Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום שבת ט אלול ה'�&פ"ג
	שיעורים יומיים ליום שבת ט אלול ה'�&פ"ג

חומש:

שביעי פרשת תצא

תהילים:

פרקים מט - נד

תניא:

והנה התערותא דלעילא... -קיח- במצרף זכור.

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות תרומות פרקים א-ג

פרק אחד :

הלכות שבת פרק יח

ספר המצוות :

מ"ע קכ"ו, מ"ע קכ"&

הלכות שבת

פרק יח

הלכה א: המוציא דבר מרשות היחיד לרשות הרבים או מרה"ר לרה"י אינו חייב עד שיוציא ממנו שיעור שמועיל כלום, ואלו הן שיעורי ההוצאה: המוציא אוכלי אדם כגרוגרת ומצטרפין זה עם זה, והוא שיהיה כגרוגרת מן האוכל עצמו חוץ מן הקליפים והגרעינין והעוקצין והסובין והמורסן.

הלכה ב: יין כדי רובע רביעית ואם היה קרוש בכזית, חלב בהמה טהורה כדי גמיאה וחלב טמאה כדי לכחול עין אחת, חלב אשה ולובן ביצה כדי ליתן במשיפה, שמן כדי לסוך אצבע קטנה של רגל קטן בן יומו, טל כדי לשוף את הקילורית, וקילור כדי לשוף במים, ומים כדי לרחוץ פני מדוכה, דבש כדי ליתן על ראש הכתית, דם ושאר כל המשקין וכל השופכין כדי רביעית.

הלכה ג: תבן תבואה כמלא פי פרה, תבן קטניות כמלא פי גמל, ואם הוציא תבן קטניות להאכילו לפרה כמלא פי פרה, שהאכילה על ידי הדחק שמה אכילה, עמיר כמלא פי טלה, עשבים כמלא פי גדי, עלי שום ועלי בצלים אם היו לחים כגרוגרת מפני שהן אוכלי אדם, ויבשים כמלא פי גדי, ואין מצטרפין זה עם זה לחמור שבהן אבל מצטרפין לקל שבהן, כיצד הוציא תבן תבואה וקטנית, אם יש בשניהם כמלא פי פרה פטור, כמלא פי גמל חייב, וכן כל כיוצא בזה לענין השבת.

הלכה ד: המוציא עצים כדי לבשל כגרוגרת מביצת התרנגולים טרופה בשמן ונתונה באלפס, המוציא קנה כדי לעשות קולמוס המגיע לראשי אצבעותיו, ואם היה עבה או מרוסס שיעורו כעצים.

הלכה ה: המוציא תבלין כדי לתבל ביצה ומצטרפין זה עם זה, פלפל כל שהוא, עיטרן כל שהוא, ריח טוב כל שהוא, ריח רע כל שהוא, מיני בשמים כל שהן, ארגמן טוב כל שהוא, בתולת הורד אחת, מיני מתכות הקשים כגון נחשת וברזל כל שהן, מעפר המזבח ומאבני המזבח וממקק ספרים וממקק מטפחותיהן כל שהן, מפני שמצניעין אותם לגניזה, גחלת כל שהוא והמוציא שלהבת פטור.

הלכה ו: המוציא זרעוני גינה שאינן נאכלין לאדם שיעורן פחות מכגרוגרת, מזרע קשואין שנים, ומזרע הדלועין שנים, מזרע פול המצרי שנים, המוציא סובין כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב, המוציא מורסן אם לאכילה שיעורו כגרוגרת, לבהמה שיעורו כמלא פי גדי, לצביעה כדי לצבוע בגד קטן, לולבי זרדין והחרובין עד שלא ימתיקו כגרוגרת, ומשימתיקו כמלא פי גדי, אבל הלוף והחרדל והתורמוסין ושאר כל הנכבשין בין שימתיקו בין עד שלא ימתיקו כגרוגרת.

הלכה ז: המוציא גרעינין, אם לאכילה חמש, ואם להסקה הרי הן כעצים, ואם לחשבון שתים, ואם לזריעה שתים, המוציא אזוב לאוכלים כגרוגרת, לבהמה כמלא פי גדי, לעצים כשיעור העצים, להזיה כשיעור הזיה.

