Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום שלישי יד טבת ה'�&פ"ד
	שיעורים יומיים ליום שלישי יד טבת ה'�&פ"ד

חומש:

שלישי פרשת ויחי

תהילים:

פרקים עב - עו

תניא:

והיא הנקראת בכתוב... -28- כמשל הזונה שבזה"ק

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות גניבה פרקים ד-ו

פרק אחד :

הלכות יבום וחליצה פרק ד

ספר המצוות :

מ"ע ר"ח, מל"ת רע"א, מל"ת רע"ב

הלכות יבום וחליצה

פרק ד

הלכה א: כיצד מצות חליצה, היבמה הולכת אחר יבמה למקום שהוא שם ובאה לדיינין והן קוראין לו ונותנין לו עצה ההוגנת לו ולה, אם עצה טובה ליבם יועצין אותו ליבם, ואם עצה טובה לחלוץ כגון שהיתה היא ילדה והוא זקן או היא זקנה והוא ילד יועצין אותו לחלוץ.

הלכה ב: וצריכין הדיינין לקבוע מקום שישבו בו ואחר כך תחלוץ שם בפניהם שנ' ועלתה יבמתו השערה וגו', לא נועדו ולא קבעו מקום אלא נקראו נקרה ונקראת היא והוא לפניהן וחלצו חליצתה כשרה.

הלכה ג: ומלמדין אותה ואת היבם לקרות עד שיהיו רגילין ותהיה יכולה לקרות לא אבה בנשימה אחת ואחר כך תאמר יבמי, כדי שלא יהיה משמע דבריה אבה יבמי.

הלכה ד: ומאחר שתהיה רגילה לקרות אע"פ שלא קראת בנשימה אחת אין מקפידין על זה, אבל אם אינה יכולה מרגילין אותה עד שתדע.

הלכה ה: והחליצה ביום ולא בלילה, ובפני שלשה שיודעין להקרות, ואם היה אחד מן השלשה גר פסול ואפילו היה אביו גר ואמו ישראלית לא תחלץ עד שיהיה אביו ואמו מישראל, ומצותה בחמשה כדי לפרסם הדבר, ואותן השנים אפילו היו עמי הארץ.

הלכה ו: כיצד חולצין מביאין לו מנעל של עור שיש לו עקב ואינו תפור בפשתן ולובשו בימין וקושר רצועותיו על רגלו ועומד הוא והיא בבית דין ומקרין ליבמה בלשון הקדש מאן יבמי וגו' ואחר כך מקרין ליבם לא חפצתי לקחתה ונועץ רגלו בארץ והיא יושבת ופושטת ידה בבית דין ומתרת רצועות המנעל מעל רגלו וחולצת המנעל ומשלכת אותו לארץ ומשישמט רוב העקב הותרה היבמה לזר.

הלכה ז: ואחר כך עומדת ויורקת בארץ כנגד פניו רוק הנראה לדיינין, שמצות חליצה שיהיו שניהן עומדין בשעת קריאה ובשעת רקיקה וצריכין הדיינין לראות הרוק היוצא מפיה, ואחר כך מקרין לה ככה יעשה לאיש וגו' ונקרא שמו בישראל וגו'.

הלכה ח: הכל בלשון הקדש שנ' ככה בלשון הזה, וכל היושבין שם עונין אחריה חלוץ הנעל שלשה פעמים. וצריך שתתכוון היבמה שתחלוץ לו ויתכוון הוא שיחלוץ לה ויעשו מעשים אלו לשמן, והסומא אינו חולץ שנ' וירקה בפניו ואין זה רואה הרוק.

הלכה ט: נמצא סדר חליצה כך הוא קוראה היא תחלה מאן יבמי וגו', ואחר כך קורא הוא לא חפצתי לקחתה ואחר כך תחלוץ, ואחר כך תרוק, ואחר כך תקרא ככה יעשה לאיש וגו' ונקרא שמו וגו'.

הלכה י: ואין הסדר מעכב אלא אם לא קראה בתחלה לא היא ולא הוא או שרקקה ואחר כך חלצה או שקראה ואחר כך רקקה חליצתה כשרה.

הלכה יא: ולמה לא תחזור ותרוק על הסדר שמא יאמרו רקיקה לבדה אינה כלום ואינה פוסלת מן האחין.

הלכה יב: חלצה בלבד ולא קראה ולא רקקה חליצתה כשרה, ואין צריך לומר שחלצה וקראה ולא רקקה, או שחלצה ורקקה ולא קראה שחליצתה כשרה.

