל טומאה להבא.

הלכה יג: מטה שנפרקו איבריה אם נשברה ארוכה ושתי כרעיים או קצרה ושתי כרעיים הרי אלו מתטמאין מפני שראויין לסומכן בכותל ולישן עליהן.

הלכה יד: מטה שנטמאת כולה אם הטבילה איברים איברים טהורה.

הלכה טו: המפרק את המטה להטבילה הנוגע בחבלים שלה טהור.

הלכות כלים

פרק כד 
 
הלכה א: אלו עורות מתטמאין במדרס: עור שחשב עליו לשטיחה, ועור שמניחין על המטות מלמעלה לישן עליו, ועור שמניחין על החמור תחת המשאוי, ועור שמניחין בערס תחת הקטן, ועור הכר, ועור הכסת, ועור שמניחין תחת השלחן בעת האכילה כדי שיפלו עליו הפירורין מפני שהוא נשען עליו ברגלו, ועוד שחוגר נופץ הפשתן עליו בעת שנופץ, ועור שחוגר החמר עליו, ועור שמניח הסבל על כתיפו בעל שסובל, ועור שמניח הרופא על ברכיו בעת שמפיס השחינין מפני שכל העורות האלו יושב עליהן, ועור הלב של קטן שרירו יורד עליו כדי שלא יפסדו בגדיו, ועור שעשאהו לנותנו על לבו בשעת הקציר מפני השרב, ועור שלופפין הכסות בו, ועור התפור בתיבה שמניחין בו הבגדים שכל אלו מתהפכין עליהן ונשענין עליהן. 
 
הלכה ב כל העורות המתטמאות במדרס אינן מתטמאין עד שיהיה בהן כשיעור חמשה טפחים על חמשה טפחים, ואלו עורות שאין מתטמאין במדרס: עור שחוגר סורק הצמר בעת שסורק, ועור שלופף בו הצמר הסרוק, ועוד שלופף בו הארגמן, ועור התופר שמניחין בו הארגמן, וכולן מתטמאין בשאר טומאות. 
 
הלכה ג: עור שעשאו חיפוי לכלים טהור מכלום, עשאו חיפוי למשקולת מקבל שאר טומאות שהרי נעשה לקבלה ואינו מתטמא במדרס. 
 
הלכה ד: עור שעשאהו לעקבו ולפרסתו אם חופה את רוב הרגל מתטמא ואם לאו טהור. 
 
הלכה ה: מנעל שעל האימום אע"פ שעדיין לא לבשו אדם ה"ז מתטמא במדרס שכבר נגמרה מלאכתו. 
 
הלכה ו: כל עור הראוי להתטמא במדרס ואינו חסר מלאכה המחשבה מטמאתו ואם חישב עליו להיות עור שלחן וכיוצא בו הרי זה מתטמא במדרס, ואם חסר מלאכה אין המחשבה מועלת בו עד שתיגמר מלאכתו, חוץ מן העור שמחפין בו המרכב מפני האבק שהמחשבה מועלת בו אע"פ שלא נגמרה מלאכתו, בד"א בעורות בעל הבית אבל עורות העבדן שסתמן למכירה אין המחשבה מטמאתן עד שיעשה בהן מעשה ויכינם למדרס. 
 
הלכה ז: אין אדם מטמא במדרס משכב או מרכב שאינן שלו שנאמר והנוגע במשכבו, גזל משכב ודרס עליו בלא נגיעה טהור ואם נתייאשו הבעלי' טמא, גנב משכב וישב עליו טמא שחזקתו שנתייאשו הבעלים שאינן יודעים מי גנבו ואם נודע שעדיין לא נתייאשו הבעלים טהור, לפיכך גנב שגנב עור וחישב עליו לשכיבה מחשבה מועלת לו ומתטמא במדרס אבל הגזלן אין מחשבתו מועלת אא"כ נתייאשו הבעלים. 
 
הלכה ח: עור שנטמא במדרס והתחיל לקורעו רצועות הרי הוא בטומאתו עד שימעטנו פחות פחות מחמשה טפחים. 
 
הלכה ט: כל כלי עור שנטמא במדרס הזב ושינהו לכלי אחר אם שינהו מפשוט לפשוט הרי הוא בטומאתו, שינהו מפשוט למקבל וממקבל לפשוט טהור, ובבגד הכל טמא, כיצד חמת שעשאה שטיח ושטיח שעשאה חמת טהור אבל חמת שנטמאה מדרס ועשאה תורמיל או תורמיל שעשאהו חמת הרי הן מדרס כשהיו. 
 
