Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום שלישי כב ניסן ה'�&פ"ח
	שיעורים יומיים ליום שלישי כב ניסן ה'�&פ"ח

חומש:

שלישי פרשת שמיני

תהילים:

פרקים קו - קז

תניא:

אבל יחוד נפשו... -116- אתה וכה"ג

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות תרומות פרקים ז-ט

פרק אחד :

הלכות מכירה פרק כ

ספר המצוות :

מל"ת קל"ג, מל"ת קל"ד

הלכות מכירה

פרק כ

הלכה א: המבקש לקנות מחבירו מקח, מוכר אומר במאתים אני מוכר לך והלוקח אומר איני קונה אלא במנה והלך זה לביתו וזה לביתו ואח"כ נתקבצו ומשך זה החפץ סתם, אם המוכר הוא שתבע הלוקח ונתן לו החפץ אינו נותן אלא מנה, ואם הלוקח הוא שבא ומשך זה החפץ סתם חייב ליתן מאתיים.

הלכה ב: הלוקח מאחד מחמשה בני אדם וכל אחד מהן תובע אותו ואומר אני הוא בעל המקח, והוא אינו יודע ממי מהם לקח, מניח דמי המקח ביניהם ומסתלק ויהיו הדמים מונחין עד שיודו או עד שיבא אליהו, ואם הוא חסיד נותן דמים לכל אחד ואחד כדי לצאת ידי שמים.

הלכה ג: לקח מקח מאחד מחמשה בני אדם וכפר בו ונשבע על שקר ועשה תשובה והרי הוא רוצה לשלם וכל אחד ואחד תובע אותו ואומר אני הוא שכפרת בי ונשבעת לי והוא אומר איני יודע, חייב לשלם לכל אחד ואחד מפני שעבר עבירה.

הלכה ד: נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי, אימתי בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו, אבל אם אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא עד אחד בלבד, ודינו בעדות זו כדין כל אדם שהרי אינו נוגע בעדותו, לפיכך אם נטל הדמים משנים ונטל מאחד מדעתו ומאחד בעל כרחו ולא ידע ממי נטל מדעתו וממי נטל בעל כרחו, בין שהיה המקח בידו בין שהיו שניהן תופסין בו אין כאן עדות כלל, וכל אחד מהן נשבע בתקנת חכמים בנקיטת חפץ ונוטל חצי המקח וחצי דמים.

הלכה ה: הרי שטען על חבירו ואמר מכרת לי, וזה אומר לא מכרתי, או מכרתי ולא נתת לי דמים, או שטען הלוקח ואמר שנתן הדמים ועדיין לא משך, או משכתי ולא ראיתי מום זה, והמוכר אומר לו הודעתיו לך, או שאמר אחד מהם כך וכך תנאי היה בינינו והאחד אומר לא היה שם תנאי כלל, בכל אלו הטענות וכיוצא בהן המוציא מחבירו עליו הראיה.

הלכה ו: לא היתה שם ראיה, נשבע הכופר שמבקשין להוציא מידו שבועת היסת, ואם הודה במקצת הטענה או שיש עליו עד אחד נשבע שבועת התורה כשאר הטענות כולן.

הלכה ז: אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו והרי הפירות מונחין ברשות הרבים, והחנוני תובע את הדינר ובעל הבית אומר לו נתתי לך הדמים והשלכת אותם לתוך כיסך, הרי הלוקח נשבע כתקנת חכמים בנקיטת חפץ ונוטל הפירות הואיל וכבר יצאו מרשות המוכר והרי הן ברשות הרבים, ואילו היו ברשות הלוקח היה נשבע שבועת היסת ונפטר, ואילו היה עדיין ברשות החנוני היה נשבע היסת וישארו פירותיו אצלו.

הלכה ח: נתן הלוקח דינר לחנוני ובא ליטול פירות המונחין ברשות הרבים, ואמר החנוני דינר זה שנתת לי עכשיו הוא דמי פירות שכבר נתתים לך והולכתם לתוך ביתך אבל פירות אלו המונחין ברשות הרבים לא מכרתים לך, הרי החנוני נשבע בנקיטת חפץ שכך היה הדבר ומחזיר פירותיו לחנוני, שהרי לא הודה לו שמכרן לו מעולם, ואילו היו בחנותו היה נשבע שבועת היסת כמו שביארנו.

