Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום חמישי טו אייר ה'�&פ"ח
	שיעורים יומיים ליום חמישי טו אייר ה'�&פ"ח

חומש:

חמישי פרשת אמור

תהילים:

פרקים עז - עח

תניא:

והנה פרטיות הצמצומים... -סח- בתכלית

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות כלי המקדש פרקים ג-ה

פרק אחד :

הלכות שכנים פרק א

ספר המצוות :

מל"ת פ"ה, מל"ת פ"ב, מ"ע ל"ד, מל"ת פ"ו

הלכות שכנים

הלכות שכנים. ענין אלו ההלכות לידע דין חלוק הקרקעות בין השותפין, והרחקת נזק כל אחד מהם משכנו ומבעל המצר שלו, ודין בעל המצר. וביאור כל הדינין האלו בפרקים אלו.

פרק א

הלכה א: אחד הקונה מחבירו חצי שדהו, או שנים שקנו מאחד שדה, או שירשו, או שנתנה להן במתנה, או שהחזיקו בה מן ההפקר, או נכסי גר, כללו של דבר כל שיש ביניהם שותפות בקרקע וביקש אחד מן השותפין לחלק וליטול חלקו לבדו, אם יש באותה קרקע דין חלוקה כופה את שאר השותפין וחולקין עמו, ואם אין בה דין חלוקה אין אחד מהן יכול לכוף את חבירו לחלוק, וכן הדין במטלטלין, בד"א בשאין אחד מהן מכיר את חלקו במקום שהן שותפין בו אלא יד כולן משתמש בכל המקום, אבל אם היה אחד מהן מכיר חלקו אע"פ שאין בה דין חלוקה כופה כל אחד מהן את חבירו להבדיל בין חלקו לחלק חבירו.

הלכה ב: אחד מן השותפין שאמר לחבירו במקום שאין בו דין חלוקה, או בדבר שאי אפשר שיחלקו כגון שפחה או כלי, מכור לי חלקך בכך וכך או קנה ממני כשער הזה, הדין עמו וכופין את הנתבע למכור לחבירו או לקנות ממנו, אבל אם אין התובע רוצה לקנות או לא ימצא במה יקנה, אינו יכול לכוף את חבירו לקנות ממנו אפילו כשער הזול, שהרי חבירו יכול לומר לו אין רצוני שאקנה אלא שאמכור, לפיכך שני אחין אחד עני ואחד עשיר שהניח להם אביהם מרחץ או בית הבד, אם עשאן האב לשכר השכר לאמצע כל זמן שירצו לעמוד בשותפות, עשאן האב לעצמו אינו יכול לכוף אחיו להשכיר אותם אלא משתמשין בהם כדרך שהשתמש אביהם, והרי עשיר אומר לעני קח לך זיתים ובוא ועשה אותם בבית הבד, קנה לך עבדים ויבאו וירחצו במרחץ, ואין העני כופה את העשיר לקנות חלקו אא"כ אמר לו קנה ממני או מכור לי והריני לוה וקונה או מוכר לאחרים וקונין הדין עמו, אמר כל אחד מהן איני קונה אלא הריני מוכר חלקי מוכרין אותה לאחרים, אמר כל אחד מהם איני מוכר אלא כל אחד מהן רוצה שיקנה חלק חבירו, או שאין אחד מהן רוצה לא לקנות חלק חבירו ולא למכור חלקו אלא ישארו שותפין בגוף היאך הן עושין, אם היה המקום עשוי לשכר משכירין אותו וחולקין שכרו, ואם אינו עשוי לשכר אם חצר הוא שוכנין בה שנה שנה שאי אפשר שישכנו שניהם כאחת מפני היזק ראייה שהרי אין בה דין חלוקה ואין אדם עשוי לטרוח כל שלשים יום לפנות מחצר לחצר אלא משנה לשנה, ואם מרחץ הוא נכנסין לה שניהם תמיד בכל יום. וכן כל דבר שראוי להשתמש בו תמיד ואינו עשוי לשכר כגון מרחץ או מצע או ספר תורה אינו יכול לומר לו השתמש אתה יום ואני יום שהרי אומר לו בכל יום אני רוצה להשתמש בו.

הלכה ג: אחד השוכר מחבירו מקצת חצר, או שדה שאין בה דין חלוקה, או שנים ששכרו מקום אחד בשותפות, כל אחד מהן יכול לכוף את חבירו ולומר לו או שכור ממני חלקי או השכיר לי חלקך, ואם יש בה דין חלוקה חולקין.