הלכה יג: בד"א בשהיו יכולין לדבר שהרי הן ראויין לקרות אבל אלמת או אלם אינן חולצין ואם חלצו חליצתן פסולה, ואינן כחרש וחרשת שחלצו שלא עשו כלום, לפי שהחרש והחרשת אינן בני דעת.

הלכה יד: רקקה בלבד שלא חלצה ולא קראה או שרקקה וקראה ולא חלצה הרי זו כחליצה פסולה, קראה היא והוא ולא חלצה ולא רקקה לא עשה כלום שנ' ככה יעשה לאיש, המעשה שהוא החליצה והרקיקה הוא שמועיל אבל הקריאה אינה מעכבת ואינה מועלת.

הלכה טו: חלצה ורקקה וקראת והן יושבין או מוטין על צדיהן, או שהיה שרוך הנעל קשור על שוקו מן הארכובה ולמטה, או שחלצה בפני שלשה עמי הארץ שאינן יודעין להקרות, וכן הסומא שחלץ, חליצתו כשרה.

הלכה טז: חלצה בלילה, או שחלצה בפני שנים, או בפני שלשה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול, או שהיה המנעל קשור למעלה מן הארכובה, או שהתיר הוא ושמטה היא, או שהתירה היא ושמט הוא, או שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא, או שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא, וכן קטנה שחלצה לגדול, חליצתה פסולה. וכן אם חלצה בפני יחיד ואפילו בינו לבינה ובלילה הרי זו חליצה פסולה, אבל חרש שוטה וקטן שחלצו וכל החולץ למי שהיא פטורה מן החליצה ומן היבום אינה חליצה.

הלכה יז: יבם שרגלו הימנית חתוכה אינו חולץ בשמאל ואם חלצה מעל שמאלו חליצתה פסולה, היתה רגלו עקומה לאחור או הפוכה על צידה או שהיה מהלך על ראשי אצבעות רגליו הרי זה אינו חולץ שהחולץ צריך לנעוץ עקיבו בארץ וזה אינו יכול ואם חלצה למי שרגלו כך חליצתה פסולה.

הלכה יח: ויבמה שידיה חתוכות חולצת לכתחלה ואפילו בשיניה שלא נאמר וחלצה בידה. חלצה במנעל של בגד אינה חליצה אבל אם חלצה במנעל שאין לו עקב, או שהיה תפור בפשתן, או שהיה מנעל של שיער או של סיב או של שעם או של עץ, או שהיה מנעל גדול שאינו יכול להלך בו, או קטן שאינו חופה רוב רגלו, או מנעל פרום שאינו חופה רוב הרגל או נפחת שאין מקבל רוב הרגל, חליצתה פסולה.

הלכה יט: חלצה בסנדל של עץ ומחופה עור או שהיתה קרקעיתו עור ולחייו של שיער, או שחלצה סנדל של שמאל מעל רגלו הימנית, או שלא היה המנעל שלו, או שהיה המנעל גדול שיכול להלך בו, או קטן שחופה רוב רגלו או נפרם שחופה רוב הרגל או נפחת שמקבל רוב הרגל, חליצתה כשרה.

הלכה כ: סנדל המוסגר והמוחלט ושל עבודה זרה שמניחין אותו ברגלי הצורה לא תחלוץ בו, ואם חלצה חליצתה כשרה ואע"פ שהוא אסור בהנאה, אבל סנדל של תקרובת עבודה זרה ושל עיר הנדחת, או שנעשה למת שיקבר בו אם חלצה בו חליצתה פסולה שהרי אינו עומד להלך בו.

הלכה כא: קרעה המנעל מעל רגלו או ששרפתו או שהיה לבוש שני מנעלין וחלצה העליון אע"פ שקרעה התחתון עד שנתגלתה רגלו הרי זו חליצה פסולה.

הלכה כב: יבמה שאכלה שום וגרגיר וכיוצא בהן מדברים שמרבין את הרוק והיה הרוק זב מפיה אינו כלום עד שיהיה הרוק מעצמו.

הלכה כג: רקקה דם או שהיה שותת מפיה אינו כלום, אבל אם מצצה ורקקה כשר שאי אפשר לדם שנמצץ בלא צחצוחי רוק, רקקה וקלטתו הרוח קודם שיגיע לכנגד פניו כגון שהיתה ארוכה והוא קצר אינו כלום, ואם אחר שהגיע לנגד פניו אע"פ שלא הגיע לארץ כשר, וכן אם לא ראו הדיינין הרוק כשיצא מפיה כשר.

