Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום ראשון כח כסלו ה'�&פ"ה
	שיעורים יומיים ליום ראשון כח כסלו ה'�&פ"ה

חומש:

ראשון פרשת ויגש

תהילים:

פרקים קלה - קלט

תניא:

והנה שלשה... -16- ומתלבשת בהן

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות שכנים פרקים ד-ו

פרק אחד :

הלכות פרה אדומה פרק יב

ספר המצוות :

מ"ע רל"ו

הלכות פרה אדומה

פרק יב

הלכה א: אדם שנטמא במת והזה עליו כיון שנגע כל שהוא ממי הנדה בכל מקום מעור בשרו של טמא עלתה לו הזייה, אפילו נפלה ההזאה על ראש אצבעו או על ראש שפתו, אבל אם נגעה בלשונו אינה כלום, אע"פ שהלשון כאיברים שבגלוי לענין טומאה כמו שביארנו, אינן כאיברים שבגלוי לענין הזאה וטבילה, וכן כלי שנטמא במת והזה עליו כיון שהגיע לגופו של כלי כל שהוא ממי הנדה עלתה לו הזאה.

הלכה ב: שני כלים או שני בני אדם שנתכוון להזות על שניהן כאחת והזה על אחד מהן, ונטפו המים מעל הראשון על השני הרי השני בטומאתו עד שיפלו עליו המים מהזיית המזה לא מן התמצית, הזה על שני כלים ונסתפק לו אם הזה על שניהן כאחד או מחבירו נמצה עליו הזייתו פסולה.

הלכה ג: מחט שנתונה על החרש והזה עליה ספק על המחט הזה ספק מן החרש נמצה עליה הזייתו פסולה.

הלכה ד: כלים המפוצלין שמחוברין זה לזה במסמרים, כגון מספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני וכיוצא בהן, בשעת מלאכה חיבור לטומאה ולהזייה, שלא בשעת מלאכה אינו חיבור לא לזה ולא לזה, כיצד הן חיבור לטומאה ולהזייה, שאם נטמא אחד מהן בשעת מלאכה נטמא השני, ואם הזה על אחד מהן בשעת מלאכה עלתה הזייה לשניהן וכאילו הן גוף אחד, וכיצד אינו חיבור לא לטומאה ולא להזייה, שאם נטמא אחד מהן שלא בשעת מלאכה לא נטמא חבירו, ואם נטמאו שניהן והזה על אחד מהן שלא בשעת מלאכה לא טיהר חבירו אע"פ שהן מחוברין וזהו דין תורה, אבל מדברי סופרים גזרו שיהיו חיבור לטומאה אפילו שלא בשעת מלאכה גזירה משום שעת מלאכה, ולעולם אם נגעה באחד מהן טומאה נטמא חבירו, וכן גזרו עליהן שלא יהיו חיבור להזייה אפילו בשעת מלאכה גזירה משום שלא בשעת מלאכה, ולעולם אם הזה על אחד מהן לא טיהר חבירו עד שיזה גם עליו, הנה למדת שכל מקום שאתה שומע חיבור לטומאה ואינו חיבור להזייה אין זה אלא גזירה מדבריהם על הדרך שביארנו.

הלכה ה: שני כלים שחיברן עד שנעשו כגוף אחד, כגון שתפר שני בגדים או שתי יריעות הרי אלו חיבור לטומאה ולהזאה מפני שהן ככלי אחד.

הלכה ו: שלל הכובסין והבגד שהוא תפור בכלאים והן עומדין להתירן אינו חיבור להזייה והרי הן חיבור לטומאה, וכן הסלעים שבקנתל, והמטה של טרבל, וקרן של כליבה, וקרנים של יוצאי דרכים, ושלשלת המפתחות, חיבור לטומאה ולא להזאה, אלא צריך שיגעו המים מן המזה בכל סל וסל, ובכל מפתח ומפתח, ובכל קרן וקרן, ובכל קורה וקורה ממטה זו המפוצלת.