הלכה ד: אי זהו דין חלוקה כל שאילו יחלק לפי השותפין יגיע לפחות שבהם חלק ששם הכל קרוי עליו, אבל אם אין שם הכל נקרא על החלק אין בה דין חלוקה, כיצד כל חצר שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות אינה קרויה חצר, וכל שדה שאין בה כדי זריעת תשעה קבין אינה קרויה שדה, וכל גינה שאין בה כדי זריעת חצי קב אינה קרויה גינה, וכל פרדס שאין בו כדי זריעת שלשה קבין אינו קרוי פרדס, לפיכך אין חולקין את החצר עד שיהיה ארבע אמות לכל אחד ואחד מן השותפין, ולא את השדה עד שיהיה בה כדי זריעת תשעה קבין [לכל אחד ואחד], ולא את הגינה עד שיהא בה חצי קב לכל אחד ואחד, ולא את הפרדס עד שיהא בו בית שלשה קבין לכל אחד ואחד, בד"א בארץ ישראל וכיוצא בה אבל בבבל וכיוצא בה אין חולקין את השדה עד שיהיה בה כדי חרישת יום לזה וחרישת יום לזה, ולא את הפרדס עד שהיה בו ל"ו אילנות לזה [ול"ו אילנות לזה] כדי עבודת אדם אחד ביום אחד, ושדה שמשקין אותה בכלי עד שיהא בה כדי שימלא הפועל יום אחד לזה ויום אחד לזה.

הלכה ה: אין חולקין את הטרקלין ולא את המורן ולא את השובך ולא את בית הבד ולא את המרחץ ולא את הטלית, עד שיהא בכל חלק מהן כדי לזה וכדי לזה, אם מרחץ חלקו עד שיהא בכל חלק מהן כדי מרחץ, ואם שובך עד שיהא כל חלק שובך בפני עצמו, וכן בטלית ובשאר כל הדברים, אין בהן כדי לזה וכדי לזה מעלין אותו בדמים ויש [לו] לומר לחבירו או מכור לי או קנה ממני, אמר אחד מהן חלוק זה אע"פ שאין החלקין שוים אנו אטול את הפחות וטול אתה את היתר אין שומעין לו שהרי אומר לו אין רצוני ליקח מתנה, אלא הואיל ואין בה דין חלוקה בשוה הרי אנו מעלין בדמים.

הלכות שכנים

הלכות שכנים. ענין אלו ההלכות לידע דין חלוק הקרקעות בין השותפין, והרחקת נזק כל אחד מהם משכנו ומבעל המצר שלו, ודין בעל המצר. וביאור כל הדינין האלו בפרקים אלו. 
 
פרק א 
 
הלכה א: אחד הקונה מחבירו חצי שדהו, או שנים שקנו מאחד שדה, או שירשו, או שנתנה להן במתנה, או שהחזיקו בה מן ההפקר, או נכסי גר, כללו של דבר כל שיש ביניהם שותפות בקרקע וביקש אחד מן השותפין לחלק וליטול חלקו לבדו, אם יש באותה קרקע דין חלוקה כופה את שאר השותפין וחולקין עמו, ואם אין בה דין חלוקה אין אחד מהן יכול לכוף את חבירו לחלוק, וכן הדין במטלטלין, בד"א בשאין אחד מהן מכיר את חלקו במקום שהן שותפין בו אלא יד כולן משתמש בכל המקום, אבל אם היה אחד מהן מכיר חלקו אע"פ שאין בה דין חלוקה כופה כל אחד מהן את חבירו להבדיל בין חלקו לחלק חבירו. 
 
