Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום שלישי כו אלול ה'�&פ"ג
	שיעורים יומיים ליום שלישי כו אלול ה'�&פ"ג

חומש:

שלישי פרשת האזינו

תהילים:

פרק קיט צז-קעו

תניא:

וזהו רחבה מצותך... -קכו- מנוחה כו'.

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות בכורים פרק יב. הלכות שמיטה ויובל פרקים א-ב

פרק אחד :

הלכות עירובין פרק ה

ספר המצוות :

מ"ע פ"ב, מ"ע קל"ה, מל"ת ר"כ, מל"ת רכ"א, מל"ת רכ"ב

הלכות עירובין

פרק ה

הלכה א: אנשי מבוי שהיה ביניהן שיתוף במאכל אחד לענין סחורה כגון שקנו יין בשותפות או שמן או דבש וכיוצא בהן אינן צריכין שיתוף אחר לענין שבת אלא סומכין על שיתוף של סחורה, והוא שיהיה המין שהן שותפין בו מין אחד ובכלי אחד, אבל אם היה אחד מהן שותף לזה ביין ולאחר בשמן או שהיה הכל יין והיה בשני כלים הרי אלו צריכין שיתוף אחר לענין שבת.

הלכה ב: אחד מבני המבוי שבקש מחבירו יין או שמן קודם השבת ולא נתן לו בטל השיתוף, שהרי גלה דעתו שאינן כולן כשותפין שאין מקפידין זה על זה, אחד מבני המבוי שרגיל להשתתף עם בני המבוי ולא נשתתף, בני מבוי נכנסין לביתו ונוטלין ממנו שיתוף בעל כרחו, ואחד מבני המבוי שאינו רוצה להשתתף כלל עם בני המבוי כופין אותו להשתתף עמהן.

הלכה ג: אחד מבני מבוי שהיה לו אוצר של יין או שמן וכיוצא בהן הרי זה מזכה ממנו מעט לכל בני המבוי להשתתף בו ומערב בו עליהם, ואף על פי שלא הפרישו ולא ייחדו אלא הרי הוא מעורב באוצר הרי זה שיתוף.

הלכה ד: חצר שיש לה שני פתחים לשני מבואות אם נשתתפה עם אחד מהן בלבד נאסרה במבוי השני ואינה מוציאה ומכניסה בו, לפיכך אם זיכה אחד בשיתוף לכל בני המבוי ושיתף עליהן צריך להודיע לאנשי חצר זו, שאינן משתתפין אלא מדעתן שאינה זכות להן שמא במבוי השני רוצים להשתתף לא בזה.

הלכה ה: אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו והוא שלא יאסור על שכניו, אבל אם אוסר אינה מערבת עליו ולא משתתפת עליו אלא מדעתו, כיצד אוסר כגון שאמר איני מערב עמכם או איני משתתף עמכם.

הלכה ו: נשתתפו אנשי חצר זו עם אחד משני המבואות אם במין אחד נשתתפו אפילו כלה אותו המין הרי זה עושה שיתוף אחר ומזכה להן ואינו צריך להודיעם פעם שניה, ואם בשני מינין נשתתפו ונתמעט האוכל מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיען, ואם כלו מזכה להם וצריך להודיעם, נתוספו שכנים בחצר זו מזכה להם וצריך להודיעם.

הלכה ז: נשתתפה חצר זו עם בני מבוי זה מפתח זה ועם בני המבוי השני מן הפתח האחר מותרת עם שניהן והן מותרין עמה ושני המבואות אסורין זה עם זה, לא עירבה עם אחד מהם אוסרת על שניהן.

הלכה ח: היתה חצר זו רגילה בפתח אחד והפתח השני אינה רגילה בו זה שרגילה להכנס ולצאת בו אוסר ושאינה רגילה בו אינו אוסר, עירבה עם מבוי שאינה רגילה בו הותר המבוי האחר לעצמו ואינו צריך לערב עמה.

הלכה ט: עירבו בני המבוי שהיא רגילה בו לעצמן והיא לא עירבה עמו ולא עם בני המבוי האחר שאינה רגילה בו וגם לא עירבו בני המבוי שאינה רגילה בו, דוחין אותה אצל זה המבוי שאינה רגילה בו מפני שלא עירב, הואיל והיא לא עירבה והוא לא עירב דוחין אותה אצלו כדי שלא תאסור על מבוי זה שעירב לעצמו.

