Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום חמישי ג ניסן ה'�&פ"ד
	שיעורים יומיים ליום חמישי ג ניסן ה'�&פ"ד

חומש:

חמישי פרשת תזריע

תהילים:

פרקים יח - כב

תניא:

והיינו אפילו אם... -106- כמ"ש לקמן

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות עבודת כוכבים פרקים י-יג

פרק אחד :

הלכות ערכין וחרמין פרק ח

ספר המצוות :

מל"ת ל"ה, מל"ת ל"ח, מל"ת ל"ו, מל"ת ל"ז, מל"ת ל"ד, מל"ת מ"ג, מל"ת מ"ד, מל"ת מ, מל"ת ל"&, מל"ת מ"א, מל"ת מ"ה, מל"ת קע"א

הלכות ערכין וחרמין

פרק ח

הלכה א: בחמשה עשר באדר בית דין נפנין לחפש ולבדוק על צרכי צבור ועל עניני ההקדשות, ובודקין עליהן ודורשין וחוקרין ופודים את ההקדשות ואת החרמין וגובין את הערכין ואת הדמים מכל החייב בהן כדי שיהיה כל העם עתיד ליתן תרומת השקלים לחזק את בית אלהינו.

הלכה ב: אין פודין את ההקדשות אלא בשלשה בקיאין, וכן כשגובין מטלטלין שממשכנין מחייבי ערכין שמין אותן בשלשה, וכשמעריכין בהמה וכיוצא בה משאר מטלטלין שמין אותה בשלשה, אבל כשמעריכין את הקרקעות או אם הוזקקו לגבות ערכי אדם מן הקרקע שלו אין מעריכין אותן אלא בעשרה ואחד מהן כהן שהרי כהן כתוב בפרשה, וכן האומר דמי עלי או דמי פלוני עלי או דמי ידי או רגלי עלי כששמין אותו כמה הוא שוה או כמה דמי ידו או רגלו ששמין בעשרה ואחד מהן כהן.

הלכה ג: כשפודין ההקדשות מיד ההקדש בין שהיו קרקעות או מטלטלין מכריזין עליהן בפני כל הבאין לפדות, אמר אחד הרי הן שלי בעשר סלעים ואמר אחד בעשרים ואמר אחד בשלשים ואמר אחד בארבעים ואמר אחד בחמשים חזר בו של חמשים לבדו ממשכנין מנכסיו עשר ונותנין אותן ההקדשות לזה שנתן ארבעים ונמצא ההקדש נוטל חמשים עשר מזה וארבעים מזה, חזר בו אחרי כן של ארבעים ממשכנין מנכסיו עשר ונותנין את ההקדש לבעל השלשים וכן עד הראשון, חזר בו הראשון שנתן עשר מכריזין על ההקדש פעם שניה ומוכרין אותו אם נפדה בפחות מעשר נפרעין משל בעל העשר את המותר.

הלכה ד: במה דברים אמורים כשחזרו זה אחר זה, אבל חזרו כולן כאחד משלשין ביניהם בשוה, כיצד אמר הראשון הרי הוא שלי בעשר ואמר השני בעשרים ואמר השלישי בארבעה ועשרים וחזר בו השלישי והשני כאחד נותנין אותו לראשון בעשר, וממשכנים מנכסי השני בשבע ומנכסי שלישי בשבע ונמצא ההקדש גובה ארבע ועשרים, וכן אם חזרו שלשתן כאחת ונמכר ההקדש בשלש, ממשכנין מנכסי כל אחד משלשתן שבע סלעים וכן על דרך זו לעולם.