הלכה ב: אחד מן השותפין שאמר לחבירו במקום שאין בו דין חלוקה, או בדבר שאי אפשר שיחלקו כגון שפחה או כלי, מכור לי חלקך בכך וכך או קנה ממני כשער הזה, הדין עמו וכופין את הנתבע למכור לחבירו או לקנות ממנו, אבל אם אין התובע רוצה לקנות או לא ימצא במה יקנה, אינו יכול לכוף את חבירו לקנות ממנו אפילו כשער הזול, שהרי חבירו יכול לומר לו אין רצוני שאקנה אלא שאמכור, לפיכך שני אחין אחד עני ואחד עשיר שהניח להם אביהם מרחץ או בית הבד, אם עשאן האב לשכר השכר לאמצע כל זמן שירצו לעמוד בשותפות, עשאן האב לעצמו אינו יכול לכוף אחיו להשכיר אותם אלא משתמשין בהם כדרך שהשתמש אביהם, והרי עשיר אומר לעני קח לך זיתים ובוא ועשה אותם בבית הבד, קנה לך עבדים ויבאו וירחצו במרחץ, ואין העני כופה את העשיר לקנות חלקו אא"כ אמר לו קנה ממני או מכור לי והריני לוה וקונה או מוכר לאחרים וקונין הדין עמו, אמר כל אחד מהן איני קונה אלא הריני מוכר חלקי מוכרין אותה לאחרים, אמר כל אחד מהם איני מוכר אלא כל אחד מהן רוצה שיקנה חלק חבירו, או שאין אחד מהן רוצה לא לקנות חלק חבירו ולא למכור חלקו אלא ישארו שותפין בגוף היאך הן עושין, אם היה המקום עשוי לשכר משכירין אותו וחולקין שכרו, ואם אינו עשוי לשכר אם חצר הוא שוכנין בה שנה שנה שאי אפשר שישכנו שניהם כאחת מפני היזק ראייה שהרי אין בה דין חלוקה ואין אדם עשוי לטרוח כל שלשים יום לפנות מחצר לחצר אלא משנה לשנה, ואם מרחץ הוא נכנסין לה שניהם תמיד בכל יום. וכן כל דבר שראוי להשתמש בו תמיד ואינו עשוי לשכר כגון מרחץ או מצע או ספר תורה אינו יכול לומר לו השתמש אתה יום ואני יום שהרי אומר לו בכל יום אני רוצה להשתמש בו. 
 
הלכה ג: אחד השוכר מחבירו מקצת חצר, או שדה שאין בה דין חלוקה, או שנים ששכרו מקום אחד בשותפות, כל אחד מהן יכול לכוף את חבירו ולומר לו או שכור ממני חלקי או השכיר לי חלקך, ואם יש בה דין חלוקה חולקין. 
 
הלכה ד: אי זהו דין חלוקה כל שאילו יחלק לפי השותפין יגיע לפחות שבהם חלק ששם הכל קרוי עליו, אבל אם אין שם הכל נקרא על החלק אין בה דין חלוקה, כיצד כל חצר שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות אינה קרויה חצר, וכל שדה שאין בה כדי זריעת תשעה קבין אינה קרויה שדה, וכל גינה שאין בה כדי זריעת חצי קב אינה קרויה גינה, וכל פרדס שאין בו כדי זריעת שלשה קבין אינו קרוי פרדס, לפיכך אין חולקין את החצר עד שיהיה ארבע אמות לכל אחד ואחד מן השותפין, ולא את השדה עד שיהיה בה כדי זריעת תשעה קבין [לכל אחד ואחד], ולא את הגינה עד שיהא בה חצי קב לכל אחד ואחד, ולא את הפרדס עד שיהא בו בית שלשה קבין לכל אחד ואחד, בד"א בארץ ישראל וכיוצא בה אבל בבבל וכיוצא בה אין חולקין את השדה עד שיהיה בה כדי חרישת יום לזה וחרישת יום לזה, ולא את הפרדס עד שהיה בו ל"ו אילנות לזה [ול"ו אילנות לזה] כדי עבודת אדם אחד ביום אחד, ושדה שמשקין אותה בכלי עד שיהא בה כדי שימלא הפועל יום אחד לזה ויום אחד לזה. 
 
הלכה ה: אין חולקין את הטרקלין ולא את המורן ולא את השובך ולא את בית הבד ולא את המרחץ ולא את הטלית, עד שיהא בכל חלק מהן כדי לזה וכדי לזה, אם מרחץ חלקו עד שיהא בכל חלק מהן כדי מרחץ, ואם שובך עד שיהא כל חלק שובך בפני עצמו, וכן בטלית ובשאר כל הדברים, אין בהן כדי לזה וכדי לזה מעלין אותו בדמים ויש [לו] לומר לחבירו או מכור לי או קנה ממני, אמר אחד מהן חלוק זה אע"פ שאין החלקין שוים אנו אטול את הפחות וטול אתה את היתר אין שומעין לו שהרי אומר לו אין רצוני ליקח מתנה, אלא הואיל ואין בה דין חלוקה בשוה הרי אנו מעלין בדמים.