הלכה י: חצר שיש לה פתח למבוי ופתח אחר לבקעה או לקרפף יתר מבית סאתים הואיל ואסור לטלטל מחצר לאותו הקרפף אינו סומך אלא על פתח של מבוי לפיכך אוסר על בני המבוי עד שישתתף עמהן, אבל אם היה הקרפף בית סאתים או פחות אינו אוסר על בני המבוי שעל הפתח המיוחד לו סומך הואיל ומותר לטלטל בכל הקרפף.

הלכה יא: אחד מבני מבוי שהלך לשבות במבוי אחר אינו אוסר עליהן, וכן אחד מבני מבוי שבנה מצבה רחבה ארבעה טפחים על פתחו אינו אוסר עליהן שהרי הפריש עצמו מהן וחלק רשותו.

הלכה יב: אנשי מבוי שנשתתפו מקצתן ושכחו מקצתן ולא נשתתפו מבטלין רשותן לאלו שנשתתפו, ודינם לענין ביטול רשות כדין אנשי חצר ששכח אחד מהן או שנים ולא עירבו, וכבר אמרנו שכל אדם עם אנשי ביתו הסמוכים על שולחנו כאיש אחד הן חשובין בין לעירובי חצירות בין לשתופי מבואות.

הלכה יג: מבוי שעירבו כל חצירות שבו כל חצר וחצר בפני עצמה ואחר כך נשתתפו כולן במבוי, שכח אחד מבני חצר ולא עירב עם בני חצירו לא הפסיד כלום, שהרי כולם נשתתפו ועל השתוף סומכין ולא הצריכו לערב בחצירות עם השתוף אלא שלא לשכח התינוקות תורת עירוב והרי עירבו בחצירות, אבל אם שכח אחד מבני המבוי ולא נשתתף אסורים במבוי ומותרין בני כל חצר לטלטל בחצרן שהמבוי לחצירות כחצר לבתים.

הלכה יד: נשתתפו במבוי ושכחו כולן לערב בחצירות, אם אין מקפידין על פרוסתן סומכין על השתוף בשבת הראשונה בלבד, ואין מתירין להן דבר זה אלא מדוחק.

הלכה טו: מבוי שלא נשתתפו בו אם עירבו חצירות עם הבתים אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות ככרמלית, מאחר שעירבו חצירות עם הבתים נעשה המבוי כאילו אינו פתוח לו אלא בתים בלבד בלא חצירות, ולפיכך אין מטלטלין בכולו, ואם לא עירבו אנשי החצירות מטלטלין בכולו כלים ששבתו בתוכו כחצר שלא עירבו בה.

הלכה טז: גוי או צדוקי השרוי בחצר שבמבוי דינו עם בני המבוי כדינו עם בני החצר ששוכרים מן הגוי או מאחד מבני ביתו רשותו שבמבוי, או מבטל להן הצדוקי, ואם היה במבוי גוי וישראל אחד אינו צריך שיתוף, ודין ישראל אחד ודין רבים שהן סומכין על שלחן אחד דין אחד הוא.

הלכה יז: גוי שהיה דר במבוי אם יש לו בחצירו פתח אחד לבקעה אינו אוסר על בני המבוי, ואפילו היה פתח קטן ארבעה על ארבעה ואף על פי שמוציא גמלים וקרונות דרך הפתח שבמבוי אינו אוסר עליהן שאין דעתו אלא על פתח המיוחד לו שהוא לבקעה, וכן אם היה פתוח לקרפף שהוא יתר על בית סאתים הרי זה כפתוח לבקעה ואינו אוסר עליהן, היה בית סאתים או פחות אינו סומך עליו ואוסר עליהן עד שישכרו ממנו.

הלכה יח: מבוי שצדו אחד גוים וצדו אחד ישראלים והיו חלונות פתוחות מחצר לחצר של ישראל ועירבו כולן דרך חלונות, אף על פי שנעשו כאנשי בית אחד ומותרין להוציא ולהכניס דרך חלונות הרי אלו אסורין להשתמש במבוי דרך פתחים עד שישכרו מן הגוים, שאין רבים נעשים כיחיד במקום גוי.

