|
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הלכות ביכורים פרק ט הלכה א: מצות עשה ליתן כל זובח בהמה טהורה לכהן הזרוע והלחיים והקיבה, שנאמר וזה יהיה משפט הכהנים, ואלו הם הנקראים בכל מקום מתנות, ומצות זו נוהגת תמיד בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, ובכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ, ובחולין אבל לא במוקדשין. הלכה ב: כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן ונפדו חייבין במתנות ואם קדם מום עובר להקדישן או שהקדישן תמימים ואח"כ נולד בהם מום ונפדו הרי אלו פטורין מן המתנות. הלכה ג: ספק בכור חייב במתנות מכל צד, שאם בכור הוא כולו לכהן ואם אינו בכור מתנותיו לכהן, ואם נסתפק בשנים ולקח הכהן האחד מספק הרי השני פטור מן המתנות, עשאוהו כמי שזכה בו הכהן ונתנו במומו לבעליו, אבל ספק מעשר פטור מ"מ שהמוציא מחבירו עליו הראיה. הלכה ד: בהמת קדשים שנפסלה במומה ואינה חייבת במתנות שנתערבה בבהמות אחרות, אפילו אחת במאה בזמן שכל בהמה מהן לאחר כולן פטורין, שכל אחד ואחד ספק והמוציא מחבירו עליו הראיה, היה אחד הוא השוחט את כולם פוטר מתנות אחת מהן בלבד. הלכה ה: אין חייב במתנות אלא בהמה טהורה בלבד שנאמר אם שור אם שה, כלאים הבא מכבש ועז חייב במתנות, והכוי אע"פ שהוא ספק מפרישין ממנו כל המתנות, צבי הבא על העז וילדה הולד חייב בחצי מתנות שנאמר אם שה אפילו מקצת שה, תיש הבא על הצביה הולד פטור מן המתנות. הלכה ו: אחד השוחט לאכילת עכו"ם או לאכילת כלבים או לרפואה חייב במתנות. הלכה ז: בהמת שותפין חייבת שנאמר זובחי הזבח. הלכה ח: הלוקח בהמה מפירו' שביעית חייב במתנות, כהנים ולוים פטורים מן המתנות שנאמר מאת העם וספק הם הלוים אם הם בכלל העם או לא, לפיכך אין נוטלין מהם ואם נטל הכהן לא יחזיר. הלכה ט: בד"א בשוחט לעצמו, אבל כהן טבח ששוחט ומוכר בשוק ממתינין לו שתים ושלש שבתות, מיכן ואילך מוציאין ממנו מתנות ונותנין אותם לכהנים אחרים, ואם קבע בית מטבחיים למכור אין ממתינין לו אלא מוציאין ממנו מיד ואם נמנע מליתן מנדין אותו עד שיתן. הלכה י: השוחט לעכו"ם ולכהן פטור מן המתנות, והמשתתף עם הכהן צריך שירשום חלקו כדי שיניח המתנות בחלק הכהן, שאם לא ציין חלקו חייב במתנות מפני שאין הכל יודעין שהכהן שותף לו, לפיכך אם היה הכהן עומד עמו במטבחיים ונושא ונותן עמו אינו צריך לרשום, והמשתתף עם העכו"ם אינו צריך לרשום שסתם עכו"ם מרבה דברים ומודיע לכל שהוא שותף ואע"פ שאינו עמו בשעת מכירה. הלכה יא: התנה הכהן עמו שהוא שותף חוץ מן המתנות הרי המתנות לכהן, כיון שאמר לו חוץ הרי שייר לו הכהן חלק במתנות ולפיכך הם שלו, אבל אם אמר לו הכהן ע"מ שהמתנות שלי הרי המתנות של ישראל זה ונותנן לכל כהן שירצה, אע"פ שהתנה עמו שהן שלו לא נפטר מן המתנות, שהאומר ע"מ לא שייר לו בעצמן של מתנות כלום הואיל ולא שייר לו בהן שותפות