הלכה כד: חליצה מוטעת פסולה, כיצד כגון שאמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה, או שאמרו לו חלוץ לה שזו מצוה היא ואינה מפסדת עליך כלום ואם רצית אחר כך ליבם תיבם וכיוצא בדברים אלו, אבל אם הטעוהו ואמרו לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז או על תנאי כך וכך אע"פ שלא נתנה ולא נתקיים התנאי חליצתה כשרה שהרי נתכוון לחלוץ לה.

הלכה כה: המוסר מודעא על החליצה חליצתו פסולה, לפיכך ראוי לדיינין לומר לו לבטל המודעא כדרך שעושין בגט, לחצוהו ישראל והכוהו עד שחלץ, אם כדין עשו חליצתו כשרה, ואם שלא כדין עשו כגון שטעו או שהיו הדיוטות חליצתו פסולה, ואם הגוים אנסוהו מעצמן, אם היה הדין נותן שיחלוץ חליצתו פסולה ואם שלא כדין אינה חליצה.

הלכה כו: כל מקום שאמרנו אינה חליצה או לא עשה כלום או אינה כלום הרי היא כאילו לא נחלצה לו ולא נאסרו עליו קרובותיה ולא נפסלה מן הכהונה ומותרת להתיבם, וכל מקום שאמרנו חליצתה פסולה נאסרו עליו קרובותיה ונפסלה מן הכהונה ונאסרה על האחין ואינה מתיבמת ואינה מותרת להנשא לזר עד שתחלוץ חליצה כשרה.

הלכה כז: עברה ונשאת הרי זה חולץ לה חליצה כשרה והיא תחת בעלה ואין מוציאין אותה מידו.

הלכה כח: יבמה שגדלה בין האחין הרי זו מותרת להתיבם ואין חוששין לה שמא חלצה לאחד מהן בינו לבינה ונפסלה עליהן, אבל אם ראינוה שחלצה נעלו של אחד מהן נפסלה שמא נתכוונה לחליצה וצריכה חליצה כשרה להתירה לזר.

הלכה כט: גט חליצה שאנו כותבין אינו אלא מעשה בית דין כדי שיהיה בידה ראיה שנחלצה, ואין הדיינין חולצין אלא אם כן מכירין, לפיכך מי שראו זאת שנחלצה כותבין לה גט חליצה אע"פ שאינן מכירין שזו היא בת פלוני ואשת פלוני ושזה שחלץ לה אחיו הוא שהרי הדיינין שחלצה בפניהם הכירו זה ואחר כך חלצה. וזה הוא נוסח גט חליצה שנהגו בו העם.

הלכה ל: ביום פלוני כך וכך לירח פלוני שנת כך וכך למנין פלוני למניינא דרגילנא למימני ביה במקום פלוני אנחנא דייני דמקצתנא חתימין לתתא במותב תלתא כחדא הוינא יתבין בבי דינא וסליקת לקדמנא פלונית ברת פלוני ארמלת פלוני וקרבת לקדמנא גברא חד דשמיה פלוני בר פלוני וכן אמרת לנא פלונית דא פלוני בר פלוני דנא אחוה דפלוני בעלי מאבוה הוא דהוינא נסיבא ליה ושכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ובר וברת ירית ומחסין ומוקים שמא בישראל לא שבק והדין פלוני אחוהי חזי ליבומי יתי כען רבנן אמרו ליה אי צבי ליבומי יתי ייבם ואי לא יטלע לי רגליה דימינא קדמיכון ואשרי סיניה מעל רגליה וארוק באנפוהי ואשתמודענוהי לפלוני דנא דאחוהי דפלוני מיתנא מאבוהי הוא ואמרנא ליה אי צבית ליבומי יתה יבם ואי לא אטלע לה קדמנא רגלך דימינא ותשרי סינך מעל רגלך ותרוק באנפך ועני ואמר לית אנא צבי ליבומי יתה מיד אקרינוה לפלונית דא מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ואף להאי פלוני אקרינא ליה לא חפצתי לקחתה ואטלע לה רגליה דימינא ושרת סיניה מעל רגליה ורקת באנפוהי רוקא דאיתחזי לנא מפומה על ארעא ותוב אקרינוה לפלונית דא ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל ואנחנא דייני וכל דהוו יתבין קדמנא ענינא בתרה חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל תלת זימנין ומדאיתעביד עובדא דא קדמנא שרינוה לפלונית דא למהך להתנסבא לכל מאן דתצבי ואינש לא ימחה בידה מן יומא דנן ולעלם ובעת מיננא פלונית דא גיטא דחליצותא דא וכתבנא וחתמנא ויהבנא לה לזכו כדת משה וישראל (פלוני בר פלוני עד פלוני בר פלוני עד).