הלכה יט: כיצד משתתפין במדינה, כל חצר וחצר מערבת לעצמה שלא לשכח התינוקות, ואחר כך משתתפין כל אנשי המדינה כדרך שמשתתפין במבוי, ואם היתה המדינה קנין יחיד אפילו נעשית של רבים משתתפין כולן שיתוף אחד ויטלטלו בכל המדינה, וכן אם היתה של רבים ויש לה פתח אחד משתתפין כולן שתוף אחד.

הלכה כ: אבל אם היתה של רבים ויש לה שני פתחים שהעם נכנסין בזה ויוצאין בזה אפילו נעשית של יחיד אין מערבין את כולה אלא מניחין ממנה מקום אחד אפילו בית אחד בחצר אחת ומשתתפין השאר, ויהיו אלו המשתתפין כולן מותרין בכל המדינה חוץ מאותו מקום ששיירו, ויהיו אותן הנשארים מותרין במקומן בשיתוף שעושין לעצמן אם היו הנשארים רבים, ואסורין לטלטל בשאר כל המדינה.

הלכה כא: ודבר זה משום הכר הוא כדי שידעו שהעירוב התיר להן לטלטל במדינה זו שרבים בוקעין בה, שהרי המקום שנשאר ולא נשתתף עמהן אין מטלטלין בו אלא אלו לעצמן ואלו לעצמן.

הלכה כב: מדינה של רבים שיש לה פתח אחד וסולם במקום אחד מערבין את כולה ואינה צריכה שיור שאין הסולם שבחומה חשוב כפתח, הבתים שמניחין אותן שיור אף על פי שאינן פתוחין לעיר אלא אחוריהן לעיר ופניהם לחוץ עושין אותן שיור ומערבין את השאר.

הלכה כג: המזכה בשיתוף לבני המדינה, אם עירבו כולן עירוב אחד אינו צריך להודיען שזכות היא להן, ודין מי ששכח ולא נשתתף עם בני המדינה או מי שהלך לשבות בעיר אחרת או גוי שהיה עמהן במדינה דין הכל כדינם בחצר ומבוי.

הלכה כד: מדינה שנשתתפו כל יושביה חוץ ממבוי אחד הרי זה אוסר על כלן, ואם בנו מצבה על פתח המבוי אינו אוסר עליהן לפיכך אין מערבין מדינה לחצאין אלא או כולה או מבוי מבוי, ובונה כל מבוי ומבוי מצבה על פתחו אם רצה לחלוק רשותו מהן כדי שלא יאסור על שאר המבואות.

הלכות עירובין

פרק ה 
 
הלכה א: אנשי מבוי שהיה ביניהן שיתוף במאכל אחד לענין סחורה כגון שקנו יין בשותפות או שמן או דבש וכיוצא בהן אינן צריכין שיתוף אחר לענין שבת אלא סומכין על שיתוף של סחורה, והוא שיהיה המין שהן שותפין בו מין אחד ובכלי אחד, אבל אם היה אחד מהן שותף לזה ביין ולאחר בשמן או שהיה הכל יין והיה בשני כלים הרי אלו צריכין שיתוף אחר לענין שבת. 
 
הלכה ב: אחד מבני המבוי שבקש מחבירו יין או שמן קודם השבת ולא נתן לו בטל השיתוף, שהרי גלה דעתו שאינן כולן כשותפין שאין מקפידין זה על זה, אחד מבני המבוי שרגיל להשתתף עם בני המבוי ולא נשתתף, בני מבוי נכנסין לביתו ונוטלין ממנו שיתוף בעל כרחו, ואחד מבני המבוי שאינו רוצה להשתתף כלל עם בני המבוי כופין אותו להשתתף עמהן. 
 
הלכה ג: אחד מבני מבוי שהיה לו אוצר של יין או שמן וכיוצא בהן הרי זה מזכה ממנו מעט לכל בני המבוי להשתתף בו ומערב בו עליהם, ואף על פי שלא הפרישו ולא ייחדו אלא הרי הוא מעורב באוצר הרי זה שיתוף. 
 
הלכה ד: חצר שיש לה שני פתחים לשני מבואות אם נשתתפה עם אחד מהן בלבד נאסרה במבוי השני ואינה מוציאה ומכניסה בו, לפיכך אם זיכה אחד בשיתוף לכל בני המבוי ושיתף עליהן צריך להודיע לאנשי חצר זו, שאינן משתתפין אלא מדעתן שאינה זכות להן שמא במבוי השני רוצים להשתתף לא בזה. 
 
