|
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הלכות כלים פרק ז הלכה א: כלי עור מאימתי מקבלין טומאה, התורמל וכיוצא בו משיחסום שפתותיו ויכרות הקופין הקטנים היוצאין ע"ג העור ויעשה קיחותיו, סקורטיה משיחסום ויכרות ויעשו ציצתה, קטבוליה משיחסום ויכרות, הכר והכסת של עור משיחסום שפתותיהן ויכרות הקופין היוצאין וכן כל כיוצא בהן, התפילין משיגמור הקציצה אע"פ שהוא עתיד לתת בה את הרצועה מקבלת טומאה, עור העריסה שהוא עתיד לעשות לו טבור עד שיעשנו לו, הסנדל משיקמיע, המנעל משיגוב [על] האימום, ואם עתיד לכרכם ולשרטט עד שיכרכם וישרטט. הלכה ב: עור שאין עליו צורת כלי אינו מקבל טומאה, לפיכך כף של עור שקושרין לוקטי קוצים על כפותיהן כדי שלא יכם קוץ אינו מקבל טומאה מפני שהוא עור פשוט ואין עליו צורת כלי, וכן העור שמלקטין בו גללי הבקר ועור שחוסמין בו פי הבהמה ועור שמושיבין בו הדבורים בשעה שלוקחין הדבש ועור שמניפין בו את הרוח מפני החום טהורין ואין מקבלין טומאה. הלכה ג: כל בית האצבעות של עור טהורות חוץ משל קייצין מפני שהיא מקבלת את האוג טמאה, נקרעה אם אינה מקבלת את רוב האוג טהורה. הלכה ד: האבנט של עורות ועורות שתופרין הקטעים על ארכובותיהן כדי שיתגלגלו בהן על הקרקע מקבלין טומאה שהרי צורת כלי עליהן, וכן העורות העשויות כעין טבעות שמכניסין אותן האומנין בזרועותיהן כדי להגביה בגדיהן מעליהן בשעת מלאכה מתטמאין כשאר כלי עור הפשוטים. הלכה ה: עור שתופרין ממנו כיסוי ליד ולזרוע של זורעי גינות ושל הולכי דרכים ושל עושי פשתן מקבלין טומאה, ואם היה של צבעים ושל נפחים אינו מקבל טומאה, זה הכלל כל העשוי לקבלה כדי שלא יכהו קוץ וכדי שיאחז יפה יפה מקבל טומאה, והעשוי מפני הזיעה כדי שלא יפסד הדבר שמתעסק בו בזיעת ידו אינו מקבל טומאה. הלכה ו: כמה שיעור הנקב שינקב כלי העור ויטהר, החמת משתנקב כמוציא פקעיות של שתי, ואם אינה יכולה לקבל של שתי הואיל ומקבלת של ערב מקבלת טומאה עד שתינקב רובה. הלכה ז: התורמיל שנפחת הכיס שבתוכו עדיין התורמיל מקבל טומאה ואינו חיבור לו. הלכה ח: החמת שהבצים שלה מקבלות עמה ונפחתו טהורות שאינן מקבלות כדרכן. הלכה ט: כלי עור שיש לו לולאות ושנצות כגון סנדל עימקי וכיס של שנצות אע"פ שכשהן מותרין אין עליהן צורת כלי הרי אלו מקבלין טומאה כשהן מותרין הואיל וההדיוט יכול במהרה להכניס השנצות בלולאות ויחזור כלי קיבול כשהיה, וכן אם נטמאו והסיר השנצות מהן ונפסדה צורתן הרי הן טהורין אע"פ שאפשר להחזירן שלא באומן. הלכה י: כיס של שנצות שניטלו שנציו עדיין הוא מקבל טומאה שהרי הוא מקבל, נפשט וחזר עור פשוט טהור, טלה עליו את המטלת מלמטה מקבלת טומאה אע"פ שהוא פשוט שהרי יש עליו צורת כלי. הלכה יא: עור שכרך בו את הקמיע מקבל טומאה פשטו טהור חזר וכרך בו מקבל טומאה מתטמא ומתטהר אפילו עשר פעמים ביום, ועור שכתב עליו את הקמיע טהור, ואם כרת ממנו ועשה חוליא לתכשיט מקבל טומאה. הלכה יב: התפילה של ראש ארבעה כלים היא, הרי שנטמאת במת והתיר קציצה הראשונה ותיקנה הרי היא אב טומאה כשהיתה וכן אם התיר השנייה ותיקנה, ואם התיר אף השלישית ותיקנה והתיר אף הרביעית ותיקנה נעשית כולה ראשון לטומאה, שהרי התיר כל אחת ואחת וחזר ותיקנם כולם וכאילו זו תפילין אחרונות שנגעו בראשונות, חזר והתיר את הראשונה פעם שנייה ותיקנה הרי היא ראשון כשהיתה, וכן אם התיר את השנייה ואת השלישית, חזר והתיר אף הרביעית ותיקנה הרי כולה טהורה שאין הראשון מטמא כלים מפני שהוא ולד כמו שביארנו, וכן סנדל שהוא טמא מדרס ונפסקה אחת מאזניו ותיקנה טמא מדרס, נפסקה שנייה ותיקנה הרי הוא טהור מן המדרס, שהרי נעשו לו אזנים חדשות אבל טמא מגע מדרס, לא הספיק לתקן את הראשונה עד שנפסקה השנייה או שנפסק עקיבו או ניטל חוטמו או נחלק לשנים טהור. הלכה יג: מנעל שנפחת אם אינו מקבל רוב הרגל טהור. הלכה יד: תפילה שנטמאת מאימתי טהרתה, של יד משיתיר אותה משלש רוחות, ושל ראש משיתיר משלש רוחות ובין קציצה לחבירתה. הלכה טו: הכדור והאימום והקמיע והתפילין שנקרעו אחר שנטמאו הנוגע בהן טמא ובמה שבתוכן טהור, האיכוף שנקרע הנוגע במה שבתוכו טמא מפני שהתפר מחברו ונעשה כולו כגוף אחד. | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|||||
|
||||||||
|
|
|