הלכה לא: ומעידין עליו שלשה או שנים מן השלשה או שנים שראו החליצה אע"פ שאינן הדיינין שחלצה בפניהן כמו שבארנו, ואפילו אשה או עבד או קטן שהוא מכיר ונבון נאמנין לומר זה הוא פלוני אחי פלוני וזו היא יבמתו וחולצין על פיהן מה שאין כן בשאר עדיות של תורה בין לעדות ממון בין לעדות איסור, שזה דבר העשוי להגלות הוא ואפשר לידע אמתת הדבר שלא מפיהן כענין שבארנו בסוף הלכות גירושין. ואם רצה היבם ליבם מקדש ומיבם וכותב לה כתובה כמו שהודענו. וזה הוא נוסח כתובת יבמין שנהגו בו העם.

הלכה לב: ביום פלוני וכו' איך פלוני בן פלוני אתא לקדמנא וכן אמר לנא אחי דמן אבא שכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ובר וברת ומורית ומחסין ומוקים שמא בישראל לא שבק ושבק ההיא אתתא דשמה פלונית בת פלוני וחזי לי מן אוריתא ליבומי יתה כדכתיב בספר אוריתא דמשה יבמה יבא עליה וצביאת פלונית דא ואתיבמת לפלוני בר פלוני יבמה לאוקומי שמא בישראל כדכתיב והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל וכתב לה פלוני יבמה לפלונית יבמתיה כסף זוזי מאתן דחזו לה דהוו כתיבין בכתובתה דכתב לה בעלה קדמאה ואוסיף לה מדיליה כך וכך ודא נדוניא דהנעלת ליה וכו' כשאר טופסי כתובות.

הלכה לג: טופס הכתובה: ביום פלוני וכו' איך פלוני בן פלוני אמר לפלונית בת פלוני בתולתא כלתא הוי לי לאנתו כדת משה וישראל ואנא במימרא דשמיא אפלח ואוקיר ואסובר ואיזון ואפרנס ואכסי יתיכי כהלכת גוברין יהודאין דמוקרין ומסוברין וזנין ומפרנסין ומכסין ית נשיהון בקושטא ויהיבנא ליכי מוהר בתוליכי כסף זוזי מאתן דאינון מזוזי כספא עשרין וחמשה דחזו ליכי ומזונייכי וכסותייכי וסיפוקייכי ומיעל עליכי כאורח כל ארעא וצביאת פלונית דא והות ליה לאנתו לפלוני דנא ורצה והוסיף לה תוספת על עיקר כתובתה עד משלם כך וכך ודא נדוניא דהנעלת ליה כך וכך הכל נתקבל חתן זה ובא לידו ונעשה ברשותו וזקף הכל על עצמו במלוה ורשו וכך אמר לנא פלוני חתנא דנא אחריות כתובה דא כולה עיקר ונדוניא ותוספת עם שאר תנאי כתובה קבלית עלי ועל ירתי בתראי ועל כל שפר ארג נכסין וקנינין דאית לי תחות כל שמיא דקנאי ודעתיד אנא למקני ממקרקעי וממטלטלי אגב מקרקעי כולהון יהון אחראין וערבאין לכתובה דא כולה עיקר ונדוניא ותוספת לאתפרעא מנהון בחיי ובתר מותי ואפילו מגלימא דעל כתפאי וקנינן מפלוני דא מכל מאי דכתיב ומפרש לעיל קנין שלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי אלא כחוזק וכחומר כל שטרי כתובות הנוהגות בישראל וכהוגן וכתיקון רבותינו ז"ל וחתמנו על שטר כתובה זו בזמן הנזכר לעיל והכל בריר ושריר וקיים.

הלכה לד: ואם היתה כתובת אלמנה כותב פלונית אלמנתא, ואם היתה כתובת גרושה כותב פלונית הגרושה וכן אם היתה שבויה כותב פלונית השבויה כדי שלא יכשל בה כהן, וכותב ויהיבנא ליכי מוהרייכי כסף זוזי מאה דאינון מזוזי כספא תריסר ופלגא דחזו ליכי וכו'.

הלכה לה: כשכותבין גט יבמין או כתובת יבמין משרטט מקום הפסוקים שאסור לכתוב שלש תיבות בלא שרטוט, ויבמה שחלצה מותרת להנשא ביום חליצתה שהרי אינה חולצת עד שתשלים תשעים יום.

