Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום ראשון ל אדר-א ה'�&פ"ד
	שיעורים יומיים ליום ראשון ל אדר-א ה'�&פ"ד

חומש:

ראשון פרשת פקודי

תהילים:

פרקים קמה - קנ

תניא:

פרק לד. והנה... -מג- כמ"ש לקמן

היום יום:

ג' פרקים :

פרק אחד :

ספר המצוות :

הלכות שבועות

פרק יא

הלכה א: כשם ששבועת שוא ושקר בלא תעשה, כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין בשם שנאמר ובשמו תשבע זו מצות עשה, שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא והדור וקדוש גדול הוא להשבע בשמו.

הלכה ב: ואסור להשבע בדבר אחר עם שמו, וכל המשתף דבר אחר עם שם הקדוש ברוך הוא בשבועה נעקר מן העולם, שאין שם מי שראוי לחלוק לו כבוד שנשבעין בשמו אלא האחד ברוך הוא.

הלכה ג: ומותר לאדם להשבע על המצוה לעשותה כדי לזרז את עצמו ואע"פ שהוא מושבע עליה מהר סיני שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך.

הלכה ד: שבועה זו שמשביעין הדיינים למי שנתחייב שבועה היא הנקראת שבועת הדיינין, בין שהיה חייב בשבועה זו מן התורה בין שהיה חייב בה מדברי סופרים.

הלכה ה: שלשה מיני שבועות הן שחייבין בהן מן התורה, ואלו הן: מי שטענו חבירו מטלטלין והודה במקצתן וכפר במקצתן, ומי שכפר בכל המטלטלין שטענו ועד אחד מעיד עליו ומכחישו הרי אלו שתי שבועות על ידי טענת ודאי וכפירה, וכן שומר שטוען שאבד דבר שהפקידו אצלו או נגנב או מת וכיוצא בזה הרי זה נשבע מספק, שאין בעל הפקדון יודע אם אמת טוען זה השומר או שקר, והוא נשבע מן התורה שנאמר שבועת ה' תהיה בין שניהם.

הלכה ו: כל שבועה שמשביעין אותה הדיינין חוץ משלשה מיני שבועות אלו הרי הוא מדברי סופרים וגם היא הנקראת שבועת הדיינין, וגם שבועות אלו מדבריהם שני מיני שבועות הן, יש מהן שבועות על ידי טענת ודאי וכפירה כגון שבועת שכיר ופוגם שטרו וכיוצא בהן, ויש מהן שבועות בטענת ספק כגון שבועת השותפין והאריסין וכיוצא בהן, ובדיני ממונות יתבאר חיוב כל אחת ואחת מאלו השבועות ודיניהם.

הלכה ז: ויש שם שבועה אחרת והיא תקנת חכמי הגמרא והיא הנקראת שבועת הסת, ואע"פ שבית דין משביעין אותה [היום] אינה נקראת שבועת הדיינין.

הלכה ח: ושבועת הדיינין בין שהיתה של תורה או של דברי סופרים בין על טענת ודאי בין על טענת ספק כך היא, הנשבע אוחז ספר תורה בזרועו והוא עומד ונשבע בשם או בכינוי בשבועה או באלה מפיו או מפי הדיינין, והורו רבותי שאין משביעין שבועת הדיינין אלא בלשון הקדש.

הלכה ט: כיצד מפיו, כגון שיאמר הריני נשבע בה' אלהי ישראל או במי ששמו חנון או במי ששמו רחום שאיני חייב לזה כלום, וכן אם אמר הרי הוא ארור לה' או ארור למי ששמו חנון אם יש לזה אצלי כלום.

הלכה י: וכיצד מפי הדיינין כגון שאמרו לו משביעין אנו אותך בה' אלהי ישראל או במי ששמו חנון שאין לזה בידך כלום והוא עונה אמן, או שאמרו הרי פלוני בן פלוני ארור לה' אלהי ישראל או למי ששמו חנון אם יש לפלוני אצלו ממון ולא יודה לו והוא עונה אמן זו היא שבועת הדיינין.