הלכה י: כר של בגד שנטמא במדרס ועשאהו סדין או סדין שעשאהו כר או כסת, בגד שעשאהו מטפחת או מטפחת שעשאהו כסת הרי הן מדרס כשהיו. 
 
הלכה יא: כלים שעיקר עשייתן לקבלה ולמשכב כאחד כגון הכרים והכסתות והשקין והמרצופין אם נפחתו אע"פ שטהרו מלהתטמא במת ובשאר טומאות מפני שאינן יכולין לקבל הרי הן מתטמאין במדרס שעדיין הן ראויין למדרס, אבל כלים שעיקר עשייתן לקבלה בלבד כגון החמת והתורמיל אם היו גדולים כדי שיהיו ראויין לישב עליהן הואיל ויושבין עליהן מפני גודלן הרי הן מתטמאין במדרס כל זמן שהן שלימין נפחתו אע"פ שאפשר עדיין לישב עליהן אין מתטמאין במדרס שעיקר עשייתן לקבלה בלבד הואיל ובטלו מלקבל טהרו מלהתטמא לא במדרס ולא בשאר טומאות, וכמה הוא שיעורן ויהיו ראויין למדרס החמת שבעה קבין והילקוט חמשה והקלסתר שתולין בו השעורים בראש הבהמה ארבעה והכריתית שמערין בה המים סאה, פחות משיעורין אלו אינן ראויין למדרס ואין דרך העם לישב עליהן, נפחתו וצרר מקום הפחת הרי הן טהורין וכאילו לא קשר מקום הפחת, וכל החמתות שנפחתו וצררן טהורות חוץ משל ערביים מפני שכך הוא דרכן תמיד לצררן, וחמת חלילין אין מתטמא במדרס שהרי אינה ראויה למדרס. פרק כה 
 
הלכה א: כל פשוטי כלי עץ העשויין לישיבה או לשכיבה או לרכיבה מתטמאין במדרס כגון המטה והכסא וכיוצא בהן. 
 
הלכה ב: המטה והכר והכסת של מת וכסא של כלה ומשבר של חיה, וכסא של כובס שכובס עליו את הכלים וכסא של קטן שיש לו רגלים אף על פי שאין בו גובה טפח כל אלו מתטמאין במדרס. 
 
הלכה ג: כסא של ברזל שעושין בבית הכסא והעור נתון עליו הרי הוא מתטמא במדרס ובשאר טומאות, הפריש עור המחופה על הברזל העור מתטמא במדרס והברזל מתטמא בשאר טומאות אבל לא במדרס. 
 
הלכה ד: טרסקל של גמי וכיוצא בו המחופה בעור מתטמא במדרס ובשאר טומאות, הפריש העור מעליו העור מתטמא במדרס אבל הטרסקל טהור מכלום שהרי נעשה כשברי כלים. 
 
הלכה ה: ספסלין שבמרחץ ששתי רגליו של עץ מתטמא במדרס, היתה אחת של עץ ואחת של שיש אינו מקבל טומאה. 
 
הלכה ו: נסרים שבמרחץ ששגמן אינן מקבלין טומאה שאינן עשויין לישיבה אלא כדי שיהלכו המים תחתיהן. 
 
הלכה ז: הכלכלה והסל שמלאן תבן או מוכין אע"פ שהתקינן לישיבה אינן מקבלין טומאת מדרס שאינן ראויין לישיבה, ואם סרגן בגמי או במשיחה על פיהן מתטמאין במדרס. 
 
הלכה ח: קורת בית הבד שעשה ראשה האחד כסא אינו מתטמא במדרס מפני שאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו, אבל אם קבע את הכסא בקורת בית הבד הכסא מתטמא במדרס ואם דרס הזב על הקורה לא נטמא הכסא, וכן אם קבע הכסא בקורה גדולה או עשה ראש הקורה הגדולה כסא אין טמא אלא מקום הכסא בלבד ושאר הקורה טהור, וכן הדין בכסא שקבעו בעריבה שהוא טהור. 
 