הלכות יבום וחליצה

פרק ד 
 
הלכה א: כיצד מצות חליצה, היבמה הולכת אחר יבמה למקום שהוא שם ובאה לדיינין והן קוראין לו ונותנין לו עצה ההוגנת לו ולה, אם עצה טובה ליבם יועצין אותו ליבם, ואם עצה טובה לחלוץ כגון שהיתה היא ילדה והוא זקן או היא זקנה והוא ילד יועצין אותו לחלוץ. 
 
הלכה ב: וצריכין הדיינין לקבוע מקום שישבו בו ואחר כך תחלוץ שם בפניהם שנ' ועלתה יבמתו השערה וגו', לא נועדו ולא קבעו מקום אלא נקראו נקרה ונקראת היא והוא לפניהן וחלצו חליצתה כשרה. 
 
הלכה ג: ומלמדין אותה ואת היבם לקרות עד שיהיו רגילין ותהיה יכולה לקרות לא אבה בנשימה אחת ואחר כך תאמר יבמי, כדי שלא יהיה משמע דבריה אבה יבמי. 
 
הלכה ד: ומאחר שתהיה רגילה לקרות אע"פ שלא קראת בנשימה אחת אין מקפידין על זה, אבל אם אינה יכולה מרגילין אותה עד שתדע. 
 
הלכה ה: והחליצה ביום ולא בלילה, ובפני שלשה שיודעין להקרות, ואם היה אחד מן השלשה גר פסול ואפילו היה אביו גר ואמו ישראלית לא תחלץ עד שיהיה אביו ואמו מישראל, ומצותה בחמשה כדי לפרסם הדבר, ואותן השנים אפילו היו עמי הארץ. 
 
הלכה ו: כיצד חולצין מביאין לו מנעל של עור שיש לו עקב ואינו תפור בפשתן ולובשו בימין וקושר רצועותיו על רגלו ועומד הוא והיא בבית דין ומקרין ליבמה בלשון הקדש מאן יבמי וגו' ואחר כך מקרין ליבם לא חפצתי לקחתה ונועץ רגלו בארץ והיא יושבת ופושטת ידה בבית דין ומתרת רצועות המנעל מעל רגלו וחולצת המנעל ומשלכת אותו לארץ ומשישמט רוב העקב הותרה היבמה לזר. 
 
הלכה ז: ואחר כך עומדת ויורקת בארץ כנגד פניו רוק הנראה לדיינין, שמצות חליצה שיהיו שניהן עומדין בשעת קריאה ובשעת רקיקה וצריכין הדיינין לראות הרוק היוצא מפיה, ואחר כך מקרין לה ככה יעשה לאיש וגו' ונקרא שמו בישראל וגו'. 
 
הלכה ח: הכל בלשון הקדש שנ' ככה בלשון הזה, וכל היושבין שם עונין אחריה חלוץ הנעל שלשה פעמים. וצריך שתתכוון היבמה שתחלוץ לו ויתכוון הוא שיחלוץ לה ויעשו מעשים אלו לשמן, והסומא אינו חולץ שנ' וירקה בפניו ואין זה רואה הרוק. 
 
הלכה ט: נמצא סדר חליצה כך הוא קוראה היא תחלה מאן יבמי וגו', ואחר כך קורא הוא לא חפצתי לקחתה ואחר כך תחלוץ, ואחר כך תרוק, ואחר כך תקרא ככה יעשה לאיש וגו' ונקרא שמו וגו'. 
 
הלכה י: ואין הסדר מעכב אלא אם לא קראה בתחלה לא היא ולא הוא או שרקקה ואחר כך חלצה או שקראה ואחר כך רקקה חליצתה כשרה. 
 
הלכה יא: ולמה לא תחזור ותרוק על הסדר שמא יאמרו רקיקה לבדה אינה כלום ואינה פוסלת מן האחין. 
 
הלכה יב: חלצה בלבד ולא קראה ולא רקקה חליצתה כשרה, ואין צריך לומר שחלצה וקראה ולא רקקה, או שחלצה ורקקה ולא קראה שחליצתה כשרה. 
 
הלכה יג: בד"א בשהיו יכולין לדבר שהרי הן ראויין לקרות אבל אלמת או אלם אינן חולצין ואם חלצו חליצתן פסולה, ואינן כחרש וחרשת שחלצו שלא עשו כלום, לפי שהחרש והחרשת אינן בני דעת. 
 