הלכה ח: המוציא קליפי אגוזין וקליפי רמונים אסטיס ופואה ושאר הצבעין כדי לצבוע בהן בגד קטן כסבכה שמניחין הבנות על ראשיהן, וכן המוציא מי רגלים בן ארבעים יום או נתר אלכסנדריא או בורית קימוניא ואשלג ושאר כל המנקין כדי לכבס בהן בגד קטן כסבכה, הוציא סמנין שרויין כדי לצבוע בהן דוגמא לאורג.

הלכה ט: המוציא דיו על הקולמוס שיעורו כדי לכתוב ממנו שתי אותיות, אבל אם הוציא הדיו בפני עצמו או בקסת צריך שיהיה בו יתר על זה כדי שיעלה ממנו על הקולמוס כדי לכתוב שתי אותיות, היה בקסת כדי אות אחת ובקולמוס כדי אות אחת או בדיו לבדו כדי אות אחת ובקולמוס כדי אות אחת הרי זה ספק, הוציא שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב, כתיבתן זו היא הנחתן, הוציא אות אחת וכתבה וחזר והוציא אות שניה וכתבה פטור, שכבר חסרה האות הראשונה.

הלכה י: המוציא כוחל בין לרפואה בין לתכשיט כדי לכחול עין אחת, ובמקום שאין דרכן להתקשט אלא בכחילת שתי עינים והוציאו להתקשט עד שיוציא כדי לכחול שתי עינים, זפת וגפרית כדי לעשות נקב, שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן, דבק כדי ליתן בראש השבשבת, רבב כדי למשוח תחת רקיק כסלע.

הלכה יא: המוציא אדמה כדי לעשות חותם האיגרת, טיט כדי לעשות פי כור, זבל או חול דק כדי לזבל כרישה, חול גס כדי לערב עם מלא כף של סיידין, חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב, שיער כדי לגבל טיט לעשות פי כור של צורפי זהב, סיד כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות, עפר ואפר כדי לכסות דם צפור קטנה, צרור אבן כדי לזרוק בבהמה ותרגיש, והוא משקל עשרה זוזים, חרס כדי לקבל בו רביעית.

הלכה יב: המוציא חבל כדי לעשות אזן לקופה, גמי כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה, הוצין כדי לעשות אזן לכפיפה מצרית, סיב כדי ליתן על פי משפך קטן של יין, מוכין כדי לעשות כדור כאגוז, עצם כדי לעשות תרווד, זכוכית כדי לגרוד בה ראש הכרכר או עד שיפצע שתי נימין כאחת.

הלכה יג: המוציא שתי נימין מזנב הסוס ומזנב הפרה חייב, הוציא אחת מן הקשה שבחזיר חייב, נצרי דקל והן חוטי העץ שתים, חורי דקל והן קליפי החריות אחת, מצמר גפן ומצמר כלך וצמר גמלים וארנבים וחיה שבים ושאר כל הנטוין כדי לטוות חוט אורך ארבעה טפחים, המוציא מן הבגד או מן השק או מן העור, כשיעורן לטומאה כך שיעורן להוצאה, הבגד שלשה על שלשה, השק ארבעה על ארבעה, העור חמשה על חמשה.

הלכה יד: המוציא עור שלא נתעבד כלל אלא עדיין הוא רך שיעורו כדי לצור משקולת קטנה שמשקלה שקל, היה מלוח ועדיין לא נעשה בקמח ולא בעפצה שיעורו כדי לעשות קמיע, היה עשוי בקמח ועדיין לא נתעבד בעפצה שיעורו כדי לכתוב עליו את הגט, נגמר עיבודו שיעורו חמשה על חמשה.

הלכה טו: המוציא קלף מעובד כדי לכתוב עליו פרשת שמע עד ובשעריך, דוכסוסטוס כדי לכתוב עליו מזוזה, נייר כדי לכתוב עליו שתי אותיות של קשר מוכסין שהן גדולות מאותיות שלנו, המוציא קשר מוכסין חייב אף על פי שכבר הראהו למוכס ונפטר בו שהרי ראיה היא לעולם, המוציא שטר פרוע ונייר מחוק כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטון, ואם יש בלובן שלו כדי לכתוב שתי אותיות של קשר מוכסין חייב.

הלכה טז: המוציא בהמה חיה ועוף אע"פ שהן חיים חייב, אבל אדם חי אינו משאוי, ואם היה כפות או חולה המוציא אותו חייב, והאשה מדדה את בנה בזמן שנוטל אחת ומניח אחת.

