Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום שבת כג אדר-ב ה'�&פ"ב
	שיעורים יומיים ליום שבת כג אדר-ב ה'�&פ"ב

חומש:

שביעי פרשת שמיני

תהילים:

פרקים קח - קיב

תניא:

ואף שבשניהם... -100- והתפשטות

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות עבדים פרקים ד-ו

פרק אחד :

הלכות טומאת צרעת פרק ה

ספר המצוות :

מ"ע קצ"ו, מל"ת רל"ג, מ"ע רל"ד, מ"ע רל"ג, מל"ת רס"א

הלכות טומאת צרעת

פרק ה

הלכה א: מי שהיתה לו מכה בעור בשרו ונפשט העור מחמת המכה, אם היתה המכה מחמת האש כגון שנכוה בגחלת או ברמץ או בברזל או באבן שליבנו באש וכיוצא בהן הרי זו נקראת מכוה, ואם היתה המכוה שלא מחמת האש, בין שלקה באבן או בעץ וכיוצא בהן, בין שהיתה המכוה מחמת חולי הגוף כגון גרב או חזזית שהפסיד העור או שחפת או קדחת ודלקת וכיוצא בהן שהשחיתו העור הרי זו נקרא שחין.

הלכה ב: ליבן שפוד והכה בו אם היה ראשו (מבורז) [כדור] הרי זו מכוה, ואם היה ראשו חד הרי זו ספק אם היא מכוה או שחין, לקה במי טבריא או בגפת וכיוצא בהן הרי זה שחין.

הלכה ג: השחין והמכוה כל זמן שהן מכות טריות הן נקראין מורדין ואינן מטמאין בנגעים כלל, חיו השחין והמכוה ונתרפאו ריפוי גמור אע"פ שהמקום צלקת ואינה דומה לשאר העור הרי הן כעור הבשר לכל דבר ומתטמאין בשלשה סימנין ויש בהן הסגר שני שבועות כמו שביארנו.

הלכה ד: התחילו השחין והמכוה לחיות ולהתרפאות ונעשית עליהן קליפה כקליפת השום, זו היא צרבת השחין האמורה בתורה ומחית המכוה האמורה שם, ומטמאות בשני סימנין בשיער לבן או בפשיון ואין בהן הסגר אלא שבוע אחד, כיצד בהרת שהיתה בצרבת השחין או במחית המכוה אם היה בה שיער לבן יחליט לא היה בה שיער לבן יסגיר שבוע אחד ויראה בסוף השבוע אם נולד בה שיער או פשתה יחליט ואם לא נולד בה כלום יפטור, פשתה לאחר הפיטור או נולד בה שיער לבן יחליט.

הלכה ה: השחין והמכוה אין מצטרפין זה עם זה לפיכך חלקן הכתוב לומר שאין מצטרפין זה עם זה ואין פושין זה לזה ואין פושין לעור הבשר ולא בהרת עור הבשר פושה לתוכן, כיצד היה שחין בצד המכוה ובהרת כגריס בשתיהן הרי זה טהור, היתה באחת מהן ופשתה לשניה או שפשתה לעור הבשר טהור, היתה בהרת בעור הבשר ופשתה לאחת מהן אינו פשיון, היה בתוך כפו צרבת שחין כגריס ובה בהרת כגריס יסגיר שאע"פ שאינה ראויה לשיער לבן ולא לפשיון שמא יולד לו שחין אחר בצדה ותפשה לתוכו.

הלכה ו: שחין שנעשה מכוה בטלה מכוה את השחין, ומכוה שנעשית שחין בטל שחין המכוה, אם אין ידוע אם שחין היה אם מכוה אין בכך כלום ששניהם סימן אחד וטומאה אחת ולא חלקן הכתוב אלא לומר שאין מצטרפין.

הלכה ז: הסגירו בבהרת שבשחין ובסוף השבוע נעשה עור הבשר, או שהסגירו בעור הבשר ובסוף השבוע נעשית שחין יראה בתחילה.