הלכה ט: קצת הקורה שמתקן המסתת את האבן לישב עליו הרי מקום ישיבתו מתטמא במדרס, ומקום ישיבה שאחורי הקרון טהור שאינה אלא ישיבת צער. 
 
הלכה י: ראשי כלונסות שיושבין עליהן האומנין ושפין את האבנים וכיוצא בהן טהורין, וכן כופת של תמרה שהוא יושב עליו אפי' גבוה טפח טהור שאין זה כלי, וכן בול של עץ אע"פ שסרקו וכרכמו ועשאהו פנים לשער וכיוצא בו אינו כלי ולא מקבל טומאה עד שיחוק בו. 
 
הלכה יא: ראשי כלונסות החקוקין אם חקקן לדעת מקבלין טומאה, מצאן חקוקין אם חישב עליהן מקבלין טומאה מכאן ולהבא ואם חישב עליהן חרש שוטה וקטן או אדם שאינן שלו טהורין, וכן כל כיוצא בהן מדברים שאינן מקבלין טומאה אלא במחשבה שאין לך מחשבה מועלת אלא מחשבת בעלים שהן בני דעה. 
 
הלכה יב: העושה כפה מן השאור וייבשה וייהדה /וייחדה/ לישיבה הרי בטלה מתורת אוכל ומתטמא במדרס שהרי משמשת תשמישי העץ. 
 
הלכה יג: מחצלת הקש מתטמאה במדרס ושל קנים ושל חלף טהורין מפני שאינה ראויה למדרס, ושאר המחצלאות אם עשאה לשכיבה מקבלת טומאה עשאה לסיכוך טהורה, עשאה סתם גדולה סתמה לסיכוך קטנה סתמה לשכיבה. 
 
הלכה יד: מחצלת שעשה לה קנים לאורכה טמאה מדרס שעדיין ראויה לשכיבה, עשאה כמין כי טהורה, עשה לה קנים לרוחבה אם אין בין קנה לחבירו ארבעה טפחים טהורה, נחלקה לרוחבה עדיין מקבלת טומאה, לאורכה נשתיירו בה שלשה מעדנים של ששה טפחים עדיין היא ראויה למדרס ומתטמאה פחות מכאן טהורה, וכן אם התיר ראשי מעדנים טהורה, ואף טומאת מדרס לא תקבל המחצלת עד שתגמר מלאכתה ותתנקב כמו שביארנו. 
 
הלכה טו: תיבה שפתחה מלמעלה טהורה מן המדרס שאינה ראויה לישב עליה, ומקבלת שאר טומאות, פתחה מצידה טמאה במדרס ובשאר טומאות. 
 
הלכה טז: עגלה של קטן מתטמאה במדרס שהרי נשען עליה. 
 
הלכה יז: מקל של זקנים טהור מכלום שאינו אלא לסייע. 
 
הלכה יח: סנדל של סיידין והוא סנדל של עץ מתטמא במדרס מפני שהסייד פעמים מטייל בו עד שמגיע לביתו. 
 
הלכה יט: קב של קיטע שיש בו בית קיבול כתיתין מתטמא בשאר טומאות מפני בית קיבולו, ומתטמא במדרס שהרי נשען עליו. 
 
הלכה כ: ואלו טמאין משום מרכב: מרדעת של חמור, וטפיטן של סוס, וכר הגמל, ואוכף של נאקה וכל כיוצא בהן, הלוחות שמניחין על גבי החמור ואח"כ נותנין עליו המשאוי טהורות ואם היתה ראויה למרכב טמאה. פרק כו 
 
הלכה א: כלי עץ הראוי למדרס שקבעו בכותל בתוך הבניין, קבעו בכותל ולא בנה על גביו או בנה על גביו ולא קבעו עדיין מתטמא במדרס כשהיה, קבעו במסמרים ובנה עליו טהור, וכן מפץ שנתנו על גבי הקורות קבעו ולא נתן עליו את המעזיבה או שנתן עליו את המעזיבה ולא קבעו מתטמא במדרס, קבעו ונתן עליו את המעזיבה טהור. 
 
הלכה ב: ספסל שניטל אחד מראשיו עדיין הוא ראוי למדרס ניטל השני טהור, ואם יש בו גובה טפח מתטמא במדרס. 
 
הלכה ג: כסא של כלה שניטלו חפוייו טהור ואם לא היו חפוייו יוצאים וניטלו עדיין הוא ראוי למדרס שכן דרכו להיות מטהו על צדו ויושב עליו. 
 