הלכה ה: הבעלים קודמין לכל אדם מפני שהן מוסיפין חומש, ואין מוסיפין חומש על עלוין של שאר הפודים אלא על מה שנתנו הם תחלה, כיצד אמרו הבעלים הרי זה שלנו בעשרים ובא אחר ואמר הרי הוא שלי בעשרים הבעלים קודמין מפני שהן מוסיפין חומש ונותנין חמש ועשרים, בא אחד ואמר הרי הוא שלי באחת ועשרים אם שתקו הבעלים ולא הוסיפו כלום מוכרין אותה להם בחמש ועשרים, ואם הוסיפו הבעלים על עשרים ואחת אפילו פרוטה אחת הרי אלו נותנין שש ועשרים ופרוטה אחת, אחת ועשרים ופרוטה שנתנו מעצמן וחמש שהן חייבין בו משום חומש המתן שנתנו תחלה, וכן אם בא השני ואמר הרי הוא שלי בעשרים ושתים, ובא שלישי ואמר בעשרים ושלש, ובא רביעי ואמר בעשרים וארבע, ובא החמישי ואמר בעשרים וחמש, והוסיפו הן על העשרים וחמש אפילו פרוטה אחת כופין אותן ליתן שלשים ופרוטה, חמש ועשרים ופרוטה שנתנו מעצמן, וחמש מחומש שהן חייבין בו, לפי שאין הבעלים מוסיפין חומש על עלויו של זה אלא חומש מה שנתנו תחלה מוסיפין על מה שנתן האחרון אם רצו.

הלכה ו: במה דברים אמורים שלא שמו ההקדש שלשה מומחין, אבל אם שמו אותו שלשה מומחין ואמרו שהוא שוה מה שנתן האחרון והוסיפו הבעלים על עלויו אפילו פרוטה אחת הרי הן מוסיפין חומש על עלויו של אחרון ונותנין אחת ושלשים ודינר ופרוטה.

הלכה ז: הרי שלא נשום ההקדש, ונתנו הבעלים תחלה עשרים ובא אחר ונתן חמש ועשרים ושתקו הבעלים ולא הוסיפו כלום הבעלים קודמין, שאף הן חייבין ליתן חמש ועשרים מפני החומש, בא אחר ונתן שש ועשרים הוא קודם, ואם רצו הבעלים והוסיפו אפילו פרוטה נותנין אחת ושלשים ופרוטה כמו שבארנו, ועל דרך זו לעולם.

הלכה ח: אין מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין בזמן הזה שאין שם מקדש בחטאינו כדי לחזק את בדקו, ואם הקדיש או העריך או החרים אם היתה בהמה נועל דלת בפניה עד שתמות מאליה, ואם היו פירות או כסות או כלים מניחין אותן עד שירקבו, ואם היו מעות או כלי מתכות ישליכן לים המלח או לים הגדול כדי לאבדן.

הלכה ט: הקדיש או החרים עבד שנכנס למצות פודהו וילכו דמיו לים המלח כשאר דמים וערכין של זמן הזה, ואם היה עבד עכו"ם לא מעלין ולא מורידין.

הלכה י: מותר לפדות ההקדשות בזמן הזה לכתחלה ואפילו בפרוטה ומשליך אותה לים המלח, וחכמים דנו שיפדה בארבעה זוזים או קרוב לזה כדי לפרסם הדבר, אבל בזמן המקדש לא יפדה לכתחלה אלא בשויו כמו שבארנו.

הלכה יא: מי שהחרים בזמן הזה מטלטלין סתם הרי אלו נותנן לכהנים הנמצאין באותו מקום, אבל אם החרים שדה בארץ ישראל סתם או שהחרימה לכהנים אינה חרם, שאין שדה חרמים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, החרים לכהנים קרקע בחוץ לארץ ואפילו בזמן הזה הרי הוא כמטלטלין בארץ ישראל ותנתן לכהנים.

הלכה יב: אע"פ שההקדשות וחרמין והערכין מצות וראוי לו לאדם להנהיג עצמו בדברים אלו כדי לכוף יצרו ולא יהיה כילי ויקיים מה שצוו נביאים כבד את ה' מהונך, אעפ"כ אם לא הקדיש ולא העריך ולא החרים מעולם אין בכך כלום, הרי התורה העידה ואמרה וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא.

הלכה יג: לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו, והעושה כן עובר על דעת הכתוב שהרי הוא אומר מכל אשר לו ולא כל אשר לו כמו שבארו חכמים, ואין זו חסידות אלא שטות שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואין מרחמין עליו, ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מבלי עולם, אלא כל המפזר ממונו במצות אל יפזר יותר מחומש, ויהיה כמו שצוו נביאים מכלכל דבריו במשפט בין בדברי תורה בין בדברי עולם, אפילו בקרבנות שאדם חייב בהן הרי חסה תורה על הממון ואמרה שיביא כפי מסת ידו, קל וחומר לדברים שלא נתחייב בהן אלא מחמת נדרו שלא ינדור אלא כראוי לו שנאמר איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך. סליקו להו הלכות ערכין וחרמין בס"ד. נגמר ספר הפלאה ומנין פרקיו שלשה וארבעים פרקים: הלכות שבועות שנים עשר פרקים, הלכות נדרים שלשה עשר פרקים, הלכות נזירות עשרה פרקים, הלכות ערכין וחרמין שמנה פרקים.