הלכה ח: מי שנשר כל שיער ראשו בין מחמת חולי בין מחמת מכה שאינה ראויה לגדל שיער בין שאכל דברים המשירין את השיער או סך דברים שהשירו שערו אע"פ שראוי לגדל לאחר זמן הואיל ואבד כל שיער ראשו עתה הרי זה נקרא קרח או גבח, אם נשר שערו מן הקדקד ולמטה שופע לאחור ועד פיקה של צואר נקרא קרח, ואם נשר מן הקדקד ולמטה שופע לפניו עד כנגד פדחתו נקרא גבח.

הלכה ט: הקרחת והגבחת מטמאות בב' סימנין במחיה ובפשיון ויש בהן הסגר שני שבועות שנאמר בהן כמראה צרעת עור בשר ולפי שאין בהן שיער אין השיער הלבן סימן טומאה בהן, וכיצד מטמאין בשני סימנין ובשתי שבועות שאם היתה בהרת בקרחתו או בגבחתו והיתה בה מחיה יחליט, לא היתה בה מחיה יסגיר ויראה בסוף השבוע אם נולדה בה מחיה או פשיון יחליט, לא נולד בה כלום יסגיר שבוע שני פשת או שנולד בה מחיה יחליט לא נולד בה כלום יפטור, ואם פשת או נולד בה מחיה לאחר הפיטור יחליט.

הלכה י: הקרחת והגבחת אינן מצטרפות זו עם זו שנאמר בקרחתו או בגבחתו מלמד שהן ב' ואין פושות מזו לזו ולא לשאר עור הבשר ולא בהרת עור הבשר פושה לתוכן.

הלכה יא: הקרח או הגבחת או הזקן שנקרח ונעשה בהן שחין או מכוה מטמאין כשחין וכמכוה שבעור הבשר, שהראש או הזקן שנקרחו כעור הבשר לכל דבר אלא שאין מטמאין בשיער לבן, הראש והזקן קודם שיצמח בהן השיער ועדיין לא העלו שיער מעולם, וכן הדלדולין שבראש ושבזקן הרי הן כעור הבשר ומתטמאין בג' סימנין וב' שבועות, וכן זקן האשה והסריס עד שלא העלו שיער הרי הן כעור הבשר ואם העלו שיער הרי הן כזקן האיש שמתטמא בנתקין כמו שיתבאר ואינו מתטמא בבהרת.

הלכות טומאת צרעת

פרק ה 
 
הלכה א: מי שהיתה לו מכה בעור בשרו ונפשט העור מחמת המכה, אם היתה המכה מחמת האש כגון שנכוה בגחלת או ברמץ או בברזל או באבן שליבנו באש וכיוצא בהן הרי זו נקראת מכוה, ואם היתה המכוה שלא מחמת האש, בין שלקה באבן או בעץ וכיוצא בהן, בין שהיתה המכוה מחמת חולי הגוף כגון גרב או חזזית שהפסיד העור או שחפת או קדחת ודלקת וכיוצא בהן שהשחיתו העור הרי זו נקרא שחין. 
 
הלכה ב: ליבן שפוד והכה בו אם היה ראשו (מבורז) [כדור] הרי זו מכוה, ואם היה ראשו חד הרי זו ספק אם היא מכוה או שחין, לקה במי טבריא או בגפת וכיוצא בהן הרי זה שחין. 
 
הלכה ג: השחין והמכוה כל זמן שהן מכות טריות הן נקראין מורדין ואינן מטמאין בנגעים כלל, חיו השחין והמכוה ונתרפאו ריפוי גמור אע"פ שהמקום צלקת ואינה דומה לשאר העור הרי הן כעור הבשר לכל דבר ומתטמאין בשלשה סימנין ויש בהן הסגר שני שבועות כמו שביארנו. 
 
הלכה ד: התחילו השחין והמכוה לחיות ולהתרפאות ונעשית עליהן קליפה כקליפת השום, זו היא צרבת השחין האמורה בתורה ומחית המכוה האמורה שם, ומטמאות בשני סימנין בשיער לבן או בפשיון ואין בהן הסגר אלא שבוע אחד, כיצד בהרת שהיתה בצרבת השחין או במחית המכוה אם היה בה שיער לבן יחליט לא היה בה שיער לבן יסגיר שבוע אחד ויראה בסוף השבוע אם נולד בה שיער או פשתה יחליט ואם לא נולד בה כלום יפטור, פשתה לאחר הפיטור או נולד בה שיער לבן יחליט. 
 