הלכה ט: וכן הדין בנותן דינר לשלחני ליטול מעות, בזמן שהמעות צבורין ברשות הרבים, אם השלחני הודה שמכרן ועדיין לא נטל הדינר נשבע הלוקח בנקיטת חפץ שנתן ונוטל המעות, ואם לא הודה שמכרן לו אע"פ שמודה שלקח ממנו דינר עתה וטוען שדינר זה דמי המעות שכבר הוליכן הלוקח לתוך ביתו, הרי השלחני נשבע בנקיטת חפץ ויחזיר מעותיו לחנותו.

הלכה י: המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה, זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה, אפילו אמר המוכר איני יודע, על הלוקח להביא ראיה, אע"פ שהפרה עומדת באגם והשפחה עומדת בסימטא הרי הן בחזקת המוכר עד שיביא הלוקח ראיה, לא הביא ראיה ישבע המוכר בנקיטת חפץ על ולד הפרה, אבל על ולד השפחה אינו נשבע אלא היסת, שאין נשבעין בנקיטת חפץ על העבדים ולא על הקרקעות, כמו שיתבאר בהלכות טוען ונטען.

הלכה יא: זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע ואינם ברשות אחד מהן יחלוקו, זה אומר ברשותי ילדה והאחר שותק זכה הטוען בולד.

הלכה יב: מי שהיו לו שני עבדים קטן וגדול, או שתי שדות אחת גדולה ואחת קטנה, הלוקח אומר גדולה לקחתי והמוכר אומר קטנה היא שלקחת, על הלוקח להביא ראיה, או ישבע המוכר היסת שלא מכר אלא קטן.

הלכה יג: אמר הלוקח גדול לקחתי והמוכר שותק זכה הלוקח בגדול, ואם אמר המוכר איני יודע על הלוקח להביא ראיה, או נשבע המוכר היסת שאינו יודע ואין לזה אלא קטן.

הלכה יד: כל מי שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה, כיצד המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך זה החמור עד שמת החמור על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה טו: מחט הנמצא בעובי בית הכוסות ונקבה אותו נקב מפולש, אם נמצא עליה קורט דם בידוע שזו נטרפה קודם שחיטה לפיכך אם הגליד פי המכה בידוע שזו נטרפה שלשה ימים קודם שחיטה, לא הגליד פי המכה הרי הדבר ספק ועל הטבח להביא ראיה שקודם לקיחתו נטרפה, שהרי ברשותו נולד הספק, ואם לא הביא ראיה ישלם הדמים למוכר כמו שביארנו.

הלכות מכירה

פרק כ 
 
הלכה א: המבקש לקנות מחבירו מקח, מוכר אומר במאתים אני מוכר לך והלוקח אומר איני קונה אלא במנה והלך זה לביתו וזה לביתו ואח"כ נתקבצו ומשך זה החפץ סתם, אם המוכר הוא שתבע הלוקח ונתן לו החפץ אינו נותן אלא מנה, ואם הלוקח הוא שבא ומשך זה החפץ סתם חייב ליתן מאתיים. 
 
הלכה ב: הלוקח מאחד מחמשה בני אדם וכל אחד מהן תובע אותו ואומר אני הוא בעל המקח, והוא אינו יודע ממי מהם לקח, מניח דמי המקח ביניהם ומסתלק ויהיו הדמים מונחין עד שיודו או עד שיבא אליהו, ואם הוא חסיד נותן דמים לכל אחד ואחד כדי לצאת ידי שמים. 
 
הלכה ג: לקח מקח מאחד מחמשה בני אדם וכפר בו ונשבע על שקר ועשה תשובה והרי הוא רוצה לשלם וכל אחד ואחד תובע אותו ואומר אני הוא שכפרת בי ונשבעת לי והוא אומר איני יודע, חייב לשלם לכל אחד ואחד מפני שעבר עבירה. 
 
הלכה ד: נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי, אימתי בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו, אבל אם אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא עד אחד בלבד, ודינו בעדות זו כדין כל אדם שהרי אינו נוגע בעדותו, לפיכך אם נטל הדמים משנים ונטל מאחד מדעתו ומאחד בעל כרחו ולא ידע ממי נטל מדעתו וממי נטל בעל כרחו, בין שהיה המקח בידו בין שהיו שניהן תופסין בו אין כאן עדות כלל, וכל אחד מהן נשבע בתקנת חכמים בנקיטת חפץ ונוטל חצי המקח וחצי דמים. 
 