הלכה יז: המוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו חייב משום הכיס שאין הכיס טפלה לתינוק, אבל אם הוציא את הגדול אע"פ שהוא מלובש בכליו וטבעותיו בידו פטור שהכל טפילה לו, הין כליו מקופלין על כתיפו הנושא אותו חייב.

הלכה יח: המוציא חגב חי כל שהוא, ומת כגרוגרת, צפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהוא מפני שמצניעין אותה לרפואה וכן כל כיוצא בה, המת והנבלה והשרץ כשיעור טומאתן כך שיעור הוצאתן, מת ונבלה כזית ושרץ כעדשה.

הלכה יט: היה שם כזית מצומצם והוציא ממנו כחצי זית חייב שהרי הועיל במעשיו שנתמעט השיעור מלטמא, אבל אם הוציא כחצי זית מכזית ומחצה פטור, וכן כל כיוצא בזה בשאר הטמאות.

הלכה כ: במה דברים אמורים שאינו חייב אלא על הוצאת כשיעור בשהוציא סתם, אבל המוציא לזרע או לרפואה או להראות ממנו דוגמא ולכל כיוצא בזה חייב בכל שהוא.

הלכה כא: המצניע דבר לזריעה או לרפואה או לדוגמא ושכח למה הצניעו והוציאו סתם חייב עליו בכל שהוא שעל דעת מחשבה ראשונה הוציא, ושאר האדם אין חייבין עליו אלא בשיעורו, זרק זה שהוציא כבר לתוך האוצר אע"פ שמקומו ניכר כבר בטלה מחשבתו הראשונה, לפיכך אם חזר והכניסו אינו חייב עד שיכניס כשיעור.

הלכה כב: דבר שאין דרך בני אדם להצניעו ואינו ראוי להצניע כגון דם הנדה אם הצניעו אחד והוציאו חייב ושאר האדם פטורין עליו, שאין חייבין אלא על הוצאת דבר הכשר להצניע ומצניעין כמוהו.

הלכה כג: המוציא חצי שיעור פטור, וכן כל העושה מלאכה מן המלאכות חצי שיעור פטור, הוציא חצי שיעור והניחו וחזר והוציא החצי האחר חייב, ואם קדם והגביה החצי הראשון קודם הנחת החצי השני נעשה כמי שנשרף ופטור, הוציא חצי שיעור והניחו וחזר והוציא חצי אחר והעבירו על הראשון בתוך שלשה חייב, שהמעביר כמי שהניח על גבי משהו, אבל אם זרקו אינו חייב עד שינוח שם על גבי משהו.

הלכה כד: הוציא חצי שיעור וחזר והוציא חצי שיעור בהעלם אחד לרשות אחת חייב, לשתי רשויות אם יש ביניהן רשות שחייבין עליה פטור, היתה ביניהן כרמלית הרי הן כרשות אחת וחייב חטאת.

הלכה כה: המוציא פחות מכשיעור וקודם שיניחו נתפח וחזר כשיעור, וכן המוציא כשיעור וקודם שיניח צמק וחזר פחות מכשיעור פטור.

הלכה כו: המוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה קודם הנחה וחשב עליה לזריעה או לרפואה שאינו צריך שיעור הרי זה חייב כמחשבתו של עת הנחה, הוציא פחות מכגרוגרת לזריעה וקודם הנחה חזר וחשב עליה לאכילה פטור, ואם תפחה קודם הנחה ונעשת כגרוגרת קודם שימלך עליה לאכילה חייב, שאפילו לא חישב היה מתחייב על מחשבת ההוצאה.

הלכה כז: הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה וחזרה ותפחה קודם הנחה הרי זה ספק אם נדחה או לא נדחה, זרק כזית אוכלין לבית טמא והשלים כזית זה לאוכלים שהיו שם ונעשה הכל כביצה הרי זה ספק אם נתחייב על כזית מפני שהשלים השיעור לענין טומאה או לא נתחייב.

הלכה כח: המוציא פחות מכשיעור אע"פ שהוציאו בכלי פטור, שהכלי טפילה לו ואין כוונתו להוצאת הכלי אלא להוצאת מה שבתוכו והרי אין בו כשיעור, לפיכך אם הוציא אדם חי שאינו כפות במטה פטור אף על המטה שהמטה טפילה לו וכן כל כיוצא בזה, המוציא קופת הרוכלים אע"פ שיש בה מינין הרבה ואפילו הוציאן בתוך כפו אינו חייב אלא אחת, שם הוצאה אחד הוא.