הלכה ז: המחבר ג' כסתות של צמר ושש של פשתן, או שלשה סדינים או י"ב מטפחות, הרי אלו חיבור לטומאה ולהזאה, יתר מכאן חיבור לטומאה ולא להזאה, חלוק אחד וטלית אחת וקלובקרין אחד הרי הן חיבור לטומאה ולהזייה אפילו היו ארוכין ביותר או רחבין ביותר כל שהן, ואי זהו קלובקרין זה שני בגדים שמניחין צמר גפן ביניהן ותופרין אותן כאחת ועושין מהן חלוק לימות הגשמים.

הלכה ח: כיסוי המיחם שמחובר בשלשלת, הזה על המיחם טהר הכל, הזה על הכיסוי לא טהר המיחם עד שיזה עליו.

הלכה ט: הזוג והענבל חיבור לטומאה ולהזאה ואם הזה על אחד מהן טהרו שניהן.

הלכה י: הטווי שטוים בו הפשתים או שוזרין בו החבלים ג' גופין יש בו, העץ שמלפפין עליו הטווי והוא הנקרא כוש, והנחושת או הברזל שבראש העץ והוא הנקרא צינורא שבה פותלין וטווין, והרחיים שבאמצע הכוש והיא הנקראת פיקא, הכוש שפותלין בו החבלים שנטמא לא יזה על הפיקא שלו ולא על הכוש אלא על הצינורא, ואם הזה על אחד משלשתן טהר הכל, ושל פשתן מזה על אחד משלשתן לכתחילה ששלשתן חיבור.

הלכה יא: עור של עריסה שהוא מחובר לפיקות, חיבור לטומאה ולהזאה, המלבן של מטות אינו חיבור לא לטומאה ולא להזאה.

הלכה יב: כל ידות הכלים הקדוחות כגון נצב הסכין וכיוצא בו שהנצב נקוב והברזל נכנס בו חיבור לטומאה ולהזאה, אבל הידות החרוקות כגון עץ החנית שהעץ נכנס בברזל אינו חיבור להזאה.

הלכות פרה אדומה

פרק יב 
 
הלכה א: אדם שנטמא במת והזה עליו כיון שנגע כל שהוא ממי הנדה בכל מקום מעור בשרו של טמא עלתה לו הזייה, אפילו נפלה ההזאה על ראש אצבעו או על ראש שפתו, אבל אם נגעה בלשונו אינה כלום, אע"פ שהלשון כאיברים שבגלוי לענין טומאה כמו שביארנו, אינן כאיברים שבגלוי לענין הזאה וטבילה, וכן כלי שנטמא במת והזה עליו כיון שהגיע לגופו של כלי כל שהוא ממי הנדה עלתה לו הזאה. 
 
הלכה ב: שני כלים או שני בני אדם שנתכוון להזות על שניהן כאחת והזה על אחד מהן, ונטפו המים מעל הראשון על השני הרי השני בטומאתו עד שיפלו עליו המים מהזיית המזה לא מן התמצית, הזה על שני כלים ונסתפק לו אם הזה על שניהן כאחד או מחבירו נמצה עליו הזייתו פסולה. 
 
הלכה ג: מחט שנתונה על החרש והזה עליה ספק על המחט הזה ספק מן החרש נמצה עליה הזייתו פסולה. 
 