הלכה יא: הדיינין שהשביעו בלא נקיטת חפץ בידו הרי אלו טועים, וחוזר ונשבע וספר תורה בידו, ואם אחז תפילין בידו והשביעוהו אינו חוזר ונשבע שהרי אחז תורה בידו וכמו ספר הן, השביעוהו מיושב אינו חוזר ונשבע.

הלכה יב: תלמיד חכם לכתחילה משביעין אותו מיושב ותפילין בידו ואינו צריך ליטול ספר תורה אלא תפילין בכפו חפץ הוא ונשבע בלשון הקדש כמו שבארנו.

הלכה יג: אין בין שבועת הסת לשבועת הדיינין אלא נקיטת חפץ, שאין הנשבע שבועת הסת אוחז ספר תורה אלא משביעין אותו בשם או בכנוי בשבועה או באלה מפיו או מפי בית דין כמו שבועת הדיינין, וכבר נהגו הכל להיות ספר תורה ביד חזן הכנסת או שאר העם בעת שמשביעין שבועת הסת כדי לאיים עליו.

הלכה יד: הדיינין שהשביעו את הנשבע בכל לשון שהוא מכיר הרי זו כמצותה וכן הורו הגאונים, אבל רבותינו הורו שאין משביעים אלא בלשון הקדש, ואין ראוי לסמוך על הוראה זו, ואף על פי שנהגו בכל בתי דינין להשבע בלשון הקדש צריך להודיע את הנשבע עד שיהא מכיר לשון השבועה, ששבועת הדיינין היא שבועת הפקדון בעצמה, ואף שבועת הסת נהגו כל העם להשביע אותה בלשון הקדש.

הלכה טו: כל מי שיתחייב שבועת הדיינין שהיא על ידי טענת ודאי וכפירה בין שהיתה מדברי תורה בין שהיתה מדבריהם מאיימין עליו כמו שיתבאר, וכל מי שיתחייב בה בטענת ספק בין מן התורה בין מדבריהם אינו צריך איום.

הלכה טז: וכיצד מאיימין על הנשבע, אומרין לו הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה למשה לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, וכל עבירות שבתורה נאמר בהן ונקה וכאן נאמר לא ינקה, כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו וממשפחתו שמחפין על זה, ולא עוד אלא גורם להפרע משונאיהם של ישראל שכל ישראל ערבין זה בזה שנאמר אלה וכחש ורצוח וגו' וכתוב אחריו על כן תאבל הארץ ואמלל כל יושב בה, כל עבירות שבתורה תולין לו שנים ושלשה דורות אם יש לו זכות וכאן נפרעין מיד שנאמר הוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר, הוצאתיה מיד, ובאה אל בית הגנב זה הגונב דעת הבריות ואין לו ממון על חבירו וטוענו בחנם ומשביעו, אל בית הנשבע בשמי לשקר כמשמעו, וכלתו ואת עציו ואת אבניו דברים שאין אש ומים מכלין אותן שבועת שקר מכלה אותן.

הלכה יז: וענין האיום הזה כלו בלשון שהן מכירין אומרים להם כדי שיבינו בדברים ויחזור החוטא למוטב, אמר איני נשבע פוטרין אותו ונותן מה שטענו חבירו, וכן אם אמר הטוען איני משביעו ופטרו הולכין להן.

הלכה יח: אמר הריני נשבע וחבירו תובע, העומדים שם אומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים וגו', ואומרין לו לא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ועל דעת בית דין.

הלכה יט: אע"פ שאין מאיימין איום זה בשבועת טענת ספק כמו שבארנו ולא בשבועת הסת, צריכין הדיינין לפצור בבעלי דינין אולי יחזרו בהן עד שלא תהיה שם שבועה כלל.

הלכה כ: דבר ברור וגלוי שכל הנשבע שבועת הדיינין או שבועת הסת בשקר שיהא חייב משום שבועת הפקדון שכבר נתבארו משפטיה ואינו לוקה ואע"פ שהוא מזיד ונתחייב לשלם מה שנשבע עליו בתוספת חומש שהוא רביע הקרן עד שיהיה הוא וחומשו חמשה, ומביא קרבן אשם אם יש שם בית (דין) כמו שבארנו.