הלכות שבת

פרק יח 
 
הלכה א: המוציא דבר מרשות היחיד לרשות הרבים או מרה"ר לרה"י אינו חייב עד שיוציא ממנו שיעור שמועיל כלום, ואלו הן שיעורי ההוצאה: המוציא אוכלי אדם כגרוגרת ומצטרפין זה עם זה, והוא שיהיה כגרוגרת מן האוכל עצמו חוץ מן הקליפים והגרעינין והעוקצין והסובין והמורסן. 
 
הלכה ב: יין כדי רובע רביעית ואם היה קרוש בכזית, חלב בהמה טהורה כדי גמיאה וחלב טמאה כדי לכחול עין אחת, חלב אשה ולובן ביצה כדי ליתן במשיפה, שמן כדי לסוך אצבע קטנה של רגל קטן בן יומו, טל כדי לשוף את הקילורית, וקילור כדי לשוף במים, ומים כדי לרחוץ פני מדוכה, דבש כדי ליתן על ראש הכתית, דם ושאר כל המשקין וכל השופכין כדי רביעית. 
 
הלכה ג: תבן תבואה כמלא פי פרה, תבן קטניות כמלא פי גמל, ואם הוציא תבן קטניות להאכילו לפרה כמלא פי פרה, שהאכילה על ידי הדחק שמה אכילה, עמיר כמלא פי טלה, עשבים כמלא פי גדי, עלי שום ועלי בצלים אם היו לחים כגרוגרת מפני שהן אוכלי אדם, ויבשים כמלא פי גדי, ואין מצטרפין זה עם זה לחמור שבהן אבל מצטרפין לקל שבהן, כיצד הוציא תבן תבואה וקטנית, אם יש בשניהם כמלא פי פרה פטור, כמלא פי גמל חייב, וכן כל כיוצא בזה לענין השבת. 
 
הלכה ד: המוציא עצים כדי לבשל כגרוגרת מביצת התרנגולים טרופה בשמן ונתונה באלפס, המוציא קנה כדי לעשות קולמוס המגיע לראשי אצבעותיו, ואם היה עבה או מרוסס שיעורו כעצים. 
 
הלכה ה: המוציא תבלין כדי לתבל ביצה ומצטרפין זה עם זה, פלפל כל שהוא, עיטרן כל שהוא, ריח טוב כל שהוא, ריח רע כל שהוא, מיני בשמים כל שהן, ארגמן טוב כל שהוא, בתולת הורד אחת, מיני מתכות הקשים כגון נחשת וברזל כל שהן, מעפר המזבח ומאבני המזבח וממקק ספרים וממקק מטפחותיהן כל שהן, מפני שמצניעין אותם לגניזה, גחלת כל שהוא והמוציא שלהבת פטור. 
 
הלכה ו: המוציא זרעוני גינה שאינן נאכלין לאדם שיעורן פחות מכגרוגרת, מזרע קשואין שנים, ומזרע הדלועין שנים, מזרע פול המצרי שנים, המוציא סובין כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב, המוציא מורסן אם לאכילה שיעורו כגרוגרת, לבהמה שיעורו כמלא פי גדי, לצביעה כדי לצבוע בגד קטן, לולבי זרדין והחרובין עד שלא ימתיקו כגרוגרת, ומשימתיקו כמלא פי גדי, אבל הלוף והחרדל והתורמוסין ושאר כל הנכבשין בין שימתיקו בין עד שלא ימתיקו כגרוגרת. 
 
הלכה ז: המוציא גרעינין, אם לאכילה חמש, ואם להסקה הרי הן כעצים, ואם לחשבון שתים, ואם לזריעה שתים, המוציא אזוב לאוכלים כגרוגרת, לבהמה כמלא פי גדי, לעצים כשיעור העצים, להזיה כשיעור הזיה. 
 
הלכה ח: המוציא קליפי אגוזין וקליפי רמונים אסטיס ופואה ושאר הצבעין כדי לצבוע בהן בגד קטן כסבכה שמניחין הבנות על ראשיהן, וכן המוציא מי רגלים בן ארבעים יום או נתר אלכסנדריא או בורית קימוניא ואשלג ושאר כל המנקין כדי לכבס בהן בגד קטן כסבכה, הוציא סמנין שרויין כדי לצבוע בהן דוגמא לאורג. 
 