הלכה ד: כלים המפוצלין שמחוברין זה לזה במסמרים, כגון מספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני וכיוצא בהן, בשעת מלאכה חיבור לטומאה ולהזייה, שלא בשעת מלאכה אינו חיבור לא לזה ולא לזה, כיצד הן חיבור לטומאה ולהזייה, שאם נטמא אחד מהן בשעת מלאכה נטמא השני, ואם הזה על אחד מהן בשעת מלאכה עלתה הזייה לשניהן וכאילו הן גוף אחד, וכיצד אינו חיבור לא לטומאה ולא להזייה, שאם נטמא אחד מהן שלא בשעת מלאכה לא נטמא חבירו, ואם נטמאו שניהן והזה על אחד מהן שלא בשעת מלאכה לא טיהר חבירו אע"פ שהן מחוברין וזהו דין תורה, אבל מדברי סופרים גזרו שיהיו חיבור לטומאה אפילו שלא בשעת מלאכה גזירה משום שעת מלאכה, ולעולם אם נגעה באחד מהן טומאה נטמא חבירו, וכן גזרו עליהן שלא יהיו חיבור להזייה אפילו בשעת מלאכה גזירה משום שלא בשעת מלאכה, ולעולם אם הזה על אחד מהן לא טיהר חבירו עד שיזה גם עליו, הנה למדת שכל מקום שאתה שומע חיבור לטומאה ואינו חיבור להזייה אין זה אלא גזירה מדבריהם על הדרך שביארנו. 
 
הלכה ה: שני כלים שחיברן עד שנעשו כגוף אחד, כגון שתפר שני בגדים או שתי יריעות הרי אלו חיבור לטומאה ולהזאה מפני שהן ככלי אחד. 
 
הלכה ו: שלל הכובסין והבגד שהוא תפור בכלאים והן עומדין להתירן אינו חיבור להזייה והרי הן חיבור לטומאה, וכן הסלעים שבקנתל, והמטה של טרבל, וקרן של כליבה, וקרנים של יוצאי דרכים, ושלשלת המפתחות, חיבור לטומאה ולא להזאה, אלא צריך שיגעו המים מן המזה בכל סל וסל, ובכל מפתח ומפתח, ובכל קרן וקרן, ובכל קורה וקורה ממטה זו המפוצלת. 
 
הלכה ז: המחבר ג' כסתות של צמר ושש של פשתן, או שלשה סדינים או י"ב מטפחות, הרי אלו חיבור לטומאה ולהזאה, יתר מכאן חיבור לטומאה ולא להזאה, חלוק אחד וטלית אחת וקלובקרין אחד הרי הן חיבור לטומאה ולהזייה אפילו היו ארוכין ביותר או רחבין ביותר כל שהן, ואי זהו קלובקרין זה שני בגדים שמניחין צמר גפן ביניהן ותופרין אותן כאחת ועושין מהן חלוק לימות הגשמים. 
 
הלכה ח: כיסוי המיחם שמחובר בשלשלת, הזה על המיחם טהר הכל, הזה על הכיסוי לא טהר המיחם עד שיזה עליו. 
 
הלכה ט: הזוג והענבל חיבור לטומאה ולהזאה ואם הזה על אחד מהן טהרו שניהן. 
 
הלכה י: הטווי שטוים בו הפשתים או שוזרין בו החבלים ג' גופין יש בו, העץ שמלפפין עליו הטווי והוא הנקרא כוש, והנחושת או הברזל שבראש העץ והוא הנקרא צינורא שבה פותלין וטווין, והרחיים שבאמצע הכוש והיא הנקראת פיקא, הכוש שפותלין בו החבלים שנטמא לא יזה על הפיקא שלו ולא על הכוש אלא על הצינורא, ואם הזה על אחד משלשתן טהר הכל, ושל פשתן מזה על אחד משלשתן לכתחילה ששלשתן חיבור. 
 
הלכה יא: עור של עריסה שהוא מחובר לפיקות, חיבור לטומאה ולהזאה, המלבן של מטות אינו חיבור לא לטומאה ולא להזאה. 
 
הלכה יב: כל ידות הכלים הקדוחות כגון נצב הסכין וכיוצא בו שהנצב נקוב והברזל נכנס בו חיבור לטומאה ולהזאה, אבל הידות החרוקות כגון עץ החנית שהעץ נכנס בברזל אינו חיבור להזאה.