הלכות ערכין וחרמין

פרק ח 
 
הלכה א: בחמשה עשר באדר בית דין נפנין לחפש ולבדוק על צרכי צבור ועל עניני ההקדשות, ובודקין עליהן ודורשין וחוקרין ופודים את ההקדשות ואת החרמין וגובין את הערכין ואת הדמים מכל החייב בהן כדי שיהיה כל העם עתיד ליתן תרומת השקלים לחזק את בית אלהינו. 
 
הלכה ב: אין פודין את ההקדשות אלא בשלשה בקיאין, וכן כשגובין מטלטלין שממשכנין מחייבי ערכין שמין אותן בשלשה, וכשמעריכין בהמה וכיוצא בה משאר מטלטלין שמין אותה בשלשה, אבל כשמעריכין את הקרקעות או אם הוזקקו לגבות ערכי אדם מן הקרקע שלו אין מעריכין אותן אלא בעשרה ואחד מהן כהן שהרי כהן כתוב בפרשה, וכן האומר דמי עלי או דמי פלוני עלי או דמי ידי או רגלי עלי כששמין אותו כמה הוא שוה או כמה דמי ידו או רגלו ששמין בעשרה ואחד מהן כהן. 
 
הלכה ג: כשפודין ההקדשות מיד ההקדש בין שהיו קרקעות או מטלטלין מכריזין עליהן בפני כל הבאין לפדות, אמר אחד הרי הן שלי בעשר סלעים ואמר אחד בעשרים ואמר אחד בשלשים ואמר אחד בארבעים ואמר אחד בחמשים חזר בו של חמשים לבדו ממשכנין מנכסיו עשר ונותנין אותן ההקדשות לזה שנתן ארבעים ונמצא ההקדש נוטל חמשים עשר מזה וארבעים מזה, חזר בו אחרי כן של ארבעים ממשכנין מנכסיו עשר ונותנין את ההקדש לבעל השלשים וכן עד הראשון, חזר בו הראשון שנתן עשר מכריזין על ההקדש פעם שניה ומוכרין אותו אם נפדה בפחות מעשר נפרעין משל בעל העשר את המותר. 
 
הלכה ד: במה דברים אמורים כשחזרו זה אחר זה, אבל חזרו כולן כאחד משלשין ביניהם בשוה, כיצד אמר הראשון הרי הוא שלי בעשר ואמר השני בעשרים ואמר השלישי בארבעה ועשרים וחזר בו השלישי והשני כאחד נותנין אותו לראשון בעשר, וממשכנים מנכסי השני בשבע ומנכסי שלישי בשבע ונמצא ההקדש גובה ארבע ועשרים, וכן אם חזרו שלשתן כאחת ונמכר ההקדש בשלש, ממשכנין מנכסי כל אחד משלשתן שבע סלעים וכן על דרך זו לעולם. 
 
הלכה ה: הבעלים קודמין לכל אדם מפני שהן מוסיפין חומש, ואין מוסיפין חומש על עלוין של שאר הפודים אלא על מה שנתנו הם תחלה, כיצד אמרו הבעלים הרי זה שלנו בעשרים ובא אחר ואמר הרי הוא שלי בעשרים הבעלים קודמין מפני שהן מוסיפין חומש ונותנין חמש ועשרים, בא אחד ואמר הרי הוא שלי באחת ועשרים אם שתקו הבעלים ולא הוסיפו כלום מוכרין אותה להם בחמש ועשרים, ואם הוסיפו הבעלים על עשרים ואחת אפילו פרוטה אחת הרי אלו נותנין שש ועשרים ופרוטה אחת, אחת ועשרים ופרוטה שנתנו מעצמן וחמש שהן חייבין בו משום חומש המתן שנתנו תחלה, וכן אם בא השני ואמר הרי הוא שלי בעשרים ושתים, ובא שלישי ואמר בעשרים ושלש, ובא רביעי ואמר בעשרים וארבע, ובא החמישי ואמר בעשרים וחמש, והוסיפו הן על העשרים וחמש אפילו פרוטה אחת כופין אותן ליתן שלשים ופרוטה, חמש ועשרים ופרוטה שנתנו מעצמן, וחמש מחומש שהן חייבין בו, לפי שאין הבעלים מוסיפין חומש על עלויו של זה אלא חומש מה שנתנו תחלה מוסיפין על מה שנתן האחרון אם רצו. 
 
