|
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הלכות מעשה הקרבנות פרק ח הלכה א: חומר בחטאת הבהמה משאר קדשי קדשים, שדם חטאת הבהמה שניתז מן הכלי שקבל בו הדם קודם הזיה על הבגד טעון כיבוס במים בעזרה שנאמר ואשר יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליה תכבס במקום קדוש. הלכה ב: אחד הבגד ואחד העור הרך ואחד השק טעונין כיבוס, אבל העור הקשה הרי הוא כעץ וגורד הדם מעליו, ואחד דם חטאת הנאכלת או דם חטאת הנשרפת אבל לא דם חטאת העוף, שנאמר תשחט החטאת בנשחטת הכתוב מדבר לא בנמלקת. הלכה ג: חטאת שנפסלה אין דמה טעון כיבוס, בין שהיתה לה שעת הכושר בין שלא היתה לה שעת הכושר, אי זו הוא שהיתה לה שעת הכושר שלנה ושנטמאת ושיצאת חוץ לעזרה, ואי זו היא שלא היתה לה שעת הכושר שנפסלה בשחיטה או בזריקת הדם. הלכה ד: אין טעון כיבוס אלא מקום הדם בלבד, והוא שיהיה על כלי שראוי לקבל טומאה וראוי לכיבוס, אבל אם ניתז על כלי עץ או כלי מתכת אינו טעון כיבוס לפי שאינן ראויין לכיבוס אלא גורדן בלבד. הלכה ה: ניתז על עור הדג אינו טעון כיבוס לפי שאינו ראוי לקבל טומאה, אבל אם ניתז על עור בהמה, עד שלא הופשט אינו טעון כיבוס, אחר שהופשט טעון כיבוס, שאף על פי שאינו מקבל טומאה עתה הרי הוא ראוי לקבל טומאה לאחר שיתעבד. הלכה ו: ניתז מן הצואר על הבגד או מעל קרן המזבח או שנפשך הדם על הרצפה ואספו וניתז ממנו על הבגד אינו טעון כיבוס שנאמר ואשר יזה מדמה, לא אמרתי אלא בדם שנתקבל בכלי שרת וראוי להזיה ויש בו כדי הזייה. הלכה ז: נתן ארבע המתנות ואחר כך ניתז מן הכוס על הבגד משירי הדם אינו טעון כיבוס, אע"פ שעדיין לא זרק השירים על היסוד, וכן בחטאות הנשרפות. הלכה ח: ניתז מאצבעו אחר שיצאת הזייה מידו אינו טעון כיבוס ששירי הדם שבאצבע פסולין להזייה. הלכה ט: ניתז מן הבגד לבגד שני אין הבגד השני טעון כיבוס, ניתז על בגד טמא אינו טעון כיבוס, ניתז דם החטאת על הבגד וניתז על דם החטאת דם חולין טעון כיבוס, אבל אם ניתז דם החולין תחלה (או אפילו דם עולה) וניתז עליו דם החטאת אינו טעון כיבוס שהרי לא נבלע בו. הלכה י: כשמכבסין את מקום הדם מכבסין אותו במים יפה יפה עד שלא ישאר לו רושם, וכל שבעת הסממנים שמעבירין על הכתם מעבירין על דם חטאת, חוץ ממי רגלים שאין מכניסין מי רגלים למקדש. הלכה יא: כלי חרש שנתבשלה בו החטאת הנאכלת טעון שבירה בעזרה, וכלי מתכות שנתבשלה בו טעון מריקה ושטיפה במים בעזרה שנאמר וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר, אע"פ שלא נאמר כאן במקום קדוש הרי דינן כדין הכיבוס, מה כיבוס הבגד בקדש אף שבירת כלי חרס ושטיפת כלי מתכות ומריקתו בקדש, ואחד כלי שבישל בו או כלי שהערה לתוכו רותח. הלכה יב: מריקה בחמין ושטיפה בצונן, במים לא ביין ולא במזג ולא בשאר משקין, והמריקה והשטיפה כמריקת הכוס ושטיפתו, והשפוד והאסכלה מגעילן במים חמים על גבי