הלכה יד: רקקה בלבד שלא חלצה ולא קראה או שרקקה וקראה ולא חלצה הרי זו כחליצה פסולה, קראה היא והוא ולא חלצה ולא רקקה לא עשה כלום שנ' ככה יעשה לאיש, המעשה שהוא החליצה והרקיקה הוא שמועיל אבל הקריאה אינה מעכבת ואינה מועלת. 
 
הלכה טו: חלצה ורקקה וקראת והן יושבין או מוטין על צדיהן, או שהיה שרוך הנעל קשור על שוקו מן הארכובה ולמטה, או שחלצה בפני שלשה עמי הארץ שאינן יודעין להקרות, וכן הסומא שחלץ, חליצתו כשרה. 
 
הלכה טז: חלצה בלילה, או שחלצה בפני שנים, או בפני שלשה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול, או שהיה המנעל קשור למעלה מן הארכובה, או שהתיר הוא ושמטה היא, או שהתירה היא ושמט הוא, או שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא, או שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא, וכן קטנה שחלצה לגדול, חליצתה פסולה. וכן אם חלצה בפני יחיד ואפילו בינו לבינה ובלילה הרי זו חליצה פסולה, אבל חרש שוטה וקטן שחלצו וכל החולץ למי שהיא פטורה מן החליצה ומן היבום אינה חליצה. 
 
הלכה יז: יבם שרגלו הימנית חתוכה אינו חולץ בשמאל ואם חלצה מעל שמאלו חליצתה פסולה, היתה רגלו עקומה לאחור או הפוכה על צידה או שהיה מהלך על ראשי אצבעות רגליו הרי זה אינו חולץ שהחולץ צריך לנעוץ עקיבו בארץ וזה אינו יכול ואם חלצה למי שרגלו כך חליצתה פסולה. 
 
הלכה יח: ויבמה שידיה חתוכות חולצת לכתחלה ואפילו בשיניה שלא נאמר וחלצה בידה. חלצה במנעל של בגד אינה חליצה אבל אם חלצה במנעל שאין לו עקב, או שהיה תפור בפשתן, או שהיה מנעל של שיער או של סיב או של שעם או של עץ, או שהיה מנעל גדול שאינו יכול להלך בו, או קטן שאינו חופה רוב רגלו, או מנעל פרום שאינו חופה רוב הרגל או נפחת שאין מקבל רוב הרגל, חליצתה פסולה. 
 
הלכה יט: חלצה בסנדל של עץ ומחופה עור או שהיתה קרקעיתו עור ולחייו של שיער, או שחלצה סנדל של שמאל מעל רגלו הימנית, או שלא היה המנעל שלו, או שהיה המנעל גדול שיכול להלך בו, או קטן שחופה רוב רגלו או נפרם שחופה רוב הרגל או נפחת שמקבל רוב הרגל, חליצתה כשרה. 
 
הלכה כ: סנדל המוסגר והמוחלט ושל עבודה זרה שמניחין אותו ברגלי הצורה לא תחלוץ בו, ואם חלצה חליצתה כשרה ואע"פ שהוא אסור בהנאה, אבל סנדל של תקרובת עבודה זרה ושל עיר הנדחת, או שנעשה למת שיקבר בו אם חלצה בו חליצתה פסולה שהרי אינו עומד להלך בו. 
 
הלכה כא: קרעה המנעל מעל רגלו או ששרפתו או שהיה לבוש שני מנעלין וחלצה העליון אע"פ שקרעה התחתון עד שנתגלתה רגלו הרי זו חליצה פסולה. 
 
הלכה כב: יבמה שאכלה שום וגרגיר וכיוצא בהן מדברים שמרבין את הרוק והיה הרוק זב מפיה אינו כלום עד שיהיה הרוק מעצמו. 
 
הלכה כג: רקקה דם או שהיה שותת מפיה אינו כלום, אבל אם מצצה ורקקה כשר שאי אפשר לדם שנמצץ בלא צחצוחי רוק, רקקה וקלטתו הרוח קודם שיגיע לכנגד פניו כגון שהיתה ארוכה והוא קצר אינו כלום, ואם אחר שהגיע לנגד פניו אע"פ שלא הגיע לארץ כשר, וכן אם לא ראו הדיינין הרוק כשיצא מפיה כשר. 
 