הלכה ו: במה דברים אמורים שלא שמו ההקדש שלשה מומחין, אבל אם שמו אותו שלשה מומחין ואמרו שהוא שוה מה שנתן האחרון והוסיפו הבעלים על עלויו אפילו פרוטה אחת הרי הן מוסיפין חומש על עלויו של אחרון ונותנין אחת ושלשים ודינר ופרוטה. 
 
הלכה ז: הרי שלא נשום ההקדש, ונתנו הבעלים תחלה עשרים ובא אחר ונתן חמש ועשרים ושתקו הבעלים ולא הוסיפו כלום הבעלים קודמין, שאף הן חייבין ליתן חמש ועשרים מפני החומש, בא אחר ונתן שש ועשרים הוא קודם, ואם רצו הבעלים והוסיפו אפילו פרוטה נותנין אחת ושלשים ופרוטה כמו שבארנו, ועל דרך זו לעולם. 
 
הלכה ח: אין מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין בזמן הזה שאין שם מקדש בחטאינו כדי לחזק את בדקו, ואם הקדיש או העריך או החרים אם היתה בהמה נועל דלת בפניה עד שתמות מאליה, ואם היו פירות או כסות או כלים מניחין אותן עד שירקבו, ואם היו מעות או כלי מתכות ישליכן לים המלח או לים הגדול כדי לאבדן. 
 
הלכה ט: הקדיש או החרים עבד שנכנס למצות פודהו וילכו דמיו לים המלח כשאר דמים וערכין של זמן הזה, ואם היה עבד עכו"ם לא מעלין ולא מורידין. 
 
הלכה י: מותר לפדות ההקדשות בזמן הזה לכתחלה ואפילו בפרוטה ומשליך אותה לים המלח, וחכמים דנו שיפדה בארבעה זוזים או קרוב לזה כדי לפרסם הדבר, אבל בזמן המקדש לא יפדה לכתחלה אלא בשויו כמו שבארנו. 
 
הלכה יא: מי שהחרים בזמן הזה מטלטלין סתם הרי אלו נותנן לכהנים הנמצאין באותו מקום, אבל אם החרים שדה בארץ ישראל סתם או שהחרימה לכהנים אינה חרם, שאין שדה חרמים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, החרים לכהנים קרקע בחוץ לארץ ואפילו בזמן הזה הרי הוא כמטלטלין בארץ ישראל ותנתן לכהנים. 
 
הלכה יב: אע"פ שההקדשות וחרמין והערכין מצות וראוי לו לאדם להנהיג עצמו בדברים אלו כדי לכוף יצרו ולא יהיה כילי ויקיים מה שצוו נביאים כבד את ה' מהונך, אעפ"כ אם לא הקדיש ולא העריך ולא החרים מעולם אין בכך כלום, הרי התורה העידה ואמרה וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא. 
 
הלכה יג: לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו, והעושה כן עובר על דעת הכתוב שהרי הוא אומר מכל אשר לו ולא כל אשר לו כמו שבארו חכמים, ואין זו חסידות אלא שטות שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואין מרחמין עליו, ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מבלי עולם, אלא כל המפזר ממונו במצות אל יפזר יותר מחומש, ויהיה כמו שצוו נביאים מכלכל דבריו במשפט בין בדברי תורה בין בדברי עולם, אפילו בקרבנות שאדם חייב בהן הרי חסה תורה על הממון ואמרה שיביא כפי מסת ידו, קל וחומר לדברים שלא נתחייב בהן אלא מחמת נדרו שלא ינדור אלא כראוי לו שנאמר איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך. סליקו להו הלכות ערכין וחרמין בס"ד. נגמר ספר הפלאה ומנין פרקיו שלשה וארבעים פרקים: הלכות שבועות שנים עשר פרקים, הלכות נדרים שלשה עשר פרקים, הלכות נזירות עשרה פרקים, הלכות ערכין וחרמין שמנה פרקים.