הלכה ד: כסא שניטלו חפוייו ועדיין הוא ראוי לישיבה מתטמא, ניטלו שנים מחפוייו זה בצד זה טהור. 
 
הלכה ה: שידה שניטל העליון שלה טמאה מפני התחתון שהוא ראוי למדרס, ניטל התחתון טמאה מפני העליון, ניטלו שתיהן הרי הדפין טהורין. 
 
הלכה ו: תיבה שנפחתה מצדה מתטמאה במדרס ובשאר טומאות מפני שראויה אף לישיבה והכל יושבין עליה, נפחתה מלמעלה טהורה מן המדרס שהרי אינה ראויה לישיבה ומתטמאה בשאר טומאות שעדיין היא מקבלת, נפחתה מלמטה טהורה מכל טומאות אע"פ שאפשר לישב עליה בכסא מפני שעיקר מעשיה לקבלה וכבר בטל העיקר, והמגורות שלה מתטמאות ואינן חיבור לה, וכן משפלת שנפחתה מלקבל רמונים אע"פ שראויה למדרס הרי היא טהורה מכלום מפני שעיקר מעשיה לקבלה והואיל ובטל העיקר בטלה הטפילה. 
 
הלכה ז: עריבה של עץ שמגבלין בה הבניין או את הגפסים אע"פ שמקבלת שאר טומאות אינה מתטמא במדרס, ושלשין בה את הבצק שמחזקת משני לוגין ועד תשעה קבין שנסדקה עד שאינו יכול לרחוץ בה רגלו אחת מפני הסדק ה"ז מתטמאה במדרס שסתמה שכופתה ויושב עליה לפי גודלה וסדק שלה, הניחה בגשמים עד שנתפחה ונסתם הסדק אינה מתטמאה במדרס שהרי היא ראויה ללוש בה ותחילת מעשיה ללוש בה ומקבלת שאר טומאות, חזר והניחה בקרים ונפתח הסדק חזרה לקבל טומאת מדרס וטהורה משאר טומאות. 
 
הלכה ח: עריבה גדולה שהיא יתר על תשעה קבין שנפחתה מלקבל רמונים והכינה לישיבה הרי זו טהורה אף מטומאת מדרס עד שיקציע שאין המחשבה מועלת בעריבה גדולה שנפחתה עד שיעשה בה מעשה, עשאה אבוס לבהמה אע"פ שקבעה בכותל טמאה בכל הטומאות. 
 
הלכה ט: מטה שניטלו שתי ארוכות שלה אחר שנטמאת ועשה לה ארוכות חדשות ולא שינה את הנקבים ונשברו החדשות עדיין היא בטומאתה, נשתברו הישנות טהורה שהכל הולך אחר הישנות. 
 
הלכה י: מטה שהיתה טמאה מדרס וניטלה קצרה ושתי כרעיים עדיין היא בטומאתה שעדיין צורת המטה עומדת, ניטלה ארוכה ושתי כרעיים טהורה. 
 
הלכה יא: קצץ שתי לשונות של מטה באלכסון או שקצץ שתי כרעיים טפח על טפח באלכסון או שמיעטן פחות מטפח ה"ז נשברה וטהורה, נשברה ארוכה ותיקנה עדיין היא אב טומאה כשהיתה נשברה הארוכה השנייה ותקנה טהורה מן המדרס אבל טמאה מגע מדרס, לא הספיק לתקן את הראשונה עד שנשברה השנייה טהורה. 
 
הלכה יב: מטה שהיתה טמאה מדרס או בשאר טומאות ונגנב חצייה או אבד חצייה או שחלקוה אחין או שותפין ה"ז טהורה שה"ז ככלי שנשבר, החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא ה"ז דומה למי שעשה כלי אחד משברי כלים שנטמא שהוא טהור ומקבל טומאה להבא. 
 
הלכה יג: מטה שנפרקו איבריה אם נשברה ארוכה ושתי כרעיים או קצרה ושתי כרעיים הרי אלו מתטמאין מפני שראויין לסומכן בכותל ולישן עליהן. 
 
הלכה יד: מטה שנטמאת כולה אם הטבילה איברים איברים טהורה. 
 
הלכה טו: המפרק את המטה להטבילה הנוגע בחבלים שלה טהור.