הלכות שבועות

פרק יא 
 
הלכה א: כשם ששבועת שוא ושקר בלא תעשה, כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין בשם שנאמר ובשמו תשבע זו מצות עשה, שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא והדור וקדוש גדול הוא להשבע בשמו. 
 
הלכה ב: ואסור להשבע בדבר אחר עם שמו, וכל המשתף דבר אחר עם שם הקדוש ברוך הוא בשבועה נעקר מן העולם, שאין שם מי שראוי לחלוק לו כבוד שנשבעין בשמו אלא האחד ברוך הוא. 
 
הלכה ג: ומותר לאדם להשבע על המצוה לעשותה כדי לזרז את עצמו ואע"פ שהוא מושבע עליה מהר סיני שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. 
 
הלכה ד: שבועה זו שמשביעין הדיינים למי שנתחייב שבועה היא הנקראת שבועת הדיינין, בין שהיה חייב בשבועה זו מן התורה בין שהיה חייב בה מדברי סופרים. 
 
הלכה ה: שלשה מיני שבועות הן שחייבין בהן מן התורה, ואלו הן: מי שטענו חבירו מטלטלין והודה במקצתן וכפר במקצתן, ומי שכפר בכל המטלטלין שטענו ועד אחד מעיד עליו ומכחישו הרי אלו שתי שבועות על ידי טענת ודאי וכפירה, וכן שומר שטוען שאבד דבר שהפקידו אצלו או נגנב או מת וכיוצא בזה הרי זה נשבע מספק, שאין בעל הפקדון יודע אם אמת טוען זה השומר או שקר, והוא נשבע מן התורה שנאמר שבועת ה' תהיה בין שניהם. 
 
הלכה ו: כל שבועה שמשביעין אותה הדיינין חוץ משלשה מיני שבועות אלו הרי הוא מדברי סופרים וגם היא הנקראת שבועת הדיינין, וגם שבועות אלו מדבריהם שני מיני שבועות הן, יש מהן שבועות על ידי טענת ודאי וכפירה כגון שבועת שכיר ופוגם שטרו וכיוצא בהן, ויש מהן שבועות בטענת ספק כגון שבועת השותפין והאריסין וכיוצא בהן, ובדיני ממונות יתבאר חיוב כל אחת ואחת מאלו השבועות ודיניהם. 
 
הלכה ז: ויש שם שבועה אחרת והיא תקנת חכמי הגמרא והיא הנקראת שבועת הסת, ואע"פ שבית דין משביעין אותה [היום] אינה נקראת שבועת הדיינין. 
 
הלכה ח: ושבועת הדיינין בין שהיתה של תורה או של דברי סופרים בין על טענת ודאי בין על טענת ספק כך היא, הנשבע אוחז ספר תורה בזרועו והוא עומד ונשבע בשם או בכינוי בשבועה או באלה מפיו או מפי הדיינין, והורו רבותי שאין משביעין שבועת הדיינין אלא בלשון הקדש. 
 
הלכה ט: כיצד מפיו, כגון שיאמר הריני נשבע בה' אלהי ישראל או במי ששמו חנון או במי ששמו רחום שאיני חייב לזה כלום, וכן אם אמר הרי הוא ארור לה' או ארור למי ששמו חנון אם יש לזה אצלי כלום. 
 
הלכה י: וכיצד מפי הדיינין כגון שאמרו לו משביעין אנו אותך בה' אלהי ישראל או במי ששמו חנון שאין לזה בידך כלום והוא עונה אמן, או שאמרו הרי פלוני בן פלוני ארור לה' אלהי ישראל או למי ששמו חנון אם יש לפלוני אצלו ממון ולא יודה לו והוא עונה אמן זו היא שבועת הדיינין. 
 
הלכה יא: הדיינין שהשביעו בלא נקיטת חפץ בידו הרי אלו טועים, וחוזר ונשבע וספר תורה בידו, ואם אחז תפילין בידו והשביעוהו אינו חוזר ונשבע שהרי אחז תורה בידו וכמו ספר הן, השביעוהו מיושב אינו חוזר ונשבע. 
 