האש ואחר כך מדיחן. הלכה יג: במה דברים אמורים שבישל בהן אחר שנזרק דמה כהלכתו, אבל אם בישל קודם זריקה, או שבישל בה בשר חטאת הנשרפת אינו טעון מריקה ושטיפה, בישל במקצת הכלי כלו טעון מריקה ושטיפה. הלכה יד: צלה הבשר [באויר] תנור של חרס יש בדבר ספק, אם ישבר הואיל ונתבשלה בו או לא ישבר הואיל ולא נגעה בו, ולא בחטאת בלבד אלא כל הכלים שמשתמשין בהן בקדשים על ימי חמין בין קדשי קדשים בין קדשים קלים טעונין מריקה ושטיפה עקב אכילה, וכן השפוד והאסכלה מגעילן עקב אכילה, ואינו מניחן עד זמן אכילה שניה, אלא כשישלים לאכול יגעיל השפוד והאסכלה וימרק וישטוף הכלי בין כלי מתכות בין כלי חרס חוץ מן החטאת ששובר בה כלי חרס, ומבשל ושונה ומשלש מיד בין בכלי מתכות בין בכלי חרס וממרק ושוטף עד סוף אכילה. הלכה טו: כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אינן טעונין מריקה ושטיפה אפילו בחטאת אלא הדחה בלבד, נאמר בחטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה, אם פסולה היא הנוגע בה פסול ואם כשירה הנוגע בה יאכל כמוה ובקדושתה. הלכה טז: במה דברים אמורים כשנבלעה בו, אבל נגיעה בלא הבלעה אינה מקדשת, ואחד החטאת ואחד שאר קדשים בין קדשים קלים בין חמורים שנאמר זאת התורה לעולה למנחה. הלכה יז: נגע בשרה ברקיק ונבלע במקצתו לא נתקדש כולו אלא חותך מקום הבלע. הלכה יח: כלי שבישל בו קדשים וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים, אם יש בהן בנותן טעם הרי הכל נאכל כחמור שבהן, וטעון הכלי מריקה ושטיפה והכל כחמור שבהן לכל דבר, ואם לא נתן טעם זה בזה אין הקלין נאכלין כחמורים ואינן כמותן לכל דבר, אבל הכלי טעון מריקה ושטיפה. הלכה יט: בגד שניתז עליו דם החטאת ויצא חוץ לעזרה מחזירו לעזרה ומכבסו שם, נטמא חוץ לעזרה כיצד יעשה, קורעו כדי שיטהר ומכניסו ומכבסו בפנים, וצריך להניח בו שלם כדי מעפורת לפי שנאמר בגד צריך לכבס בגד, ואע"פ שהוא טמא מדבריהם מפני כדי המעפורת שנשארה בו כיון שנקרע רובו טהור מן התורה ומותר להכניסו למקדש לכבס הדם. הלכה כ: מעיל שניתז עליו דם חטאת ויצא ונטמא לחוץ כיצד הוא עושה והרי הקורע אותו לוקה כמו שביארנו, מכניסו פחות פחות משלש אצבעות ומכבסו בפנים, ואחר שיתכבס כל הדם מעט מעט מטבילין אותו בחוץ. הלכה כא: כלי חרס שבישל בו החטאת ויצא מכניסו ושוברו בפנים, נטמא בחוץ נוקבו בכדי שרש קטן כדי שיטהר ומכניסו ושוברו בפנים, ואם נקבו נקב גדול מזה אינו שוברו בפנים שהרי אינו כלי ואין שוברין בפנים אלא כלים, וכן כלי מתכות שבישל בו ויצא חוץ לעזרה מכניסו ומורקו ושוטפו בפנים, נטמא כשיצא פוחתו עד שיטהר ומכניסו בפנים וחוזר ומרדדו עד שיסתם הפחת ויחזור כתבנית הכלים, ואחר כך מורקו ושוטפו בעזרה שנאמר ואם בכלי נחשת וגו' אין מוריקן בפנים אלא כלים. | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|||||
|
||||||||
|
|
|