הלכה ט: המוציא דיו על הקולמוס שיעורו כדי לכתוב ממנו שתי אותיות, אבל אם הוציא הדיו בפני עצמו או בקסת צריך שיהיה בו יתר על זה כדי שיעלה ממנו על הקולמוס כדי לכתוב שתי אותיות, היה בקסת כדי אות אחת ובקולמוס כדי אות אחת או בדיו לבדו כדי אות אחת ובקולמוס כדי אות אחת הרי זה ספק, הוציא שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב, כתיבתן זו היא הנחתן, הוציא אות אחת וכתבה וחזר והוציא אות שניה וכתבה פטור, שכבר חסרה האות הראשונה. 
 
הלכה י: המוציא כוחל בין לרפואה בין לתכשיט כדי לכחול עין אחת, ובמקום שאין דרכן להתקשט אלא בכחילת שתי עינים והוציאו להתקשט עד שיוציא כדי לכחול שתי עינים, זפת וגפרית כדי לעשות נקב, שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן, דבק כדי ליתן בראש השבשבת, רבב כדי למשוח תחת רקיק כסלע. 
 
הלכה יא: המוציא אדמה כדי לעשות חותם האיגרת, טיט כדי לעשות פי כור, זבל או חול דק כדי לזבל כרישה, חול גס כדי לערב עם מלא כף של סיידין, חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב, שיער כדי לגבל טיט לעשות פי כור של צורפי זהב, סיד כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות, עפר ואפר כדי לכסות דם צפור קטנה, צרור אבן כדי לזרוק בבהמה ותרגיש, והוא משקל עשרה זוזים, חרס כדי לקבל בו רביעית. 
 
הלכה יב: המוציא חבל כדי לעשות אזן לקופה, גמי כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה, הוצין כדי לעשות אזן לכפיפה מצרית, סיב כדי ליתן על פי משפך קטן של יין, מוכין כדי לעשות כדור כאגוז, עצם כדי לעשות תרווד, זכוכית כדי לגרוד בה ראש הכרכר או עד שיפצע שתי נימין כאחת. 
 
הלכה יג: המוציא שתי נימין מזנב הסוס ומזנב הפרה חייב, הוציא אחת מן הקשה שבחזיר חייב, נצרי דקל והן חוטי העץ שתים, חורי דקל והן קליפי החריות אחת, מצמר גפן ומצמר כלך וצמר גמלים וארנבים וחיה שבים ושאר כל הנטוין כדי לטוות חוט אורך ארבעה טפחים, המוציא מן הבגד או מן השק או מן העור, כשיעורן לטומאה כך שיעורן להוצאה, הבגד שלשה על שלשה, השק ארבעה על ארבעה, העור חמשה על חמשה. 
 
הלכה יד: המוציא עור שלא נתעבד כלל אלא עדיין הוא רך שיעורו כדי לצור משקולת קטנה שמשקלה שקל, היה מלוח ועדיין לא נעשה בקמח ולא בעפצה שיעורו כדי לעשות קמיע, היה עשוי בקמח ועדיין לא נתעבד בעפצה שיעורו כדי לכתוב עליו את הגט, נגמר עיבודו שיעורו חמשה על חמשה. 
 
הלכה טו: המוציא קלף מעובד כדי לכתוב עליו פרשת שמע עד ובשעריך, דוכסוסטוס כדי לכתוב עליו מזוזה, נייר כדי לכתוב עליו שתי אותיות של קשר מוכסין שהן גדולות מאותיות שלנו, המוציא קשר מוכסין חייב אף על פי שכבר הראהו למוכס ונפטר בו שהרי ראיה היא לעולם, המוציא שטר פרוע ונייר מחוק כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטון, ואם יש בלובן שלו כדי לכתוב שתי אותיות של קשר מוכסין חייב. 
 
הלכה טז: המוציא בהמה חיה ועוף אע"פ שהן חיים חייב, אבל אדם חי אינו משאוי, ואם היה כפות או חולה המוציא אותו חייב, והאשה מדדה את בנה בזמן שנוטל אחת ומניח אחת. 
 
הלכה יז: המוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו חייב משום הכיס שאין הכיס טפלה לתינוק, אבל אם הוציא את הגדול אע"פ שהוא מלובש בכליו וטבעותיו בידו פטור שהכל טפילה לו, הין כליו מקופלין על כתיפו הנושא אותו חייב. 
 