הלכה ה: אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו והוא שלא יאסור על שכניו, אבל אם אוסר אינה מערבת עליו ולא משתתפת עליו אלא מדעתו, כיצד אוסר כגון שאמר איני מערב עמכם או איני משתתף עמכם. 
 
הלכה ו: נשתתפו אנשי חצר זו עם אחד משני המבואות אם במין אחד נשתתפו אפילו כלה אותו המין הרי זה עושה שיתוף אחר ומזכה להן ואינו צריך להודיעם פעם שניה, ואם בשני מינין נשתתפו ונתמעט האוכל מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיען, ואם כלו מזכה להם וצריך להודיעם, נתוספו שכנים בחצר זו מזכה להם וצריך להודיעם. 
 
הלכה ז: נשתתפה חצר זו עם בני מבוי זה מפתח זה ועם בני המבוי השני מן הפתח האחר מותרת עם שניהן והן מותרין עמה ושני המבואות אסורין זה עם זה, לא עירבה עם אחד מהם אוסרת על שניהן. 
 
הלכה ח: היתה חצר זו רגילה בפתח אחד והפתח השני אינה רגילה בו זה שרגילה להכנס ולצאת בו אוסר ושאינה רגילה בו אינו אוסר, עירבה עם מבוי שאינה רגילה בו הותר המבוי האחר לעצמו ואינו צריך לערב עמה. 
 
הלכה ט: עירבו בני המבוי שהיא רגילה בו לעצמן והיא לא עירבה עמו ולא עם בני המבוי האחר שאינה רגילה בו וגם לא עירבו בני המבוי שאינה רגילה בו, דוחין אותה אצל זה המבוי שאינה רגילה בו מפני שלא עירב, הואיל והיא לא עירבה והוא לא עירב דוחין אותה אצלו כדי שלא תאסור על מבוי זה שעירב לעצמו. 
 
הלכה י: חצר שיש לה פתח למבוי ופתח אחר לבקעה או לקרפף יתר מבית סאתים הואיל ואסור לטלטל מחצר לאותו הקרפף אינו סומך אלא על פתח של מבוי לפיכך אוסר על בני המבוי עד שישתתף עמהן, אבל אם היה הקרפף בית סאתים או פחות אינו אוסר על בני המבוי שעל הפתח המיוחד לו סומך הואיל ומותר לטלטל בכל הקרפף. 
 
הלכה יא: אחד מבני מבוי שהלך לשבות במבוי אחר אינו אוסר עליהן, וכן אחד מבני מבוי שבנה מצבה רחבה ארבעה טפחים על פתחו אינו אוסר עליהן שהרי הפריש עצמו מהן וחלק רשותו. 
 
הלכה יב: אנשי מבוי שנשתתפו מקצתן ושכחו מקצתן ולא נשתתפו מבטלין רשותן לאלו שנשתתפו, ודינם לענין ביטול רשות כדין אנשי חצר ששכח אחד מהן או שנים ולא עירבו, וכבר אמרנו שכל אדם עם אנשי ביתו הסמוכים על שולחנו כאיש אחד הן חשובין בין לעירובי חצירות בין לשתופי מבואות. 
 
הלכה יג: מבוי שעירבו כל חצירות שבו כל חצר וחצר בפני עצמה ואחר כך נשתתפו כולן במבוי, שכח אחד מבני חצר ולא עירב עם בני חצירו לא הפסיד כלום, שהרי כולם נשתתפו ועל השתוף סומכין ולא הצריכו לערב בחצירות עם השתוף אלא שלא לשכח התינוקות תורת עירוב והרי עירבו בחצירות, אבל אם שכח אחד מבני המבוי ולא נשתתף אסורים במבוי ומותרין בני כל חצר לטלטל בחצרן שהמבוי לחצירות כחצר לבתים. 
 
הלכה יד: נשתתפו במבוי ושכחו כולן לערב בחצירות, אם אין מקפידין על פרוסתן סומכין על השתוף בשבת הראשונה בלבד, ואין מתירין להן דבר זה אלא מדוחק. 
 
הלכה טו: מבוי שלא נשתתפו בו אם עירבו חצירות עם הבתים אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות ככרמלית, מאחר שעירבו חצירות עם הבתים נעשה המבוי כאילו אינו פתוח לו אלא בתים בלבד בלא חצירות, ולפיכך אין מטלטלין בכולו, ואם לא עירבו אנשי החצירות מטלטלין בכולו כלים ששבתו בתוכו כחצר שלא עירבו בה. 
 