הלכה כד: חליצה מוטעת פסולה, כיצד כגון שאמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה, או שאמרו לו חלוץ לה שזו מצוה היא ואינה מפסדת עליך כלום ואם רצית אחר כך ליבם תיבם וכיוצא בדברים אלו, אבל אם הטעוהו ואמרו לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז או על תנאי כך וכך אע"פ שלא נתנה ולא נתקיים התנאי חליצתה כשרה שהרי נתכוון לחלוץ לה. 
 
הלכה כה: המוסר מודעא על החליצה חליצתו פסולה, לפיכך ראוי לדיינין לומר לו לבטל המודעא כדרך שעושין בגט, לחצוהו ישראל והכוהו עד שחלץ, אם כדין עשו חליצתו כשרה, ואם שלא כדין עשו כגון שטעו או שהיו הדיוטות חליצתו פסולה, ואם הגוים אנסוהו מעצמן, אם היה הדין נותן שיחלוץ חליצתו פסולה ואם שלא כדין אינה חליצה. 
 
הלכה כו: כל מקום שאמרנו אינה חליצה או לא עשה כלום או אינה כלום הרי היא כאילו לא נחלצה לו ולא נאסרו עליו קרובותיה ולא נפסלה מן הכהונה ומותרת להתיבם, וכל מקום שאמרנו חליצתה פסולה נאסרו עליו קרובותיה ונפסלה מן הכהונה ונאסרה על האחין ואינה מתיבמת ואינה מותרת להנשא לזר עד שתחלוץ חליצה כשרה. 
 
הלכה כז: עברה ונשאת הרי זה חולץ לה חליצה כשרה והיא תחת בעלה ואין מוציאין אותה מידו. 
 
הלכה כח: יבמה שגדלה בין האחין הרי זו מותרת להתיבם ואין חוששין לה שמא חלצה לאחד מהן בינו לבינה ונפסלה עליהן, אבל אם ראינוה שחלצה נעלו של אחד מהן נפסלה שמא נתכוונה לחליצה וצריכה חליצה כשרה להתירה לזר. 
 
הלכה כט: גט חליצה שאנו כותבין אינו אלא מעשה בית דין כדי שיהיה בידה ראיה שנחלצה, ואין הדיינין חולצין אלא אם כן מכירין, לפיכך מי שראו זאת שנחלצה כותבין לה גט חליצה אע"פ שאינן מכירין שזו היא בת פלוני ואשת פלוני ושזה שחלץ לה אחיו הוא שהרי הדיינין שחלצה בפניהם הכירו זה ואחר כך חלצה. וזה הוא נוסח גט חליצה שנהגו בו העם. 
 
הלכה ל: ביום פלוני כך וכך לירח פלוני שנת כך וכך למנין פלוני למניינא דרגילנא למימני ביה במקום פלוני אנחנא דייני דמקצתנא חתימין לתתא במותב תלתא כחדא הוינא יתבין בבי דינא וסליקת לקדמנא פלונית ברת פלוני ארמלת פלוני וקרבת לקדמנא גברא חד דשמיה פלוני בר פלוני וכן אמרת לנא פלונית דא פלוני בר פלוני דנא אחוה דפלוני בעלי מאבוה הוא דהוינא נסיבא ליה ושכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ובר וברת ירית ומחסין ומוקים שמא בישראל לא שבק והדין פלוני אחוהי חזי ליבומי יתי כען רבנן אמרו ליה אי צבי ליבומי יתי ייבם ואי לא יטלע לי רגליה דימינא קדמיכון ואשרי סיניה מעל רגליה וארוק באנפוהי ואשתמודענוהי לפלוני דנא דאחוהי דפלוני מיתנא מאבוהי הוא ואמרנא ליה אי צבית ליבומי יתה יבם ואי לא אטלע לה קדמנא רגלך דימינא ותשרי סינך מעל רגלך ותרוק באנפך ועני ואמר לית אנא צבי ליבומי יתה מיד אקרינוה לפלונית דא מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ואף להאי פלוני אקרינא ליה לא חפצתי לקחתה ואטלע לה רגליה דימינא ושרת סיניה מעל רגליה ורקת באנפוהי רוקא דאיתחזי לנא מפומה על ארעא ותוב אקרינוה לפלונית דא ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל ואנחנא דייני וכל דהוו יתבין קדמנא ענינא בתרה חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל תלת זימנין ומדאיתעביד עובדא דא קדמנא שרינוה לפלונית דא למהך להתנסבא לכל מאן דתצבי ואינש לא ימחה בידה מן יומא דנן ולעלם ובעת מיננא פלונית דא גיטא דחליצותא דא וכתבנא וחתמנא ויהבנא לה לזכו כדת משה וישראל (פלוני בר פלוני עד פלוני בר פלוני עד). 
 