הלכה יב: תלמיד חכם לכתחילה משביעין אותו מיושב ותפילין בידו ואינו צריך ליטול ספר תורה אלא תפילין בכפו חפץ הוא ונשבע בלשון הקדש כמו שבארנו. 
 
הלכה יג: אין בין שבועת הסת לשבועת הדיינין אלא נקיטת חפץ, שאין הנשבע שבועת הסת אוחז ספר תורה אלא משביעין אותו בשם או בכנוי בשבועה או באלה מפיו או מפי בית דין כמו שבועת הדיינין, וכבר נהגו הכל להיות ספר תורה ביד חזן הכנסת או שאר העם בעת שמשביעין שבועת הסת כדי לאיים עליו. 
 
הלכה יד: הדיינין שהשביעו את הנשבע בכל לשון שהוא מכיר הרי זו כמצותה וכן הורו הגאונים, אבל רבותינו הורו שאין משביעים אלא בלשון הקדש, ואין ראוי לסמוך על הוראה זו, ואף על פי שנהגו בכל בתי דינין להשבע בלשון הקדש צריך להודיע את הנשבע עד שיהא מכיר לשון השבועה, ששבועת הדיינין היא שבועת הפקדון בעצמה, ואף שבועת הסת נהגו כל העם להשביע אותה בלשון הקדש. 
 
הלכה טו: כל מי שיתחייב שבועת הדיינין שהיא על ידי טענת ודאי וכפירה בין שהיתה מדברי תורה בין שהיתה מדבריהם מאיימין עליו כמו שיתבאר, וכל מי שיתחייב בה בטענת ספק בין מן התורה בין מדבריהם אינו צריך איום. 
 
הלכה טז: וכיצד מאיימין על הנשבע, אומרין לו הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה למשה לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, וכל עבירות שבתורה נאמר בהן ונקה וכאן נאמר לא ינקה, כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו וממשפחתו שמחפין על זה, ולא עוד אלא גורם להפרע משונאיהם של ישראל שכל ישראל ערבין זה בזה שנאמר אלה וכחש ורצוח וגו' וכתוב אחריו על כן תאבל הארץ ואמלל כל יושב בה, כל עבירות שבתורה תולין לו שנים ושלשה דורות אם יש לו זכות וכאן נפרעין מיד שנאמר הוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר, הוצאתיה מיד, ובאה אל בית הגנב זה הגונב דעת הבריות ואין לו ממון על חבירו וטוענו בחנם ומשביעו, אל בית הנשבע בשמי לשקר כמשמעו, וכלתו ואת עציו ואת אבניו דברים שאין אש ומים מכלין אותן שבועת שקר מכלה אותן. 
 
הלכה יז: וענין האיום הזה כלו בלשון שהן מכירין אומרים להם כדי שיבינו בדברים ויחזור החוטא למוטב, אמר איני נשבע פוטרין אותו ונותן מה שטענו חבירו, וכן אם אמר הטוען איני משביעו ופטרו הולכין להן. 
 
הלכה יח: אמר הריני נשבע וחבירו תובע, העומדים שם אומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים וגו', ואומרין לו לא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ועל דעת בית דין. 
 
הלכה יט: אע"פ שאין מאיימין איום זה בשבועת טענת ספק כמו שבארנו ולא בשבועת הסת, צריכין הדיינין לפצור בבעלי דינין אולי יחזרו בהן עד שלא תהיה שם שבועה כלל. 
 
הלכה כ: דבר ברור וגלוי שכל הנשבע שבועת הדיינין או שבועת הסת בשקר שיהא חייב משום שבועת הפקדון שכבר נתבארו משפטיה ואינו לוקה ואע"פ שהוא מזיד ונתחייב לשלם מה שנשבע עליו בתוספת חומש שהוא רביע הקרן עד שיהיה הוא וחומשו חמשה, ומביא קרבן אשם אם יש שם בית (דין) כמו שבארנו.