הלכה ה: הרי שטען על חבירו ואמר מכרת לי, וזה אומר לא מכרתי, או מכרתי ולא נתת לי דמים, או שטען הלוקח ואמר שנתן הדמים ועדיין לא משך, או משכתי ולא ראיתי מום זה, והמוכר אומר לו הודעתיו לך, או שאמר אחד מהם כך וכך תנאי היה בינינו והאחד אומר לא היה שם תנאי כלל, בכל אלו הטענות וכיוצא בהן המוציא מחבירו עליו הראיה. 
 
הלכה ו: לא היתה שם ראיה, נשבע הכופר שמבקשין להוציא מידו שבועת היסת, ואם הודה במקצת הטענה או שיש עליו עד אחד נשבע שבועת התורה כשאר הטענות כולן. 
 
הלכה ז: אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו והרי הפירות מונחין ברשות הרבים, והחנוני תובע את הדינר ובעל הבית אומר לו נתתי לך הדמים והשלכת אותם לתוך כיסך, הרי הלוקח נשבע כתקנת חכמים בנקיטת חפץ ונוטל הפירות הואיל וכבר יצאו מרשות המוכר והרי הן ברשות הרבים, ואילו היו ברשות הלוקח היה נשבע שבועת היסת ונפטר, ואילו היה עדיין ברשות החנוני היה נשבע היסת וישארו פירותיו אצלו. 
 
הלכה ח: נתן הלוקח דינר לחנוני ובא ליטול פירות המונחין ברשות הרבים, ואמר החנוני דינר זה שנתת לי עכשיו הוא דמי פירות שכבר נתתים לך והולכתם לתוך ביתך אבל פירות אלו המונחין ברשות הרבים לא מכרתים לך, הרי החנוני נשבע בנקיטת חפץ שכך היה הדבר ומחזיר פירותיו לחנוני, שהרי לא הודה לו שמכרן לו מעולם, ואילו היו בחנותו היה נשבע שבועת היסת כמו שביארנו. 
 
הלכה ט: וכן הדין בנותן דינר לשלחני ליטול מעות, בזמן שהמעות צבורין ברשות הרבים, אם השלחני הודה שמכרן ועדיין לא נטל הדינר נשבע הלוקח בנקיטת חפץ שנתן ונוטל המעות, ואם לא הודה שמכרן לו אע"פ שמודה שלקח ממנו דינר עתה וטוען שדינר זה דמי המעות שכבר הוליכן הלוקח לתוך ביתו, הרי השלחני נשבע בנקיטת חפץ ויחזיר מעותיו לחנותו. 
 
הלכה י: המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה, זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה, אפילו אמר המוכר איני יודע, על הלוקח להביא ראיה, אע"פ שהפרה עומדת באגם והשפחה עומדת בסימטא הרי הן בחזקת המוכר עד שיביא הלוקח ראיה, לא הביא ראיה ישבע המוכר בנקיטת חפץ על ולד הפרה, אבל על ולד השפחה אינו נשבע אלא היסת, שאין נשבעין בנקיטת חפץ על העבדים ולא על הקרקעות, כמו שיתבאר בהלכות טוען ונטען. 
 
הלכה יא: זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע ואינם ברשות אחד מהן יחלוקו, זה אומר ברשותי ילדה והאחר שותק זכה הטוען בולד. 
 
הלכה יב: מי שהיו לו שני עבדים קטן וגדול, או שתי שדות אחת גדולה ואחת קטנה, הלוקח אומר גדולה לקחתי והמוכר אומר קטנה היא שלקחת, על הלוקח להביא ראיה, או ישבע המוכר היסת שלא מכר אלא קטן. 
 
הלכה יג: אמר הלוקח גדול לקחתי והמוכר שותק זכה הלוקח בגדול, ואם אמר המוכר איני יודע על הלוקח להביא ראיה, או נשבע המוכר היסת שאינו יודע ואין לזה אלא קטן. 
 
הלכה יד: כל מי שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה, כיצד המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך זה החמור עד שמת החמור על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה, וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה טו: מחט הנמצא בעובי בית הכוסות ונקבה אותו נקב מפולש, אם נמצא עליה קורט דם בידוע שזו נטרפה קודם שחיטה לפיכך אם הגליד פי המכה בידוע שזו נטרפה שלשה ימים קודם שחיטה, לא הגליד פי המכה הרי הדבר ספק ועל הטבח להביא ראיה שקודם לקיחתו נטרפה, שהרי ברשותו נולד הספק, ואם לא הביא ראיה ישלם הדמים למוכר כמו שביארנו.