הלכה יח: המוציא חגב חי כל שהוא, ומת כגרוגרת, צפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהוא מפני שמצניעין אותה לרפואה וכן כל כיוצא בה, המת והנבלה והשרץ כשיעור טומאתן כך שיעור הוצאתן, מת ונבלה כזית ושרץ כעדשה. 
 
הלכה יט: היה שם כזית מצומצם והוציא ממנו כחצי זית חייב שהרי הועיל במעשיו שנתמעט השיעור מלטמא, אבל אם הוציא כחצי זית מכזית ומחצה פטור, וכן כל כיוצא בזה בשאר הטמאות. 
 
הלכה כ: במה דברים אמורים שאינו חייב אלא על הוצאת כשיעור בשהוציא סתם, אבל המוציא לזרע או לרפואה או להראות ממנו דוגמא ולכל כיוצא בזה חייב בכל שהוא. 
 
הלכה כא: המצניע דבר לזריעה או לרפואה או לדוגמא ושכח למה הצניעו והוציאו סתם חייב עליו בכל שהוא שעל דעת מחשבה ראשונה הוציא, ושאר האדם אין חייבין עליו אלא בשיעורו, זרק זה שהוציא כבר לתוך האוצר אע"פ שמקומו ניכר כבר בטלה מחשבתו הראשונה, לפיכך אם חזר והכניסו אינו חייב עד שיכניס כשיעור. 
 
הלכה כב: דבר שאין דרך בני אדם להצניעו ואינו ראוי להצניע כגון דם הנדה אם הצניעו אחד והוציאו חייב ושאר האדם פטורין עליו, שאין חייבין אלא על הוצאת דבר הכשר להצניע ומצניעין כמוהו. 
 
הלכה כג: המוציא חצי שיעור פטור, וכן כל העושה מלאכה מן המלאכות חצי שיעור פטור, הוציא חצי שיעור והניחו וחזר והוציא החצי האחר חייב, ואם קדם והגביה החצי הראשון קודם הנחת החצי השני נעשה כמי שנשרף ופטור, הוציא חצי שיעור והניחו וחזר והוציא חצי אחר והעבירו על הראשון בתוך שלשה חייב, שהמעביר כמי שהניח על גבי משהו, אבל אם זרקו אינו חייב עד שינוח שם על גבי משהו. 
 
הלכה כד: הוציא חצי שיעור וחזר והוציא חצי שיעור בהעלם אחד לרשות אחת חייב, לשתי רשויות אם יש ביניהן רשות שחייבין עליה פטור, היתה ביניהן כרמלית הרי הן כרשות אחת וחייב חטאת. 
 
הלכה כה: המוציא פחות מכשיעור וקודם שיניחו נתפח וחזר כשיעור, וכן המוציא כשיעור וקודם שיניח צמק וחזר פחות מכשיעור פטור. 
 
הלכה כו: המוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה קודם הנחה וחשב עליה לזריעה או לרפואה שאינו צריך שיעור הרי זה חייב כמחשבתו של עת הנחה, הוציא פחות מכגרוגרת לזריעה וקודם הנחה חזר וחשב עליה לאכילה פטור, ואם תפחה קודם הנחה ונעשת כגרוגרת קודם שימלך עליה לאכילה חייב, שאפילו לא חישב היה מתחייב על מחשבת ההוצאה. 
 
הלכה כז: הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה וחזרה ותפחה קודם הנחה הרי זה ספק אם נדחה או לא נדחה, זרק כזית אוכלין לבית טמא והשלים כזית זה לאוכלים שהיו שם ונעשה הכל כביצה הרי זה ספק אם נתחייב על כזית מפני שהשלים השיעור לענין טומאה או לא נתחייב. 
 
הלכה כח: המוציא פחות מכשיעור אע"פ שהוציאו בכלי פטור, שהכלי טפילה לו ואין כוונתו להוצאת הכלי אלא להוצאת מה שבתוכו והרי אין בו כשיעור, לפיכך אם הוציא אדם חי שאינו כפות במטה פטור אף על המטה שהמטה טפילה לו וכן כל כיוצא בזה, המוציא קופת הרוכלים אע"פ שיש בה מינין הרבה ואפילו הוציאן בתוך כפו אינו חייב אלא אחת, שם הוצאה אחד הוא.