הלכה לא: ומעידין עליו שלשה או שנים מן השלשה או שנים שראו החליצה אע"פ שאינן הדיינין שחלצה בפניהן כמו שבארנו, ואפילו אשה או עבד או קטן שהוא מכיר ונבון נאמנין לומר זה הוא פלוני אחי פלוני וזו היא יבמתו וחולצין על פיהן מה שאין כן בשאר עדיות של תורה בין לעדות ממון בין לעדות איסור, שזה דבר העשוי להגלות הוא ואפשר לידע אמתת הדבר שלא מפיהן כענין שבארנו בסוף הלכות גירושין. ואם רצה היבם ליבם מקדש ומיבם וכותב לה כתובה כמו שהודענו. וזה הוא נוסח כתובת יבמין שנהגו בו העם. 
 
הלכה לב: ביום פלוני וכו' איך פלוני בן פלוני אתא לקדמנא וכן אמר לנא אחי דמן אבא שכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ובר וברת ומורית ומחסין ומוקים שמא בישראל לא שבק ושבק ההיא אתתא דשמה פלונית בת פלוני וחזי לי מן אוריתא ליבומי יתה כדכתיב בספר אוריתא דמשה יבמה יבא עליה וצביאת פלונית דא ואתיבמת לפלוני בר פלוני יבמה לאוקומי שמא בישראל כדכתיב והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל וכתב לה פלוני יבמה לפלונית יבמתיה כסף זוזי מאתן דחזו לה דהוו כתיבין בכתובתה דכתב לה בעלה קדמאה ואוסיף לה מדיליה כך וכך ודא נדוניא דהנעלת ליה וכו' כשאר טופסי כתובות. 
 
הלכה לג: טופס הכתובה: ביום פלוני וכו' איך פלוני בן פלוני אמר לפלונית בת פלוני בתולתא כלתא הוי לי לאנתו כדת משה וישראל ואנא במימרא דשמיא אפלח ואוקיר ואסובר ואיזון ואפרנס ואכסי יתיכי כהלכת גוברין יהודאין דמוקרין ומסוברין וזנין ומפרנסין ומכסין ית נשיהון בקושטא ויהיבנא ליכי מוהר בתוליכי כסף זוזי מאתן דאינון מזוזי כספא עשרין וחמשה דחזו ליכי ומזונייכי וכסותייכי וסיפוקייכי ומיעל עליכי כאורח כל ארעא וצביאת פלונית דא והות ליה לאנתו לפלוני דנא ורצה והוסיף לה תוספת על עיקר כתובתה עד משלם כך וכך ודא נדוניא דהנעלת ליה כך וכך הכל נתקבל חתן זה ובא לידו ונעשה ברשותו וזקף הכל על עצמו במלוה ורשו וכך אמר לנא פלוני חתנא דנא אחריות כתובה דא כולה עיקר ונדוניא ותוספת עם שאר תנאי כתובה קבלית עלי ועל ירתי בתראי ועל כל שפר ארג נכסין וקנינין דאית לי תחות כל שמיא דקנאי ודעתיד אנא למקני ממקרקעי וממטלטלי אגב מקרקעי כולהון יהון אחראין וערבאין לכתובה דא כולה עיקר ונדוניא ותוספת לאתפרעא מנהון בחיי ובתר מותי ואפילו מגלימא דעל כתפאי וקנינן מפלוני דא מכל מאי דכתיב ומפרש לעיל קנין שלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי אלא כחוזק וכחומר כל שטרי כתובות הנוהגות בישראל וכהוגן וכתיקון רבותינו ז"ל וחתמנו על שטר כתובה זו בזמן הנזכר לעיל והכל בריר ושריר וקיים. 
 
הלכה לד: ואם היתה כתובת אלמנה כותב פלונית אלמנתא, ואם היתה כתובת גרושה כותב פלונית הגרושה וכן אם היתה שבויה כותב פלונית השבויה כדי שלא יכשל בה כהן, וכותב ויהיבנא ליכי מוהרייכי כסף זוזי מאה דאינון מזוזי כספא תריסר ופלגא דחזו ליכי וכו'. 
 
הלכה לה: כשכותבין גט יבמין או כתובת יבמין משרטט מקום הפסוקים שאסור לכתוב שלש תיבות בלא שרטוט, ויבמה שחלצה מותרת להנשא ביום חליצתה שהרי אינה חולצת עד שתשלים תשעים יום.