לא קנאן בתנאי זה. הלכה יב: היה הכהן שותף בראש פטור מן הלחי, שותף ביד פטור מן הזרוע, שותף בבני מעיים פטור מן הקיבה, אמר לו הכהן הרי הבהמה כולה שלי והראש שלך חייב בלחי, שהדבר החייב הרי הוא של ישראל. הלכה יג: גר שנתגייר והיתה לו בהמה שחוטה, אם נשחטה עד שלא נתגייר פטור, ואם אחר שנתגייר חייב, ואם ספק פטור והמוציא מחבירו עליו הראיה. הלכה יד: בהמה שלא הורמו מתנותיה מותר לאכול ממנה, שאינה דומה לטבל שהרי מתנות כהונה מובדלין והמתנות עצמן אסור לישראל לאכלן אלא ברשות כהן, עבר ואכלן או הזיקן או מכרן אינו חייב לשלם, מפני שהוא ממון שאין לו תובע ידוע, והקונה אותם אע"פ שאינו רשאי ה"ז מותר לאכלן מפני שמתנות כהונה נגזלות. הלכה טו: אמר לטבח מכור לי בני מעיה של פרה והיו בה מתנות נותנן לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים, לקחם ממנו במשקל נותנם לכהן ומנכה לטבח מן הדמים. הלכה טז: המשלח בשר לחבירו והיו בה מתנות אינו חושש שמא עבר זה וגזלן, מקום שאין בו כהן מעלה המתנות בדמים ואוכלן מפני הפסד כהן ויתן הדמים לכל כהן שירצה. הלכה יז: הרוצה ליתן המתנות לכהן אחד נותן, ואם רצה לחלוק אותן לא יתן חצי קיבה לאחד או חצי זרוע אלא זרוע לאחד וקיבה לאחד ולחיים לשנים שנאמר תתן לו שיהיה בה כדי מתנה, ואם היו של שור חולק אותן חתיכות והוא שיהיה בכל חתיכה כדי מתנה. הלכה יח: אי זהו הזרוע, זרוע של ימין מן הפרק של ארכובה עד כף של ידו שהן שני איברים זה מעורה בזה, והלחיים מן הפרק של לחי ועד פיקה של גרגרת טבעת גדולה עם הלשון שביניהן הכל לכהן. הלכה יט: אין מולגין אותן ואין מפשיטין אותן אלא יתנו לו בעורן ובצמרן, והקיבה בחלב שעליה ובחלב שבתוכה וכבר נהגו הכהנים להניח חלב הקיבה לבעלים. הלכה כ: הכהנת אוכלת המתנות אע"פ שהיא נשואה לישראל מפני שאין בהן קדושה, ולא עוד אלא הבעל אוכל מתנות בגלל אשתו, אבל חללה אינה אוכלת, שאין חללים בכלל כהנים, ואם רצה הכהן למכור המתנות או ליתנן במתנה אפילו לעכו"ם או להאכילם לכלבים מאכילם שאין בהן קדושה כלל. הלכה כא: כהן שהיו לו חברים שנותנים לו המתנות אם רצה לזכות בהן לישראל חבירו ה"ז מזכה לו, ואע"פ שלא באו לידו, ויהיו אותם החברים זובחים ונותנין המתנות לזה הישראל שזכה בהן, והוא שיהיה הישראל זה בדוחק ואין לו לקנות בשר, ויהיה הכהן שזכה לו חבירו, אבל אם היה הכהן שמשו של ישראל זה או שכירו או לקיטו אינה מזכה לו עד שיבואו לידו שמא יזכה בעל כרחו. הלכה כב: לא יחטוף הכהן המתנות ולא ישאל בפיו אא"כ נותנין לו בכבוד נוטל, ובזמן שהם רבים בבית המטבחים הצנועים מושכין ידיהם והגרגרנים נוטלין, ואם היה כהן צנוע ואין מכירין אותו שהוא כהן ה"ז נוטל כדי שיודע לכל שהוא כהן, ואין הכהנים אוכלין המתנות אלא צלי בחרדל שנאמר למשחה כדרך שאוכלים המלכים. | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|||||
|
||||||||
|
|
|