הלכה טז: גוי או צדוקי השרוי בחצר שבמבוי דינו עם בני המבוי כדינו עם בני החצר ששוכרים מן הגוי או מאחד מבני ביתו רשותו שבמבוי, או מבטל להן הצדוקי, ואם היה במבוי גוי וישראל אחד אינו צריך שיתוף, ודין ישראל אחד ודין רבים שהן סומכין על שלחן אחד דין אחד הוא. 
 
הלכה יז: גוי שהיה דר במבוי אם יש לו בחצירו פתח אחד לבקעה אינו אוסר על בני המבוי, ואפילו היה פתח קטן ארבעה על ארבעה ואף על פי שמוציא גמלים וקרונות דרך הפתח שבמבוי אינו אוסר עליהן שאין דעתו אלא על פתח המיוחד לו שהוא לבקעה, וכן אם היה פתוח לקרפף שהוא יתר על בית סאתים הרי זה כפתוח לבקעה ואינו אוסר עליהן, היה בית סאתים או פחות אינו סומך עליו ואוסר עליהן עד שישכרו ממנו. 
 
הלכה יח: מבוי שצדו אחד גוים וצדו אחד ישראלים והיו חלונות פתוחות מחצר לחצר של ישראל ועירבו כולן דרך חלונות, אף על פי שנעשו כאנשי בית אחד ומותרין להוציא ולהכניס דרך חלונות הרי אלו אסורין להשתמש במבוי דרך פתחים עד שישכרו מן הגוים, שאין רבים נעשים כיחיד במקום גוי. 
 
הלכה יט: כיצד משתתפין במדינה, כל חצר וחצר מערבת לעצמה שלא לשכח התינוקות, ואחר כך משתתפין כל אנשי המדינה כדרך שמשתתפין במבוי, ואם היתה המדינה קנין יחיד אפילו נעשית של רבים משתתפין כולן שיתוף אחד ויטלטלו בכל המדינה, וכן אם היתה של רבים ויש לה פתח אחד משתתפין כולן שתוף אחד. 
 
הלכה כ: אבל אם היתה של רבים ויש לה שני פתחים שהעם נכנסין בזה ויוצאין בזה אפילו נעשית של יחיד אין מערבין את כולה אלא מניחין ממנה מקום אחד אפילו בית אחד בחצר אחת ומשתתפין השאר, ויהיו אלו המשתתפין כולן מותרין בכל המדינה חוץ מאותו מקום ששיירו, ויהיו אותן הנשארים מותרין במקומן בשיתוף שעושין לעצמן אם היו הנשארים רבים, ואסורין לטלטל בשאר כל המדינה. 
 
הלכה כא: ודבר זה משום הכר הוא כדי שידעו שהעירוב התיר להן לטלטל במדינה זו שרבים בוקעין בה, שהרי המקום שנשאר ולא נשתתף עמהן אין מטלטלין בו אלא אלו לעצמן ואלו לעצמן. 
 
הלכה כב: מדינה של רבים שיש לה פתח אחד וסולם במקום אחד מערבין את כולה ואינה צריכה שיור שאין הסולם שבחומה חשוב כפתח, הבתים שמניחין אותן שיור אף על פי שאינן פתוחין לעיר אלא אחוריהן לעיר ופניהם לחוץ עושין אותן שיור ומערבין את השאר. 
 
הלכה כג: המזכה בשיתוף לבני המדינה, אם עירבו כולן עירוב אחד אינו צריך להודיען שזכות היא להן, ודין מי ששכח ולא נשתתף עם בני המדינה או מי שהלך לשבות בעיר אחרת או גוי שהיה עמהן במדינה דין הכל כדינם בחצר ומבוי. 
 
הלכה כד: מדינה שנשתתפו כל יושביה חוץ ממבוי אחד הרי זה אוסר על כלן, ואם בנו מצבה על פתח המבוי אינו אוסר עליהן לפיכך אין מערבין מדינה לחצאין אלא או כולה או מבוי מבוי, ובונה כל מבוי ומבוי מצבה על פתחו אם רצה לחלוק רשותו מהן כדי שלא יאסור על שאר המבואות.