הלכה ה: השחין והמכוה אין מצטרפין זה עם זה לפיכך חלקן הכתוב לומר שאין מצטרפין זה עם זה ואין פושין זה לזה ואין פושין לעור הבשר ולא בהרת עור הבשר פושה לתוכן, כיצד היה שחין בצד המכוה ובהרת כגריס בשתיהן הרי זה טהור, היתה באחת מהן ופשתה לשניה או שפשתה לעור הבשר טהור, היתה בהרת בעור הבשר ופשתה לאחת מהן אינו פשיון, היה בתוך כפו צרבת שחין כגריס ובה בהרת כגריס יסגיר שאע"פ שאינה ראויה לשיער לבן ולא לפשיון שמא יולד לו שחין אחר בצדה ותפשה לתוכו. 
 
הלכה ו: שחין שנעשה מכוה בטלה מכוה את השחין, ומכוה שנעשית שחין בטל שחין המכוה, אם אין ידוע אם שחין היה אם מכוה אין בכך כלום ששניהם סימן אחד וטומאה אחת ולא חלקן הכתוב אלא לומר שאין מצטרפין. 
 
הלכה ז: הסגירו בבהרת שבשחין ובסוף השבוע נעשה עור הבשר, או שהסגירו בעור הבשר ובסוף השבוע נעשית שחין יראה בתחילה. 
 
הלכה ח: מי שנשר כל שיער ראשו בין מחמת חולי בין מחמת מכה שאינה ראויה לגדל שיער בין שאכל דברים המשירין את השיער או סך דברים שהשירו שערו אע"פ שראוי לגדל לאחר זמן הואיל ואבד כל שיער ראשו עתה הרי זה נקרא קרח או גבח, אם נשר שערו מן הקדקד ולמטה שופע לאחור ועד פיקה של צואר נקרא קרח, ואם נשר מן הקדקד ולמטה שופע לפניו עד כנגד פדחתו נקרא גבח. 
 
הלכה ט: הקרחת והגבחת מטמאות בב' סימנין במחיה ובפשיון ויש בהן הסגר שני שבועות שנאמר בהן כמראה צרעת עור בשר ולפי שאין בהן שיער אין השיער הלבן סימן טומאה בהן, וכיצד מטמאין בשני סימנין ובשתי שבועות שאם היתה בהרת בקרחתו או בגבחתו והיתה בה מחיה יחליט, לא היתה בה מחיה יסגיר ויראה בסוף השבוע אם נולדה בה מחיה או פשיון יחליט, לא נולד בה כלום יסגיר שבוע שני פשת או שנולד בה מחיה יחליט לא נולד בה כלום יפטור, ואם פשת או נולד בה מחיה לאחר הפיטור יחליט. 
 
הלכה י: הקרחת והגבחת אינן מצטרפות זו עם זו שנאמר בקרחתו או בגבחתו מלמד שהן ב' ואין פושות מזו לזו ולא לשאר עור הבשר ולא בהרת עור הבשר פושה לתוכן. 
 
הלכה יא: הקרח או הגבחת או הזקן שנקרח ונעשה בהן שחין או מכוה מטמאין כשחין וכמכוה שבעור הבשר, שהראש או הזקן שנקרחו כעור הבשר לכל דבר אלא שאין מטמאין בשיער לבן, הראש והזקן קודם שיצמח בהן השיער ועדיין לא העלו שיער מעולם, וכן הדלדולין שבראש ושבזקן הרי הן כעור הבשר ומתטמאין בג' סימנין וב' שבועות, וכן זקן האשה והסריס עד שלא העלו שיער הרי הן כעור הבשר ואם העלו שיער הרי הן כזקן האיש שמתטמא בנתקין כמו שיתבאר ואינו מתטמא בבהרת.